ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה

צהציון במשפט תפדה ושביה בצדקה

שבת חזון ברכ"ת

ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. להבין מהו ענין ציון במשפט ושביה בצדקה. הנה ארז"ל חזרנו על כל המקראות שבתורה ולא מצינו שנקרא כנס"י בשם ציון אלא במקרא הזה ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה, א"ת עמי אלא עימי.

והענין הוא כי הנה בפסוק זה מבואר הג' דברים שהעולם עומד עליהם תורה ועבודה וגמ"ח, ואשים דברי בפיך קאי על עסק התורה שנק' דברי אשר שמתי בפיך, ובצל ידי כיסיתיך זהו ענין גמ"ח שכולל כל המצות, לנטוע שמים וליסוד ארץ זהו ענין עבודה דקרבנות. ועכשיו תפילה כנגד תמידים תקנו, וכמארז"ל ע"פ והנה סולם מוצב ארצה, זה הכבש של המזבח שמוצב ארצה, וראשו מגיע השמים זהו ריח הקרבנות שעולה השמים כמ"ש ריח ניחוח להוי'. וכן אמרו בזוהר סולם דא צלותא, היינו עבודה שבלב זו תפילה. לכן מפני שבמקרא זה הוא כוללת ג' דברים שהעולם עומד עליהם אז נקרא ישראל בשם ציון המצויינת בג' קוין הללו. וזהו שמסיים הפסוק ולאמר לציון עמי אתה ואת עמי כו'.

ובזה יובן ג"כ פי' המד"ר ע"פ והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה. והנה באר בשדה זו ציון, והנה שם שלשה עדרי צאן אלו שלשה רגלים שבהם ועל ידם המשכת בחי' הג' דברים שהעולם עומד עליהם שע"י נק' ציון. ועוד אמרו במד"ר והנה שם שלשה עדרי צאן אלו שלשה בתי דינין שהיו בירושלים שהעולם קיים עליהם, כמארז"ל אבות פ"א על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. וזהו שנאמר ציון במשפט תפדה, משפט דאיהו דין דג' בתי דינין. עוד ארז"ל במד"ר הנ"ל, וירא והנה באר בשדה זו ציון, והנה שם שלשה עדרי צאן אלו שלשה מלכיות ראשונות, ונאספו שם כל העדרים זו מלכות אדום, ואז והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה, והשיבו לשון תשובה, שע"י הגלות באין לידי תשובה ואם ישראל עושין תשובה מיד נגאלין. וז"ש כאן ושביה בצדקה דקאי על הגלות שנקרא בשם צדקה כמ"ש צדקת פרזונו בישראל, וארז"ל א"ת פרזונו אלא פזרונו צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות, וזהו ושביה בצדקה.

צווהנה בתחילה יש להבין ענין ציון הנ"ל שע"י ג' דברים הנ"ל. ואשים דברי בפיך זהו תורה, כי דברי הוא ב' בחי' דיבור, ונק' בלשון רז"ל מפתחות החיצוניות ומפתחות הפנימית. הא' הוא אותיות הדיבור עליון שבדבר ה' שמים נעשו ובע"מ נבה"ע, כמ"ש את עשית השמים כו' הארץ כו' שהוא בחי' מפתחות החיצוניות בחי' מלכות כ"ע. והב' הוא בחי' אותיות שע"י הוא המשכות אלקות שנק' מפתחות הפנימיות שהוא אותיות הדיבור דתורה כמ"ש והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום, אנכי מי שאנכי. וע"י עסק התורה הוא בחי' התחברות ב' דברי, דבר מלך שמחיה עולמות מלכות כ"ע, ודברי ממש בחי' מל' דא"ס ע"י עסק אותיות התורה שנק' מפתחות הפנימיות שיומשך ויתגלה על ידי פנימי' התורה. וז"ש אדם לעמל יולד, ועיקר העמל הוא עמל פה כמ"ש כל עמל אדם לפיהו, אך עדיין איני יודע אם לעמל שיחה אס לעמל תורה כשהוא אומר והגית בו יומם ולילה הוי אומר עמל תורה.

וזהו ענין ב' בחי' דיבור, עמל שיחה הוא ע"י דבר מלך מלכות כ"ע, וכמ"ש בזהר לאו אורחא דמלכא לאשתעי מילין דהדיוטא, וגם נכלל בזה שיחה דתפילה שנק' חיי שעה, שהיא בחי' מלכות המחייה ומהווה זמן ומקום. אבל עמל תורה נק' דברי ממש שנק' חיי העולם, וזהו שאמר בשבת ממצוא חפצך ודבר דבר, וארז"ל אפילו דיבור אסור בשבת, והיינו דיבור של חול, אבל הדיבור בתורה העיקר הוא דוקא בשבת דכולי עלמא מודו שבשבת ניתנה התורה, וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי הוי' אלקיך, כי בדיבור דעשי' נאמר ויאמר אלקים ל"ב אלקים דבראשית ולא נזכר שם הוי' רק בסוף מע"ב. אבל בעשה"ד דמ"ת בשבת ניתנה היא הדיבור דאנכי הוי' אלקיך, לכן בשבת שאז עליות עולמות והנשמות דיבור אסור שהם מקבלים חיותם בשבת מפנימי' האותיות דמח' ודיבור העליון, כנ"ל בענין מפתחות הפנימי', וכמ"ש שער החצר הפנימית יהי' סגור כו' וביום השבת יפתח כו'. וזהו שע"י הדיבור דתורה יתחברו ב' בחי' דיבור העליון. וזהו ודברי אשר שמתי בפיך, ואשים דברי בפיך, וזהו כמו דבריי ב' יודין.

ועתה יש להבין מ"ש אשר שמתי ואשים לשון עשיה, היינו שעיקר העול דתורה הוא כשירדה בתומ"צ בעשי' גשמיות כמ"ש היום לעשותם דווקא, כמבואר בזהר דעשייה לעילא. והוא כמארז"ל ביום חתונתו זו מ"ת. והוא כמו עד"מ יחוד הגשמי דחו"כ הוא דוקא הורדת הטיפה מעצמיות ופנימיות המוחין בהגשמה דוקא שאז יהי' בזה כח הולדה, כך עיקר פנימיות ועצמיות המוחין דחכ"ע דתורה הוא דווקא בתומ"צ הגשמיות שבעשיי' גשמיות כמו ציצית ותפילין. כי לפעמים אמרז"ל נובלות חכמה שלמעלה תורה. אך בקיום התומ"צ בגשמיות הוא המשכת יחוד עליון בכנס"י מעצמיות ופנימיות המוחין עליונים דתורה. וז"ש ג"כ ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל, כי עדות דתורה שנק' עדות הוי' נאמנה הוא כמשל העדות שמגלה לנו דבר אבל לא ראינו עצם הדבר וזהו מי שעסק בתורה באקראי שממשיך רק הארה מחכ"ע. אבל מי שעוסק בתורה בקביעות כמארז"ל עשה תורתך קבע, זהו בחי' ותורה שם בישראל, המשכות עצמות דיבור העליון וחכ"ע דתורה בעשי' גשמי' דווקא, בדבר ה' שמים נעשו, וז"ש ואשים דברי בפיך.

צזוזהו ג"כ שהתורה נק' קו האמצעי שבג' קוין תורה ועבודה וגמ"ח, ונק' בזהר בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, ויש בזה ב' פירושים הא' שע"י התורה מבריח מן קצה דקו הימין שהוא חסד אל עד קצה קו שמאל שנקרא גבורה. והיינו שע"י התורה שנק' תפארת קו האמצעי מחבר ומבריח בין הקצוות דחו"ג אש ומים היינו לאכללא שמאלא בימינא כמאמר הזהר כללא דאורייתא לאכללא שמאלא בימינא. והפי' הב' בענין בריח התיכון דתורה קו האמצעי היינו שמבריח מקצה עליון דדברי בחי' עתיק מל' דא"ס עד קצה התחתון היינו בחי' ז"א מל' כ"ע שיהי' ואשים דברי בפיך ע"י עסק התורה בפה ודיבור.

וזהו הרחב פיך ואמלאהו, וארז"ל בדברי תורה הכתוב מדבר, היינו שע"י אנכי ה' המעלך מארץ מצרים בתפלה שאלמלא הקב"ה עוזרו כו' אח"כ ע"י עסק התורה הרחב פיך ואמלאהו מדברי ממש אשר שמתי בפיך מבחי' מל' דא"ס ומל' כ"ע כנ"ל בענין בריח התיכון. ואח"כ כתיב ובצל ידי כסיתיך כמ"ש כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, כי מה שהתורה נק' לחם כמ"ש לכו לחמו בלחמי, זהו הפנימי' דתורה שמחיה הנה"א בפנימיות כמ"ש כי אמרתך חייתני.

אך לא על הלחם לבדו יחיה כו' כ"א על כל מוצא פי ה' הוא הבל הדיבור דתורה שמזה נעשה מקיפים שמחיה ג"כ לאדם, כמ"ש כי חיים הם למוצאיהם בפה דוקא. ונמצא יש בתורה ב' בחי' פנימי' ומקיף, ומפנימי נמשך המקיפים ופנימים, כמבואר בע"ח שמתחלה הי' צמצום כו' ואח"כ נמשך אור הקו מאוא"ס בבחי' גילוי ומאור הקו נמשך אח"כ מקיפים ופנימים. הגם ששרש המקיפים הוא מבחי' המקיף הכללי בחי' סובב הכללי, אבל ע"י אור הקו נמשך ומתעגל וחוזר ונמשך כידוע הלשון בע"ח, לכן גם בעסק התורה שנק' תורה אור פנימי נמשך מהבל הדיבור בחי' מקיף.

וזהו אשים דברי בפיך, זהו הפנימי, ובצל ידי כסיתיך זהו המקיף הנמשך ע"י עסק התורה. והוא כמ"ש בעבודת הלוים שבני גרשון נשאו יריעות המשכן שהוא בחי' מקיפים, כמ"ש נוטה שמים כיריעה. ובני קהת נשאו את הכלים ארון ושולחן ומנורה שבהם אורות פנימים. והעיקר הוא הארון שבו לוחות העדות דתורה. וידוע שמעלת בני קהת הוא גבוה יותר ממעלת בני גרשון כמ"ש בבני קהת כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו. היינו שיש מעלה בשרש אור פנימי על המקיפים. ועד"מ גשמי הוא כמו שעושים העיגול ע"י מחוגה שהעיקר הוא המרכז נקודה הפנימי שבתוך העיגול הגם שהעיגול הוא המקיף את הנקודה מכל צדדיה. אך התחלת ועיקר העיגול הוא ע"י המרכז נקודה הפנימי' שנעשה העיגול על ידה. וזהו שגם בתורה יש או"פ ואו"מ, שמהבל הדיבור נעשה או"מ וע"ז אמר ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך.

אך הפי' הפשוט שפי' רז"ל על ובצל ידי כסיתיך שקאי על גמ"ח, כי חסד דרועא ימינא שהיא כללות המצות שהוא המשכות מקיפים עליונים על נש"י ע"י קיום צחהמצות. כידוע שתר"ך מצות הם תר"ך עמודי אור, והוא מבחי' כתר ורצון עליון, לשון כותרות ומקיף כמ"ש כתרו לי כו' כמ"ש וימינך תחבקני, כמשל האדם שמחבק את חבירו ביד ימינו לבלי יפרד ממנו. כך ע"י קיום המצות בעשייה גשמיות דווקא נמשך מלמעלה על כל אחד מישראל מקיפים עליונים ונק' צל ידי כמו הצל שמגין מגשם ומזרם וחום, כך המצות מגינות על ישראל. וז"ש ומתחת זרועות עולם, שדוקא מבחי' זרועות עולם דרב חסד שע"י המצות ורצה"ע דכתר יוכל לבוא גם מתחת להיות מקיפים לנש"י כמ"ש כצנה רצון תעטרנו. וזהו ובצל ידי כסיתיך.

ויש עוד פי' על ובצל ידי כסיתיך דקאי על האהבה המסותרת שיש בכ"א מישראל ששרשו למעלה מעלה מבחי' מקיף עליון דישת חשך סתרו, ונמשך ובא בכ"א בהעלם ומקיף לכן נק' אהבה מוסתרת שעז"נ ה' צילך על יד ימינך (כמ"ש למעלה בענין וימינך תחבקני) לשמור ולהגן מכל המחשבות זרות והרהורים רעים.

אך גם בגמ"ח שהוא כללות המצות דמקיפים יש ג"כ בהם ועל ידם המשכת או"פ הוא ענין שמחה של מצוה מהתבוננות דבשמחה וטוב לבב מרוב כל, שהמצות הם יותר גבוהים מרוב כל חיי העוה"ב שהוא רק זיו והארה, שמזה ישמח ישראל בעושיו בשמחת הנפש בפנימיות באלקות ע"י קיום תומ"צ בבחי' מקיף ופנימי. וכידוע שהמשכת הפנימי צ"ל תחלה בחי' מקיף כמארז"ל כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר. הגם שהפרשיות שבתפילין הם שמע והא"ש כמו בק"ש. אך בתפילין הם בחי' מקיפים על ראשו, ובק"ש הוא מאיר בפנימי' במוחו ולבו. אך בלא מקיף א"א להיות גילוי הפנימי, לכן ק"ש בלא תפילין הוא עדות שקר, וזהו שאמר פיה פתחה בחכמה ע"י ואשים דברי בפיך תורת חסד על לשונה, ב' בחי' חסד יש חסד מלגאו וכמ"ש וחסדי מאיתך לא ימוש והכלי לזה הוא חסד דלבר חסד דרועא ימינא, בחי' וימינך תחבקני ובצל ידי כסיתיך.

וכידוע בענין אוהל מועד אוהל לשון מקיף ומועד לשון ונועדתי, ונודעתי, שהוא ענין יחוד וחיבור פנימי הוא ע"י יוסף בגימ' אוהל מועד ובגימ' ציון, כידוע שע"י צדיק עליון נמשך התגלות תוס' אורות בפנימי'.

אך כ"ז הוא תורה וגמ"ח שהוא המצות, שע"י הוא הגדלת איברים כמ"ש בזהר רמ"ח פקודין רמ"ח אברים דמלכא בבחי' פנימי' ומקיפים דבחי' ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך. אבל עיקר היחוד עליון הוא בחי' עבודה שהוא קרבנות ועכשיו תפילה כנגד תמידים תקנו שעז"נ לנטוע שמים כו'. שכללות ג' דברים האלה נק' שארה כסותה ועונתה, שארה זהו המזון דתורה ואשים דברי בפיך, כסותה הוא ענין המקיפים דגמ"ח וכללות המצות והו"ע ובצל ידי כסיתיך ואח"כ לנטוע שמים כו', שהו"ע עבודה בכלל הוא בחי' עונתה בגימ' הוי' צבאות שהוא עיקר היחוד ע"י תפלה וקרבנות שעז"נ לנטוע שמים וליסוד ארץ שהוא יחוד וחיבור משפיע ומקבל שמים וארץ העליונים ע"י הקרבנות, כי קרבן לשון קירוב צטכמ"ש בזהר, שע"י הקרבנות נעשה קירוב למעלה בכל המדות ושמות העליונים לעצמות אוא"ס ב"ה דלאו מכל אינון מדות כלל מצד עצמותו ית'. וע"י הקרבן יומשך ויתגלה תוס' אור בהמדות ושמות עליונים מבחי' כי לא אדם הוא באדם העליון.

וזהו קרבן בגימ' ארך אפיים היינו המשכת מא"א ועתיק לז"א שנק' אדם. וזהו שאמר והקטיר הכהן הכל המזבחה בה' היינו תחלה הוא העלאה לה' תתאה שהיא הדיבור דבר מלך, ואח"כ העלייה הוא במח' עליונה בחי' כי לא מחשבותי מחשבותיכם. והוא דוקא כשהאדם ג"כ נשמר ממחשבות הבלי עולם רק במחשבתו ית', וזהו יחוד עליון שע"י הקרבנות שנק' סולם. ועכשיו ע"י תפילה שנקרא ג"כ סולם כו' וראשו מגיע השמים, הוא ע"י ח"י ברכאן דצלותא כנגד ח"י חוליות השדרה שע"י יומשך מפנימי' המוחין העליונים לחבר שמים וארץ עליונים, ובשבת ברכה הז' כולל י"ב ברכות האמצעים.

ומ"ש לנטוע שמים היינו כמ"ש השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל, דלעילא מן שמים קמי' כחשיכא כאורה, ואם צדקת מה תתן לו כו'. אך כשההמשכה היא ע"י השמים אז ישראל דווקא הם חשובין ובאתעדל"ת שלהם אתעדל"ע, וכמ"ש כי באורך נראה אור, הבט משמים וראה את עמך ישראל דוקא, וע"י שמים יומשך לארץ וכמ"ש אני אענה את השמים והם יענו את הארץ, וע"י השמים יומשך אני הוי' בקרב הארץ ג"כ. וזהו ג"כ שאמר לשון נטיעה לנטוע שמים כמ"ש במדרש ע"פ כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, מה אני לא עסקתי אלא במטע תחלה כמ"ש ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם שהנטיעה מורה על דבר חשוב כמו גילוי תענוג מהשגת אוא"ס שבג"ע מקדם כך אתם תתעסקו במטע תחלה ונטעתם כל עץ מאכל, היינו כי האדם עץ השדה דתומ"צ שנק' ישבעו עצי הוי'. והגם שעיקר הנטיעה היא בארץ וכמ"ש כי תבואו אל הארץ ונטעתם כו', אך הוא ע"י השמים דוקא, וכמ"ש אני אענה את השמים והם יענו את הארץ. וזהו שע"י עבודה דקרבנות ותפלה שנק' סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה יהי' יחוד עליון דשמים וארץ העליונים ע"י נש"י.

וזהו ולאמר לציון עמי אתה ע"י ג' דברי' שהעולם עומד עליהם תורה ועבודה וגמ"ח שנק' בשם שארה וכסותה ועונתה בגימ' הוי' צבאות, ועז"נ והנה באר בשדה, באר זה ציון והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה זהו ג' רגלים שבהם הוא הגילוי דג' דברים הנ"ל. ומה שנק' בשם באר עד"מ כמו הבאר מים חיים הגשמיים נובעים מלמטה כטבע המים שהם נובעים מתתא לעילא, וגם מתגברים ממקור מים חיים מעילא לתתא, כך הם באר מים חיים דכנס"י, בתחלה היא העלאת מ"נ מלמטה למעלה כמ"ש עלי באר, והוא בחי' ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך וכמ"ש אליך הוי' נפשי אשא, וכמ"ש נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראת אתה יצרת אתה נפחת בי שהוא בחי' ירידה צורך עלי' כמ"ש ואתה עתיד ליטלה כו' ולהחזירה, שיהי' והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה כאשר נתנה. וזהו אנכי הוי' אלקיך המעלך מארץ מצרים בתפילה, עלי באר קבתחלה ואח"כ ענו לה מלמעלה למטה ע"י ג' דברים תורה ועבודה וגמ"ח ממקור מים חיים עליונים.

וזהו באר זה ציון שלשה עדרי צאן זה ג' רגלים, וע"ד ג' עדרי צאן הנ"ל, הוא מנחת יעקב ששלח לעשו ג"כ ג' עדרים עדר עדר לבדו. והיינו ג"כ העלאת מ"נ דג' עולמות בי"ע, פנימי חיצון ומקיף כמבואר במ"א, ועי"ז ולאמר לציון עמי אתה.

עוד ארז"ל במד"ר הנ"ל וירא והנה באר בשדה זה ציון, והנה שם שלשה עדרי צאן אלו שלשה בתי דינים דתנן שלשה בתי דינין היו שם, א' בהר הבית, וא' בפתח העזרה, וא' בלשכת הגזית. ולכאורה איזה שייכות לפי' זה עם פי' הראשון ששלשה עדרי צאן הם ג' רגלים שהם המשכות אלקות שע"י באר זה ציון.

והענין הוא לפי שההמשכה דבאר זה ציון הוא ממים חיים עליונים שיכולים הכל לקבל מהם כמ"ש ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים, כי קמי' כחשיכא כאורה לכן ארז"ל שג' עדרי צאן הם ג' בתי דינים שהי' שם, פי' שיהי' המשכה זו ע"י דין ומשפט למי שראוי דוקא ולא למי שאינו ראוי, היינו שלא יומשך מזה תוס' יניקה לחיצונים ח"ו רק לישראל לבדם כמ"ש כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. וזהו ציון במשפט תפדה, פי' שכל אדם יתנהג א"ע בדין ומשפט בכל צרכיו שלא יחפוץ במותרות רק כדי חייו ההכרחים והמותרות יתן לצדקה להחיות רוח שפלים, ועי"ז יומשך ההשפעה מלמעלה ג"כ במקום קדוש היינו לנש"י, ולא יומשך השפעה עליונה לקליפות וסט"א להיות ממנה תוס' יניקה לחיצונים ח"ו.

וזהו שבתחלה ארז"ל על ג' דברים העולם עומד כו' ובסוף הפרק ארז"ל על ג' דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, זהו ענין ג' רגלים וענין ג' בתי דינים שהיו שם שעז"נ ציון במשפט תפדה.

ואח"כ כתיב ושביה בצדקה הוא ענין בע"ת, וזהו כפי פי' הג' במד"ר ששלשה עדרי צאן הם שלשה מלכיות הראשונות, ונאספו שם כל העדרים זו מלכות רביעית שקשה מכולם, ואז והשיבו את האבן ע"פ הבאר למקומה זהו ענין תשובה שהיא באה מההיפוך דוקא, ע"ד ופרעה הקריב, שע"י גלות מצרים ופרעה הקריב וארז"ל הקריב לבן של ישראל לאביהם שבשמים, וכן בכל הגליות בצר לך כו' ושבת עד הוי' אלקיך, ובמקום שבע"ת עומדים כו', וכמ"ש בצר פקדוך צקון לחש מוסרך למו, שע"י בצר שבגלות ויצעקו אל הוי' בצר להם עי"ז פקדוך צקון לחש, צקון הוא לשון יציקה ושפיכה, וע"י שישראל שופכים לבם כמים בתפלה כמ"ש לפני הוי' ישפוך שיחו שפכי כמים לבך כו' עי"ז נמשך מלמעלה שפיכה ויציקה היינו אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת שאין אתעדל"ת מגעת שם בדרך קאהדרגה והשתלשלות המדריגות, רק בחי' שפיכה ויציקה מלמעלה מעלה מגדר ההשתלשלות וכמ"ש שבעה ושבעה מוצקות לשון יציקה כנ"ל.

וכמו בשבת שיש ב' בחי' הא' לעשות את השבת הוא באתעדל"ת אתעדל"ע והב' מתנה טובה שיש לי בבית גנזי ושבת שמה, כך ע"י תשובה עילאה מעומקא דליבא בחילא יתיר בבחי' בכל מאדך שהוא ענין צקון לחש, עי"ז יומשך הגילוי ממעמקים קראתיך הוי' בחי' מאד העליון שהוא בחי' יציקה מלמעלה.

עתה יש להבין מ"ש ושביה בצדקה מהו בצדקה דווקא. והענין הוא ע"ד אומרם ז"ל ע"פ צדקת פרזונו בישראל א"ת פרזונו אלא פזרונו, צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לבין האוה"ע, והיינו שע"י הפיזור בגלות מתעורר מדת הנצח, וכמארז"ל והנצח זו בנין ירושלים, שע"י התגברות המנגד שבגלות מתעורר יותר בכאו"א מישראל מדת הנצחון בעבודת הוי' בדרך אתכפייא להתגבר על יצרו תמיד, וכד אתכפיא סט"א לתתא אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין.

וזהו ענין הצדקה שעשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן כו', כי העבודה שע"י אתכפייא יחשב להם כאילו הי' עבודתם בתשובה מעומקא דליבא בחי' בכל מאדך ממש, וזהו ושביה בצדקה, כי הכלי לזה הוא ענין נתינת הצדקה בפו"מ, וכאומרם ז"ל בכל מאודך בכל ממונך.

ובזה יובן פי' הכתוב שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה וארז"ל אלו צדיקים גדולים שכל העולם ניזונים בזכותם והם ניזונים בזרוע של הקב"ה, וכמו רחב"ד שיצא ב"ק ואמר כל העולם ניזונים בזכות חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש, וזהו הרחוקים מצדקה שאין צריכים לצדקה. אך מה שנקראים בשם אבירי לב, הענין הוא ע"ד הכתוב אשר נדר לאביר יעקב, כי יעקב פתח בנדר תחלה כמ"ש וידר יעקב נדר תחלה, וידוע שהנדרים שייך לפרישות ופרישות מביאה לידי קדושה, כי הנדרים הוא לאסור דבר המותר, וזהו התגברות יתרה על היצה"ר כמארז"ל איזהו גבור הכובש את יצרו בבחי' אתכפייא ואתהפכא. וזהו שנקראו אבירי לב שהוא בחי' בכל מאדך שלמעלה מבכל לבבך ובכל נפשך.

וזהו אשר נדר לאביר יעקב, ולכן אמר יעקב אם יהי' אלקים עמדי כו' ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש כו' והיה הוי' לי לאלקים, כי הוי' הוא בחי' סוכ"ע ואלקים הוא בחי' ממכ"ע. אך לגבי עצמות אוא"ס ב"ה גם הוי' בחי' סוכ"ע כאלקים יחשב, וזהו והי' הוי' כו' שע"י הנדר בא לבחי' אביר יעקב שלמעלה מיעקב סתם, ועד"ז נאמר גם כאן שמעו לי אבירי לב הרחוקים מצדקה, פי' שיש להם בחי' ומדריגת אביר לב שהוא בחי' בכל מאדך כנ"ל, והם הצדיקים גמורים שנק' ציון ולאמר לציון עמי אתה, ועליהם נאמר ציון במשפט תפדה, ולא כתיב בצדקה כי הם הרחוקים מצדקה, רק ושביה בצדקה היא צדקת פרזונו שפיזרן כו'. ועי"ז מתעוררים ישראל במדת הנצח בבחי' אתכפיא ונחשב להם כתשובה מעומקא דליבא בחי' ובכל מאדך.

קבוזהו ע"י הצדקה בפו"מ שנותנים ישראל למטה להחיות רוח שפלים ומרחמים על העניים, ובזה מעוררים בחי' מאד העליון, כי המרחם מרחמים עליו מן השמים, וזהו ושביה בצדקה.