להבין שרש ענין עגולים ויושר - קודם ר"ה תקע"ה

תכגבעז"ה תאדמו"ר נ"ע אשר דרש דרש קודם ר"ה שנת תקע"ה לפ"ק בק' לובאויץ

[א] להבין שרש ענין עגולים ויושר, הנה מבואר בע"ח שעצמות אוא"ס ממש הי' ממלא כל החלל כו' [ו]אח"כ צמצם א"ע כביכול ונעשה בחי' מק"פ וחלל כו' ואחר הצמצום נמשך בחי' הקו"ח כו', והקו הזה נמשך בבחי' עגולים ויושר דהיינו שנמשך ביושר וגם מתעגל וחוזר ומתעגל כו' ויש בו י"ס דיושר וי"ס דעגולי' בכלל כו'. ולהבין ביאור זה הנה בדוגמא זו אנו רואים למטה והוא בשרפים ואופנים, ומענין ההפרש שביניהם יובן ג"כ למעלה בהפרש שבין עגולים ויושר שנמשך מעצמות אוא"ס בבחי' הקו מלמעלה למטה, אך בענין השרפים ואופנים הוא מלמטה למעלה להיות שאנו רואים שהאופנים הם בציור העגולי' הסובבי' ומשתחווי' כמ"ש כאשר יהי' האופן בתוך האופן כו' ה"ז ממש כמו בחי' העגולי' שבבחי' הקו כמ"ש בע"ח שהן [כ]גילדי הבצלים כו', אך שהאופנים משתחווי' [ב]בחי' או"ח מלמטה למעלה ובחי' י"ס דעגולי' שבקו הוא הנמשך מלמעלמ"ט מעצמות אוא"ס כו', ובשרפים נאמר שרפים עומדים בבחי' עמידה בלי הילוך וסיבוב באופנים והוא בבחי' היושר. והענין הוא כידוע דאימא מקננא בכורסיי' שהוא עולם הבריאה [והוא] בחי' חב"ד שמאיר בשרפים דבריאה, והוא אשר מתפעל[ים] ברשפי אש התלהבות מצד השגתם, שכל התפעלות ברשפי אש הוא מסתעף מן ההתבוננות שבמוח הבינה שנמשך ללב כי בינה ליבא והוא בבחי' יסוד האש וע"כ נק' שרפים כידוע, והוא בחי' היושר שהוא בחי' אדם בבחי' חב"ד, וזהו שכתוב שרפים עומדים בבחי' עמידה דאדם כמ"ש חי ה' אשר עמדתי לפניו ואברהם עודנו עומד שהוא בחי' ביטול דחב"ד, משא"כ האופנים שבעולם העשי' תכדכידוע דאופן מקננא בעשי' הרי הוא בבחי' נה"י בלבד שהוא רק בחי' הודאה, ואמנם אעפי"כ יש בהם בחי' הביטול דכח מ"ה מאחר שהמה משתחווי' וכל השתחוואה הוא בבחי' הביטול דחכ' כידוע ע"כ נק' אופני הקדש בבחי' החכ' שנק' קודש העליון כידוע, וע"כ משתחווי' וסובבי' שהוא הגלגל שמתגלגלי' תמיד בסיבובם [מ]פני הארת כח מ"ה דחכ' שמאיר בבחי' נה"י דוקא, ובזה יש להם יתרון מעלה ומדריגה על השרפים הגם שהשרפים המה בבחי' חב"ד דבריאה בבחי' היושר כנ"ל כמשי"ת בעז"ה וד"ל.

והנה להבין כ"ז יש להקדים תחלה בבחי' וענין פי' דאוא"ס עצמו שכלול מי"ס ובחי' מל' דא"ס הוא בחי' האחרונה שבו הוא רק בחי' גילוי הארה בבחי' אותיו' בלבד, והכל הוא עדיין בבחי' אור העצמי רק שהוא בחי' גילוי ראשי' אור העצמי', כי פי' אוא"ס אינו מהות[ו] העצמי רק אורו בלבד כידוע אבל גם [ב]בחי' אורו יש י"ס כח"ב אור רצונו וחכמתו [ית'] העצמיי' כו', ובחי' המל' הוא בחי' גילוי אותיו' בלבד שנק' שמו הגדול כמארז"ל הי' הוא ושמו בלבד, ובלשון הזוהר גליף גליפו בחי' חקיקת אותיו' בטה"ע בחי' עצמות אוא"ס כו' והוא אשר נתפס עצמי' האור בבחי' שם, כמו עד"מ שם האדם שנתפס ומלובש בו כל הארת עצמותו לקרא אותו בשמו כידוע, וזהו הודו על ארץ כו' פי' הודו בבחי' הארה דהארה כמו ונתת מהודך עליו דהיינו מזיו ואור פניו נמשך האור לזולתו שהוא רק הארה דהארה בלבד, וכך כי נשגב שמו גם מל' דא"ס הנ"ל והארה הנמשכת משמו נק' הודו הוד שמו הגדול, אבל עצם הזיו דאור מל' דא"ס נאמר בו הוד והדר לפניו בעצמותו ונק' הוד מל' כמו שהמלך לעצמו משא"כ כשמאיר הודו לזולתו כו' וד"ל. והנה בחי' מל' דא"ס הנ"ל נק' סוף עולם הא"ס כמבואר בס' עמק המלך והוא עד"מ כמו אותיו' הדיבור שהוא סוף גילוי אור השכל והרצון והתענוג כידוע, כך בחי' אותיו' שמו הגדול הנ"ל הוא סוף גילוי של הרצון ותענוג וחכ' שבעצמו' תכהאוא"ס, לפי שכל הט"ס הראשונים דכח"ב כו' שבאוא"ס עצמו כלולי' בהעלם בעצמות מלבד בחי' מל' דא"ס שהוא ראשית הגילוי של עצמות האור דא"ס כנ"ל ע"כ נק' סוף העולם דא"ס עצמו וד"ל. והנה מבואר בע"ח בתחילתו בשער הכללים דבחי' מל' דא"ס נעשה מקור לא"ק בבחי' ג"ר שבו ומבחי' מל' דא"ק נעשה ג"ר דע"י כו' ובל' הזוהר נק' א"ק עתיקא דעתיקי' כו' ושרשו מבחי' מל' דא"ס ע"ד הנז' בשער הכללי'.

[ב] וביאור זה הנה ידוע עד"מ כמו שאנו רואי' למטה באדם התחתון שהתענוג ומקור השכל הפרטי [שמחדש] ונק' תענוג שבחכ' שהוא מקור החכ' וכמ"ש והחכ' מאין תמצא מבחי' אין של התענוג וכמשי"ת. אך הנה הוא סוף מדריגות [בחי'] התענוג העצמי שלמעלה מהיות מקור לחכ' זאת שמחדש, וכמו אותיו' הדיבור שהוא סוף גילוי השכל כנ"ל כך בחי' התענוג שהוא מקור לחכ' בפרט הוא סוף גילוי בחי' התענוג העצמי כו'. וזהו דמיון להבין למעלה ביאור ענין בחי' ע"י סתם ובחי' עתיקא דעתיקא שבחי' ע"י סתם הוא בחי' התענוג המקור לחכ' כנ"ל ובחי' עתיקא דעתיקי' הוא מקור התענוג הנמשך למטה בחכ', ושרש של בחי' עתיקא דעתיקי' הוא בחי' מל' דא"ס הנ"ל שהוא מקור לג"ר [דא"ק] שנק' בלשון הזוהר עתיקא דעתיקי' כו' כנ"ל. וזהו שכתוב כי עמך מקור חיים מקור כל התענוגי' העליונים כו' כמ"ש במ"א.

ולהבין זה בתוס' ביאור הנה יש להקדים מ"ש בע"ח בכמה דוכתי שבחי' פנימי' אבא הוא בחי' פנימי' ע"י לא ידעתי הטעם כו' להיות שאנו רואים למטה מבשרי אחזה כו' מבחי' התענוג שמתענג האדם ממה שחידש איזה שכל עמוק ביותר בתענוג נפלא ביותר, ולכאורה אנו רואי' ממה שיוקדם המצאת השכל חדש קודם להתפעלות התענוג ממנו שאין זה רק שמתלבש בשכל הזה שחידש מהארת אור התענוג ואין להם שייכות זע"ז כלל, אך באמת אין זה כי התענוג הנפלא שמתענג באותו השכל הוא מקור ממציא התהוות זה השכל רק שבא בגילוי אחר התגלות אותו השכל, וזה פלא לכאורה דאם הי' התענוג הזה מקור השכל היולי הי' תכוצ"ל קודם לשכל. אך הענין הזה מופת גמור לענין המאמר שא' בע"ח דבחי' פנימי' אבא הוא בחי' פנימי' ע"י דהיינו שפנימי' התענוג הוא מקור כל התענוגי' הנמשך ונשפל למטה כו', וכמו תענוג שבחכ' שבפרט שחידש נשפל וירד בבחי' הארה דהארה הנופל ונובל מעצם [כח] התענוג העצמי שלמעלה והוא הנק' בחי' פנימי' ע"י, ומשם הוא ג"כ בחי' מקור מוצא כל המושכלות החדשות להמציא שכליי' עד אין שיעור, וכידוע שזהו בחי' לחלוחי' הרוחני' [ש]במוח ששם הוא משכן התענוג העצמי (שממנה נתהווה הטפה רוחני' במוח) ומשם הוא כח ההבנה להמציא שכליי' חדשים כו', ומקור מוצא השכליי' נק' פנימי' אבא למעלה והוא בחי' פנימי' ע"י שהוא כח התענוג העצמי כו'. והנה כאשר יורד ונמשך ונשפל איזה הארה דהארה מעצמו' כח התענוג ממילא נמשך מזה מקור מוצא כל השכלות חדשות והא בהא תלי' והי' לאחדים ממש מטעם זה, והוא הסיבה אשר אנו רואים שבהמצאת שכל חדש [יומשך ו]ימצא בו תענוג מורגש מיד לפי שמיד ביציאת שכל החדש ממקור[ו] מקור כל [ה]שכליי' יצא עמו הארת אור כח התענוג העצמי מטעם הנ"ל שהוא סיבת התהוות[ו מ] מקורו משום דפנימי' אבא הוא פנימי' ע"י דהיינו כח המשכיל כל שכליי' שהוא בא מבחי' כח התענוג העצמי, כך בפרט בהמצאת גילוי שכל חדש הנה הוא בא בבחי' אור תענוג פרטי היורד מכח עצם התענוג, ולפי שמקור מוצא שכל זה כבר קיבל מכח עצם התענוג ע"כ יוקדם לבא בגילוי תחלה ואח"כ יתגלה התענוג שלו אבל הוא מקור מוצאו בין במקורו בעצם כח המשכיל בין בגילוי למטה בפרט, אך אם הי' מקור זה השכל מקבל מבחי' אור זה התענוג הפרטי אז הי' ראוי שיוקדם התענוג לשכל, אבל אם מקור זה השכל מתאחד בעצם התענוג שלמעלה מגילוי זה התענוג ע"כ יבא גילוי השכל ראשון לגילוי זה התענוג כו' וד"ל.

ונמצא מובן עכ"פ שבחי' עצם התענוג שם מקור מוצא כל השכליי' מאין ליש בבחי' כח היולי לחדש עד אין שיעור ורק מעט מזעיר בחי' הארה דהארה ממנו נופל ויורד בהמצאת שכליי' חדשים בכלי מוח האדם כו'. ולמעלה יובן מכ"ז שבחי' חכ' דא"ק שנק' מקור החכ' שברצון ונק' כח המשכיל היולי הוא מתאחד בבחי' עצם כח התענוג העליון [ה]היולי, והוא מ"ש דפנימי' אבא הוא פנימי' ע"י כנ"ל ונק' ג"כ עתיקא דעתיקי' כנ"ל ומשם נמשך הארה דהארה בבחי' ג"ר דע"י סתם והוא בחי' תענוג שבחכ' בפרט שנק' עדן כמו תענוג הנרגש בחכ' חדשה כנ"ל, וזהו חכמתא דאדם קדמאה תאיר פניו בגילוי בבחי' חכ' דע"י וא"א כו' כמו רבי אבוהו שמצא תוספתא חדתא שהאירו פניו כו' ע"י התענוג שמתגלה בחידוש תכזחכמה זו ממקורה כנ"ל וד"ל. ונמצא שבחי' ע"י סתם הוא סוף בחי' עצמי' התענוג שבחכ' דא"ק וזהו זכר רב טובך יביעו פי' רב טובך הוא מקור כל התענוגי' ורק זכר ממנו נמשך לאו"א דאצי' והוא מבחי' ג"ר דע"י סתם שהוא כמו התענוג בפרט שבשכל פרטי כנ"ל וד"ל.

[ג] והנה גם בחי' עצמי' התענוג הנ"ל הרי הוא מקבל מבחי' סוף עולם הא"ס והוא שמקבל מבחי' מל' דא"ס בחי' סוף עולם הא"ס כו' האותיות דשמו הגדול כו'. וה"ז עד"מ באדם למטה כאשר יורד מעצמותו לבא לכלל תענוג סתם ולא מדבר תענוג הפרטי שאין זה רק מבחי' גילוי אותיו' דעצמות נפשו משא"כ כשהוא טרוד בהעלם עצמותו ממש שאינו נפנה כלל לבא לידי בחי' תענוג העצמי ג"כ כו' וד"ל. ובכ"ז יובן מ"ש בזוהר בכמה דוכתי דכל הנאצלים בשם הוי' בכלל הוא רק בחי' רזא דשמי' בלבד כו' ואפי' בבחי' קוש"י שהוא בחי' פנימי' ע"י ששרשו בבחי' מל' דא"ס סוף עולם הא"ס גם זה [אינו] רק בחי' אותיו' שמו בלבד בחי' השפלה וירידת עצמות אורו כנ"ל ומכ"ש מיו"ד דחכ' ולמטה כו' וד"ל.

והנה יש להקדים עוד ענין א' בביאור מל' דא"ס הנ"ל שהוא רק בחי' חיצוני' התפשטו' [בלבד] כו' כמו בחי' חיצוני' התפשטות המלוכה והממשלה על זולתו הנפרד כו' שזהו בחי' מל' דאצי' למטה בבי"ע כו'. ויובן זה ממשל הידוע מבחי' אותיו' הדיבור בהמה"פ, דהנה ידוע ומבואר במ"א בענין בחי' אותיות הדיבור במבטא הגשמי' כמו אותיו' דטלנ"ת מהלשון ובומ"ף מן השפתיים, שאין הלשון והשפתיים כמו חומר מוכן לקבל צורת האותיו' הללו דוקא גם לא כחומר כלי העין לגבי הראי' הרוחני', שא"כ הי' התינוק והבהמה יכולי' לדבר כמו שיכולי' לראות בעין ולשמוע באוזן ולהשכיל בכלי המוח כו', אלא האותיו' הללו קבועי' בעצם הנפש בכחות הרוחניו' [ד]שכל ומדות ונק' רוח ממללא שהיא נפש המדברת כידוע רק שמתלבשים בה' מוצאות [הפה] בדרך הלבשה בלבד להיות נראי' בהגשמה קול ואות גשמי' בלשון ושפתים, אבל אין להם שייכות ויחוס עם גשם הלשון והשפתיים כלל לא כמו חומר העין כו' ומכ"ש שאינו כמו [קול] הכינור שהקול יוצא [מהכאת העץ ב]חללי הכינור, או כאשר מכין עץ בעץ וכה"ג, תכחאבל [כאן] אין קול אות ד' וטי"ת שיוצא מן הלשון יוצא מצד עצם הלשון שהוא מוכן להוציא' אלא אות ד' וטי"ת שבנפש הרוחנית מתלבשי' בלשון ומניעין אותו להיות נשמעין בקול אותיות גשמיים, וראי' לדבר זה מבואר במ"א באריכות. אמנם האותיות שבמבטא הגשמי הן הנה האותיו' שבנפש רק שירדו להתלבש בלבוש גשמי דה' מוצאות כו', וע"כ כל ענין המשל והדמיון לבחי' המשכות האור האלקי בעולמות אינו רק בבחי' אותיו' הדיבור בה' מוצאות דוקא, וכמ"ש ואתה מחי' את כולם [מ]א' עד תי"ו שבה' מוצאות וכמ"ש בס"י [ו]קבען בפה וכמ"ש ויאמר אלקי' יהי אור כו' בדבר ה' כו' והוא בחי' אותיו' הדיבור שמהן נבראו כל העולמות, ואין זה רק בחי' חיצוני' דחיצוני' שבאותיו' עליונים הקבועים בעצם בחי' מל' דאצי' הנק' רוח ממללא וכמ"ש ויהי האדם לנפש חי' האדה"ע שבא בבחי' כח הדיבור, כמו עד"מ אותיו' הרוחני' שבנפש עצמו והוא הנק' אם כל חי כאשר בא באותיו' הדיבור בה' מוצאות כמ"ש בדבר ה' כו', אמנם הן הנה בחי' אותיו' העליונים שבמל' דאצי' עצמ[ה], וזהו ענין ד' רבתי דאחד וכמ"ש במ"א [באריכות] וד"ל, ונמצא שרק בחי' גילוי אותיו' החיצוני' דמדת מל' הוא מקור כל הנבראי' להחיו' רוח שפלים בכל עולם לפ"ע, והוא מ"ש מלכותך מכ"ע בחי' התפשטות חיצוני' בלבד, ועד"ז יובן ג"כ בבחי' אותיו' המח' עצמה שהוא בחי' לאה עלמא דאתכסי' שהוא ג"כ ע"ד הנ"ל באותיו' הדיבור שהרי כח המח' עצמה קודם שתבא להיו' אותיו' המח' הוא רק כח שכלו שהיא [רק] מחשבת שכל בלבד, ו[ה]גם [ש]יש בה כל האותיו' במח' שמתהווה אח"כ אבל המה רוחני' בערך רוחני' השכל שחושב, רק אח"כ באים בבחי' הגשמו' אותיו' מח' והוא ע"י בחי' ה"ג מנצפ"ך דאימא כמו ע"י ה' מוצאות הפה בדיבור כו' וכמ"ש במ"א [באריכות וד"ל]. והיינו מ"ש בזוהר תרין נוק' פריש שלמה מלכא אתי מלבנון כלה כו' לאה ורחל מח' ודיבור כידוע, והן ב' אחיות שנשא יעקב שהוא בחי' המדות שבלב שמח' ודיבור תכטמלבישי' אותם כנראה לעין שכל מה שלבו חפץ מהרהר במח' ומדבר בדיבור כו' וכמ"ש במ"א ונק' לבושי' לגופא שהוא בחי' ז"א, ועד"ז גם בחי' המדות נק' לבושים לגבי או"א ואו"א מלבישי' לזרועות דא"א עד רום המעלות שהוא בחי' מל' דא"ס שאינו רק בחי' חיצוני' האותיו' דעצמות אוא"ס וכמ"ש גליף גליפו חקיקת אותיו' וב' גליפות הללו היינו ע"ד הנ"ל באותיו' הדיבור, כך למעלה במל' דא"ס יש ב' מיני אותיו' וחיצוני' האותיו' נמשך ממקורן שהן אותיו' העצמי', והיינו פי' גליף גליפו כמו חקיקת אותיו' המבטא מאותיו' הרוחני' שבנפש כנ"ל, והכל בבחי' טה"ע בבחי' אוא"ס כנ"ל, וז"ש ראו כי אני אני [הוא] כו' וכמ"ש במ"א, וגם בעצמות אוא"ס כלול מיו"ד ספירות ובחי' אותיו' דמח' ודיבור מלביש למדות ומדות לחו"ב וחו"ב לכתר והכל בבחי' העלם עצמות אוא"ס כמו שהוא למטה בי"ס הגלוי' כו'), וע"כ נק' בשם מל' דא"ס בחי' התפשטות החיצוני' לזולתו הנפרד כמו אותיו' הדיבור דיו"ד מאמרות בבחי' מל' דאצי' בבי"ע כנ"ל וד"ל.

[ד] והנה מעתה יש להבין בביאור ענין עצמות אוא"ס שהי' ממלא כל מקום החלל כו' ואח"כ צמצם א"ע ונעשה מקו"פ וחלל ואחר הצמצום נמשך הקו כ[ו', להיות] ידוע שלשון השתלשלות [כמו] לשון שלשלת כו' אינו נופל רק בדבר שנמשך בהדרגה מלמעלה למטה מעילה לעילה מדריגה אחרי מדריגה מעליון לתחתון עד מדריגה היותר תחתון, ובזה יש חילוק מדריגות מריש כל דרגין עד סוף המל' ואין זה רק בבחי' ההתגלות אור בלבד שבחי' הגילוי [אור] שייך לומר בחי' השתלשלות במדריג' שבעליון הגילוי יותר ולמטה הימנו אין הגילוי כ"כ, וכן מתמעט האור בהתגלות שלו במיעוט אחר מיעוט בירידתו למטה מטה כל שיורד מדריגה אחת יותר יותר יתמעט אור[ו] בגילוי עד שהוא בתכלית הצמצום [ב]סוף כל המדריגות, והוא בחי' או"י שהולך ומתמעט במיעוט [ו]צמצום אחר צמצום כמו בראש הקו"ח ששם גילוי אור הראשון בתכלית המעלה להיות [מקור] לג"ר דא"ק ומשם יורד [ונמשך] בירידות המדריגות להתמעט בגילוי זה עד שבעשי' עקבי' [דא"ק] האור הזה בתכלית הצמצום וההסתר כידוע בפי' אשר חרפו עקבות משיחך שהן ע"ש דנוג"ה דעשי' שמחרפי' לאור אלקי המצומצם בהם בסוד גלות כו', וכ"ז אינו שייך רק בבחי' הגילוי אור שהוא בחי' התפשטות אור מן העצמות שבבחי' התפשטו' הדבר עצמו שייך [ענין] צמצום ומיעוט אחר מיעוט תלדהיינו להתגלות בצמצום או בהתרחבות כו', אבל [ב]בחי' עצמות הדבר שממנו נמשך האור דהיינו בחי' עצמות אוא"ס ממש לא שייך לומר בו בחי' השתלשלות בירידת המדריגות בבחי' מיעוט אחר מיעוט עד שימצא ראש וסוף כנ"ל אלא שוה ומשוה ראש וסוף בלי ימצא ראש וסוף מעלה ומטה כלל וכלל, וכמ"ש בע"ח דכל עיקר בחי' הקו הוא כדי שיהי' נמצא בחי' מעלה ומטה כו' אבל [בעצמות] אוא"ס שוה ראשית הקו עם סופו כמ"ש קמי' כחשיכ' כאורה מקור האצי' עם סוף העשי' שווי', לפי שבבחי' העצמיו' א"א לומר בו בחי' השתלשלות מדריגות מעליון לתחתון כלל מאחר שהוא בחי' אור עצמי' ולא בא עדיין בבחי' התפשטו' והשפעה כלל וכלל וד"ל.

וגם בחי' גילוי אור מן העצמות אעפ"י שאינו רק בחי' גילוי ואינו עצמותו ממש מ"מ אחר שהוא מבחי' גילוי עצמותו כמו שהוא בעצם למעלה מבחי' התגלות והתפשטות האור לזולתו ג"כ לא שייך בו בחי' חילוק המדריגות דמעלה ומטה כלל, ולפי"ז גם בבחי' גילוי האור דא"ס אעפ"י שאינו רק בחי' אור וזיו המאיר מ"מ מאחר שנק' בשם עצמות אוא"ס דהיינו בחי' התגלות עצמותו כמו שהוא קודם שיבא לכלל בחי' התפשטות השפעות אור בשביל התהוות [ה]עולמות [ב]בחי' ממלא וסובב כ[ו' גם בו לא יתכן לומר בחי' מעלה ומטה וז"ש בע"ח דקודם שצמצם אא"ס א"ע כבי'] הי' האור ממלא כל מקום החלל ומעלה ומטה שווין כו', וע"כ כדי שיהי' התגלות אור בבחי' התפשטות האור לעולמות הוצרך לצמצם א"ע כנ"ל והוא הנק' חלל ומק"פ, כו', וביאור הדבר הנה יש ב' מיני התגלות, הא' התגלות עצמות כמו שהוא כנ"ל והב' בחי' התגלות מן העצמי' כדי שיגרום להיות בחי' מעלה ומטה כמו בחי' הקו הנ"ל שגם זה צריך שיומשך כח זה הגילוי מבחי' העצמי' ג"כ והוא אשר צריך להתצמצם בעצמו כדי לבא לבחי' גילוי זה הרי כח ומקור הגילוי הזה הוא ג"כ בעצמות כמ"ש בכ"י האריז"ל עצמו על ענין העלם העצמות שצמצם ושיער בעצמו בכח איך שיבא בפועל כו', והוא ענין הצמצום דמק"פ וחלל בשביל ההתגלות דקו"ח שהוצרך לזה להיות בחי' גילוי מן העצמות ואין זה ערך לבחי' התגלות עצמותו ממש כמו שהוא שלא לבא לבחי' גילוי אור בשביל ההשפעה כלל כנ"ל.

[ה] ולהבין זה בתוס' ביאור יש להקדים לזה משל א' כמו האומן שמצייר וחושב בשכלו איך לעשות איזה כלי או בנין נאה ומהודר, שבודאי תחלה יעלה במחשבתו כללי' עשיי' הכלי או הבנין דהיינו שיתפוס במחשבתו כללי' כל תלאמהות הכלי והבנין כמו שצ"ל אחר גמר עשיי' הצריך ונאה לו, וא"כ הרי בשעה שמצייר כל מהות הכלי במחשבתו בכללי' מעשיה אז תקיף המח' שלו [לכל] הכלי מכל צד כאלו מחשב ומצייר בכלי שכבר עומדת בגמר כל המעשה, אמנם מיד יעלה במחשבתו לצייר פרטי [כל] מעשיה של הכלי איך לעשות כל פרט ופרט שבה וה"ז צמצום והתחלקות המח' הכללי' אשר קדם שהקיפו לכל הכלי מראשו לרגלו כא' ממש בלי קדימה והתחלקות כלל ועתה מצייר במחשבתו בהתחלקות פרטי' שבה, ואז כאשר תתחלק המח' בצמצומי' הללו ודאי יעלה צמצום היותר אחרון ראשון והוא שמתבונן תחלה איך לצייר רגלי הכלי בלבד ואח"כ עולה במחשבתו איך לעשות ידיה ואח"כ חללה ואח"כ ראשה ואח"כ קירוי' וכיסוי' וכיוצא, ומיד אחר שיגמור במחשבתו כל פרטיה מרגלה לראשה מלמטה למעלה אזי תתפס כל מהות הכלי כמו שהוא בגמר[ה] במח' כללי' בכללו' עשייתה כמו שחשב עליה מקודם כנ"ל אז היא מכוונת בכללי' ענינה כמו שחשב תחלה, ואח"כ מכח מח' כללי' זו שאחר התחלקות מח' הפרטי' הרי מתחיל לעשות כל פרט ופרט מן הכלי, ובכל עת ועת שיתעורר לעשות איזה פרט ממנ[ה] ה"ז כח מח' הפרטי' והרי יצא מן הכלל ב' פעמים א' בהיותו טרוד במח' שמחשב בפרט אחר מח' הכללי' ומכח המח' הכללי' יצא מחשבת הפרט והב' משעה שמתחיל לעשות בפועל ממש שיוצא כל מח' פרטי' פעם ב' מכללי' המח' שלאחר התחלקות מחשבת הפרט כנ"ל וד"ל. ועכ"פ בין במח' איך לעשות ובין במח' שבעשי' ממש הרי מוכרח לסלק ולצמצם המח' הכללי' כשמתחיל לצייר במח' בפרט ואם אינו מסלק המח' הכללי' לא יוכל לצמצם ולחלק מחשבתו בפרט כו' וד"ל.

[ו] והנמשל מכ"ז יובן למשכיל למעלה בהיות מבואר למעלה שיש ב' מיני התגלות והתגלות העצמות כמו שהוא א"א לומר גם בחי' מקיף וסובב כלל מאחר שהוא למעלה מבחי' השפעת אור לגמרי כו' וכנ"ל, וא"כ מ"ש בע"ח בבחי' מקיף הראשון שמקיף כל הקו מראשו לרגלו כאחד כו' היינו בחי' התגלות הב' הנ"ל שזהו מ"ש ששיער בעצמו בכח איך שיבא בפועל והוא בחי' מח' אחת הנז' בזוהר בראשית שהוא בחי' מח' הכללי' שכוללת כל בחי' התחלקות ההשתלשלות דקו כו' מראשו לרגלו כא' ממש בלי קדימה לראש על הסוף כמשל מחשבת האומן בכללות מעשה הכלי כו' כנ"ל, אך בחי' גילוי כללית זה נמשך מן העצמות כדי שיהי' בחי' קו"ח שהוא בחי' מעלה ומטה כנ"ל, ובחי' הקו הזה כמו התחלקות המח' בפרט שיוצא מן הכלל בפרט[י] מעשיי' של הכלי מרגלה לראשה כו' וכנ"ל, וכך בחי' סוף מעשה דקו בסוף העשי' הוא פרט הראשון שעלה במח' תחלה ועולה מלמטה למעלה בדרך פרטי' עד ראשית הקו כו', אך זהו בהכרח תלבלאחר הסתלקות המח' הכללי' אזי יכול לצמצם המח' בפרט שהוא בחי' הקו כו', והצמצום והסתלקות המח' הכללי' הוא הנק' מק"פ וחלל אבל מכח המח' הכללי' שקודמת מוצאת כל פרט שבמח' כנ"ל במשל במחשבת האומן בפרט אחר כללות מחשבתו, ואמנם מבואר עוד שבשעת עשי' בפו"מ אז חוזר ויוצא הפרט מן הכלל, וכך למעלה אחר בחי' פרט המח' בעצמי' המאציל שעלה סוף מעשה קודם כנ"ל וחוזר להיות מחשבה כללי' והוא מח' דראשית הקו שנק' מח' הקדומה שכוללת כל פרטי [ה]המשכות שבפועל ממש בגילוי אור דקו דאצי', כמו מח' שבעשי' שיש בה כלל ופרט כנ"ל ובה עולה ראשונה שראשית הכלי עד שיורד לחשוב בפועל בסופה והוא בחי' או"י דקו שהולך ונמשך מלמעלה למטה כו' וד"ל.

ואמנם מובן שבין בכח בין בפועל פרט המח' מקבל מן הכלל ואחר צמצום כללי' המח' בעצמותו כו', וכך למעלה בחי' מח' הכללי' שלפני הקו בכח מקור לפרט המח' ששיער בעצמו כו', וכן בגילוי פועל המח' בכלל מקור למח' בפרט וכמ"ש קורא הדורות מראש שצופה ומביט בסקירה ומח' אחת כל שעתיד להיות אצי' ובריאה כו' עם כל העליו' ו[ה]ירידות כו' והוא בראש ומקור דא"ק כו' ושם שווי' ראש וסוף ב[לי] קדימה לאחד כלל וכלל כמובן מתוך משל הנ"ל וד"ל.

ומעתה יובן שרש בחי' עגולי' ויושר דבחי' עגולי' הוא בחי' ע"ס דמקיפי' שקדמ[ו] לבחי' ע"ס דיושר דקו"ח דהיינו כמו בחי' מח' הכללי' הנ"ל שקודם לבחי' מח' הפרטי' כך בחי' העגולי' [הוא] המח' בכלל שמקפת מכל צד ואין בה בחי' התחלקות עדיין כו' כנ"ל, ואח"כ מצמצם ומסלק המח' הכללי' ובא לחשוב בפרט כו' שאז האור הולך ב[ה]דרגה במיעוט אחר מיעוט עד סוף הקו דיושר כו', ובתחילת הקו שם בחי' גילוי אוא"ס יורד והולך ומתמעט ומתצמצם עד סוף העשי' ששם האור בתכלית ההסתר כנ"ל וד"ל. אך הנה א"כ י"ל דלפי"ז בחי' [ה]עגולי' גבוהי' מהיושר שהרי הוא קודם ומקור לבחי' יושר בין בכח בין בפועל לפי המובן מכל הנ"ל, ולמה אמר בע"ח דבחי' העגולי' הוא בבחי' נפש ובחי' היושר הוא בבחי' הרוח וידוע דבחי' רוח גבוה מבחי' נפש והוא ראוי להיות בהיפוך שבחי' העגולי' הוא בבחי' רוח והיושר בבחי' נפש כפי הנ"ל, אך הענין הוא כידוע הכלל בכ"מ שכל הגבוה גבוה במדריגה יותר לא יוכל לבא ממנו בגילוי למטה רק מבחי' חיצוניות ולא מבחי' פנימיות כלל מפני עוצם רוממות מעלתו שאין המקבל יכול לקבל רק מבחי' האחרונה שבו, משא"כ בחי' ומדריגה שלמטה ממנו יכול לבא למקבלי' גם מבחי' פנימיות, וזה שכתוב בע"ח בכמה דוכתי שבחי' חיצוני' תלגשבמקיף נעשה אור ומקור לתחתון בבחי' או"פ שבו כו', ודוגמא לדבר זה ממש מה שמצינו ביהושע שהי' מהלך נגד רוחו של כל א' [וא'] כו' והכניסם לארץ כו' משום דפני יהושע כפני לבנה ויכול כל השפעתו להתקבל בבנ"י גם מבחי' הפנימי' שבו, אבל פני משה כפני חמה ולא יכלו בנ"י לקבל ממנו רק מבחי' חיצוני' שבו שנתלבש ביהושע כמו אור החמה באור הלבנה, וכן בכל רב ותלמיד הרי כל פנימי' שבתלמיד יכול לבא בגילוי למקבלי' אבל מפנימי' השכל של המשפיע לא יוכלו המקבלי' לקבל, וכמו שא' לא קאי' איניש אדעתי' כו', וגם כאן מבחי' העגולי' להיותם במדריגה גבוה ביותר שהרי הם בחי' מח' הכללי' הנ"ל א"א שיאיר מהם כ"א בחי' הנפש בחי' אחרונה שבהם לפי שאור חיותם רב וגבוה מאד נעלה עד שמחי' את כל ההשתלשלות דיושר בהשוואה א' מראש לרגל כו' היא הנותנת שאין ההארה רק מבחי' חיצוני' שלהם שהוא בחי' נפש, משא"כ בחי' היושר להיות נמוך במדריגה שהרי הוא האור הבא למטה מטה בצמצום והתחלקות המדריגות במיעוט אחר מיעוט כדמיון מח' הפרטי' כו' ע"כ גם כל בחי' פנימי' שבו יוכל לבא בגילוי, וע"כ המשכת האור ביושר הוא בבחי' רוח וד"ל. ואמנם מובן ממילא שבחי' נפש דעיגולי' גבוהים מבחי' הרוח דיושר כי בחי' חיצונית שבעליון למעלה מבחי' פנימיות דתחתון וע"כ מבחי' חיצונית שבעליון נעשה בחי' מקיף לתחתון כמ"ש בע"ח (ועיקר הטעם הוא לפי שבחי' היושר שהוא בבחי' פרצוף אדם גימ' מ"ה הוא בחי' רוח האדם כו' ובחי' העגולי' שהן למעלה מבחי' התחלקות עדיין כנ"ל שהוא בבחי' נפש לבד ואדרבה מפני עוצם הרוממות מתלבש גם בבחי' האחרונה משא"כ במי שאינו גבוה כ"כ שאינו בא למטה במדריגה כ"כ כמ"ש במ"א וד"ל). וראי' לדבר זה מענין תורה ותפילה שהתו' נק' חיי עולם למעלה מהתפלה שנק' חיי שעה וע"כ התורה גם שמלובשת בענינים גשמיי' והתפלה היא בלב ומוח בהשגה רוחני' מ"מ שרש התו' גבוה יותר מפני שהוא נק' נובלות חכ' ש"מ, וע"כ גם חיצוני' שבה גבוה יותר מפנימי' דתפלה שנק' חיי שעה (וזהו כנ"ל דכל הגבוה [יותר] מתלבש יותר בחיצוני' וע"כ התו' תלדירדה למטה יותר מהתפלה וכן ענני כבוד שקיבלו אבנים וחיצים כו' לפי שהיו מבחי' [ה]מקיפי' שיורדים ומתלבשי' בחיצוני' יותר מבחי' אופנים כנ"ל וד"ל).

[ז] ואחר כל הנ"ל יש להבין שרש ענין ההפרש בין ענין בחי' השרפים לאופנים כנ"ל, דהנה מבואר למעלה בבחי' השרפים שנק' עומדים כו' בבחי' אור דיושר הנ"ל והוא בחי' הילוך האור בהדרגה מעליון לתחתון בחי' חב"ד חג"ת נה"י, וחב"ד למעלה מחג"ת כו' והכל בבחי' הגילוי רק שהולך בהדרגה דהיינו מבחי' התבוננות בהשגתם באלקו' דאור אימא מקננא בכורסי' כנ"ל שהוא אור אלקי' המאיר בגילוי עליהם מזה נולד אצלם אוי"ר בהתגלות בבחי' רשפי אש התלהבות גדולה, וע"כ נק' שרפים והוא בחי' חג"ת שנולד מחב"ד כו', ובחי' אוי"ר בגילוי מוליד לבחי' המעשה ו[ב]השתדלות בתמיד[ות] שנק' בחי' נה"י והוא תמידי' עבודתם למעלה בשירות ותשבחות למשוך אחרי ה' בעסק תמידי לא יפסיקו כלל, וה"ז עד"מ איש החסד שנולד החסד מצד השכל ואח"כ נולד המעשה והעסק בזה לילך ולהשתדל בטוב [ו]חסד זה בפו"מ והוא ג"כ בחי' חב"ד וחג"ת ונה"י כנ"ל בשרפים וד"ל.

אמנם הנה מובן במשל זה שאור זה הולך ומתמעט במיעוט אחר מיעוט שהרי עיקר ומקור הראשון הוא השכל והטעם אל האהבה, ומיד שנולדה האהבה נסתלק אור זה השכל, והטעם שהרי א"א שיאיר כל השכל והטעם בהתפעלות האהבה רק מעט מזעיר הימנה מאיר בה בלבד, וכמו"כ אחר התפעלות האהבה שנולד מזה החסד בפו"מ לילך [ו]להשתדל בעסק גמור בטובת זולתו בגופו ובממונו בתמידי' הרי נסתלק בשעת העסק בחסד בפ"מ עיקר פנימי' אור האהבה שבלב, וזה ברור שא"א שתבער האהבה באותו [ה]דבר שחפץ בו לעולם בלי הפסק שהרי במשך זמן תתקרר בודאי עד שיבא לידי שכחה לגמרי על אותו דבר האהוב לו, אך עכ"פ יוכל להשתדל בעסק החסד בפ"מ מפני כח אותה האהבה שהי' לו רק שהוא עושה בקרירות אבל חיות קצת יש בה מהארת אותה האהבה במעשה זו תמיד, וא"ל הי' בטל ממילא והי' רפיון ידים במעשה זו בתמידות, וא"כ הרי כבר נתעלם בעסק זה מהארת האהבה ומכ"ש הארת השכל והטעם ונק' נצח ענף החסד [בחי'] בדי ערבות שאין בהם טעם כו' רק הארה בעלמא בבחי' נצחון והסכם בלבד נשאר מאור המדה שבלב כו', ואין לה ערך לעצם התעוררות האהבה כמו שנולדה תלהונמשכה מן השכל בתחילתה, וכמ"כ אין ערך לגילוי הארת השכל והטעם שמלובש באור האהבה לגבי עצם אור השכל והטעם כמו שהוא טרם שנולד אהבה מחמתה כו' וד"ל.

אך הנה למעלה בשרפים דעולם הבריאה אין הענין כן אלא להיפוך ממש, דהיינו שבחי' ההשגה בשכל וטעם באלקות שמאיר עליהם מבחי' אימא דמקננא בכורסי' כנ"ל, הרי הוא בבחי' התגלות בתוקף גדול ובחי' התפעלות אהוי"ר בהתלהבות [גדולה] נכלל ובטל בהשגה [זו] כביטול מנה במאתיים לפי שמרוב תוקף התפעלות השכל נכלל ובטל בו התפעלות המדות ומכ"ש בחי' העסק בפ"מ כל היום בתמידי' בשיר וכה"ג כו' שבטל ונכלל בהתפעלות המדות, כי יש בכלל מאתים מנה וכידוע שזהו בחי' מוחי' דגדלות שבחי' חב"ד הוא העיקר ומקור הנגלה ובהם כלולי' חג"ת ובחג"ת כלולי' בחי' נה"י כו', אבל האופנים שהן בבחי' נה"י כנ"ל הרי שם הוא להיפוך ממש והוא שהתפעלות האופנים היינו בבחי' נה"י, ובחי' חב"ד וחג"ת בהעלם בבחי' נה"י ונק' בזוהר תלת גו תלת שהוא בחי' עיבור כמו עד"מ הוולד שראשו בין ברכיו כו'.

[ח] וביאור הדברים מובן ע"ד הנ"ל במשל שפע החסד בפ"מ שנמשך ונולד מן האהבה שבלב והאהבה נולדה מן השכל שיש כאן ב' העלמות א' העלם והסתלקות השכל בשעה שנולדה האהבה כנ"ל והב' הסתלקות והעלם האהבה בשעה שנולד העסק והעשי' כנ"ל באריכות ולא נשאר בגילוי רק מעשה החסד בפ"מ בלבד, ובחי' חג"ת שהוא התפעלות המדות בהעלם גדול בנה"י ובמדות השכל והטעם בהעלם כו' וה"ז כמו הולד שראשו בין ברכיו כו' וד"ל. וזהו הנק' בחי' עיבור שהוא תג"ת חב"ד בחג"ת וחג"ת בנה"י והוא בזמן הגלות כאשה עוברה כו' וכתיב בטרם תחיל ילדה (והוא כמו בחי' שינה וזה שכתוב עד יעבור כו' בימי עיבור), והנה זהו הנק' בחי' מוחי' דקטנות שהוא היפוך בחי' מוחי' דגדלות הנ"ל בשרפים דחב"ד עיקר וחג"ת ונה"י נכללי' בו כו' וד"ל. וזהו שבזמן הגלות נאמר משכני אחריך כו' וכתי' אחרי הוי' תלכו, שבנ"י בגלות הן בבחי' הקטנות תלומאד בבחי' נה"י דהיינו שאף בניצוץ האלקי כ"א בחי' ההמשכה וההילוך אחרי הוי' רק בבחי' העסק והעשי' בתמידות ההשתדלות כו' שאינו רק ענף אור האהבה בעצם שאין בה רק מעט מזעיר ממנה בלבד כו', וגם מ"ש לדבקה בו אין זה רק [בחי' ההמשכה מה שנמשך ונדבק להיות עוסק בעבודת ה' בתו"מ ותפילה עד"מ בין איש לרעהו שאנו רואים] כאשר יתפעל באהבה אליו יתמשך לבו אחריו כל היום [ו]לא יפרד ממנ[ו] כלל, דגם שבהמשך הזמן כבר נסתלק אור עצם האהבה מ"מ ילך וימשך אחריו תמיד כי זהו ענף אור האהבה שמאיר תמיד בהמשכה זאת כו', וכך מ"ש אחרי הוי' תלכו תמיד וכן לדבקה בו הגם שאינו אלא להתמשך לבו אחרי הוי' לעשות ולעסוק תמיד בעבודתו מ"מ יש בו מהארת אור עצם האהבה ע"כ נמשך אחרי הוי' [תמיד] בלי הפסק כלל כו', וזהו בזמן הגלות שהוא בבחי' עיבור תג"ת בבחי' נה"י בלבד וחב"ד וחג"ת כלולים בו בהעלם, אמנם הנה כתי' זכרתי לך חסד נעורייך לכתך אחרי במדבר בבחי' הקטנות דנה"י כו' שיש בזה יתרון מעלה גם מבחי' מוחי' דגדלות כמו בבחי' חב"ד דשרפים והוא מ"ש באופנים לשון קד"ש בחי' ביטול דחכ' כו' ולא נז' קד"ש בשרפים, אבל האופנים נק' אופני הקדש כו' לפי ששרשם בבחי' ביטול דחכ' שלמעלה מבחי' ביטול דחב"ד דשרפים אעפ"י שאין עבודתם רק בבחי' נה"י בלבד כנ"ל.

והענין הוא כי הנה בבחי' נה"י הנ"ל שהוא רק העסק וההמשכה בלבד בתמידות אחרי הוי' ועבודתו כו' יש בזה בחי' ביטול העצמי כו' עכ"פ, שהרי עד"מ הנ"ל במי שנמשך אחרי אוהבו הרי הוא מניח א"ע בבחי' ביטול עצמ[ותו] לילך אחריו להיות לו לטפל כו', אך זהו בחי' ביטול חיצוני בחיצוני' הענין כמו ההליכה אחריו וכה"ג, אבל בחי' פנימי' הביטול הוא בלב ומוח כמו [עד"מ] אמיתי' הביטול לפני גדול בשררה כמלך או רב גדול בחכ' עד שיתבטל במציאות ממש והי' כאבן דומם ממש בלי מח' ותנועה כו', וזהו הנק' בחי' ביטול שבחכ' עצמה כ"ח מ"ה האמיתי והוא ענין ההשתחוואה בארץ על פניו בשיטוח ידיו ורגליו שהוא ענין ביטול במציאות ממש, אבל בחי' ביטול חיצוני' הנ"ל נק' בחי' ביטול שבנה"י דחכ' כמו בחי' ההודאה שבמוח שהוא ג"כ בחי' ביטול עצמי להודות לחבירו ולהניח א"ע כו' כידוע, אבל הוא רק ביטול חיצוני כמו בכפיפת [הראש] לבד וכה"ג שנק' השתחוואה חיצוני' ויכול להיות שאין בזה בחי' ביטול פנימי בלב ומוח כלל וכלל. אך מ"מ כפיפת הראש מביאה לידי השתחווא' אמיתי' בשיטוח על הארץ על פניו כו' בחי' ביטול במציאות הנ"ל כי נעוץ סב"ת נה"י בחב"ד כו' (ובחי' ביטול דחכ' תלזעצמה הנ"ל יש ג"כ בחי' נה"י, והוא כמו שרש נשמת משה ואהרן שהן בבחי' נו"ה דאבא ואמר ונחנו מ"ה בבחי' ביטול דחכ' כו', אך זהו רק הסתעפות הביטול שמשים א"ע כאילו אינו כמ"ש ונחנו מ"ה אבל אין זה בחי' אין ומ"ה הביטול האמיתי שבא ממילא מצד אוא"ס ששורה באין דחכ' כו'), וזהו מ"ש בזוהר דו"ר רו"ד שיראה תתאה בחי' ביטול חיצוני' הנ"ל [הוא] רק [בחי'] ביטול היש[ות] מגיע לבחי' ביטול האמיתי הנ"ל. וז"ש הן יראת הוי' היא חכ' וכמ"ש יהיב חכמתא לחכימין דבחי' חכ' תתאה הנ"ל וכמ"ש במ"א וד"ל.

[ט] ועפי"ז יובן יתרון מעלת האופנים על השרפים כנ"ל, דהנה אנו רואים שהשרפים הם עומדים בלתי משתחווי' ומתגלגלי' בהילוך אבל האופנים המה הולכים בהשתחוואה תמידי' בגלגול וסיבוב בלכתן לא יופסק סיבובן כלל ולכך נק' חומר וכלי האופנים בשם גלגלי' בספרי חכמי התכונה [ונלאו] לעמוד על טעם סיבובם בתמידות בלי הפסק כלל וכלל. אך הענין כמ"ש וצבא השמים לך משתחווי' וקאי על האופנים דוקא ועיקר הטעם הוא לפי שבחי' השרפים הוא מבחי' היושר שהוא בהדרגה חב"ד חג"ת כו', והאופנים הם [מ]בחי' העגולי' אך שהם בבחי' הקטנות שהוא רק בחי' נה"י בלבד וחג"ת וחב"ד בהם בהעלם, אמנם יש בהם יתרון מעלה מן השרפים אעפ"י שהם בבחי' חב"ד מפני בחי' הביטול דחכ' עצמה שנעוץ תחב"ס בבחי' נה"י בביטול דחכ' כמו בכפיפת הראש בהודאה והשתחוואה חיצוני' כנ"ל שזה הגבה למעלה מבחי' ביטול דחב"ד דשרפים וע"כ נק' אופני הקודש דחכ' ואין השרפים נק' בשם קודש.

וביאור הדברים מובן עפ"י הנ"ל דהגם דאופן מקננא בעשי' רק בבחי' הודאה והשתחוואה בגלגול וסיבוב חיצוני' בלבד אבל יש בזה בהעלם מבחי' ביטול הפנימי דחכ' עצמה שנק' קודש, ע"כ נק' אופני הקודש אעפ"י שאין התפעלותם בבחי' רשפי אש כלל רק מתגלגלי' בתמידו' כנ"ל, משא"כ השרפים אעפ"י שהתפעלותם הוא ברשפי אש מצד ההשגה דחב"ד כו' ויש בחב"ד שלהם בחי' ביטול כידוע אך אין לו ערך לגבי בחי' ביטול הפנימי שיש בהעלם בגלגל דאופנים החיצוני', שהרי מה שיש בחי' ביטול בשרפים אין זה רק לפ"ע צמצום כלי השגת חב"ד שלהם בלבד אבל בבחי' ביטול דאופנים יש בחי' ביטול האמיתי תלחביטול העצמי מכל וכל כמו השתחווא' בשיטוח על הארץ שנק' ביטול במציאות כנ"ל.

ויובן זה עד"מ מי שמשיג במעלת רבו הנפלאה [מפני] שמשיג איכותו ומהותו של שכל רבו ויורד לעומק דעתו אזי יש בו בחי' הביטול בעצמו כפי ערך צמצום השגתו בעומק דעת רבו בלבד, אך כאשר נפלאה ערך מעלת הרב על התלמיד שאין לתלמיד השגה בו כלל וכלל כי לא יוכל לעמוד כלל על דעת הרב מפני שהוא נפלא לגמרי מערכו עד שאינו יודע איך לשבחו מאחר שהוא מופלא ממנו לגמרי וכו', אז בחי' ביטולו הוא רק ביטול העצמי' שאינו רואה את עצמו לכלום לגבי ערך רבו והוא בחי' ביטול שלמעלה מן ההשגה כי אינו מתבטל מצד ההשגה שלו במעלת רבו עליו אחר שהוא מופלג הימנו לגמרי, רק זהו בחי' ביטול העצמות מכו"כ ואינו יש ודבר כלל אלא כאילו אינו במציאות חכם כלל לגבי רבו, משא"כ אם יש לו השגה ברבו גם הוא נחשב בעצמו לגבי' חכם רק שמתבטל לגבי מעלת רבו שגדול בחכ' הימנו הרבה וכו' הרי ביטול זה במדה ושיעור לפי ערך מעלת רבו עליו כו' וד"ל.

וזהו משל להבין ההפרש בין אופנים להשרפים, שאעפ"י שהשרפים יש בהם בחי' ביטול אינו רק לפ"ע השגתם באור אלקי עליהם והוא מבחי' אור אימא דמקננא בכורסיי' כנ"ל במשל התלמיד המשיג במהות ואיכות חכמת רבו איך שגדול ממנו הרבה שעכ"פ בחי' ביטול שלו [הוא] במדה לפ"ע השגתו כו', אבל האופנים אעפ"י שהן [ב]בחי' נה"י [ב]בחי' קטנות המוחי' דהיינו רק [ב]בחי' ההודאה והשתחווא' חיצוני' בכפיפת הראש וכה"ג, עכ"ז יש בהם בחי' ביטול גבוה יותר והוא בחי' ביטול העצמי מכל וכל [והוא הגילגול] והסיבוב שלהם בתמידות בלי הפסק כלל שמורה עוצם תוקף הביטול במציאות, מפני שבחי' הודאה זו הוא מפני שנפלא ערך אור האלקי עליהם ביותר מכלי השגתם עד שאין להם השגה כלל רק שמשיגי' הפלאו' ערך אור האלקי שהוא נפלא לגמרי מערכם, כמשל הנ"ל בתלמיד שנפלאה ערך רבו עליו לגמרי כו' שזהו בחי' ביטול העצמי שאינה במדה ושיעור אחר שהוא למעלה מהשגתם כו', ונמצא דבחי' ביטול העצמי דאופני' גבוהי' מביטול מצד [ה]השגה דשרפים אעפ"י שבאופנים השגה אלקי' בהעלם ובשרפים הוא בבחי' גילוי חב"ד כו', אדרבה היא הנותנת שיש באופנים בחי' ביטול העצמי כמובן עפ"י משל הנ"ל, ולכך השרפים עומדי' בבחי' ביטול שבאה במדה ושיעור לפ"ע ההשגה, והאופנים מתגלגלי' בלי הפסק כו' והגלגל עצמו מורה על בחי' ביטול עצמי כמו ההשתחוואה בארץ כנ"ל וד"ל.

[י] והנה עד"מ הגלגל דגלגלי' הגשמי' שהן חומר וכלי להאופנים כידוע בפי' ויסר את אופן מרכבותיו כו', הרי אנו רואי' שבסיבוב וגלגול זה העליון תלטשבו יורד למטה והתחתון שבו עולה למעלה ובגלגול הב' חוזר להיות התחתון עליון והעליון תחתון וכן חוזר חלילה כמה פעמים בענין הסיבוב והגילגול, דהיינו שכמה פעמים מעליון נעשה תחתון ומתחתון עליון [עד שלא נודע באמת לקרות לזה עליון ולזה תחתון גם בעיגול הגלגל כשהוא עומד בלי גלגול כלל מאחר שעומד להתגלגל ולהיות מעליון תחתון ומתחתון עליון] בלי שיעור וגם מצד עצם בחי' עיגול דגלגל א"א לומר בו בחי' מעלה ומטה כמו בקו דיושר כידוע והכל מטעם אחד כו', והנמשל מזה יובן ג"כ בבחי' האופנים שהן בבחי' העגולי' שאין בהם בחי' מעלה ומטה עליון ותחתון [ע"ד] הנ"ל בגלגל הגשמי כו' והוא כידוע שבחי' נה"י שהוא רק בחי' ההודאה הנ"ל נק' תחתון ובחי' ההשגה דחב"ד נק' עליון. והנה בשרפים שנא' בהם עמידה הרי חב"ד למעלה מנה"י לעולם כו', אבל האופנים שמתגלגלי' הרי לפעמי' עולה בחי' נה"י למעלה וחב"ד למטה דהיינו שבחי' ההודאה בהם בגילוי להודות להוי' על הפלאו' אור האלקי וכו', אבל בחי' [ה]השגה אלקי' שמחמתה באה ההודאה היא בהעלם והפלאה מהם וה"ז כמו שבחי' חב"ד שלהם היא בירידת המדריגה למטה, ובחי' נה"י שבהם שהוא בגילוי גמור בהם הרי הוא למעלה ליכלל באלקות בבחי' גילוי כו' ומיד חוזר העליון להיות תחתון והוא בחי' ביטול העצמי' שיש בהעלם בבחי' חב"ד זה שבהעלם באופנים שהוא גבוה יותר מבחי' ביטול דחב"ד דשרפים כנ"ל הטעם ובחי' ההודאה שלהם למטה במדריגה כו' ומיד חוזר העליון להיות תחתון מפני שבחי' נה"י דהודאה [בגילוי] וביטול העצמי [הוא] בהעלם כו', ופי' בגילוי דהגילגול דמעליון נעשה תחתון ומתחתון עליון הכל הוא בחי' ביטול שלמעלה מן הדעת שאין שם בחי' ראש וסוף ולא נודע מי [ה]עליון כו' ונק' ביטול במציאות כו', משא"כ ביטול שמצד ה[דעת] יש בו ראש וסוף עליון ותחתון תמיד בסדר א' ולא יעלה התחתון להיות עליון ולא ירד העליון כו', מאחר שבחי' הביטול מסתעף מן ההשגה הרי בחי' ההשגה בגילוי יותר עליון ובחי' נה"י מסתעף ממנו ועומד למטה ולא יתגל[גל] כלל, כמו אדם שעומד על רגליו שאעפ"י שכופף ראשו בהודאה אין ראשו למטה ורגליו למעלה אלא רגליו למטה כי הראש למעלה מהרגל וז"ש שרפים עומדים, משא"כ בחי' הודאה דאופנים שהוא בחי' העגולי' שהראש נעשה סוף ומן הסוף ראש עד מבלי ימצא בחי' ראש וסוף כלל כנ"ל וד"ל.

[יא] וזהו [ו]החיות רו"ש כמראה הבזק כו' הוא כמו הלהב שיוצא מן החרסי' כו', ויש בזה ב' אופנים הא' כמו הלהב שיוצא מן החרסי' שאותו שלהבת עצמו שיצא הוא שחוזר ונכנס וחוזר ויוצא וכך הוא תמיד, וזהו הנק' רו"ש שאותו תמשרץ הוא שחוזר ושוב כו', וכך הוא בבחי' גלגול וסיבוב באופנים דכתיב בהן כי רוח החי' באופנים כו' והחיות רו"ש שבחי' רצוא [הוא] בחי' הסתלקות למעלה ושוב בחי' ירידה למטה והוא מה שבסיבוב אחד יורד העליון למטה שהוא בחי' שוב והתחתון עולה למעלה בבחי' רצוא ומיד חוזר העולה להיות יורד והיורד חוזר להיות עולה, נמצא דמי שהי' בבחי' רצוא בעלי' הוא שיורד אח"כ בבחי' שוב ולהיפוך מיד שזה [ש]עכשיו יורד חוזר להיות עולה והעולה יורד עד שחוזר חלילה כך כמה פעמים, הרי כל חלק ממנו הי' בבחי' עלי' וירידה רו"ש כמה פעמים ולא שחלק זה אינו אלא עולה וזה אינו אלא יורד והיינו בחי' ביטול במציאות שאין שם ראש וסוף כנ"ל, [משא"כ] בחי' רו"ש דשרפים אינו כמו להב שיוצא שהוא עצמו חוזר ויורד כו' אלא העולה שוב אינו יורד והיורד שוב אינו עולה, רק כמו עד"מ ב' בנ"א זה עולה וזה יורד ופגעו זע"ז שזה עולה עוד וזה יורד עוד ומתרחקי' ביותר כו', וה"ז כמו כח חיות הנשימה שברוח החיים שבלב שהיא ג"כ בבחי' רו"ש כידוע, אך הוא לעולם בבחי' מעלה ומטה שאין העליון יורד ולא התחתון עולה כמו ברו"ש דהאופנים בגלגל כו', שהרי הנשימה באה [ללב ע"י הדפק שבלב שדופק ב' דפיקות הא' בבחי' העלאה שהוא עליות החיות למעלה, והב' הוא בבחי' ההמשכה וירידת האור והחיות] בלב, אמנם אין זה החיות שיצא ועלה הוא שחוזר ונכנס בדפיקה הב' אלא רוח חיות חדש הוא שנכנס להיות או"י שבא בבחי' ירידה תמיד רק שאינו יורד רק לאחר שקדם לו ההעלאה מחיות שבא קודם לו כי רוח אייתי רוח כו', ולפי שרוח האדם הוא העולה תמיד והעלאה זאת גורמת תמיד המשכות אור וחיות חדש ואח"כ חוזר ועולה מבחי' רוח החיים [ב]דפק האדם וממשיך עוד רוח חדש, ועד"ז הלב דופק תמיד בבחי' רו"ש אבל לא שאותו האור שיוצא ועולה הוא אותו האור והחיות שיורד [ולא אותו האור שיוצא ויורד הוא שעולה] אלא שזה שעולה אינו יורד וזה שיורד אינו עולה כו' וד"ל. וכך הוא בבחי' רו"ש דשרפים שהחיות היוצא מהם [בבחי'] העלא' ותשוקה אינו חוזר ויורד כלל ואותו האור שהוא בבחי' שוב בנפילת התשוקה למעלה אלא לחזור למטה אינו חוזר ועולה, אך מ"מ אחר הרצוא שוב ואחר השוב רצוא וזהו בתמידות והוא כמו נשימת רוח החיים שבלב ממש, משא"כ באופנים שאותו חלק העליון ממנו שעולה הוא עצמו שיורד וכן חוזר חלילה כנ"ל, וכ"ז ההפרש [הוא] בין בחי' יושר לבחי' עגולי' שבבחי' אדם דיושר החיות רו"ש אבל אין העליון למטה ואין התחתון למעלה משא"כ רו"ש דעגולי' כמו באופנים העליון תחתון כו' כנ"ל וד"ל.

[יב] והנה עיקר סיבת ההפרש בכל הנ"ל באופני' ושרפים הוא להיות ששרש השרפים הוא מבחי' הקו הנמשך ביושר בבחי' ראשית הגילוי מן העצמות הבא בבחי' המשכות בגילוי ומבואר למעלה שיש בו בחי' מעלה ומטה דהיינו שבתחילתו מאיר אוא"ס בו בגילוי יותר ולמטה מטה בגילוי אחר גילוי תמאמתמעט האור במיעוט אחר מיעוט עד סוף הקו כו', והיינו שיש בו בחי' קדימה א' על זולתו שהעליון נאצל תחלה ואח"כ מתמעט האור ונאצל הב' כו'. וזהו שנק' הדרגה דראש וסוף כנ"ל וא"כ אין בו לעולם שיהי' העליון תחתון אלא העליון תמיד עומד למעלה והתחתון תמיד עומד למטה (ואעפ"י שיש בחי' עליות העולמות כמו מבריא' עולה באצי' כו', וכן הירידה מאצי' לבריאה ומבריאה ליצי' כו' לא שאור הבריאה נעשה בבחי' אצי' ממש רק שעלה לשם בלבד וכן אור האצי' לא ירד להיות בבחי' אור דבריאה ממש רק שירד ונגלה בבריאה לבד, [ו]עד"ז כל ענין עליות וירידות הנז' בס' המקובלי', משא"כ בבחי' עגולי' שהעליון נעשה תחתון ממש כנ"ל ועוד דעליות וירידות הללו היינו כמו מלאכי אלקי' עולי' ויורדי' שזה שעולה עולה ואינו יורד וזה שיורד אינו עולה שהוא כמו בחי' רו"ש דגשמי' שבלב כך אור האצי' יורד ונגלה למטה ואור הבריאה עולה, ולא שזה האור שעלה הוא שיורד וחוזר ועולה כו'. אך בעליות העולמות בשבת הרי האור דבריאה שעלה הוא שיורד בחול ואותו האור דאצי' שירד בחול עולה בשבת וכך חוזר חלילה, ואפשר זהו בבחי' היושר ג"כ דעליון נעשה תחתון ממש וחוזר ועולה וכן מתחתון לעליון מצד בחי' ההתכללות דעליון בתחתון ותחתון בעליון כמו המדות עולי' בשכל והשכל יורד במדות והמח' עולה ונכללת במדות כו' והמדות יורדי' ומתלבשים במחשבה וכן מח' בדיבור ודיבור במח' ושכל ברצון ורצון בשכל כידוע, ואדרבה מצד בחי' ההתכללות דבחי' התיקון דיושר יותר מתלבש ויורד העליון בתחתון ותחתון מתעלה בעליון בבחי' העגולי' שאין עיגול מגיע לעיגול הגבוה המסבבו לעולם רק בעיגול אחד הוא שנעשה העליון לתחתון בסיבוב [ו]כנ"ל, והוא מפני שע"ס דעגולים כלולי' כא' מבלי קדימה לא' על זולתו כלל רק כמו בחי' מח' הכללי' הנ"ל ע"כ אין בו ראש וסוף וגם הרי בשעה שהתחתון עולה אז ממש העליון יורד כנראה לעין בעיגול המתגלגל שחלק העולה אינו חלק היורד רק שהוא עצמו בעלות[ו הוא ש]חוזר ויורד כנ"ל, משא"כ [ב]בחי' היושר [ש]כאשר המדה עולה בשכל אז אין השכל יורד במדה וכן להיפוך, שכאשר השכל יורד למדה אין המדה עולה בשכל לפי שע"ס דיושר נתהוו זמ"ז בבחי' קדימה לא' על זולתו כו'), אבל שרש האופנים הרי הוא מבחי' העגולי' הסובבי' בהשוואה א' מבלי שיש קדימה וסדר [ב]הדרגה דעליון ותחתון, ע"כ בחי' המקיפי' דעיגול שבקו הוא המחי' לכללות ההשתלשלות ראש וסוף כא' כנ"ל, כי זה האור אינו בא בבחי' גילוי אחר גילוי רק בבחי' העלם על הכל בשוה כו', ולפי"ז מובן דאעפ"י שהאופנים הן בבחי' עשי' בלבד כו' דאופן מקנן בעשי' מ"מ שרשם למעלה יותר גבוה מן השרפים דבריאה כמו שבחי' העגולי' דקו יותר נעלה מבחי' היושר דקו אעפ"י שהיושר בבחי' רוח והעיגולי' בבחי' נפש בלבד מטעם כל הנ"ל וד"ל.

תמב(אך יש להבין בענין והחיות רו"ש הנ"ל בשרפים שהרי מבואר למעלה בבחי' רו"ש בשרפים הוא מה שעולה אינו יורד כו', והרי נאמר והי' מדי חודש כו' יבא כ"ב להשתחוות כו' שהוא בחי' עליי' המלאכי' דבריא' באצי' והן עצמם חוזרי' ויורדים כמ"ש בזוהר במלאכים שנק' משריין כו', וכמו כל נבואת הנביאי' שראה את המראה דמרכבה עליונה למטה ממש רק שמעולם לא ירדה שכינה למטה מיו"ד והמרכבה עצמה היא שנושאת את הכסא כו', אך זה אפשר לומר דהמרכבה הוא שרשה מבחי' העיגולי' דתוהו והיינו כמו האופנים וחיות הקודש דוקא אבל לא השרפים שנק' עומדי', וא"כ איך ראה ישעי' למרכבה דשרפים למטה כמ"ש וינועו אמות הסיפים כו' ויגע ע"פ כו' אלא צ"ל שגם האופנים הן לאחר בחי' התיקון, וע"כ א' בזוהר דכליל דא בדא כו' רק ששרשם למעלה בבחי' העיגולי' כו' וע"כ לענין עליות וירידות שוים שרפים ואופנים, וגם בענין רו"ש שוים שעל כולן נאמר והחיות רו"ש כו').

[יג] והנה ידוע דשרש בחי' רו"ש הוא [בחי'] מטי ולא מטי רק שבחי' רו"ש הוא מלמטה למעלה ובחי' מטי ולא מטי הוא מלמעלה למטה ובחי' מולמ"ט הוא שרש רו"ש, וידוע דבחי' רו"ש הוא בבחי' ז"א שרשו בבחי' אדם דיושר ובחי' מולמ"ט הוא בבחי' ע"ס דעגולי' מלמעלה למטה כמ"ש בע"ח וע"כ מטי תחלה ואח"כ לא מטי, אבל הרצוא תחלה לשוב כמ"ש במ"א לפי שבחי' מולמ"ט הוא בבחי' ראשית הגילוי מן העצמות מלמעלה למטה כו'.

ובזה יובן הטעם מה שהשרפים אומרים קדוש ואח"כ מכה"כ שהוא בחי' רצוא תחלה כי קדוש לשון מובדל ומופלא מן ההשגה כו' ואח"כ מכה"כ למטה מטה בבחי' שוב והאופנים הם אומרי' ברוך בבחי' המשכה מלמעלה למטה תחלה בבחי' מטי ואח"כ ולא מטי בהשתחוואה וביטול אך השתחוואה שדרך ירידה קודם להשתחוואה ש[ב]דרך [עלי'] והסתלקות כמו והאופנים מתנשאים כו' מטעם [הנ"ל] ששרשם בבחי' עיגולי' דתוהו ושרש השרפים בבחי' יושר דרצוא קודם כו' אך בחי' מולמ"ט שרש [בחי'] רו"ש ע"כ נק' אופני הקדש כנ"ל, וז"ש שהשרפים או' קדוש ולא ברוך והאופנים או' ברוך ולא קדוש כו', כי הנה ידוע שבחי' מל' דא"ס תמגעצמו נק' כבוד והוא כתרגום כבודו זיו יקרי' כו', וז"ש ולכבודי בראתיו בחי' א"ק שנק' אדם דבריאה בכללות כנודע, וזהו הודו על ארץ ושמים (שמים מבחי' עיגולי' דתוהו וארץ מבחי' יושר דתיקון והוד זה למעלה מבחי' עיגולי' ויושר, וזהו הודו על ארץ שקדמה לשמים במח' הכללי' כנ"ל). והנה שרש השרפים הם מבחי' היושר כנ"ל והוא שמשיגי' בחב"ד שלהם בגילוי גמור באוא"ס [ד]אור אימא מקננא בכורסי' כנ"ל, ובכל השגה יש בחי' ביטול השגה איך שנפלא ונבדל ממנו בערך ומעלה כמשל הנ"ל בהשגת התלמיד בהפלאת רבו שזה גופו מושג אצלו כו', וע"כ השרפים אומרי' קדוש לשון הבדלה בערך גם שאפס קצהו מושג בחב"ד שלהם אבל באים לבחי' ביטול ההשגה לומר קדוש אך גם שהוא קדוש ומובדל אצלם מ"מ אומרים מכה"כ וזה היפוך לכאורה, אלא צ"ל דעצמות אוא"ס קדוש ומובדל אך זיו ואורו מכה"כ דא"כ מה זה ששואל[ים] אי' מקום כבודו דמשמע שגם בחי' מל' דא"ס מובדל [מהשגתם], אך האמת הוא דגם בחי' כבודו מובדל רק שאומרי' שקדוש ומובדל מהם בלבד אבל נמצא למטה דוקא בבחי' חכ' שבתו' שבארץ בבחי' יושר דתיקון, כי כבוד ל"ב נתיבות חכ' והיינו לכבודי בראתיו לאדם דתיקון בכלל ופרט כו' ואין כבוד אלא תו' ל"ב נ"ח דתיקון כו', והשרפים אינם משיגי' רק לאפס קצה הארה זו דתיקון ולכך בקשו תנה הודך על השמים כו' וזהו מכה"כ דוקא.

אבל האופנים מתנשאים לעומתם [ואומרים] ברוך כבוד הוי' כו' פי' ברוך הוא בחי' [ה]המשכה בגילוי מן ההעלם היפוך בחי' ההעלם וההבדל בערך דקדוש כו', והטעם הוא לפי ששרש האופנים הוא בבחי' העיגולים המקיפי' דקו כו' שלמעלה מבחי' ההשגה בגילוי ע"כ א"א לומר קדוש ומובדל כו' מאחר שאין להם ההשגה באיכות ההפלאה, כנ"ל במשל התלמיד שנפלא ערך רבו עליו לגמרי ואינו אלא מודה בהודאה כו', וע"כ האופנים מתגלגלי' בסיבוב כנ"ל באריכות. אמנם יש יתרון מעלה באופנים מצד בחי' ביטול העצמי' מכו"כ בחי' ביטול הפנימי' דכ"ח מ"ה הנק' כבוד ל"ב נ"ח כו', ע"כ האופנים אומרים ברוך כבוד הוי' שיתברך ויומשך בחי' כבוד הוי' העצמי שהוא בחי' מל' דא"ס שנא' בו לכבודי תמדבראתיו כנ"ל מבחי' העלם המקיף שיבא לידי גילוי, דהיינו מבחי' מח' הכללי' הנ"ל יצא ההעלם לידי גילוי למטה מטה כמו לעתיד דכתיב ונגלה כבוד הוי' ממש כמו שהוא במקורו העצמי אז יהי' למטה כמו למעלה ממש, שזהו בחי' העיגולים שאין בו [בחי'] מעלה ומטה כלל כ[נ"ל, ו]זהו שהאופנים מתנשאים לעומת השרפים שהן בבחי' יושר והדרגה גילוי האור בבחי' התיקון וע"כ אומרים מכה"כ וכמו חי אני וימלא כבוד ה' כו' כמ"ש במ"א. אבל האופנים אומרים שיתברך כבוד הוי' העצמי [ש]בבחי' העיגול[י'] המקיפי' שהוא למעלה מבחי' [כבוד ה'] שבחכ' דתיקון כמו ל"ב נ"ח דתו' שבארץ וכה"ג [ו]זהו שאומרים ברוך כבוד הוי' ממקומו [דוקא ממקומו ה]עצמי, וכמ"ש הנה מקום אתי וקאי על בחי' מקום בכללות שהוא בגדר מעלה ומטה מזרח ומערב כו' שהוא בבחי' היושר דקו מראשו לסופו שכ"ז נכלל ב[בחי'] מל' דא"ס עצמו שהוא האותיות בבחי' העיגול הסובב הכל בהשוואה א' מראש לסוף, וכמשל הנ"ל במח' הפרטי' שנכלל במח' הכללי' בסקירה א', וכמו עד"מ המצייר לכל מהות הכלי כמו שהיא בכל פרטי חלקי' מבלי קדימה לחלק ראשה על רגלה וכנ"ל דמסיבת צמצום והסתלקות מח' הכללי' נתהווה מח' הפרטי' כו', וע"כ מבקשים שיבא לידי גילוי בחי' מח' הכללי' שבמקומו העצמי שמכוחו נמשך [בחי'] הקו בבחי' היושר והוא ענין ברוך שהוא בחי' א"ס ממש, משא"כ מה שמכה"כ בבחי' התיקון אינו רק הארה בעלמא מכבוד העליון הזה שבמקומו העצמי', אך ע"י בחי' כבוד דתו' יזכו לראות עין בעין בכבוד הוי' ממש העצמי לעתיד, וזהו שבקש משה הראיני נא את כבודך העצמי' והשיב ופני לא יראו כי תו' נובלות חש"מ מבחי' אחוריים ומשם הוא בחי' התיקון להבדיל בין טמא כו', אך עי"ז יוכל להיות בחי' חיבור עיגולי' ביושר להיות נראה [ה'] פא"פ רק עכשיו הוא פנים כו', וזהו שכתוב יהללו שמו כו' כל התו' שמותיו כו' ולא בשמים [וים] היא שה[ם] בחי' עיגולי' אלא בארץ כו' במחול בחי' עיגולי' כמ"ש אז תשמח בתולה במחול וכן יעשה מחול לצדיקי' כמ"ש במ"א וד"ל.