להבין וכו' ההפרש בין ו' יומין דחול לשבת
תקלגלהבין מ"ש בפע"ח דפסח ושבת ההפרש בין ו' יומין דחול לשבת שבחול הנהגות העולם ע"י בחי' ו"ק דעשי' ובחי' ו"ק דיצי' מכוסה ונעלם בו"ק דעשי', אבל בשבת מאיר ו"ק דיצי' והוא בחי' עיקר המשפיע ובחי' ו"ק דעשי' נכלל ובטל לו"ק דיצי', וזהו בח[ו]"ל אבל בא"י גם בחול הנהגות העולם ע"י ו"ק דיצי' ובשבת ההארה וההשפעה מבחי' ו"ק דבריאה בלתי התלבשות בו"ק דיצי', וזהו לדוד בשנותו את טעמו כו' שפושט בגדי חול דיצי' ועשי' ומתלבש בבחי' אור הבריאה פוגם בחו"ל הארת ו"ק דבריאה בו"ק דיצי' בלתי התעלמות בו"ק דעשי' כמו בחול כו'). והנה לכאורה זה דבר פלא שהרי אין אנו רואים שום הפרש בין גידול דצח"מ וכל מיני השפעת עוה"ז בין חול לשבת, ואם הי' מקור השפעה בשבת ממקום ומדריגה עליונה יותר הי' צ"ל נראה איזה שינוי בהשפעת וקבלת החיו' בשבת יותר מבחול כו', וגם יש להבין איך יתכן שיהי' השפעת עולם החומרי בשבת מבחי' ו"ק דבריאה או דיצי' כו'. אך הנה יש להקדים שיש הפרש בין בחי' בחי' מעב"ר לבחי' לבו"ש, דהיינו שיש הפרש גדול בין כשההשפעה עוברת דרך מעבר בין כשההשפעה עוברת דרך [בחי'] לבוש, דהנה עד"מ פעולת כל אברי הגוף ע"י בחי' האור והחיות שבהן שאין האבר נק' לבוש אעפ"י שמלביש ומכסה לאור וחיות שבתוכו, ולא נראה לעין רק פעולת גשם האבר ולא רוחניות, מ"מ הכל יודעים שהעיקר הפועל הוא האור והחיות שבו ואין הפעולה נק' ע"ש כלי הגוף כלל כ"א ע"ש בחי' האור והחיות שבהן דוקא, ע"ד דוגמא כשאו' עיני רואה אין הכונה על עין הגשם אלא על כח הראי' הרוחניו' שבעין, וכן ההילוך ברגל אין הכונה על הרגל רק על בחי' האור וכח ההילוך. והטעם הוא כי כל כלי ואור שנק' חומר וצורה הנה בחי' הכלי והחומר בטל בתכלית לגבי האור והצורה הרוחניו' להיות כמו הגרזן ביד החוצב בלי יקרא שם פעולה ותנועה לגרזן מצד עצמו רק ע"ש המניעו, וזהו הנק' השפעה הבאה בכלי בבחי' מעבר שהכלי אינו אלא כמו מעבר בעלמא אל האור דהיינו רק העברת האור דרך מעבר בכלי בלי יקרא שם פעולה מצד הכלי כלל כנ"ל.
תקלדויובן זה יותר במשל כתיבת היד איזה שכל וחכמה שבמוחו, הגם שאין האצבע כלי וחומר מוכן לקבל צורת השכל שבמוח לומר בו שבטל לגבי האור כמו בשאר האברים, מ"מ אנו רואי' שהאצבע הכותב בטל בכל חלקיו בתנועה פשוטה לכתוב כפי אופן הוראת השכל דוקא בלי נטי' ימין ושמאל, והיינו מפני שהוא רק בחי' מעבר אל הרצון והמחשבה שבגידי היד לצוק אופן הכתב והמחשבה מעבר אל השכל שבמוח, עד שאנו או' שהאצבע כותב דבר שכל אעפ"י שרחוק ערך הבשר הגשמי לגבי רוחניו' השכל מ"מ פעולת השכל נעשה על ידו דרך העברה במחשבה ומחשבה בגידי נערווי"ן שביד וכמ"כ התפשטות וקומץ היד עפ"י הרצון והשכל וכה"ג הילוך הרגל ושאר פעולת האברים עפ"י הרצון והשכל [א]ו עד"מ הרמז ביד לפי הוראת השכל וכה"ג, כ"ז נק' רק בחי' מעבר בלבד ולא בחי' לבוש, אע"פ שנתעלם ונתלבש בכמה מיני העלם כמו העלם השכל שבמוח במח', ומח' בתנועה גשמי' שביד הכותבת, מ"מ אין זה נק' לבוש כי בחי' הלבוש אינו אלא בחי' היפוך גמור מבחי' המעבר הנ"ל כי הרי בבחי' המעבר הנ"ל אין הכלי עולה בשם כלל (ולא כמו רוכב על הסוס שהסוס ג"כ בטל לגבי רוכבו ואינו הולך רק עפ"י הרצון המנהיגו והרוכב עליו, אבל מהות תנועות ההילוך הוא מצד הסוס משא"כ תנועות הגרזן שאינו רק מצד המניעו וכן תנועות בשר האצבע רק מצד החיות שבו, אבל כתיבת האצבע אור השכל דומה לבחי' ביטול הסוס לגבי רוכבו אחר שיש לאצבע תנועה מכח החיות שבו רק שרצון השכל מנהיגו כו' וע"י יפעל השכל פעולתו כו' וד"ל).
אבל הנה בחי' ההשפעה הבאה דרך לבוש נהפוך הוא, שהלבוש הוא בחי' נפרד לגמרי גם [מ]אברי הגוף ואין לו שייכות ויחו[ס] כלל עמם, וא"כ ההשפעה שעוברת דרך בחי' לבוש נראה לעין הרואה שעיקר ההשפעה הוא ע["י] הלבוש עצמו ולא ע"י הגוף כלל, להיות כי אין [ל]לבוש ערך לגבי אור וחיות הגוף עד שנאמר שהלבוש בטל לגבי הגוף ושהחיות שבו פועל ע"י מלבושי הגוף כמו באברי הגוף עד שלא תקרא ההשפעה ע"ש הלבוש כלל, שהרי אדרבה מלבד שהלבוש מכסה ומעלים לגמרי לאור וחיות הגוף, הנה הוא נפרד לגמרי מעצם האדם ונראה לעין כאלו הלבוש בלבד הוא הפועל מצד עצמו (והרי זה כמו הגרזן בלתי הגלות היד המניע כלל, וכן מרכבת סוסים כמו סוסים שחורים ואדומים דנבואת זכרי' שמדבר בע' שרים וגם נק' עננים כ[מ"ש] רוכב על עב ק"ל כו' [ו]גם נק' גרזן ביד כו' כי הגרזן נפרד מעצם היד וכן הסוס מן הרוכב כו'), וזהו ב' הפכים ביטול האבר לגבי האו' והחיו' שבו, עם פירוד הלבוש מעצם גוף האדם, וכנראה לעין באדם כאשר הולך בלבושי' שאז אין התנועה נכרת באברי גופו כלל וכ[לל] רק התנועה נראית במלבושי' בלבד המכסים על האברים כו' וגם הנה הלבוש הוא תקלהמקיף לכל הגוף ואינו בא בחיתוך והתחלקות לכל אבר כמו שהאברים מתחלקים במזגם לפי חילוק האור שבהן, וגם שהלבוש נחתך ג"כ לפי מדת האברים יד ורגל אינו רק במדה בלבד, אבל לא שנעשה הלבוש כלי וחומר מוכן לקבל האור [והחיות] ולהיות בטל בכל חלקי' כמו האבר וד"ל.
והנמשל מכל זה יובן למשכיל למעלה בבחי' ההשפעה וההשתלשלות דאבי"ע, דהנה ידוע שג' עולמות בי"ע הרי יש להן ערך ויחוס זע"ז מאחר שהן בבחי' השתלשלות כמו שלשלת כו', וכידוע דע"ס דבריאה מקור הע"ס דיצי' כי בחי' מל' דבריאה נעשה כתר ליצי' וכ[ן] מל' דיצי' נעשה כתר לעשי', וע"כ גם העולמו' באין בבחי' השתלשלות מעילה לעילה וכמ"ש וקרא זה אל זה כו' ותרגומו [ו]מקבלין דין מן דין כו' שמלאכים ונשמות דבריאה הן בחי' מקורים ומשפיעים למלאכים ונשמות דיצי' כידוע דאימא מקננא בכורסייא בבריאה הוא בחי' השגת אלקות מאור אימא דמקננא ומאיר שם בצמצום גדול רק כפי הגבלת השגתם, ויורד האור ומשתלשל מהשגות הללו המוגבלים שנק' מלאכים דבריאה למלאכים דיצי' ששם הוא בחי' המדות כי ז"א מקנן ביצי' כידוע, ועד"ז מיצי' לעשי' וכולן יש להן ערך ושייכות זע"ז וכל תחתון נעשה כמו חומר לצורה לגבי העליון ע"ד נפש הגלגלי' שגם שהן צורה לחומר הגלגל הרי מקבלים רק מחומר האופנים ושמרים שלהן, ועד"ז האופנים לגבי החיות כו', ועד"ז יובן בכלליות בי"ע שהן שרפים וחיות ואופנים שרפים בבריאה כו' ונמצא שירידת האור והשפע מבריאה ליצי' ומיצי' לעשי' הוא נמשך בבחי' מעב"ר הנ"ל שהוא כמו ביטול הכלי לגבי האור שאין הפעולה נק' ע"ש הכלי והחומר כלל רק ע"ש האור והחיות, כך אין השפע נק' ע"ש בחי' היצי' שמקבל מבחי' הבריאה רק ע"ש בחי' אור הבריאה שהוא מקור היצי' כמו שאין השפע נק' ע"ש הכלי רק ע"ש האור כו', וכמ"כ בירידת השפע מיצי' לעשי' אין השפע נק' ע"ש העשי' רק ע"ש היצי' מקור העשי' תקלומאחר שיש ערך ויחוס לכל ההשתלשלות דבי"ע [בבחי'] עילה ועלול שנק' אור וכלי חומר וצורה, להיות כי כולן בבחי' הגבול יש להן ערך א' רק שמשתלשלים בריבוי ירידת המדריגות ע"פ ריבוי [מיני] צמצו' מעילה לעילה עד שבחי' ההשפעה הבאה למטה בעוה"ז החומרי מבחי' מל' דמל' דעשי' בגלגלים וארץ הגשמי בחלקי התהוות דצח"ם הגשמי' ה"ז כמו התנועה באצבע שנק' עשי' גשמי' שבה מלובש המחשבה ובמחשבה מאיר השכל עד שאנו אומרים שהאצבע כותב את השכל אבל מפני תכלית ביטול [הכלי] לגבי האור כנ"ל אין הפעולה נק' ע"ש הכלי כלל כו' כך כתיב כולם בחכ' עשית עשי' ממש בהתהות דצח"מ גשמי' שמקבלים ממל' דעשי' שבה מאיר בחי' מדות דיצי' ובמדות דיצי' מאיר בחי' השכל והמחשבה שבבריאה כו', ומפני תכלית הביטול דכלי לגבי האור אין הפעולה נק' רק ע"ש האור ומקור הראשון והוא בחי' החכ', וזהו בחכ' עשית בחכ' דוקא וכמ"ש רז"ל במאמר אחד כו' והוא מאמר דבראשית כידוע.
אך הנה כ"ז דוקא בשבת שאז הוא בחי' עליות העולמו' דהיינו שבחי' העשי' עולה ונכלל ביצי' ונעשה רק כמו בחי' כלי ומעבר בעלמא לבחי' היצי', ו[מבחי' היצי'] הוא עיקר המשפיע ופועל פעולתו ע"י העשי' כמו האור שיפעול ע"י הכלי כנ"ל, ועד"ז אור הבריאה ביצי' כו' ונמצא עיקר גילוי השפע הוא בחי' אור ו"ק דבריאה שבא בו"ק דיצי' ועשי' בבחי' מעב"ר בלבד, ואין השפע נק' ע"ש היצי' ועשי' רק ע"ש בחי' ו"ק דבריאה מטעם הנ"ל. אבל ביומין דחול הוא בהיפוך גמור שהשפע בא בעולמו' דרך בחי' לבוש דוקא שהוא בחי' הפירוד מן עיקר ומקור המשפיע ואינו רק ע"ש האור המשפיע כלל, אדרבה דוקא ע"ש בחי' הלבוש הנפרד כנ"ל באורך, וכך הוא למעלה [ב]ו' ימי החול שבחי' ו"ק דיצי' באין בו"ק דעשי' בבחי' לבוש דהיינו שבחי' ו"ק דעשי' הוא כמו בחי' לבוש נפרד לגמרי מו"ק דיצי' בלתי יש ערך ויחוס כלל לו"ק דיצי' עד שההשפעה נק' ע"ש בחי' הלבוש שהוא ו"ק דעשי' בלבד, ובחי' ו"ק דעשי' מוסתרים בבחי' לבוש ש"ק דעשי' שהן ע' שרי"ם כמ"ש וש"ק אשים כסותם ושם הוא תכלית השוה הסתר אלקו' עד שנראה להם שהן העושין ופועלים ההמשכה כמ"ש לי יאורי כו' כחי ועוצם ידי כו' וכמ"ש אתה אל מסתתר [שהוא שמסתלק] ומסתתר אור האלוקי' דו"ק דעשי' ולא מאיר תקלזרק בחי' מל' שבמל' כו' עד שנק' לבוש נפרד כו'. ועד"ז מסתלק ומסתתר אור האלוקי' דו"ק דיצי' מבחי' העשי' וכמ"כ מסתלק ו"ק דבריאה מו"ק דיצי' כו', ונמצא הוא היפוך גמור מבחי' ההשפעה שבבחי' מעב"ר בשבת [שבשבת] אור ו"ק דבריאה עיקר המאיר ויצי' ועשי' נכללים וטפלים לגביו, ובחול עיקר הנראה בהשפעה הוא בחי' העשי' ובחי' אור ו"ק דבריאה מוסתר בתכלית וד"ל (אך לפי זה עדיין הקושי' הנ"ל במקומה למה אין נראה שנוי כלל בגידול דצח"ם כו', והתירוץ מבואר במ"א שעליית העולמות בשבת אינו אלא בפנימי' שלהם בבחי' האורות ולא בבחי' הכלים, ע"כ בהשפעה חיצוניו' אין הפרש בין שבת וחול, וכמ"ש במדרש מגדל צמחים ומוריד גשמי' בשבת כו' ואינו נק' מלאכה כלל, כי עיקר מ"ש וישבו"ת מכל מלאכת"ו הוא בבחי' הפנימיות של האור בכלי כו' וד"ל). וכל ענין הנ"ל בהפרש שבין בחי' מעבר לבחי' לבוש הוא הפרש בכללות בין בחי' מל' דאצי' לבי"ע דבחי' בי"ע להיותן כולן בבחי' הגבול יש ערך א' להם ויכול להיות בבחי' מעבר כמו בשבת שאו' ג' מיני הב"ו כו', אבל בחי' מל' דאצי' הוא בחי' אלקות ממש בבחי' א"ס כי איהו וחיוהי חד כידוע, הרי בי"ע תמיד בבחי' לבוש נפרד בערך לגבי בחי' המל' [דאצי'] ואינם בבחי' מעביר גם בשבת כי אין ערו"ך ל"ך כו', וזהו שמל' דאצי' תמיד בבחי' הסתר והעלם בבי"ע, ואין הפרש ב[ין] שבת [לחול כלל] רק מה ש[ה]מל' עולה מן ההסתר בשבת ופושט בגדי חול רק מתלבש בלבושים דשבת שהוא אור הבריאה כנ"ל בפי' לדוד בשנותו כו', אבל גם אור הבריאה נק' לבו"ש עכ"פ מטעם הנ"ל והוא כידוע כמ"ש אני הוי' לא שניתי קודם הבריאה ואח"כ שוה אתה הוא כו' משום שנאמר ה' מלך גיאות לבש בבחי' לבוש מל' שהוא ענין בגדי שבת כמאמרז"ל אפשיטת מלבושהא כו' וד"ל.
והנה ע"פ כל הנ"ל יובן למשכיל למעלה ג"כ ענין מ"ש בע"ח דהתלמוד בבריאה כו', ולכאורה אין התלמוד מדבר רק בבחי' העשי' דוקא כו'. אך הנה מובן ע"פ כל הנ"ל דבי"ע הוא בבחי' השתלשלות עו"ע כו' כמו שהאור יפעול כל פעולה ע"י הכלי כו', וא"כ גם בענין הלכות שבתורה שלנו דעשי' הגם שהוא בבחי' לבוש תקלחגשמי דדצח"ם דעשי' מ"מ שרשן ומקורן הוא בעולם היצירה ושרש היצירה הוא בבריאה [כנ"ל], ונמצא אותו הדין וההלכה שנאמרה כאן בעולם העשי' הרי הדין הזה נאמר ג"כ בעולם היצי' שהוא בחי' הרוחני' דעולם העשי' דרך כלל, וכמו"כ שרש אותו הדין בעולם הבריאה שהוא הרוחני' דעולם היצי' ונמצא שרש כל ההלכות שבתלמוד בעולם הבריאה דהיינו שנתלבשה חכמה שבמל' דאצי' בחכ' שבמל' דבריאה והוא ענין לימוד הנשמות בג"ע דיני ההלכות דתשבע"פ ממש כמו אם קדם שער לבן לבהרת כו' דקא מפליגי במתיבתא דרקיע כו', וכה"ג בכל הדינים כמו הלכות טריפות דין נקיבת הוושט דטריפה הנה זה הדין הוא בחי' חכ' שבתורה המתלבשת בענין גשמי דהיינו בהמה הגשמי' שאם ניקב הוושט שלה
טריפה ולא תוכשר לעלות בסט' דקדושה האלוקי'.
והנה שרש הבהמה הגשמי' נמשך מבחי' פני שור מהשמאל שבמרכבה דעשי', וא"כ שרש זה הדין דנקיבת הוושט הוא במרכבה דעשי' בבחי' נקיבת הוושט דשור שבמרכבה כו' דטריפה בבחי' טריפו' בערך רוחניו' דמרכבה כו', ועד"ז עד רום המעלות גם ביצי' בבחי' מרכבה דיצי' כו' עד בחי' פני שור שבבריאה בחי' [נקיבת] הוושט שלו טריפה בערך רוחניו' דעולם הבריאה, ואחר שבי"ע כולן הן בבחי' הגבול והתכלית שהוא בא בבחי' השתל' עו"ע מרוחני' לגשמי' שהרי באמת אין הפרש בין בחי' עשי' לבריאה שניהם רק בחי' לבוש להשראת חכ' האלקי' דאצי' ודוקא בבחי' לבוש ולא בבחי' כלי שבטל לגבי האור מפני שיש ערך ב[י]ניהם כו', אך בחי' כל[י] חכ' שבמל' דעשי' שמלובש בדברים גשמיים הוא בחי' כלי ומעבר לבחי' חכ' שבמל' דיצי', וכמ"כ בחי' כלי חכ' שבמל' דיצי' בחי' כלי ומעבר לחכ' שבמל' דבריאה מפני שיש ערך ב[י]ניהם כו', אבל כללות חכ' דתו' שמלובש בבי"ע הוא רק בחי' לבוש נפרד שאינו מערך כלל וכלל לגבי אור האלקי' עצמו בחי' חכ' שבמל' דאצי' כמו נקיבת הוושט שהוא כלי גם להתלבשות חכ' דמל' דבריאה, אבל בחי' כלי דנקיבת הוושט דבחי' שור דבריאה אינו בחי' כלי דחכ' שבתו' שבמל' דאצי' רק בחי' לבוש אעפ"י שנתלבשה חכ' שבמל' דאצי' בחכ' דמל' דבריאה ונק' חכ' תתאה בחי' חכ' שבא בהתלבשות בעולמות בע"ג מ"מ אין לחכ' דבריאה ערך כלל אלי', יותר משאין ערך בחי' המספר לגבי למעלה מן המספר או כערך הגשמי' לגבי הרוחני' וכמו ערך היצי' לגבי הבריאה וכה"ג, לפי שבחי' בע"ג אין ערך כערך לגבי בחי' א"ס גם שהוא במל' סופא דכל דרגין וכידוע, וזהו שאמר בע"ח שהתלמוד בבריאה פי' בחי' חכ' תקלטשבמל' דבריאה הוא שרש התלמוד שלנו והוא בחי' לבוש לגבי חכ' שבתורה שבמל' דאצי' שמשם מאיר להשגות הנשמות שבג"ע דבריאה הנק' זיו השכינה שמאיר לנשמות בבחי' לבוש דוקא מטעם הנ"ל וד"ל. אך הנה גם בחי' הלבוש אע"פ שהוא בבחי' נפרד מ"מ [הרי] הלבוש נחתך במדה לפי חיתוך האברים [כ]נ"ל, וא"כ גם בחי' חכ' שבמל' דאצי' הוא [על] אותו האופן שבחכ' שבמל' דבריאה, כמו נקיבת הוושט לפי אופני פרטיו בחכ' דבריאה גם הוא בכל אופני פרטיו גם בבחי' האצי', רק שבאצי' הוא בבחי' אלקו' [ממש] דהיינו בבחי' שמות וצירופים דכלים דאורות עליונים שנק' שם בחי' וושט דשור דאצי' וכידוע, וכמ"ש בר"מ שמבחי' אברים [ד]ז"א הוא מקור כל המשכות לבי"ע כידוע [ב]ענין המאמר תלת שליטין אינון לעילא מוחא ולבא וכבדא כמ"ש על הכסא דמות כמראה אדם, ויש [בו] ודאי ג"כ בחי' בהמות וחיות דאצי' כמו שור וארי' וכיוצא וגם בחי' צומח ודומם כתפוח en. ואבן וכה"ג, מאחר שנק' עולם שכולל דצח"ם והכל בבחי' האצי' כידוע וד"ל.
ולפ"ז יובן ג"כ שכל ההלכות שמדברים כאן בבחי' אדם התלויות ברמ"ח אברים ישנם ג"כ למעלה בבחי' אברים דז"א כמו חסד דרועא ימינא ותפילין בראש וציצית בכנפי כסותו, כמ"ש רז"ל הקב"ה מניח תפלין ומתעטף בציצית כו', וכן בענין ההעדר והפגם ע"י שס"ה ל"ת וכמ"ש במ"א. [ו]מכ"ז יובן איך שיש [שם] ג"כ כל הלכות נגעים גם בעולם האצי' כמו פלוגתא דשער לבן קודם כו' דקודב"ה אומר כו', דהנה ידוע שבחי' נגע למטה הוא בחי' קליפה ונק' נגעי בנ"א לפי שהנגע בלשון תרגום סגירו כתרגום צרעת סגירותא לכן אמר בזוהר נגע צרעת סגירותא דנהורא עילאה כו', והענין מבואר במ"א שענין הבהרת הוא מורה בחי' הסתלקות חיות הרוחני שבדם הוא הנפש במקום ההוא ע"כ מראהו לבן, וידוע תקמדאדם הוא בצלם אלקים ע"כ במקום ההוא נסתלק אור וחיות האלקי' שבאבר ההוא בנפשו האלקי' והיינו ענין סגירותא שנסגר הכלי שהוא האבר בלי יכנס בו האור והחיות שבדם הוא הנפש כו' מפני שכבר המשיך החיות לקליפות ואין בחי' הקדושה שורה במקום ההוא במקום טומאה וע"כ נק' הנגע סגירו דנהורא עילאה שהוא בחי' אור אבא כי בחכ' שבנפש האלקי שורה בחי' אלקי' והדם הוא הנפש הוא מבחי' גבורות דאימא שנמשך בשס"ה גידין להחיות האברים כידוע בענין אד"ם א' דם בחי' אל"ף דחכמה שמלובש בבינה הוא חיות הדם כו' וכשיש קילקול בדמים שהוא חיות הנפש באברים אזי מסתלק אור החכ' במקום קילקול דם הזה, en. וזהו שנק' סגירו דנהורא עילאה כו' כמ"ש במ"א וד"ל.
וכמ"כ יובן למעלה דכמו שלמטה נק' נגעי בנ"א בחי' יניקה לקליפות למעלה בעולמו' הרוחני' ג"כ בחי' העדר קבלת הכלי לבחי' האור וחיות כאשר י[וסגר] איזה כלי בנ[ב]רא מלקבל אור וחיות המהווה ומחי' אותם נק' סגירותא כו' ונק' נגעי בנ"א למעלה כידוע דאנשים מט"ט וסנד"ל ובני אדם אנפי זוטרי וכמ"ש ופני אדם לארבעתן כו', וכך יובן למעלה מעלה בעולם היצי' ובעולם הבריאה יש שם ג"כ כל דיני הנגעים בבחי' הרוחני' דאדם שביצי' ובריאה אך בחי' אדם דאצי' ג"כ יש בו בחי' נגע כמ"ש אדם כי יהי' בעור בשרו כו', אך בבחי' האצי' הוא בחי' העדר קבלת הכלי לאורו' העליונים דבינה דאצי' שהוא בבחי' דם הוא הנפש המתפשט בבחי' אברים דז"א שנק' אד"ם א' דם מבחי' אבא ואימא כנ"ל, והוא בחי' שם אהי' בריבוע כו' בגי' דם, וע"כ נק' הבינה אלקי' חיים ואור החכ' נק' חי"י החיים שהוא מקור החיים דדם דבינה כו', ובחי' הסתלקות אור באבר א' דז"א נק' סגירו דנהורא עילאה באדם דאצי' דהיינו באיזה שם [ו]צירוף דכלים דז"א כו' שנסתלק משם בחי' השפעת אור אבא נק' בחי' נגעי דאדם דלעילא והיינו אדם כי יהי' בעור בשרו כו', והוא בא מחמת סיבת יניקת החיצונים בבי"ע מבחי' אחוריים וחצוניות הכלים דז"א שנק' עור בשרו כו' ע"כ [בה]סתלק אור אבא באותו האבר והכלי ואין תקמאבחי' חכ' דאצי' מתפשט שם, והטעם הוא כמ"ש במ"א שבחי' החכ' הוא כ"ח מ"ה בחי' הביטול האמיתי והוא ראשית הכלי להשראת האור כו' דא"ס כו', אבל כשקליפו' מקבלים שהן בחי' יש ודבר מה היפוך הביטול כו' כמ"ש א' זלע"ז עשה האלקי' ע"כ ממילא מסתלק אור כח מ"ה דחכ' משם כי הביטול והתפשטות הישות הם ב' הפכיים ממש כו', וענין ראיית הכהן ששרשו מחסדי' דאבא לנגע הוא בחי' בירור דחכ' ע"כ תלוי במראה עיני הכהן כו' ואם צריכה הסגר ז' ימים, ו[כ]כל משפטי דיני הנגעים למטה כך הוא למעלה ג"כ בבחי' האצי' עד"ז ממש רק שבבי"ע הוא מדבר בבחי' נגעי בנ"א שהן בבחי' גבול ויניקות הקליפות מהם הוא בחי' רע גמור אבל באצי' הוא בבחי' אור וחיות אלוקי ממש שבכלים ושמות עליונים כנ"ל, וענין העדר האור בכלי ושם העליון אינו בחי' יניקה לרע גמור רק שמזה מסתעף שרש ומקור להיות השפעה לחצונים בבי"ע כמ"ש בע"ח דמעמד הקליפות הוא בבי"ע אבל באצי' נאמר לא יגורך רע כו' וד"ל.
ולפ"ז יובן ג"כ שא"א לומר שבחי' חכ' דבריאה בדין זה דבהרת הוא בחי' כלי לחכ' שבדין בהרת שבבחי' האצי' מאחר שאין ערוך ב[י]ניהם כלל כנ"ל, ובפרט להיות כמו בחי' כלי לאור ממש כמו שדין בהרת שביצי' הוא בחי' כלי לדין בהרת שבבריאה כי מבחי' אור דחכ' דבריאה נעשה מקור לחכ' דיצי' בדרך השתלשלות עו"ע כנ"ל, משא"כ מאצי' לבריאה שאין ערוך ב[י]ניהם כלל רק ההשפעה באה מאצי' לבריאה בבחי' לבוש נפרד וכמ"ש עוט"ה או"ר כשלמ"ה בחי' אור דחכ' דתורה דאצי' נמשך בבחי' לבוש כשלמה לנשמות שבג"ע דבריאה כו', וכך בכל דיני הלכות שבתו' שנמשכים מאצי' לבריאה כו', ובכ"ז יובן במה שמצינו כמה הלכות בגמ' שא"א שיהי' במציאות הטבע כלל אך אמרי' דרוש וקבל שכר כידוע, וזהו פלא לכאורה אם א"א שיבוא הדבר במציאות [הטבע] מאי דרוש איכא, הלא אין חכ' שבתו' רק בבחי' אור וכלי דוקא, אך הענין הוא דבאמת מדבר זה יש מופת וראי' חזקה לענין הנ"ל דבחי' חכ' שבבי"ע אינה בחי' כלי ומעבר לבחי' חכ' דתו' דאצי' אלא רק בחי' לבוש נפרד, שאם הי' בבחי' כלי גמור הרי הי' תקמבמהראוי שיהי' הדין שכיח ויבא במציאות בבחי' כלי גמור, מאחר שיש לדין זה שרש בבחי' חכ' דאצי' בהכרח שימצא בחי' כלי לזה בבחי' השתלשלות אור וכלי כו', כמו שבהכרח להמצא בחי' כלי לה[ש]ראת אור חכ' דבריאה ביצי' ודיצי' בעשי', אלא ודאי מוכרח מזה לומר דבחי' חכ' דבי"ע אינו רק בחי' לבוש נפרד שאינו מערך דערך לח"ע כו', רק מפני שגם בחי' הלבוש הוא בא בחיתוך מדה לפי מדת האברים כנ"ל, ע"כ בהכרח שלפי אופן הדיני' וההלכות דתו' דבריאה כך הוא אופן הדינין וההלכות דתו' דאצי' כנ"ל, וא"כ לפי זה אין צ"ל הכרח שימצא בחי' כלי גמור לדרוש הדין והלכות דתורה דאצי' בבי"ע מאחר שאינו אלא בחי' לבוש [נפרד], ומפני שגם הלבוש בא במדה ע"כ א"צ רק שיהי' בחי' השגה בשכל לאותו הדין וההלכה דאצי' אעפ"י שלא ימצא במציאות כלי כדי שיהי' בחי' לבוש [לבד בבחי' ח"ע]. וזהו שא[רז"ל] דרוש וקבל שכר פי' שא"א שיבא הדבר במציאות דרוש אותו בבחי' השגה שכלית שלו, דהיינו אם הי' אפשר להיות במציאו' ענין כך וכך הי' הדין כך וכך אעפ"י שלא יארע דבר זה לעולם דרוש וקבל שכר כאילו הייתה דורש בדבר שהי' בא בבחי' כלי גמור, כי קיבול השכר הוא בבחי' האצי' שאין בי"ע בחי' כלי לגבי' כו', רק בחי' לבוש בלבד ובחי' לבוש א"צ שיהי' בבחי' כלי גמור רק לפי אופן המדה בלבד דהיינו כדי שיוכל אור ח"ע דאצי' להתלבש בו בלבד כו' ומטעם הנ"ל וד"ל.
והנה מה שאמר דהתלמוד בבריאה דהיינו בחי' חכמה של בע"ג דצח"ם דבי"ע בכללות כו' יש בזה ב' מדריגות עיון וגרסא, דהנה ב' מצות הן מצות עיון במחשבה כמ"ש והגית בו כו' ומצות קריאה בדיבור [כמ"ש] ודברת בם כו' ושניהם בתושב"כ, וכמ"כ בתור' שבע"פ שנק' תלמוד יש [ג"כ] ב' מדריגות עיון וגירסא, והענין הוא כידוע שהגירסא הוא לימוד המשניות וההלכות הפסוקות בלי פלפול כלל וכלל רק הלכה ברורה בטעמה דוקא ולא כדין המשנה שאינו אלא דין והלכה כך וכך כשר כך וכך פסול בלא נתינת טעם לדבר כלל, רק פסקן של דברים בלבד והוא רק בחי' המדות כשר ופסול חייב זכאי וכו', וזהו שאומר המשנה ביצי' פי' בבחי' המדות דיצי', אבל התלמוד בבריאה פי' בבחי' הטעם והמוחין למדות דהיינו [כל] בחי' טעמי ההלכות למה כך כשר וכך פסול וכמו שמבואר בתלמוד טעם דין המשנה מ"ט דר' פלוני אמר קרא כו', אך אעפ"י שהוא בבחי' טעמים ששרשו בבריאה מ"מ אין זה רק בחי' גרסא לגרוס ההלכות פסוקות ברורות בטעמיהן וא"צ בירור כלל כי כבר הובררו כל הצורך (וכמו הזוגו' לפני ב"ש וב"ה תקמגשלא הי' אצלם פלפול ע"ד הוי' דאביי ורבא כו'), אבל מדריגה הב' הוא בחי' העיון בפלפול שהוא עיקר התלמוד שהוא בחכ' שבמל' דבריאה ועיקר ענין הפלפול הוא להקשות קושיות וסתירות רבות בין ההלכות ולתרץ ולהעמיד כ"א בטעמו כמו ל"ק כו' [כמו ר"ל דמקשי] עד דממילא רווחא שמעתתא ברוב הפלפול ויצאו דינים חדשים לגמרי עי"ז כידוע, אך הנה יש להבין מה שאמרו דכל מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש ניתן למשה כו' מאין יש כח בתלמיד לחדש ואם ניתן זה כבר למשה למה לא נתפרש בתורה או בקבלה כו' הלא הל"מ שבקבלה מעט הם כו', אבל הענין הוא דעיקר הפלפול הוא רק המצאת טעם וסברא חדשה באמיתי' טעם ההלכה שהי' טעם האמיתי' נעלם מתחילה מפני קושיות רבות המסתירות ומעלימות אמיתי' טעם ההלכה, [ומפני] הערבוביא [הגדולה] בסתירות רבות בין ההלכות עד שאחר ריבוי הפלפול נת[חדש] והוציאו לאור אמיתי' הטעם, ובהמצאות סברות חדשות לתרץ כל קושי' וסתירה, ויש כאן ב' דברים הא' בירור ההלכות שהוא להבדיל בין רע לטוב להסיר כל סיג ובלבול הקושי' ולהעמיד כל א' על שרשו, וה"ז כמו סלסול בשערות כמ"ש במ"א בפי' סלסל"ה כו', והב' המצאת הטעם החדש שממנו נולדו דינין חדשים לגמרי ותחילה הי' המצאת הטעם החדש [ותולדות הדינין החדשים] בהעלם מפני הסתר הקושיא ואח"כ יצא לאור en.כנ"ל, והיינו ענין המאמר דבחכ' אתברירו שיש כאן ב' דברים הנ"ל.
והנה לכאורה יש להבין בענין המצאת הטעם החדש, ותולדות הדינין החדשים מה יתרון מעלתם ומדריגתם משאר הדינים וההלכות הפסוקי' בטעמיהן בלי פלפול כלל שנק' הלכה ברורה כבר כנ"ל שנק' גרסא, הלא גם הם דינים וההלכות כמוהם ומה הפרש יש בין עיון לגירסא, אך הענין הוא משום דבחי' כח החכ' המ[ברר] בבחי' פלפול הוא יותר נעלה בשרשו מבחי' חכ' שבהלכות הברורות בטעמיהן גם שהן ג"כ מבחי' חכ' דמל' דבריא', אבל שרש בחי' חכ' המ[ברר] בבחי' פלפול [ו]להוציא דין חדש הוא בבחי' אצי' שבבריאה להיות ידוע שאין כח לברר רק בחי' דכר ולא בחי' נוקבא כו', וכמ"כ אין כח הבירור בפלפול תקמדרק בבחי' חכ' דאצי' שמאיר בחכ' דבריאה כי כל מברר צריך שיהי' כחו חזק מן המתברר, ע"כ אין בכח הנוקבא לברר אלא כח הדכר שהוא חזק מכח הנוקבא ע"כ מ"ד דדכורא מברר למ"ן דנוקבא כידוע, וכמ"כ כאן בבירור ההלכות להבדיל בין פנימי' וחיצוני' ולהוליד חדשות כו' ה"ז כמו בחי' מ"ד שמברר למ"ן, כי הלכות דתו' דבריאה היא בחי' נוקבא והבירור הוא בבחי' כח מ"ה דדכורא שהוא אור האצי' בבריאה, וע"כ יש בכחו להסיר כל קושיא ולהעמיד כל דבר על מכונו ולהוליד סברות חדשות, ואע"פ שאותן ההלכות הנולדים מצד כח הסברא והפלפול הן כמו שאר ההלכות מ"מ כח החכ' שהולידם מחדש יותר נעלה מבחי' החכ' שבטעמי שאר ההלכות, כי הרי הי' טעם החדש בהעלם תחילה וע"י כח מ"ה דאצי' דוקא יצא לאור מתוך החושך וההעלם משום דכל קושיא מסט' דקליפו' המסתיר ומצמצם כו', וכאשר אור ה[מ]אצי' מאיר שהוא בחי' ביטול [בתכלית] ההפשט[ה] מבחי' יש כו' כידוע אז לא יחשיך ויסתיר חושך דקליפו' כלל ויצא לאור כל העלם הטעם האמיתי שהוא בתכלית האמיתי נקודת המושכל לתכלית אמיתתו כו' וכמ"ש גם חושך לא יחשיך כו', ועיקר הטעם כנ"ל דכח מ"ה דאצי' דוקא הוא המברר להבדיל ולהוציא אור מתוך החושך כו' וד"ל. ובזה יובן מה שאמר כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בפלפול דוקא שהוא מדריגה [הנ"ל] שנק' עיון להוציא דין חדש בבחי' בירורי נוג"ה שלא יסתירו הקושיא כלל והוא להוציא מן ההסתר והעלם הקליפות [לאור] כו' הכל ניתן למשה שהוא בחי' יסוד אבא מקור כל הבירורים דבחכ' אתברירו וכמ"ש בזהר דאתפשטותא דמשה בכל דרא [ודרא] בכל חכמי [הדור] ועיני העדה להיות להם כח מ"ה זה בנפשם בבחי' הבירורי' דנוג"ה בבחי' עיון ופלפול בתורה לחדש דינים רבים עפ"י המצא' סברות וטעמי' חדשים כו', והוא בחי' הארת חכ' דאצי' בחכ' דבריאה שרש חכמה דעיני העדה להיות להם כח זה ג"כ לברר וע"כ אמר דכבר הי' בשרש ומקור החכ' דבריאה כל מה שתלמיד en. ותיק ששרשו מחכ' דבריאה כו' וד"ל.
ובזה הנה יובן ג"כ מ"ש בזוהר על מארי תלמוד דאינון מארי קבלה, וזה פלא לכאורה דהא קבלה בבחי' האצי' והתלמוד בבריאה ומשנה ביצי' כו', וא"כ זה סותר למ"ש דהתלמוד בבריאה אחר שהתלמוד הוא בבחי' קבלה כו', אך הענין הוא דודאי התלמוד בבריאה והקבלה באצי', אמנם הנה יש ב' מדריגות באצי' הא' תקמהבחי' האצי' כמו שהוא במקומה דוקא והוא בחי' סודות הקבלה שנמשכים לנשמות בג"ע דבריאה שנק' זיו השכינה ממש כידוע, והוא ענין השגות פנימי' כל דינין והלכות דתו' כמו שהן בבחי' האצילות רק מאירים בבריאה דרך בחי' לבוש בלבד [כנ"ל ב]ענין נקיבת הוושט וכיוצא, ונמצא לא הורד אור זה מכמו שהוא בבחי' האצי' ממש והן הנק' מארי קבלה, אבל מ"ש דמארי תלמוד אינון מארי קבלה אין הכונה כמו מארי קבלה ממש אלא שהן עומדים לקבל ג"כ הארת אור חכ' דאצי' אבל לא כמו שהוא באצי' ממש רק כמו שהאצילו' יורדת ונשפלת בבריאה בשינוי מקום ובמעלה שלא כמו שהיא במקום מעלתה ומדריגתה העצמי' כו', והיינו בעלי הפלפול שיש להם הארה לכח מ"ה שבנפשם מבחי' כח מ"ה דאצילו' לברר בירורי נוג"ה לברר הטוב מן הרע כו' כנ"ל, ולכך אמר דמארי תלמוד בבחי' עיון ופלפול דוקא [אינון] כמו מארי קבלה במדריגת קבלת אור האצילו' אבל לא כמוהם ממש, גם שמארי קבלה מקבלים רק ע"י לבוש אבל הוא אור האצילו' עצמו כנ"ל, משא"כ מארי תלמוד שאינם מקבלים רק בחי' האצילו' המוסתר ונעלם בחכ' דבריאה כו' וד"ל.
ובכל זה יובן ענין [א]זהרת שתיית יין ושכר לאהרן ובניו כמ"ש יין ושכר אל תשת בבואכם אל אוהל מועד כו' ומסיים הפרשה במ"ש להבדיל בין [ה]טמא לטהור כו' ויש להבין מה שייכות יש לזה עם זה כו'. אך הענין יובן עפ"י הנ"ל דעיקר בחי' הבירורים דנוג"ה להבדיל בין טמא לטהור כו' הוא בבחי' החכ' כח מ"ה דחכ' דאצילו' בבריאה, ושרש הכהנים הוא מבחי' חסד דאור אב"א כידוע בענין כה"ג נוטל חלק בראש כו', ולזה הטעם הכהנים המה המורים כל הוראת איסור והיתר לישראל כמ"ש יורו משפטיך ליעקב כו' והוא להבדיל בין [ה]טמא כו', לפי שבחכ' אתברירו דוקא וידוע דחכ' הוא בחי' שמן בחשאי כמ"ש כשמן הטוב כו' לריח שמניך כו', והיינו שנמש[ח]ו הכהנים בשמן המשחה דוקא כידוע, תקמואבל יין הוא בחי' בינה דמינה דינין מתערין ולהיות כי יין הוא המשמח בשמחה ברשפי אש התלהבות בינה לבא ומסתעף מ[ז]ה בחי' גבורו' קשות דנוג"ה פסולת הגבורו' דשמחה דבינה, ולזה הטעם א"א שיהי' שיהי' בחי' הבירורים דנוג"ה להבדיל בין כו' לבער סיגי' דפסול' הגבורות קשות דנוג"ה אחר שמבחי' בינה דינין מתערין כו', וממנה נמשך שרש כח התהוותם והתפשטותם למטה, ומזה הטעם אין כח במל' לברר נוג"ה משום דגבורו' [קשות] דנוג"ה מקבלים מן המל' כמ"ש מלך אלקי' על גוים כו' משום דעיקר בנין המל' מהגבורו', ולזה [הטעם] הוזהרו בני אהרן בשתיית יין ושכר דוקא שלא יסתעפו מהם יניקות גבורו' קשות דנוגה שנק' אש זרה ולא יוכלו להורות ולהבדיל כלל בין טמא לטהור וע"כ שיכור אסור להורות כידוע וד"ל, וזה הי' ענין [חטא] נדב ואביהוא שנכנסו שתויי יין לאה"מ כי בחי' אש זרה דגבורו' דנוג"ה יש לו אחיזה ויניקה בבחי' יין דבינה הגם שהוא יין המשמח שהוא בחי' עוה"ב לאחר הבירור כידוע דעולם הבא בבינה ונק' עולם החירות ונק' יין המשומר ממגע נכרי שאין שם שליטה לחיצוני' כלל וכלל, אבל עכשיו קודם הבירור יש עדיין יניקה ואחיזה לחיצוני' מפני פסולת כוחות הדין שיש גם ביין המשמח דבינה, וכמ"ש [בינה] מינה דינין מתערין כו' והוא ענין שחוה סחט"ה אשכול של ענבים כו' בחי' ענבימו ענבי רוש אשכלו' מרורות כו' כמ"ש במ"א וד"ל, וזהו שאמר בהקריבם אש זרה כו' ולפי שאין ביכולתם לברר אש זרה זה שמסתעף מיין ושכר ומקבל משם, וע"כ סיים הפרשה להבדיל בין טמא לטהור כו' כי זהו עיקר טעם האזהרה לכהנים על שתיית היין והשכר כנ"ל וד"ל.
תקמזוהנה מעתה יש להבין בענין ב' מדריגות הנ"ל עיון וגירסא עוד ענין א' והוא להיות שאנו רואים בעיקר מצות עיון הנ"ל הוא במחשבה והגיון דוקא והוא ענין העמקת המחשבה מאד בתכלית ההפשטה של מחשבה מכל דבר, שהוא בחי' העלאה למעלה שהרי הוא בחי' עליות והתקשרות כל כח מחשבתו ושכלו בחכמה שבתורה, והוא בחי' העלאת מ"ן מחכ' האנושי' שבנפשו החיוני' כמ"ש במ"א (מלבד ענין הבירור שיש בכח החכ' הנ"ל), אבל הגירסא מצותו בדיבור בפה דוקא ולא יצא י"ח במחשבה כידוע במצות קריאת התורה כמ"ש ודברת בם דהרהור לא עביד מידי כו', לפי שבחי' הקריאה בתורה הוא בחי' המשכת מ"ד מלמעלה למטה להיות שהקב"ה יושב ושונה כנגדו כו' שהוא בחי' המשכת מ"ד מאור אבא בז"א שנק' הקדב"ה כמ"ש במ"א וד"ל. אך הנה יש להבין בענין זה למה אין בכח המחשבה להמשיך בחי' המשכת מ"ד כמו ע"י הדיבור (מאחר שהקדב"ה יושב ושונה כו' שבוודאי אין דיבורו ומחשבתו כדיבורינו ומחשבתינו ע"ד שנאמר דהקריאה אליו ית' הוא בדיבור דוקא ולא במח' שאין זה שייך לאמר רק בקריאת אדם לזולתו שלא יכול לקרותו במחשבתו רק בדיבור אבל אל אור האלקי גם במח' יוכל לקרותו כמו בדיבור שהרי אין לדיבורינו ומחשבתינו ערוך לדיבוריו ומחשבותיו ית' כמ"ש כי לא מחשבותי מחשבותיכם וכו' (והלא גם המלאכים שנא' בהם וקרא זא"ז קריאה זו כמו בחי' מחשבה שלנו כי דיבור שבעליון נעשה מחשבה לתחתון), ואם מפני שהקדב"ה יושב וקורא בבחי' דיבור שהוא בחי' המשכה היא גופא קשי' למה בעיון אין הקדב"ה יושב כו'. ועוד יש להבין ענין א' והוא במ"ש בזהר דמ"ש ודבר דב"ר שעיקר חילול שבת הוא בדיבור והרהור לא עביד מידי כו', וכמ"כ במילין דקדושה דוקא כדאפיק מפומא כו' ואז כל קדושי דמלכא עילאה מתעטרין כו' למה דוקא בדיבור ולא במחשבה ולמה כל en. קדושי דמלכא עילאה מתעטרין בדיבור. en.
אך הנה יש להקדים הקדמה אחת הידוע בענין המאמר דאבא יסד ברתא שצירופי אותיו' הדיבור נמשך מכח אור החכמה דוקא כמ"ש מצרף לחכמה תקמחוכתיב ה' בחכ' יסד ארץ כידוע ומבואר במ"א. ויש להבין לכאורה למה צירופי אותיו' הדיבור נמשך מכח החכ' ולא צירופי אותיו' המחשבה שהרי [ידוע ד]צירופי אותיו' המחשבה נמשך מבחי' אחוריים דבינה בלבד שנק' מל' דתבונה כו', וכן ה"ג מנצפ"ך דאימא כמ"ש במ"א. אך הענין הוא משום דשרש כח אותיו' הדיבור נמשך ממקור החכ' וכמ"ש לנפש חי' ות"א לרוח ממללא וחי' הוא בחי' פנימי' חכ' ומקורה דהיינו בחי' עצמיות כח ההשכלה שלמעלה מבחי' השגה דבינה [כו' וע"כ] הארת אור זה מתפשט למטה מטה דוקא והוא בצירופי אותיות הדיבור לפי שנעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן כמ"ש במ"א, ובזה יש יתרון מעלה לבחי' הדיבור על המחשבה להיות שרש הדיבור בפנימיות אור אב"א ע"כ אור אבא דוקא יסד ברתא בצירופי' שוני' דוקא כו', וכמו התינוק שא"י לצרף אותיות הדיבור מפני שלא נשלם בו הארת אור החכ' עדיין שנק' נפש חי' כו' וד"ל, וזהו פי' כל המאמרים הנ"ל דכל בחי' קדושי דמלכא עילאה מתעטרין דוקא בדיבור פי' קדושי הוא בחי' אורו' ומקיפי' שנק' קדושים מובדלים בערך גילוי אור במקבל כו', ומלכא עילאה הוא בחי' אור אב"א כידוע, והכונה שכל בחי' המקיפי' דאבא מתעטרים בבחי' הדיבור דוקא מטעם הנ"ל וד"ל. וגם מזה הטעם אמר בזוהר דעיקר חילול שבת בדיבור ובהרהור לא עביד מידי, כי כל המשכת קדושה עליונה דאור אבא שהוא בחי' השבת שנק' קודש כמ"ש כי קודש היא כו' וכמ"ש במ"א הכל תלוי בדיבור שממשיך מפנימי' אור אב"א כנ"ל, וע"כ כשמחלל שבת בדיבור של חול מחלל לבחי' קודש העליון דאור אבא והרהור של חול לא עביד חילול בקד"ש דחכ' מטעם הנ"ל וד"ל, והיינו ג"כ ענין הנ"ל בבחי' המשכת מ"ד דחכ' בקריאת התורה ע"י הדיבור דוקא ואין בכח המחשבה להמשיך כו' מטעם ששרש הדיבור בחכמה ע"כ ע"י הדיבור נמשך מקור המשכת מ"ד מפנימי' החכמה ולא ע"י העיון במחשבה שאינו רק בבחי' השגה כו' (ולפי זה הרי מצות גירסא בהלכות פסוקות תקמטבלי פלפול גבוה [מ]מצות עיון להיות' במחשבה כו', ולמעלה מבואר דבחי' העיון למעלה מבחי' הגירסא להיות[ו] בחי' כח המברר כו' עד שהוא בבחי' הקבלה שבאצילו' כו'. הענין יובן ע"פ הנ"ל דמצד הבירור שמתברר ע"י [העיון], מעלת העיון גבוה על הגירסא, אבל מצד בחי' עצם העיון שהוא ע"י המחשבה הוא רק בחי' העלאה, וע"י הדיבור דגירסא הוא בחי' המשכה דחכ' למעלה גם מבחי' הבירור דחכ' כי כל מעלת הבירור דחכ' הוא מצד ההארה מבחי' ח"ע דאצילות ואינו רק הארה בעלמא לגבי המשכת אור דח"ע בדיבור מטעם הנ"ל וד"ל), (ובמק"א מבואר במעלת העיון על הגירסא באופן אחר וכמ"ש במ"א).
והנה כתיב השמיעני את קולך כי קולך כו' מזה משמע שיש גם בבחי' הקריאה בדיבור בחי' העלאה דוקא כמ"ש השמיעני את קולך וכל שמיעה לקול הוא עלית הקול ממטה למעלה, והענין הוא כי הבל הדיבור הגשמי מורכב מאמ"ר גשמית שנעשה מכח הבל הלב שהוא מאכילה ושתי' גשמי' עולה למעלה [ב]בחי' העלאת מ"ן בקול דתורה, והרי נתעלה בחי' נוג"ה ש[ב]אכילה ושתי' בכח הקול הזה למעלה להיות בחי' כלי לשכון בו אור האלקי' בהמשכת מ"ד דחכ' שנמשך מדיבור דוקא מטעם הנ"ל, ונמצא יש בדיבור בחי' העלאת מצד עצם קול הדיבור ובחי' המשכה דח"ע דתורה בצירופי אותיות הדיבור, וה"ז עד"מ השליח שמביא דבר מה לשולחו מלמ[ט]ה וחוזר הוא ונעשה שליח להחזיר הדבר מלמעלה למטה שאין זה רק כמו אמצעי בין העליון והתחתון להביא ולהעלות מתחתון אל העליון ולהוריד ולהמשיך מן העליון אל התחתון וכך הוא בבחי' הדיבור שהוא בחי' שליח להביא ולהעלות מלמטה למעלה בבחי' העלאת מ"ן והוא עצמו המוריד והממשיך בחי' המשכת מ"ד ממקור ח"ע למטה כנ"ל בענין הצרופי' דדיבור (ולהיות[ו] כלול מבחי' העלאה והמשכה יחד נק' רוח ממללא בחי' רוח כולל חו"ג כמ"ש במ"א וד"ל).
ובכל הנ"ל מובן מ"ש בע"ח דמבחי' הבל הדיבור דד"ת שלמדו נשמות הצדיקי' בעוה"ז דוקא נעשה בחי' היכל ומקיף גשמי לנשמות הצדיקים בג"ע תקנהעליון (והיינו ענין המאמר דאורייתא היכלא עילאה דקודב"ה שהוא בחי' היכלות דאבא וכמאמרז"ל א"ת בניך אלא בוניך שעוסקים בבניינו ש"ע כו'), דהנה מה שמבואר למעלה בבחי' המשכת ח"ע בדיבור דד"ת היינו בחי' המשכת אור חכ' דאצי' שרש כל האצילו' שבא האור בירידת השתלשלות בחכ' שבמל' דבריאה שרש התלמוד כנ"ל, ומכריזין בג"ע אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו שלמד בעוה"ז שבדיבורו שדבר בד"ת [ישכון] אור ח"ע דאצילו', ואמנם דוקא מה שלמד בעוה"ז בקול הבא מבחי' בירורי נוג"ה דוקא שמבחי' בירורים הללו נעשה בחי' היכל ומקיף לנשמה להיות שהבל הקול הגשמי נמשל לבחי' דומ"ם כמ"ש בס"י ה' אבנים בונות ק"ך בתים (והיינו א"ת בניך אלא בוניך), והן אותיו' התורה שנאמרו בהבל קול גשמי שנבנה מהם בנין היכל מקיף על הנשמה בג"ע כדמיון האדם שיושב בהיכל שההיכל מקיפו מכל צד, ובזאת יתרון מעלת ההיכל על האדם שאין ההיכל צריך לאדם והאדם צריך לו כו', להיות בחי' מקיף ושומר לפי ששרש ההיכל מבחי' אור מקיף דחכ' שהוא למעלה מבחי' החכמה שבנפש האדם כו', ובשרש ההיכל הזה בבחי' מקיף דאבא יש לו יתרון מעלה גם על בחי' המשכת ח"ע דתורה דאצילות שנמשך בדיבור שנק' נהנין מזיו השכינה שהוא בחי' חכמה שבמל' דאצילות המאיר לנשמות בג"ע בהשגות סודות הקבלה פנימיות התורה או בפלפול דיני הלכות שרש בחי' התלמוד דאינון במדריגת מארי קבלה בבחי' אצילו' שבבריאה, אמנם בלא דו"ר לא פרח' לעילא ונחסר ב' דברים הנ"ל בחי' ההעלאה שיהי' מזה ההיכל ובחי' ההמשכה דח"ע שמלובש בתלמוד כו', וע"כ מכריזין אשרי מי שבא לכאן לג"ע ותלמודו שלמד בעוה"ז בידו [דוקא כו'] וד"ל.