הקדמה מקונטרס ההתפעלות

לט[אגרת השלוחה לכללות אנ"ש שנת תקע"ד לפ"ק]

אהוביי אחיי ורעיי ידידים אהובים חברים מקשיבים אשר נגעו דברי אלקים חיים במוחם ולבם. אשר קרבת אלקים חפיצים לפרקים ועתים רחוקים כאשר ישוב רוחם עליהם מן הבלבול וסערת הזמן מטרדת הפרנסה אשר בעתים הללו רבו כמו רבו ותגדל ותרבה רוח העבודה הקשה במוח ולב. עד אשר נתקיים ממש מ"ש שכורת ולא מיין כו' וכל חכמתם תתבלע כו' וכל אוכל תתעב כו'. ואיך תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות כו'. ולא עוד [אלא] שההרגל נעשה טבע בנפשם ולא יאנחו מן העבודה כלל כי נעשית עבודה תמה כו'. ולזאת כל איש הירא ורך הלבב אשר נגע יראת אלקים בקרבו מנעוריו יהיה איך שיהיה וחפץ בקרבת אלקים בנפשו לבלתי ידח ח"ו. מהראוי שישוב אל לבו לפרקים לשית עצות בנפשו איך לעורר את נפשו לפרקים שיהיה לבבו ומוחו פנוי לקבל דברי אלקים חיים. אמנם אחר העיון היטב בכלל ופרט אשר יראה כל איש איך שנפלו רבים עשר מעלות אחורנית בענין ההתעוררות דברי חסידות מזמנים הקדמונים כו' עד שיש לחוש פן יפול הנופל ויאמר נואש לנפשו כלל. כי האמת יורה דרכו ויוכל כל איש ואיש לידע בנפשו באמת דהגם שיודע בנפשו שנתרחק מדברי חסידות זמן רב מחמת מטרדת הפרנסה וכה"ג. הגם שלא נמצא איזה שינוי לגריעותא בעצם מהותו רק [ב] מוחו ולבו נתרוקן ונתמעט הארת אור אלקים מפני שכל מוחו ולבו המה בטרדא כו' והרי זה ממש כמו ע"ד משל השינה שאי אפשר לומר שנסתלק החיות לגמרי ממוחו ולבו. אלא ודאי חי שהרי כשיקיצנו אותו מיד נעור וחי כמקדם ממש רק שהחיות בהעלם במוחו ולבו שהן נשמה ורוח ומן ההעלם ה[וא] בא בגלוי בהקיצה זו אין כל חדש. כך טרדת הפרנסה שנק' גלות השכינה נק' שינה וכמ"ש היינו כחולמים. וכמ"ש באריכות על פסוק אני ישנה בגלותא ולבי ער כו' ואם יתן ה' פנאי אשלח לכם אי"ה קונטרס מיוחד בנידון שרש דברי חסידות אשר צריך כל אדם לידע בענין עסק הפרנסה מגדול ועד קטן כי נעשה להם כהיתר לעבוד עבודתם נכריה כו'. ואין איש שם על לב על מה אבדה הארץ בגשמיות וברוחניות כו' הלא על עזבם תורת ה' אשר נטועה בקרב כל איש לפום שיעורא דיליה ובכל דרכיהם איש לדרכו פונה מבלי משים לב כלל על התורה ועל העבודה שנטועה בנפשם. ולחלק יצאו זמן תורה לשמוע דברי חסידות לחוד וזמן עבודה לחוד לעבוד בחומר הגוף לבד ואין לזה עם זה חבור כלל אדרבא פרוד מן הקצה כו'. ולזאת הרעה גורמת הפסד גם בזמן התפלה וכה"ג מן התורה כי גבר אויב להגדיל עקבו לצאת ברשות שאינו שלו לטמטם הלב והמוח בשעת הכושר ג"כ שלא יאיר בנפשו מהארת דברי אלקים חיים ששומע או מתבונן בשעת התפלה וכה"ג רק מן השפה ולחוץ ולבו ומוחו מארחוקים מפני שמלאים מחשבות אחרות ונבלעו שם כמ"ש נבלע ישראל כו'. אבל עכ"ז לא יאמר נואש לנפשו כי עצם מהות טבעיות נשמתו ורוחו האלקית להתפעל תמיד בכל עת בלי שנוי המהות כלל בכל חד לפום שיעוריה דיליה ולא יפול הנופל לעולם כי לא אלמן ישראל מאלקים חיים כידוע לי נאמנה כפי אשר קבלתי מאהובי אאמו"ר ז"ל נ"ע שהיה הדבור של חיבה מצוי אלי כמעט בכל יום כמה שנים בנידון טבעית ומהות דברי א"ח שבכל אנשי שלומינו בכל פרטי אופנים וכל העצות הצריכות שיודע כל אחד ואחד שלא יהיה טועה ומטעה א"ע ובכל דרכיו ישכיל ולא יסור ימין ושמאל כו':

והנה עתה העת אשר ההכרח וחובה עלי לפרש שיחתי הטוב לפני כללות אנשי שלומינו בדברים שיסודי דברי חסידות נשענים עליהם אשר רבים כמעט כולם מגדול ועד קטן מטעים את עצמן לילך בדרך עקלתון אשר לא ישכון בהם אור אלקים בשום אופן. וסיבת הטעם להטעות והבלבול הזה בא מצד ב' דברים. האחד מחמת ההרחק מעסק ד"ח הגם ששמע הרבה אבל מפני מיעוט העסק [בד"ח] וטרדת העולם אשר גורם להקבלה והקליטה שלא יוקלט בנפשו ולבבו באופן הנאות לפי אמת לאמיתו עד שלא נודע לו מה לעשות בזה [כ] אשר שאלו כמה וכמה חכמים ונבונים כו'. מה לעשות בתפלה בכל אשר שמע והבין דברי אלקים חיים כו' הרי אין לו חיבור מה ששומע ומבין מבוענין העסק בהם כלל וכלל. וגם אותם שיודעים איך לעסוק בהם טועין ומטעין את עצמם בכמה מיני טעות ושטותין עד אשר יצאו מדרך האמת לגמרי כמו נידון המבוכה שמתפשטות בכל אנשי שלומינו בענין ההתבוננות אם יעמיק דעתו ויצליח במוחו יאסר איסור גמור לנפשו בבחי' ההתפעלות בלב לגמרי וכמו חתיכה דאיסורא ממש מצד כמה טעמים כללים שנדמה לו עפ"י השמועה שההתפעלות תפסיד ההשכלה וגם יאסר איסור גם ההתפעלות לגמרי במוח עד שיחשוב כל [מיני] מחשבות חוץ או נרדם וישן כידוע [נאמנה] לכל אשר מודה על האמת ולמה נכחד דברי אמת כאלה ובפרט כעת אשר אין לנו אב ומורה כו'. ואם איש הישר בעיניו יעשה הלא במעט זמן יפול הנופל ח"ו בלתי תקומה בעולם ח"ו. ולזאת [הנה] לשלום מר לי מר אשר ראיתי בעיני ושמעתי באזני טעות ושטות כזה אשר הוא מן ההיפוך להיפוך שהרי עיקרי ויסודי [כל] ד"ח היקרים מפז כו' שיהיו נקבעים בנפש במוח ולב בבחי' התפעלות דוקא הן בהתפעלות המוח הנק' האזנה טובה (הנק' בל"א ער דער הערט זייער טיף כו'). והן בהתפעלות הלב אח"כ כמ"ש והשבות אל לבבך. וזהו אלקי בקרבי ממש בכל חד לפום שיעורא דיליה כידוע לכל מי שמתחיל בד"ח ולזה מה מאד מר לי מר כאשר אני רואה במתהלכים בתפלה מפינה לפינה בטרדת המחשבה פנויה ויבשה מכל בחי' התפעלות שלדעתי ברור שלא נגה אליהם אור ה' מעולם. ולא נק' גם מחשבה טובה שמצרפה למעשה שזה מה שנתאמת מאד במוח שיש בזה התפעלות ביטול עצמותו הנקר' הודאה עכ"פ אבל לא במחשבה בעלמא רק בהשגת הענין בלבד. וכמו מילי דעלמא שהעיון בהם המשכת מגהנפש במחשבה זו שנק' דביקות המחשבה בכולא עד שלא ירגיש דבר זולתה כלל וכלל (בל"א פא[ר טרא]גין גישמא[ק מיט איין גרוסין קלע( כו') שנקר' דביקות המחשבה עד שיומשך בכולו מבלי יכול להטות את עצמו למחשבה זולתה כלל וכלל. וזה לא נמצא רק ביחידים מועטים שנפשם קשורה באמת בד"ח חיים הם לנפשם והם יודעים שאין ההתפעלות במוח איסור אדרבה זהו עיקר אמיתת ויסוד כו'. וכן ההתפעלות שבלב שאסרוהו כנבלה מחיים יחשב כי נבלה עשה בישראל להתפעל התפעלות וחמדה בלב עד שיצעק צעקה פתאומית אם בקול מרירות או בקול חדוה יראו הכל ויתמהו וישחקו נערים ממנו עד שיבוש ויקבל תשובה שלימה לעצור רוחו ולא ישמיע את קולו רק ישב וירדום במחשבה וישן כו':

ועתה אהוביי על מי האשמה הזאת להדיח רבים מהתעוררות בלב להוי' אחד אם בתשובה בבחי' מרירות ומכש"כ בהתפעלות אלקות שבלב מצד איזה התבוננות יהיה איך שיהיה לפום שיעוריה דיליה כו'. הלא על ראשי עם שבמנין הבקיאים יותר בדברי חסידות כמחשבתם לאסור ההתפעלות מכל וכל כו' וע"ז יהיה דוה לב אאמו"ר ז"ל נ"ע כל ימי חייו כי רבים חללים הפילה ועצומים מאד כל הרוגיה שנפלו מאד וירדו למטה מטה עד שאומרים נואש לנפשם לגמרי כו' וד"ל. ולזאת אהוביי אחיי [וריעיי] כל החרדים לדברי אמת האלה יתנו נא [אל] לבם לשוב מדרכם הרעה הנוטה ומטה לאדם לדרכי מדהנפילה מעט מעט כי בחושך יתהלכו כי נטו מדרכי האמת ח"ו. חי ה' וחי נפשי כי כל יודעי ומכירי מנעורי אשר כמו טבע הוטבע בנפשם כל עניני דברי חסידות והורגלתי בהם ביותר ואני בקי באנשי שלומינו בכל [פרטי] דרכיהם מימי ומנעורי לא זזה דבור של חיבה בין אהוביי ורעיי אשר כנפשי מכל עיר ומנין הנראה או נשמע להם מפי עצמי דבר הרע הזה המקלקל ומפסיד את הכל אדרבה כל מגמת לבבי הי' שיהי' נקבעים דברי אלקים חיים בהתפעלות הלב דוקא שזהו עיקר בחי' גלוי אלקות בכנסת ישראל. וזהו יסוד ושרש המביא תכלית השלימות שיהיה בימות המשיח במהרה בימינו כידוע ליודעי נאמנה כי רחמנא לבא דוקא בעי וכל הלבבות דורש ה' כו' וכמ"ש בכל לבי דרשתיך כו' כלה שארי ולבבי כו' רק סיבות הטעות הזה בא לחסרי הדעת והשוטים בדברי חסידות ומפני מיעוט הידיעה אשר מפי השמועה חד מחבריה נודע להם הכלל שההתפעלות גשמי' המורגשת בלב הוא מדרכי חסידות הישנים אשר אסרוהו לגמרי פיגול הוא לא ירצה כו'. ובאמת מה מאד טעו וטח עיניהם מראות עיקר ההפרש הגדול כמו מחושך לאור אשר באמת התפעלות המורגשת בלב בצעקה גשמית בלי כוונה כלל וכלל רק להרים קול ע"ז נאמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה כי לבו בל עמו כלל בצעקה הזאת ולא ע"ז נאמר צעק לבם אל ה' כו' ויצעקו כו' ולא לה' הוא צועק רק להשמיע קולו או לדחות מחשבה זרה כו' וכה"ג וגם אם מחמת כי יחם לבבו יבוא לכלל התפעלות ממש בלב אין זה לה' רק בחי' התגלות לבו לבד כו'. וכאשר יודה על האמת כל איש המורגל בזה כו' אך איך עשו לאור חושך לומר מהשההתפעלות אלקות שבלב שהוא הצעקה אל ה' כמ"ש ויצעקו אל ה' דהיינו אם הוא מחמת שמתבונן בה' אחד איך שנפשו רחוקה בתכלית מיד יתמרמר לבו בקרבו בתשובה ובכיה עד שצעק בצעקה פתאומית בלי כוונה לצעוק שזהו אמיתת התשובה בכל לב מעומקא דלבא [דווקא וכמ"ש ממעמקי' קראתיך הוי' מעומקא דליבא] וזהו עיקר ויסוד התשובה והתפלה שנק' שפיכת הנפש כידוע וכו' או אם מחמת שמתבונן גם מעט התבוננות בסובב וממלא כו' מיד יתפעל לבו באהבה מורגשת בלב בשר לחשוק ולהתדבק בה' אחד בבחינת חדוה ושמחה וכה"ג הרי זה עיקר המצוה באהבה אלקות והוא הנק' אור גלוי אלקות בלב כנס"י אשר זהו באמת עיקר התכלית כמ"ש והשבות אל לבבך כו' (בל"א דיא הא[רץ דער הערט זייער טיף) ר"ל בהתפעלות המוח וכידוע לכל מתחיל בדברי חסידות הדורש ומבקש קרבת אלקים וחפץ בכל לבו כו' וא"כ איך ישימו אור לחושך [והמירו] טוב ברע כו' ואדרבה כל שההתפעלות הזאת ביותר מורגש בצעקה גשמית הנה ודאי זהו מצד אמיתת הקליטה והקבלה [של] אור האלקות בלבו היטב עד שצעק. וזהו הנק' דחילו ורחימו שכליים שבמוח ולב ודחו"ר טבעיים והוא מ"ש אני בער כו' בהמות הייתי עמך למטה מן הדעת ועכ"ז הייתי עמך בדביקות נפלאה לה' דוקא ולא [כמו] התפעלות חמימות הלב שלא לה' כלל וד"ל. ובודאי יש בזה הרבה אופנים חלוקים שונים מאד וידועים לכל טועמי טעם ברבוי העסק בדברי חסידות ולזאת באמת מצוה רבה וחובה עלי היה מזמן רב לעסוק ולטרוד ולדבר על לב כל אחד לפום שיעורא דיליה מוביחידות דוקא להאיר עינים בטוב בכל דרכי החסידות ולהוכיח לכל אחד כפי ערך הפחיתות וטעות כנ"ל. וגם מאשר ימצאו כמה וכמה המבינים ויודעים הכל כל דבר על בוריו אבל מקילים לעצמן מאד מצד בחי' הקלות ופריקת עול ממש אשר אינו חושש לנפשו כל כך להתייגע בדברי חסידות ואינו רק מוציא הרבים ידי חובתן בשמיעה לחוד ולהתפאר להתגדל וכה"ג אשר לא ניתן לכתוב ע"פ השדה. וגם יש יראים ושלימים אבל מטרדת הפרנסה וגם כמה חסרונות ומדות רעות ומגונות שבנפשו המונעים ומבדילים הטוב כי מנעורי הורגלתי לעיין בעינא פקיחא ע"ז על עצמי וידעתי מאד כל נגעי אנ"ש וכל מכאוביהם כו' ולכוון לכל אחד לנקודת נפשו לכל חד וחד מקטן שבקטנים ועד גדול כו' וזאת היתה דבר של חובה ומצוה עלי לדבר על כ"א ביחידות שבזה היה חיי נפשו בדרך האמת והישר לפי דרכו וערכו יותר ממאה דרושים ששומע ולא עלה בידי אפילו אחד כו'. וזהו גם בגדולי הדעת ועובדים ועוסקים בדברי חסידות ומכש"כ בקטני הדעת ופורקי עול אם באונס או ברצון ומזיד וכו':

אך אהוביי וידידיי מה מאד קשה עלי עבודה רבה כזאת בגשמיות אם לא שיהיה פנאי הרבה ולא יטריד הזמן בענינים אחרים ואם יתן ה' מנוחה לנפשי ויתחזק לבבי ומוחי מצוק העתים שגברו עלינו ויזכינו להופיע רוח קדשו של אאמו"ר ז"ל נ"ע עלי לעזרני ולחזקני כי מי אנכי כו' מקבל אני על מזעצמי לעבוד עבודה תמה זו ובפרט בעתים אשר אין לנו אב ומורה וכל איש ואיש פונה לדרכו בפריקת עול כמו שנודע מגדול ועד קטן גודל ההשתנות לגריעותא בנפשו בדברי חסידות לאחר הסתלקות אור ישראל רוח אפינו אאמו"ר ז"ל נשמתו בג"מ כי אין יראת ופחד אלקים לנגד עינינו כל חד וחד לפום שיעורא דיליה וכו'. אשר לזאת נראה בעליל גודל התרשלות והתמעטות התעוררות בדברי חסידות כעת מגדול ועד קטן. וגם מטעם רבוי הטרדות במשא ומתן בפרט ומחמלת ה' על עמו מצליח להם ברכה ושפע בכל העוסקים ויוסיף ה' עליכם ברכה משולשת כהנה וכהנה. אך לא ירום לבבו לומר כחי ועוצם ידי כו' ולא יגבה לבבם בכל הטוב לשכוח עבודה שבלב ח"ו. ולזה אמר רש ועושר אל תתן לי כו' ואי"ה אשלח לכם קונטרס מיוחד בזה כנ"ל וע"כ אמרתי לנפשי לראות את הנולד אחרית דבר מאופן אשר [הם] עומדים כעת אשר פן ח"ו ירדו עוד עד אשר תשכח דברי חסידות לגמרי ח"ו ולזאת מאד מאד תגדל הרחמנות והחמלה [עליהם] אשר אין די באר רק למעני אני מדבר כידוע נאמנה טבעי ומהותי מנעורי ואין רצוני להתגדל ולקנות לי שם רב כי מכיר אני [את] מקומי הדק היטיב ולא אתעטף בלבוש שאינו שלי כל ימי ח"ו. אך למען חיבת נפשם הקשורה מעולם בנפש ורוח קדשו של אאמו"ר ז"ל נ"ע זה כמה שנים שלא ינתקו מוסרי לבבם מדרכי ה' אשר הדריכם זה כמה שנים וכו' וד"ל:

ואחר הדברים והאמת האלה אמרתי המכסה אני מאוהבי נפשי ולבבי אשר עלה בדעתי לפקח בטובתם אשר מוטל עלי מצוה רבה וחובה מטעם מחהנ"ל. אע"פ שקשה עלי מאד כי כשל כחי ואינני בשלימות הבריאה כעת מפני חמת המציק מרוב הצרות הקשות ומרות נפש העולות על כולנה כו' והוא בהיות שעיקר החששות הנ"ל אינו אלא על הרחוקים [שמעולם לא הי' באפשרם לנסוע לק' לאדי וכאשר ראיתי בעיני ברוב העיירות הרחוקים] שעברתי שלא נוסעים מכל עיר ומנין רק ד' או ה' אנשים וקרוב לשני או ג' מנינים שהם במדריגות העסק ד"ח באמת ובתמים במוח ולב רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף ותכסוף מאד בדברי אלקים חיים. ונפלאתי עליהם ואמרו שעניים אי אפשר שיעזבו חיות פרנסתם הדחוקה בנסיעה כזאת להוציא הוצאה. והבינונים ג"כ יחוסו על ההוצאה. והעיקר על ביטול הזמן חודש ימים לבטל מעמדם ומצב פרנסתם ובזה נכללו גם הגבוהים והעשירים הגם שלא יחוסו על ההוצאה כזאת אבל לא ימצאו מנוח במו"מ ליבטל מהם ג' שבועות מרוב הטרדה גם אם לבבו שלם באמת ותכסוף באמת מאד לדברי אלקים חיים ובקי ומבין בהם כאשר ראיתי רבים מאד בעוסקים לומדים ויראים וחרידים וצמאים מאד לדברי אלקים חיים רק ההתרשלות [ו] מצד גודל הריחוק גורם להם מניעת הנסיעה כמה שנים עד שיוכל להיות שלא יסע עשר שנים וישכח לגמרי מלבו. ובאמת לדעתי רק חלק המעשר נוסעים ותשעה חלקים עומדים בביתם ריקם מכל והם האנשים אנשי אמת אשר נגע יראת אלקים בלבם יותר מבנוסעים המתהללים בשמיעת דברי דרושים ודורשים בבואם כו'. וגם עוד זאת סיבה המרחקת את הלב ברובם מטככולם אשר לחלק יצאו ליסע אגודות רק שנים או ג' ולא יעשו ביניהם לנסוע המנין בבת אחת כי מסיבת ההתחלקות הנ"ל יבוא לכלל פירוד הלבבות כי מתנשא על זולתו כו' ודי בזה כו'. ועוד הוא עיקר כי האמת היסוד לדברי חסידות לקבוע בנפשם באמת לאמיתו כל הימים הוא רבוי [ה] עסק בעיון ודבור בפה לחזור הדבר עד מאה פעמים עם חבירו דוקא ואיש את רעהו יחזיק לבו בחזרתם יחד דברי חסידות כל הימים. ובזאת דוקא נעשה אחדות גמור והתעוררות חיזוק בכללות המנין שלא תשכח ותעזב מהם מפני טרדות הפרנסה ומניעות שונות כו' אך רק אם כאיש אחד חבור ולא יתנשא על הדורש כו' ולא ינתקו עצמן מד"ח שנים ושלשה ולהבדיל את עצמו מכל אנשי שלומינו אשר זאת הרעה גורמת כמה פירודים בין אנשי שלומינו כידוע לי נאמנה ואין רצוני להאריך בזה רק לענין המכוון שישימו [עדות] בנפשם לעשות חיזוק גדול [והוא] אשר יסכימו בהחלט בנסיעות רוב [ה] מנין כאחד בכדי שידברו [דא"ח] ויחזרו [עליהם] זה עם זה בצוותא חדא. ואיש את רעהו יחזקו ובזה יהיה אחדות גמור כל הימים ויחזיקו לה עוררות תמיד לקבוע זמן פנוי השוה לכל נפש כו' ולחכמים ונבונים כמותם אין צריך להאריך בזה איך שיתנו עצות להציל נפשות שלא יתמוטטו ח"ו וד"ל. ואשר ראיתי לטובת אנשי שלומינו הרחוקים לקבל על עצמי יותר מכפי כחי הוא הדבר שיראו הרחוקים לקבוע מקום ועיר מיוחדת שיהי' קרובים עליהם כל הסביבים שלהם ויקבעו ג"כ נזמן פנוי להם בכל שנה ושנה ויודיעוני [ע"י השד"ר המוכ"ז] ואני מקבל על עצמי לנסוע לעיר הזאת ולישב שמה חודש ימים למלאות כל משאלותם בדברי חסידות ולעסוק בתורה עמהם בכל יכולתי עד מקום שידי מגעת וכחי סובל הגם שיכבד עלי העבודה הזאת מאד. אך לחמלתי מאד עליהם ההכרח לא יגונה וככה יקבעו אנ"ש הרחוקים בכל המדינה אך שידעו כל הסביבה זמנה ומקומה ושעתה בכדי שלא יבלבלו זה את זה מזמן לזמן כאשר יפרש שלוחנו מוכ"ז. לכן מסרתי לידו הכל שיודיעום במכתב ואם יודיעו לכללות אנ"ש מן הג' או ד' מקומות שיקבעו במדינה במועדם ובזמנם [ו] אז כל אחד מהרחוקים שבמדינה על מקומו ושעתו יבוא בשלום נפשו לבלתי ידח ויתרחק [לגמרי] ח"ו וד"ל. ושרש דבר העצה הזאת לקחתי ממקור ושרש חיי נפשנו אאמו"ר ז"ל נ"ע בהיות סמוך לזמן הסתלקותו שנגמר בהחלט אצלו למלאות [ה] חסרון והפגם של אנשי שלומינו הרחוקים לישב בג' או ד' מקומות סמוך אליהם מטעם הנ"ל ולעסוק עמהם בתורת ה' ובמצותיו כאשר כתבתי במכתב הנ"ל ע"ד רמז וקיצור. ומוכ"ז יפרש באר היטב כו' ועל תשובתם הרמה אני מצפה [בכל הענינים שהודעתי] מנקודת לבבי הנאמן אליהם מאז מעולם וכו'. ד' המדבר בצדקה צדקת ה' וחסד ע"כ איש מגדול ועד קטן א"ס:

דובער באאמו"ר הגאון האלקי מרנא ורבנא שניאור זלמן ז"ל נ"ע