ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה

קזציון במשפט תפדה ושביה בצדקה

ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה כו'. הנה כתיב רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים לעשות בהם משפט כתוב כו', והנה לכאורה אינו מובן מ"ש וחרב פיפיות בידם, הלא חרב הוא ירושה לעשו, וכמ"ש ועל חרבך תחי', וביעקב הוא קול דוקא וכמ"ש והקול קול יעקב והידים ידי עשו, שבזמן שהקול קול יעקב בתורה ותפילה אזי אין הידים ידי עשו, וא"כ איך נאמר כאן וחרב פיפיות בידם.

אך הענין הוא דמ"ש וחרב פיפיות כו' זה קאי על מ"ש תחילה רוממות אל בגרונם, והיינו שהרוממות אל בגרונם זהו החרב שהקול קול יעקב הוא החרב כו', וזהו שארז"ל כל הקורא ק"ש על מטתו כאילו אוחז חרב של שתי פיות בידו, שק"ש הוא החרב להכרית כל החיצונים, וזהו מ"ש בזהר ויקח רומח בידו זהו ענין רמ"ח תיבין דק"ש, שרמ"ח תיבין דק"ש הוא רמ"ח כו', והנה זה החרב הוא בחי' משפט וכמ"ש לעשות בהם משפט כתוב כו', וזהו מ"ש ציון במשפט תפדה, שהוא בחי' רוממות אל בגרונם כו'.

והנה להבין זה מהו ציון במשפט תפדה דוקא, וצ"ל מתחלה מה שארז"ל ברבות מהיכן זכו ישראל לק"ש א' ר"פ ב"ח משעת מ"ת זכו ישראל לק"ש, שבשעה שאמר הקב"ה לישראל שמע ישראל אנוכי הוי' אלקיך ענו ישראל הוי' אלקינו, שהוי' אלקינו הוא קבלה על מאמר אנוכי כו', ובשעה שא' לא יהי' לך אלקים אחרים על פני אמרו הוי' אחד שהוא הקבלה על לא יהי' לך כו', פתח משה ואמר ברוך שם כבוד מלכותו ועד. והנה לכאורה אינו מובן זה מ"ש מהיכן זכו לק"ש, שהרי ק"ש הוא מצוה כמו כל המצות, וא"כ מהו השאלה על ק"ש יותר מעל כל המצות כו'. ועוי"ל מ"ש הוי' אלקינו דוקא, הלא כתי' אם לא ידעת אם לא שמעת אלקי עולם הוי' שנק' אלקי עולם וא"כ למה אמרו הוי' אלקינו דוקא כו'.

אך הענין הוא דהנה כתיב כי עם קדוש אתה להוי' אלקיך, והנה פי' קדוש הוא ל' מובדל שנש"י הם מובדלים מאוה"ע וכמ"ש ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, וכתיב כי בך בחר הוי' אלקיך להיות לו לעם כו', וז"ש הוי' אלקינו. והנה פי' וענין הבדלה שנש"י הם מובדלים כו' הענין הוא דהנה מצינו בתורה שנאמר שני הבדלות שנאמר ויבדל אלקים בין האור ובין החושך וכתיב ויהי רקיע ויהי מבדיל בין מים למים כו', והנה זהו ההבדלה ג"כ שבין ישראל לאוה"ע, וזהו שאנו אומרים בהבדלה המבדיל בין אור לחשך בין ישראל לעמים, שזה הבדלה גופא שבין אור לחשך זהו הבדלה שבין ישראל לעמים.

והנה להבין ענין הבדלות הללו צ"ל מקודם הבדלה ראשונה מ"ש ויבדל אלקים בין האור ובין החושך, הנה איתא ברבות ע"ז ויבדל אלקים בין האור הבדילו לעצמו א"נ הבדילו לצדיקים שראה שאין העולם כדאי לו להשתמש לאורו הבדילו כו' לצדיקים לע"ל וכמ"ש מה רב טובך אשר צפנת ליראיך כו' פי' אחר שהבדיל בין האור ובין החושך כו', והנה לכאורה אינו מובן זה מ"ש שהבדילו קחלעצמו וכי לאורה הוא צריך שהרי הוא ברא את האור וא"כ למה צריך להאור כו'. אך הענין הוא דהנה כתיב בית יעקב לכו ונלכה באור ה', ואיתא בזוהר שהפי' מ"ש באור הוי' היינו האור שמאיר בשם הוי', דלכאורה י"ל מ"ש באור הוי' היינו האור שמאיר משם הוי' וע"כ מפרש שלא כן הוא אלא הפי' הוא שפי' שמאיר בשם הוי' כו'.

והנה להבין זה צ"ל מ"ש כי שמש ומגן הוי' אלקים, היינו ששני שמות הוי' ואלקים הוא בחי' שמש ומגן, ששם הוי' נק' שמש והיינו למשל שאנו רואים בשמש שהשמש מאיר על הארץ ואעפי"כ אינו פועל שום שינוי בהשמש אם הוא מאיר אם לאו כו', כמו למשל כשיש עננים המסתירים על גילוי אור השמש ואעפי"כ אינו פועל שום שינוי בהשמש כו', ועוד אנו רואים בשמש שהשמש שוקע בלילה וזורח ביום שתמיד נתחדש ההארה, וכן אנו רואים בהשמש שהשמש מגדל ומצמיח כמ"ש ממגד תבואות שמש, וכך שם הוי' נק' שמש והיינו כי שם הוי' הוא ד' אותיות ה' שהוא כנגד ד' עולמות אבי"ע שהוא מהווה כל העולמות מאין ליש. והנה ההתהוות שנתהווה מבחי' שם הוי' זה אינו פועל בו שום שינוי וכמ"ש אני הוי' לא שניתי, כמו זיו השמש כו' אינו פועל בו שום שינוי וכן כתיב המחדש בטובו בכ"י תמיד מעשה בראשית שתמיד נתחדש החיות מאין ליש ממש כו' ומ"מ אינו פועל בו שום שינוי, אך מ"מ כדי שיהי' בחי' הוי' מקור לעולמות שהם בחי' בע"ג, ואא"ס הוא בבע"ג בתכלית, ע"כ הוצרך להיות מתחלה צמצום בהאור וזהו ששם הוי' מתחיל ביו"ד שהוא בחי' צמצום בחי' נקודה חדא כדי שיהי' מקור לעולמות, וזשארז"ל כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא שמתחלה צריך להיות צמצום בהאור בחי' העלם והדר נהורא המשכ' לשם הוי' כו'.

וזהו מ"ש חנון ורחום הוי' שכדי שיהי' בחי' הוי' שמקור להשתלשלות העולמות זהו ע"י חנון ורחום בחי' יגמה"ר, שיגמה"ר ממשיכים מבחי' הוי' שלמעלה מסדר השתלשלות בהוי' שבסדר השתלשלות, וכמ"ש ויקרא הוי' הוי' ופסיק טעמא בגוויהו שיש שני בחי' הוי', הוי' שבסדר השתלשלות והוי' שלמעלה מסדר השתלשלות, וזהו הוי' חנון ורחום שהוא בחי' הוי' דלעילא שלמעלה מיגמה"ר, וחנון ורחום הוי' הוא בחי' יגמה"ר שלמעלה מבחי' הוי' שהוא מקור להשתלשלות, שהם ממשיכים מבחי' הוי' דלעילא לבחי' הוי' דלתתא. וזהו ג"כ מ"ש ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט, שע"י צדקה ומשפט ממשיכים המשכה לבחי' הוי', וזהו דרך הוי' כי דרך מחבר מעיר לעיר, והיינו שהוא התחברות שם הוי' דלעילא עם שם הוי' דלתתא.

והנה התחברות זו הוא ע"י צמצום, וזהו"ע הפסיק טעמא שמפסיק שהוא בחי' צמצום, לפי שאין ערך בין הוי' דלעילא להוי' דלתתא שהוא מקור לעולמות ע"כ הוצרך להיות צמצום והפסק כו'. ובזה יובן מ"ש בזהר על עש"מ לאו אורחא דמלכא לאשתעי במלין דהדיוטא, שעש"מ נק' מילין דהדיוטא, שלכאורה אינו מובן איך נק' עש"מ מילין דהדיוטא.

קטוהענין הוא לפי שעש"מ הם בחי' דבר הוי' שהוא מקור להשתל' העולמות שהם בע"ג, ע"כ אינם ערך לגבי עצמותו ונק' מילין דהדיוטא, שכמו שאין ערך הדיוט להקדש, וכמ"ש אין זה כ"א בית אלקים, ות"א לית דין אתר הדיוטא, שאין ערך הדיוט להקדש כו', וכמו"כ ויותר מכן אין ערך עש"מ לעצמיות שלמעלה מגדר השתל' כו'. וזמ"ש בית יעקב לכו ונלכה באור הוי' שצריך להמשיך המשכת אור בשם הוי' לפי שהוא למעלה מבחי' שם הוי' שהוא מקור לעולמות כו', וכמ"ש אני הוי' הוא שמי שהוא רק כמו שם שאינו נוגע לעצמו כלל.

ובזה יובן מ"ש ברבות ויבדל בין האור ובין החושך שהבדיל האור שנברא ביום ראשון לעצמו שאין הפי' לעצמו לעצמותו ומהותו, רק הפי' הבדילו לעצמו היינו לבחי' שם הוי' שהוא המשכת האור בשם הוי', והיינו כמו שהשמש הוא משל לשם הוי' וכמ"ש כי שמש ומגן הוי' אלקים, כך האור שנברא ביום ראשון שהוא למעלה משמש הוא משל שמאיר מבחי' הוי' דלעילא הוא מאיר בשם הוי' כו'. והנה פי' הבדילו לעצמו הפי' הוא היינו שיהי' מאיר רק באצי' ולא יומשך הגילוי למטה, וכמשארז"ל ראה שאין העולם כדאי להשתמש בו עמד וגנזו, והיינו לפי שאם הי' מאיר למטה לא הי' יכול להיות העולמות בע"ג ויש ודבר נפרד לעצמו אלא הי' העולמות באופן אחר ממש, וכמו לע"ל שיהי' חד חרוב, ופירש"י שיהי' ביטול העולמות, והנה א"א לומר שיהי' ביטול העולמות מכל וכל שהרי נק' יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים שיהי' צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה ונמצא שיהי' שם צדיקים ולא יהי' ביטול העולמות מכל וכל, אלא הפי' וחד חרוב היינו שיהי' העולם בטל מכמו שהוא עתה שהעולמות הם בבחי' יש ודבר נפרד כו', אלא שיהי' העולמות בבחי' ביטול לאלקות, ויהי' העולמות באופן אחר, וכמ"ש כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה, והיינו לפי שאז יהי' מאיר גילוי אור המאיר בשם הוי' אור שנברא ביום ראשון כו', וכמ"ש בית יעקב לכו ונלכה באור הוי' דהיינו באור המאיר בשם הוי' ע"כ יהיו העולמות באופן אחר.

וזהו ראה שאין העולם כדאי להשתמש בו, והיינו שכדי שיהי' העולם בבחי' העלם והסתר כמו שהם עתה בבחי' יש ודבר נפרד, אין ראוי להשתמש בו שיהי' מאיר בבחי' גילוי שאם הי' מאיר בגילוי לא הי' יכול להיות העולמות כמו שהם עתה, וזהו הבדילו לעצמו היינו שלא יהי' מאיר בחי' גילוי אור זה רק באצי', שדרך כלל בחי' שם הוי' הוא בחי' אצילות, כי יו"ד חכ' ה' בינה ו' מדות ה' אחרונה בחי' מל'. וזהו ג"כ מ"ש במדרש שהבדילו לצדיקים לע"ל, וכמשארז"ל גנזו לצדיקים לע"ל, והיינו שלע"ל יהי' מאיר בחי' גילוי אור זה המאיר בשם הוי' לצדיקים, וכמ"ש בית יעקב לכו ונלכה באור הוי', באור המאיר בשם הוי'. אך זהו שיזכו לצדיקים לגילוי אור זה זהו ע"י התורה, וכמשארז"ל היכן גנזו בתורה שהתורה הוא כלי לגילוי אור זה וכמ"ש עוטה אור כשלמה שהתורה הוא שלמה לבחי' אור זה שנברא ביום ראשון ובו מלובש האור כו'.

קיוזהו שבתורה נאמר וידבר הוי' אל משה לאמר, שלכאורה אינו מובן מי הוא האומר זה וידבר הוי' אל משה, שאם משה הוא האומר זה הי' צריך לומר וידבר הוי' אלי לאמר, וכמו כל הנביאים שנאמר כה אמר הוי' אלי, ואם הוי' אומר זה הי' צ"ל ודברתי אל משה, ומ"ש וידבר הוי' אל משה משמע כמו שלישי המדבר, ומי הוא המדבר אלא הוא אא"ס המלובש בתורה שלמעלה מבחי' שם הוי', וזהו מ"ש בזהר אורייתא וקוב"ה כולא חד, לפי שמלובש שם אא"ס ממש. והנה ישראל מתקשראין באורייתא ע"כ ע"י התורה יהי' מאיר גילוי אור המאיר בשם הוי' שהבדילו לעצמו לצדיקים, וזהו ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי שעי"ז ואבדיל אתכם מן העמים שתהיו מובדלים ומופרשים מתאוות היתר ואיסור, קדש א"ע במותר לך, עי"ז להיות לי שיהי' בחי' ואנשי קודש תהיון לי, וזהו כי עם קדוש אתה להוי' אלקיך כו'.

ומעתה י"ל מ"ש ברבות הפי' השני שהבדיל בין האור ובין החושך, והענין הוא דהנה ארז"ל עד שלא נבה"ע הי' אור וחושך משתמשין בערבוביא ואח"כ הבדילן, והנה להבין איך יכול להיות שיהי' אור וחשך משתמשין בערבוביא, שממ"נ אם הוא אור אינו חושך, ואם הוא חושך אינו אור.

אך הענין הוא דהנה כתיב וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מתוך החשך, שהרי סכלות הוא בחי' חשך ממש, אך הפי' של סכלות הוא בחי' חכ' חיצוני', חוץ חכמת התורה, כי חכ' נק' חכמת התורה, כי אורייתא מח"ע נפקת, וסכלות הוא בחי' חיצוני' שהוא אחוריי' דחכמה שנפלה למטה, כי כמו שבמדות יש ז"מ דקדושה יש לעו"ז זמ"ר שנפלו למטה בשבירה כמו"כ בחכמה בחי' אחוריים דחכ' נפל למטה, וזהו"ע חכמה חיצוני' שיש בעוה"ז כמו חכמת התכונה וכה"ג, ויש יתרון לחכמת התורה מן הסכלות, כי הנה שאר חכמות הוא מבחי' עה"ד טו"ר כו' שיכול להיות ולהסתעף מזה בחי' רע ויש גמור. וזהו"ע החטא של אדה"ר שאכל מעה"ד טו"ר, אף שנאמר ותפקחנה עיני שניהם וא"כ הוא מעלה כו', ולמה נחשב זה לו חטא, אך הענין הוא לפי שזה שנפקחו עיני שניהם, היינו בבחי' חכמ' חיצוני' חכ' של נפש השכליות, משא"כ מתחלה הי' להם ג"כ חכ' רק שהי' החכמה בחי' חכמה של אלקות, ולא הי' בבחי' חכמה זו שרש ומקור לרע כלל, רק אחר שאכל עה"ד טו"ר הי' העונש שלו בבחי' חכמה האנושית שיש בה תערובות טו"ר.

וזהו המעלה שיש בחכמת התורה על שאר החכמות, אף ששאר החכמות הם ג"כ חכמות גדולות, ולכאורה אינו מובן מהי המעלה של חכמת התורה שהוא למשל המחליף פרה בחמור שיש בזה הדין חכמ' על שאר החכמות, אך לפי הנ"ל יתורץ היטב לפי שהוא חכמ' של אלקות ממש, שאין בה תערובות רע כלל, לפי שאורייתא מח"ע נפקת, משא"כ שאר החכמות כו'.

וזהו"ע ערב רב שהוא בחי' תערובות טו"ר, וע"כ הם פוסחים על שתי הסעיפים שמתחלה נתגיירו והי' בטלים לאלקות, ואח"כ עשו העגל, והיינו לפי קיאשהי' בהם תערובות טו"ר. וזמ"ש בספרים שערב רב בגי' דעת שהוא בחי' דעת של טו"ר כו'. וע"כ נק' אלו החכמות שהם חוץ מן התורה בשם סכלות, וזהו שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מתוך החשך ממש, כי סכלות נק' חושך, וכמ"ש והכסיל בחשך הולך לפי שתורה היא בחי' ביטול לאלקות בתכלית שלמעלה מן השכל, לפי שתורה היא למעלה מן השכל, וכמו למשל ל"ט מלאכות של שבת שחייבין עליהם סקילה, שאין מובן הטעם למה, וכן הכותב שני אותיות במזיד חייב סקילה והמטלטל אפי' משא כבדה ברה"י פטור ומותר מן התורה אעפ"י שיש בזה יגיעה רבה וטרחא יתירה מכתיבת שתי אותיות, וא"כ אין זה רק עפ"י שכל אלא חכ' התורה הוא למעלה מן השכל, וע"כ ע"י התורה לא יהי' בחי' יש כו', וזהו ענין היתרון כו'.

וזהו ויבדל בין האור ובין החושך שיבין שזה חשך וזה אור, והנה מתחלה הי' משתמשין בערבוביא, והיינו שמעורב טו"ר ביחד וצריך להבדיל מתחלה בין האור ובין החשך, והנה אח"כ יכול להיות שיהי' אתכפי' ואתהפכא מחשכא לנהורא, שהחשך גופא יתהפך לאור, דהיינו שנה"ב שהוא נפש השכלי' יתהפך לקדושה, ועי"ז נעשה יתרון לחכמה מן הסכלות דהיינו שבחכמה נעשה יתרון ממש, עי"ז שנתהפך הסכלות לאור כיתרון האור מן החשך דוקא, שעי"ז שנתהפך מחשכא לנהורא עי"ז נתעלה נפש האלקי' למעלה יותר משרשו הקדום כו'. והנה אח"כ כתיב יהי רקיע ויהי מבדיל בין מים למים, כי מים מצמיחים כל מיני תענוג והנה תענוג הוא במדות כמו אהבה בתענוגים וכה"ג, ויש שני בחי' מים מים עליונים שהוא בחי' תענוג של אלקות כמו בג"ע, וכמ"ש ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, טעמו וראו כי טוב הוי', ויש בחי' מים תחתונים המצמיחים כל מיני תענוגי' גשמים, וזהו ענין הרקיע המבדיל בין מ"ע למ"ת שהוא בחי' פרסא המפסיק דוגמת חצר הכבד המפסיק בין אברי הנשימה לאברי המזון, היינו שלמטה מהפרסא יש ג"כ פסולת. והנה זהו ההבדלה, זהו ענין ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, והיינו כי שרשן הוא למטה מן הפרסא, אבל נש"י נמשכין למעלה מן הפרסא שהוא בחי' יחו"ע איך דכולא קמי' כל"ח ממש כמו דעה העליונה.

וזהו ענין עבודת ישראל להיות כי שרית עם אלקים שהוא הפרסא בחי' מגן ונרתק כו', להיות בחי' ביטול היש לאין כמו דכולא קמי' כל"ח ממש, ועי"ז נעשים בחי' עם קדוש אתה להוי' אלקיך, שיהי' נק' הוי' אלקיך דוקא דהיינו שיתגלה ויומשך בחי' אור הוי'. ודרך כלל זהו ענין ג' הבדלות, הבדלה א' הוא ענין שהבדיל האור לעצמו, שהוא בחי' הבדלה שלמעלה מהחכמה, ברישא חשוכא והדר נהורא, ואח"כ הבדלה בחכמה שזהו ויבדל בין האור ובין החושך, ואח"כ הבדלה במדות כו' יהי רקיע ויהי מבדיל בין מים למים כו'.

והנה בזה יובן משארז"ל מהיכן זכו ישראל לק"ש משעת מ"ת שפסוק שמע ישראל הוא קבלה על שני הדברות אנכי ולא יהי' לך, והענין הוא דהנה איתא בזהר ע"פ עשרה עשרה הכף בשקל הקודש, שעשה"ד מכוון כנגד עש"מ, קיבשמאמר אנכי הוא מכוון כנגד המאמר יהי אור, והדבור לא יהי' לך הוא מכוון כנגד המאמר של יהי רקיע ויהי מבדיל בין מים למים. ולפי הנ"ל יובן היטב דהנה מבואר למעלה שמאמר יהי אור הוא קאי על אור שהבדילו ביום ראשון והבדילו לעצמו שהוא המשכה לבחי' שם הוי' כו', והאור עצמו הוא למעלה משם הוי', והנה כמו"כ הדבור אנכי כו' פי' אנכי הוא עצמות אא"ס אנכי מי שאנכי, וכמ"ש במדרש ע"פ הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים דקאי על דבור אנכי, עשרה בנים הם ע"ס דז"א כו', והיינו שאנכי הוא למעלה מע"ס שהוא בחי' שם הוי' יו"ד חכמה ה' בינה כו' שהוא בחי' פלא עליון כתר, חד ולא בחושבן, שאין ערוך אליו כו', ואנכי הוי' אלקיך שנמשך המשכה מבחי' אנכי לבחי' הוי' שיהי' אלקיך ממש, שזה גופא יהי' אלקיך, דהיינו מ"ש בית יעקב לכו ונלכה באור הוי' שאור המאיר בשם הוי' יהי' מאיר בנשמות ישראל, וכמ"ש גנזו לצדיקים לע"ל.

וזהו אנכי הוי' אלקיך שהמשכת אור זה שנמשך לשם הוי' זהו אלקיך ממש, וזהו שהוא מכוון כנגד המאמר של יהי אור כו' וכמ"ש לעיל, והנה ק"ש שמע ישראל הוי' אלקינו הוא קבלה לדבור של אנכי, ופי' קבלה זו היינו שיהי' נק' הוי' אלקינו זהו ע"י שמע ישראל בחי' ביטול וצמצום קבעומ"ש, כי כמו למעלה כדי להיות אנכי הוי' זהו ע"י צמצום תחלה כו', כמו"כ באדם שצריך להמשיך בו גילוי שם הוי' דהיינו המשכת אור שמאיר בשם הוי', ראשית דבר לעשות בו בחי' יו"ד, וזהו ענין צמצום שהוא בחי' הסתלקות לסלק ולבטל א"ע לגמרי מכל וכל שלא יעשה בשביל עצמו, וכמ"ש בתניא פ"ט.

והנה כמים הפנים אל הפנים כמו שהקב"ה הניח וסילק לצד אחר דרך משל את אורו הגדול הבלתי תכלית עאכו"כ לאין קץ כי ראוי לאדם להניח ולעזוב כל אשר לו מנפש ועד בשר כו', ולא יהי' שום מונע, וזהו אלקינו כוחנו וחיותינו.

והנה הדבור לא יהי' לך מכוון כנגד המאמר יהי רקיע, דהנה מבואר לעיל שהמאמר יהי רקיע ויהי מבדיל בין מים למים בין תענוגים עליונים לתענוגים גשמים, וזהו ג"כ ענין ולא יהי' לך אלקים אחרים על פני, דהנה ארז"ל ישראל שבחו"ל עובדי ע"ז בטהרה הן כי הנה ע"ז גשמי' הוא המשתחווה לשמש וירח מפני שמהם תצא השפעת מזון, וכמ"ש וממגד תבואות שמש, והלא עכו"ם אינם כופרים בה' כמ"ש ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים, אלא שאומרים עזב הוי' את הארץ ביד הכוכבים ומזלות, וקרו לי' אלקא דאלקייא, אבל אינו משגיח בשפלים ולכן עובדים לעכו"ם להעלות מ"ן ולהמשיך מהם השפע, ויש בחי' קלה מזה הוא ענין השיתוף שעכ"פ מאמין בהשגחה ג"כ רק שכו"מ יש להם ג"כ חלק בזה ע"ד שלשה שותפים באדם, וע"ז אין בן נח מצווה עליו, ועיין מזה בתשו' ושב הכהן סי' ל"ח שחולק על דין זה וס"ל דמצווים על השיתוף וכ"כ בתשובת שער אפרים, ועכ"פ שישראל ודאי מוזהרים ג"כ על השיתוף מפסוק ולא יהי' לך דהיינו שלא יחשוב אותם ליש ודבר כלל, בלתי לה' לבדו דוקא, וכמ"ש ברבות ר"פ בראשית ע"פ מאתי, מי אתי מי שותף עמי כו', והם רק שלוחי השפעה כגרזן ביד החוצב בו.

קיגוהנה מענין אזהרה זו יש למצוא ג"כ ברוחני' בכל עסקי האדם, דאף שצריך להיות כלי להשפעה מו"מ ומלאכה כו' אין לחשוב הסיבה לעיקר כ"א לדבר טפל לגמרי, ועל קבלת דבור זה אומרים הוי' א' דהיינו דהוא לבדו הוא, ומי אתו והוא אחד בז' רקיעין וארץ וד' רוחות העולם, וזהו"ע שזכו ישראל לק"ש משעת מ"ת לפי שק"ש הוא קבלה על הדברות כו', וזהו שאנכי ולא יהי' לך כוללים כל התורה אנכי כל רמ"ח מ"ע, ולא יהי' לך כל שס"ה ל"ת. והנה זהו"ע ציון, כי ציון הוא לשון סימן, ציון המצויינת, והיינו שהוא בחי' המצויינת במצות ומע"ט שהוא בחי' כנס"י שהם מצויינים במצות, שע"י תו"מ ממשיכים גילוי אא"ס בשם הוי' כו', וציון במשפט תפדה, והיינו לפי שיוכל להיות שיהי' בחי' ציון כנס"י בגלות, וע"י משפט תפדה.

והנה להבין איך יכול להיות בחי' ציון בגלות, הענין הוא דהנה ארז"ל קוב"ה בגלותא סליק לעילא לעילא, ופי' ענין קוב"ה בגלותא סליק כו', הנה ארז"ל ברבות ע"פ ויקרא אלקים לאור יום אלו מעשיהם של צדיקים ולחושך קרא לילה אלו מעשיהם של רשעים ועדיין איני יודע באיזה מהן חפץ יותר כשהוא אומר את האור כי טוב הוי אומר שחפץ במעשיהם של צדיקים, והנה לכאורה אינו מובן זה המאמר כלל איך הוה אמינא שחפץ במעשיהם של רשעים, שהוא בחי' חשך, יותר ממעשה הצדיקים.

אך הענין הוא דהנה מעשה הצדיקים ממשיכים גילוי אא"ס ע"י מעשה המצות, ומעשה המצות תופסים מקום זהו הכל בבחי' שם הוי' שהוא מקור לעולמות, אבל למעלה משם הוי' הנה כתיב אם צדקת מה תתן לו ורבו פשעיך מה תעשה לו, שאין תופס מקום שם כלל, וכחשוכא כאורה שוין לפניו ממש, והנה הרשעים הם מגביהין ומנשאין את עצמן לקבל מבחי' רוממות עצמותו ששם כחשיכה כאורה שוין, וזהו"ע מעשה הרשעים שלמטה הוא חשך גמור, אך זה החשך שרשו מחושך עליון בחי' ישת חשך סתרו, חשך שקדם לאור, וזהו מ"ש ועדיין איני יודע באיזה מהם חפץ לפי שזה החשך הוא מקבל מן החשך שקדם לאור ששם כחשיכה כאורה שוין לפניו, אך אעפי"כ חפץ במעשיהם של צדיקים יותר, והיינו כי זהו עיקר המכוון שיהי' דוקא נמשך בחי' אור כי טוב והדר נהורא, והנה בגלותא סליק לעילא לעילא, והיינו שנסתלק למעלה בבחי' ישת חשך סתרו שלמעלה מאור ששם כחשוכה כאורה שוים, ע"כ יכול להיות מזה יניקת החיצונים שכל השפעה יקבלו אוה"ע, וישראל יסבלו גלות, וזהו ציון במשפט תפדה, דהיינו שע"י משפט תפדה בגלות.

והנה משפט הוא בחי' רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם לעשות בהם משפט, דהנה חרב הוא מכרית את היניקה שלא יקבלו יניקה כמו למשל למטה שהחרב מכרית ומחתך, וזהו מ"ש בזהר ששם הוי' נק' חרב רישא דחרבא זהו יו"ד גופא דחרבא זהו וי"ו שתי פיות דחרבא זהו ב' ההין, ולכאורה אינו מובן למה נק' שם הוי' בשם חרב, אך לפי הנ"ל יובן היטב דלפי שמבחי' שלמעלה משם הוי' יוכלו גם הם לקבל, לפי ששם אינו תופס מקום כלל, קידוכחשיכה כאורה שוים לפניו, רק כשנמשך האור ע"י שם הוי' שם אינם יכולים לקבל, לפי שאינם כלי לגילוי שם הוי', לפי שלגילוי שם הוי' צריך להיות בחי' ביטול של תו"מ, והם בבחי' יש ודבר נפרד, ע"כ שם הוי' הוא החרב שלהם, להכרית היניקה שלא יוכלו לקבל כו'. וזהו מ"ש אם תגביהי כנשר לקבל מבחי' רוממות עצמותו שאינו תופס מקם שם כו', משם אורידך נאום הוי', שע"י שם הוי' אורידך לפי שמשם הוי' לא יוכלו לקבל, וע"כ נק' חרב. והנה החרב צריך שיהי' בשתי פיות.

והענין הוא דהנה יניקת החיצונים יכול להיות משני אופנים, א' מבחי' מקום גבוה מאד לפי שאינו תופס מקום כלל, והב' מחמת ריבוי הצמצומים מאד עי"ז גם הם מקבלים כמ"ש כרחל לפני גוזזיה נאלמה, שמבחי' השערות יכול להיות יניקת החיצונים ולזה צריך חרב של שתי פיות להכרית את הקליפה משתי המקומות, והנה בשם הוי' תרין ההין נק' שתי פיות דהיינו ה' עילאה וה' תתאה, ה' עילאה מכרית שלא יוכלו לקבל מחמת ריבוי הצמצומים, וזהו"ע המשפט שהמשפט הוא חרב פיפיות שהוא בחי' תורה, כי בתורה יש שני פיות, א' פה המדבר של האדם שמדבר בדברי תורה, והב' שמלובש בו בחי' ודברי אשר שמתי בפיך כל היושב וקורא הקב"ה קורא ושונה כנגדו כו', והנה עי"ז נכרתים שלא יקבלו משני המקומות.

וזהו ציון במשפט תפדה, שע"י משפט שהוא בחי' תורה ממילא לא יהי' בחי' יניקה. וזהו ג"כ ענין כל הקורא ק"ש על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות, כי הנה ק"ש מבואר לעיל שהוא קבלה על אנכי ולא יהי' לך, שאנכי הוא בחי' המשכת אא"ס מבחי' אנכי עצמותו ומהותו, והנה כיון שנמשך מלמעלה משם הוי' בשם הוי' עי"ז ממילא לא יהי' יניקת החיצונים מבחי' ישת חשך סתרו כיון שנמשך בשם הוי', וכתיב משם אורידך נאום הוי', והוי' אחד שהוא כנגד הדבור לא יהי' לך, דהיינו שלא יחשוב שהמזלות הם יש ודבר ויש בכחם לפעול טוב או רע, נמצא שעי"ז מכרית היניקה השני שמקבלים מחמת ריבוי צמצומים שנראה העולם ליש ודבר וחושבים שהכל בכח המזלות והם הפועלים ריבוי הצמצומים אבל ע"י ק"ש הוי' אחד ואין עוד בלבדו ואין העולם מסתיר כלל, והוא א' בז"ר וארץ וד' רוחות העולם ממילא נכרת היניקה מחמת זה ג"כ, וזהו שנק' ק"ש חרב פיפיות. ושביה בצדקה היינו שצריך להיות בחי' תשובה, וזהו צדקה לשון צדק ויושר כי מתחלה צריך לתשובה לתקן נפשו ועי"ז יצאו מהגלות כו'.