ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה

קבציון במשפט תפדה ושביה בצדקה

נשמע מפיו אדמו"ר מ"מ שליט"א שנת ברכ"ת שבת חזון

ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, פי' רש"י במשפט ע"י עושי משפט, ושביה בצדקה הנה ושביה הוא בע"ת, ופי' בצדקה יש בזה ב' פי', או שקאי על הקב"ה למעלה, כי צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות, ופי' הב' איתא בשל"ה ע"י שעושים צדקה, וצ"ל א"כ דמשפט הוא ע"י עושי משפט שהם צדיקים ושביה בע"ת, א"כ מי הוא ציון אטו הכונה על עיר ציון. והענין כי הנה איתא בירושלמי פ"ד דתענית חזרנו על כל המקרא ולא מצינו שנק' ישראל ציון אלא בפ' זה, ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה. והפי' הוא כי בפ' הזה מבואר תורה ומצות ועבודה שהוא קרבנות, כי ואשים דברי בפיך הוא תורה, ובצל ידי כסיתיך מעשה המצות, לנטוע שמים וליסוד ארץ הוא קרבנות, ואזי ולאמר לציון עמי, שאזי כשמקיימים אלו ג' דברים שהוא ג' דברים שהעולם עומד עליהם אזי הם נק' ציון.

והנה ציון במשפט תפדה שגם אז כשהיא בבחי' ומדריגת ציון מ"מ במשפט תפדה שצ"ל משפט, וצ"ל מהו הפי' שצריך אז משפט. הנה איתא ברבות פ' ויצא ע"פ וירא והנה באר בשדה באר זו ציון והנה ג' עדרי צאן הם ג' רגלים, ועוד יש פי' דג' עדרי צאן הם שלשה בתי דינין שהיו בירושלים, ד"א אלו שלש מלכיות כו', וצריך להבין מהו שייך ג' רגלים לציון. הנה כתיב ואשים דברי בפיך פי' דברי כמו דבריי בשני יודין שהם ב' בחי' דיבור, כי הנה כתיב מלכותך מכ"ע הרי יש בחי' מל' ב' בחי', מלכות כל עולמים ויש מלכותך. והענין כי הנה יש מפתחות החיצונית שהוא בחי' שנעשה מקור החיות בעולמות שהוא בחי' זיו והארה בעלמא, כי את עשית את השמים כו' שמה שנעשה מקור לחיות העולמות הוא רק בחי' את ל' נוק' שמורה על בחי' חלישות כח דהיינו שהוא רק הארה מצומצמת כו', אבל יש מפתחות הפנימים שהוא פתח לבחי' פנימי' אוא"ס ב"ה דהיינו ע"י תו"מ דכתיב והיו הדברים אשר אנכי מצוך בחי' עצמות אוא"ס ב"ה שלמעלה מבחי' הארה שנמשך להיות מקור חיות עולמות.

והנה כתיב אדם לעמל יולד, לעמל פה, ועדיין איני יודע אם לעמל שיחה או לעמל תורה, וצ"ל איך שייך לומר שהאדם נברא בשביל עמל שיחה. אך הפי' עמל שיחה היינו להמשיך למטה שיחה בחי' דע"מ, והוא ע"י תפילה שנק' חיי שעה, וכמארז"ל מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, כי פי' חיי שעה ע"ש קגשע"י תפילה ממשיכים רק בחי' מקום וזמן, אבל עמל תורה עי"ז ממשיכים בחי' אשר אנכי מצוך. או ע"ד שבת לגבי חול, דבשבת כתיב ממצוא חפצך ודבר דבר שדבור אסור, אך מ"מ איזהו דיבור אסור רק דיבור חול, אבל דיבורי תורה מותר כי אדרבה מ"ת היה בשבת, כי הכל מודים שבשבת ניתנה תורה, והוא כי דיבור דתורה נמשך מאנכי משא"כ במע"ב נזכר רק שם אלקים כמו בראשית ברא אלקים ויאמר אלקים וגם שם ה' לא נזכר שם אבל במ"ת כתיב אנכי ה' אלקיך, ולכן למטה אסור דיבור חול כמו שלמעלה כי בו שבת מדיבור חול היינו ע"מ שנמשך מבחי' אלקים כ"א דיבור שמבחי' אנכי, וזהו ואשים דברי בפיך שהוא כמו דבריי בשני יודין שהוא ב' בחי' דיבור הנ"ל מלכותך מלכ"ע, שבחי' מלכות כ"ע היינו מה שמל' נעשה מקור החיות לעולמות, ובחי' מלכותך הוא בחי' מל' דא"ק, והנה ב' בחי' דיבור נמשך בתורה אפי' בחי' דיבור שהוא בחי' מלכותך כו'.

והנה פי' ואשים הוא שימה גשמיות, כי ביום חתונתו זו מ"ת כי כמו טיפה שנמשכת ממוח עד שנתגשמה ונעשה טיפה גשמיות, ומ"מ בה מלובש עצמיות המוחין כמ"כ בתורה נמשכה מבחי' ח"ע חכים ולא בחכמה ידיעא ונמשכה למטה בהלכות גשמיים והוא ע"ד דכתיב ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל, שעדות ותורה היינו אם לומדים באקראי נק' עדות, ואם לומדים בקביעות נק' תורה. אך בשם האריז"ל איתא הפי' דהנה נובלות חשמ"ע תורה, וזהו עדות שאינו עצם הדבר כ"א עדות על הדבר כו', אבל ותורה שם עצם התורה איך שהיא למעלה שם בישראל היינו בפנימיות ז"א, ועד"ז ואשים דברי בפיך שהוא כמו תורה שם בישראל. והנה תורה הוא בריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה ואיתא בזוהר תרומה דכמו שהוא בריח התיכון מחבר ברוחב חו"ג שהם ב' הפכיים, וכן באדם בכל לבבך בשני יצריך יצ"ט ויצה"ר שהיצה"ר יהי' בטל ליצ"ט, כמ"כ הוא מחבר באורך בחי' מלכותך עם בחי' מכ"ע, וע"פ קבלה נק' זה מעתיקא בז"א, וזהו הרחב פיך ואמלאהו, וארז"ל בד"ת כתיב, אך הנה מקודם כתיב אנכי ה' אלקיך המעלך מא"מ כי צ"ל יצ"מ כי ברוך שאמר והי' העולם ואח"כ פסוד"ז וק"ש, וזהו המעלך מא"מ כי אלמלא עוזרו אינו יכול לו, ואח"כ ע"י תורה הרחב פיך שצ"ל מלמטה רק הרחב פיך ואמלאהו מלמעלה שיהי' שורה אוא"ס בנפש.

והנה אח"כ כתיב ובצל ידי כסיתיך י"ל שקאי ג"כ על תורה והוא כי בתורה יש ג"כ בחי' צל הגם שתורה הוא פנימי וצל הוא מקיף, אך הענין כי מהבל הדיבור נעשה אור מקיף, ולכן לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, לחם הוא תורה שנמשך בפנימי כמו מאכל שבא בפנימי כמו"כ תורה הוא חיות לנפש, כ"א על כל מוצא פי ה' שתורה צריך להגיד בדיבור דוקא, והוא כי מדיבור נמשך אור מקיף, ולמעלה הוא ג"כ כן שמקודם יש צמצום עד שנעשה הארת הקו ואח"כ הוא שמתעגל ונמשך עגולים ומקיפים, כי בשורש הנה פנימי גבוה ממקיפים, כי המכוון ממקיפים להיות פנימי.

וכן דוגמא לזה מענין בני גרשון ובני קהת שבני גרשון נשאו יריעות המשכן שהוא בחי' מקיפים, ובני קהת נשאו הארון שהוא פנימים, ומ"מ בני קהת קדגבוהים מבני גרשון, והיינו כי הוא כמו נקודה שהוא המרכז מחוגה ועליה סובב כל העיגול, ומכ"ז יובן איך שהגם שתורה הוא ואשים דברי בפיך ומ"מ יש בזה ג"כ ובצל ידי כסיתיך בחי' מקיף. אך לפי פי' הירושלמי קאי צל ידי על מצות והוא כי חסד דרועא ימינא, וע"כ נק' צל ידי, והענין כי הנה כתיב במדבר סיני באוהל מועד שאחר העלאה דמדבר סיני הנה נמשך אוהל מועד, כי אהל מקיף, מועד פנימי, כי ונודעתי ונועדתי, והנה אה"מ גימ' יוסף כי אלה תולדות יעקב יוסף, כי יעקב הוא תורה ואשים דברי בפיך, ויוסף ממשיך בפנימיות, והוא בחי' שמחה של מצוה כי שמחה הוא מהתבוננות שהוא בחי' פנימיות כו'.

והנה צל ידי הוא בנפש בחי' אהבה מוסתרת, ונק' צל, כי כמו צל הוא אינו אור נגלה ומ"מ הוא ג"כ שומר מזרם וממטר כמ"כ הוא בחי' אהבה מוסתרת הגם שנמשך מבחי' ישת חושך סתרו מ"מ הוא שומר, כמ"ש ה' צילך על יד ימינך ע"י יד ימינך שהוא בחי' מצות כו', וגם הנה כתיב ומתחת זרועות עולם, וצ"ל איך שייך זרועות מתחת עולם, אך הענין כי כמו זרועות הנה ע"י כפיפת היד מקיף את הדבר ואינו מניחו להפרד, כמ"כ מצות הם מקיפים כי תר"ך עמודי אור בחי' כתר כותרת ומקיף כמו כתרו את בנימין וע"כ צ"ל ובצל ידי כסיתיך מקיפים, והוא ע"ד כל הקורא ק"ש בלא תפילין כי ק"ש שמע והא"ש וכן תפילין יש בהם ד' פרשיות אלו רק שתפילין הוא בבחי' מקיף וק"ש בדבור הוא פנימי וע"כ כל הקורא ק"ש בלא תפילין הוא פנימי בלא מקיף הוא כאלו מעיד עדות שקר כו', כי צ"ל מקודם מקיף ואח"כ פנימי.

ועד"ז יובן שלבחי' ואשים דברי בפיך שהוא פנימי צ"ל ובצל ידי כסיתיך מקיף שע"י מעשה המצות, וגם כי המצות הם שמירה לתורה כי בכדי שהאור שנמשך ע"י תורה בבחי' פנימית יתקיים בנפשו ויהי' נשמר בקרבו הנה שמירה זו הוא ע"י מעשה המצוות וכמ"ש כי תשמע בקול ה' אלקיך לשמר את כל מצותיו, כי תשמע בקול הוא תורה, לשמר את כל מצותיו שהשמירה מהאור דתורה הוא ע"י מעשה המצות.

וזהו פיה פתחה בחכמה ואיתא הפי' שמל' הוא פה, והכח הדיבור שבמל' הוא מחכמה כי אבא יסד ברתא, ועז"נ הנה פיה הוא בחי' אחרונה דבחי' דיבור הנז"ל הנה פתחה בחכמה, והנה ותורת חסד על לשונה, כי הנה יש חסד דלגאוו הנק' ורב חסד והוא בחי' וחסדי מאתך לא ימוש, ויש חסד דלבר והוא כלי לבחי' חסד דלגאוו.

והנה אח"כ כתיב לנטוע שמים וליסוד ארץ הוא קרבנות, כי סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, סולם דא כבש דמזבח, וראשו מגיע השמימה אלו קרבנות שריחן עולה עד לשמים. והנה פי' לנטוע שמים הוא ע"ד השקיפה ממעון קדשך מן השמים, ולמה דוקא מן השמים, ומהו אם ישקיף מבחי' שלמעלה מבחי' ומדריגת שמים. אך הענין כי בבחי' שמים שם נתראים אנו לדבר חשוב, משא"כ למעלה מבחי' שמים הנה אם צדקת מה תתן לו ואם רבו פשעיך מה תעשה לו קהכחשיכה כאורה כו', ועז"נ לנטוע שמים, והוא ע"י קרבנות כי קרבן הוא קירוב כל הכוחות והשמות והמדות עליונות לבחי' אוא"ס דלאו מכל אינון מדות איהו כלל, ולכן והקטיר הכהן את הכל המזבחה בתוס' ה' לרמז עליית ה' תתאה, וכן כי לא מחשבותי מחשבותיכם שבחי' מחשבותיכם הוא ה' תתאה, ויש מחשבותי הוא בחי' ה' עילאה, והנה כי לא מחשבותי מחשבותיכם כמ"כ צ"ל באדם שלא יניח מחשבתו בתאוות העולם כו', ועי"ז גורם עליית בחי' מחשבותיכם בחי' ה' תתאה בבחי' מחשבותי כו', וכ"ז הוא ע"י קרבנות קרבן ל' קירוב וגם קרבן גימ' א"א שהוא המשכת בחי' א"א במדות עליונות כו', אך מ"מ צ"ל מקודם תו"מ כי צריך לעשות הגדלת האיברים, כי הנה קרבן הוא בחי' יחוד, אך הנה קטן אינו יכול להוליד, וע"כ צריך לעשות מקודם הגדלת רמ"ח איברים, וע"פ הקבלה נק' זה הגדלת רמ"ח איברים דז"א, והוא ע"י תורה וחסד וצדקה כו', ואח"כ קרבנות הוא בחי' יחוד והולדה, ועכשיו הוא תפילה כנגד תמידין תקנום ח"י ברכאן דצלותא כנגד ח"י חוליות השדרה שבהם וע"י נמשך ממוחין כו'.

ופי' לנטוע שמים ע"ד ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם וכתיב ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה, עבודת הגן ע"י קרבנות, וארז"ל מה אני לא נתעסקתי אלא במטע תחילה אף אתם לא תתעסקו אלא במטע תחילה, כי הנטיעה הגם שהוא רק בארץ מ"מ שורש נטיעה הוא בחי' גבוהה כי הנטיעה הוא בבחי' האדם עץ השדה להיות מתעלה בבחי' כי לא אדם כו'. והנה ג' בחי' אלו הם שארה, כסותה, עונתה, כי שארה מזון שהוא פנימית הוא תורה, כסותה הוא מצות, בצל ידי כסיתיך, עונתה גימ' ה' צבאות יחוד הוא קרבנות. והנה ע"י לנטוע שמים עי"ז נמשך אח"כ ממילא וליסוד ארץ, וכמ"ש אני אענה את השמים והם יענו את הארץ, והנה אז הם נק' ציון, וע"ז כתיב ולאמר לציון עמי אתה.

וזהו והנה באר בשדה זה ציון כי הנה באר עיקר נביעתו מלמטה למעלה, אך מ"מ יש בו ג"כ מלמעלה למטה, וכמו"כ הנה באר נביעה מלמטה למעלה כמ"ש אליך ה' נפשי אשא, כי ע"י שמתבונן איך נשמה שנתתה בי טהורה היא ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי, א"כ שאינה נתינה לאדם אלא כדי שיעור חייו לכן צ"ל בע"כ אתה חי, זהו הנביעה מלמטה למעלה, והנה אח"כ ג' עדרי צאן רובצים עליה הוא המשכה מלמעלה למטה, והוא בחי' שלש רגלים, כי אז נמשך מלמטה שלש פעמים בשנה יראה את פני ד' אלקיך, שהוא בחי' תוס' אור למטה, ולמעלה הוא בחי' המשכה בג' קווין חג"ת, אך מ"מ צריך לזה ג' בתי דינין, והוא כי הנה בנין המל' מהגבורות, והוא כי מל' נעשה מקור לד' חיות המרכבה פני ארי' פני שור כו', לכן צ"ל גבורה כדי שלא יהי' יניקת החיצונים, וזהו ורב שלום בניך א"ת בניך אלא בוניך, כי בניך היא חסד כי זכר חסדו, אבל בוניך משמע גבורות, והנה עי"ז נעשה מן ורב שלום, שבחי' ורב הוא עולם התהו, להיות נעשה שלום, והנה לכן יש ג' ב"ד כנגד ג' עולמות בי"ע, והב"ד הם למנוע שלא יהי' יניקת החיצונים, וזהו ג"כ ענין שלשה עדרי צאן ששלח יעקב לעשו והם ג' העלאת מ"ן מקיפים ופנימים וחיצונית כו' כי חיצונית בעשי'. וזהו על שלשה דברים העולם מתקיים על הדין ועל האמת ועל השלום כמ"ש אמת ומשפט שלום שפטו קוכו'. והנה כמו"כ באדם הוא המשפט שעושה בנפשו שלא יומשך אחר המותרות כ"א הכרחיות והמותר יתן לצדקה כו' ועי"ז נעשה המשפט למעלה ג"כ שלא יומשך בקליפות כ"א בקדושה.

אך כ"ז הוא כשישראל הם בבחינת ומדריגת ציון, שהוא בחי' ציון המצוינת במצות הם רק סימן על מצות שלמעלה כמו תפילין על ד' מוחין, ציצית ל"ב חוטין ל"ב נ"ח כו', ולכן ע"י תו"מ ועבודה ממשיכים רק שלא יהי' יניקת החיצונים הנה במשפט תפדה. אבל ושביה הוא בזמן הגלות, וזה הפי' שלשה עדרי צאן ג' מלכיות בבל מדי יון, אך הנה עז"נ עד אשר יאספו כל העדרים, כי כ"ז הוא רק ג' עדרים, והנה יש ג' עדרי צאן להיפך, אבל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן והשיבו את האבן למקומה, והשיבו הוא תשובה, וכדאיתא במדרש דקאי על לע"ל שאזי והשיבו את האבן למקומה, והוא כמ"ש ופרעה הקריב ואיתא במדרש הקריב את ישראל לאביהן שבשמים וכתיב (ישעי' כו, טז) בצר פקדוך צקון לחש מוסרך למו, בצר דוקא אזי פקדוך לא בעין ישראל רחמי אלא מגו אעקו, וזהו צקון לחש פי' צקון מן יציקה שהוא שפיכת הנפש בתפילת שמו"ע כמ"ש לפני ד' ישפוך שיחו, והנה עי"ז נמשך מלמעלה ג"כ בחינת יציקה כמ"ש שבעה ושבעה מוצקות, והוא בחי' אתדל"ע שלמעלה מאתדל"ת שהוא בחי' שמציק, כי יש באתדל"ת אתעדל"ע, ויש אתדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת, וכ"ז ע"י בצר פקדוך, וזהו ושביה בצדקה, כי הנה צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות, כי עי"ז והנצח זו ירושלים, והנה הצדקה היא שיתקבל בחי' אתכפיא דנצח כמו רעו"ד, כי הנה עיקר תשובה הוא מעומקא דליבא ורעו"ד בכל מאדך, אך מ"מ הוא הצדקה שמקבלים למעלה גם בחי' דאתכפיא כמו רעו"ד, זהו הצדקה, ולכן צ"ל הכלי לזה למטה ג"כ צדקה וזהו ושביה בצדקה.

והנה עוד יש לפרש פי' ושביה בצדקה כי הנה ארז"ל (ברכות פ' שני) ע"פ שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה, כל העולם כולו ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע, פי' שאין נצרכים לצדקה כ"א שמגיע להם, וזהו הרחוקים מצדקה שהוא לשבח. והנה פי' אבירי לב הוא כמ"ש אשר נדר לד' נשבע לאביר יעקב, וארז"ל תלה הכתוב הנדר במי שפתחו כי יעקב פתח בנדר, כמ"ש וידר ישראל נדר אם יהי' אלקים עמדי והי' ד' לי לאלקים, כי יש ד' ואלקים, אבל יש בחינה ומדריגה שהוי' הוא כאלקים, וכ"ז ע"י נדר, והנה ענין נדר הוא שאוסר ע"ע דברים המותרים ע"פ תורה, והיינו כי יודע בנפשו שהגם שהדבר הוא מותר מ"מ הוא אינו יכול להגביהו הדבר ולכן אוסר זה ע"ע, והנה יש אבירי לב הרחוקים מצדקה כנ"ל, ועד"ז הוא ציון במשפט תפדה פי' גם ע"י משפט, אבל ושביה הוא בצדקה כו'.