ציון במשפט תפדה

סהציון במשפט תפדה

ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, ות"י ציון כד יתעביד בה דינא תתפרק, דהיינו ע"י קיום מצות דינים ומשפטים וכן פרש"י ע"י שיהיו בה עושי משפט, וכ"ה ברבות משפטים פ"ל קמ"ו ד' כשם שהזהיר על הדברות כך הזהיר על הדין כו' ובו ציון נבנית שנאמר ציון במשפט תפדה, ופי' ושביה בצדקה ת"י דקאי על בעלי תשובה וכן פרש"י, ובשל"ה במסכת תענית דר"ז ע"א פי' בצדקה שיעשו ישראל, וצ"ל מהו בחי' ציון דלכאורה משמע דקאי על העיר עצמה וכן פי' כלי יקר בישעי' וזהו דוחק קצת.

והענין דהנה איתא ברבות ויצא פ"ע דע"ט ע"א ע"פ והנה באר בשדה זו ציון והנה שלשה עדרי צאן רובצים עליה אלו שלשה רגלים כו', ד"א אלו שלשה בתי דינים דתנן פב"ת דסנהדרין שלשה בתי דינין היו שם כו' כי מן הבאר ההיא שמשם היו שומעין את הדין. וצ"ל מה ענין שלשה רגלים לשלשה עדרי צאן כו'.

אך הנה איתא בירושלמי פ"ד דתענית סוף ה"ב ע"פ ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה וז"ל חזרנו על כל המקרא ולא מצינו שנקראו ישראל ציון אלא זה שנאמר ולאמר לציון עמי אתה, וכ"ה בזח"ג פ' צו דל"ה ע"א ולאמר לציון עמי אתה מכאן אוליפנא דישראל אקרון ציון כו' ע"ש. ובקה"ע שם בירושלמי פי' שהמכוון יען שבירושלמי שם פירשו שבפסוק זה מבואר שלשה דברים העולם עומד עליהם דהיינו תורה ועבודה וגמ"ח, ואשים דברי בפיך זו תורה, ובצל ידי כסיתיך זו גמילת חסדים ללמדך שכל מי שהוא עוסק בתורה ובגמילת חסדים זוכה לישב בצלו של הקב"ה שנאמר מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון, לנטוע שמים וליסוד ארץ אלו הקרבנות (שעל ידיהם מתקיימים חקות שמים וארץ), ולכן ע"י קיום ג' מצות אלו נק' כנס"י ציון שהם מצויינים בעולם, וע"כ לא מצינו שנק' ישראל ציון אלא בפסוק זה, דהיינו ע"י קיום מצות הנ"ל שהם דברים שהעולם עומד עליהם וזהו מדרגת וצדיק יסוד עולם.

קיצור ציון ע"י שיהי' בה עושי משפט תפדה, ושביה בצדקה היינו בע"ת בזכות הצדקה, והנה באר בשדה זה ציון, ג' עדרי צאן ג' רגלים ונק' ציון ע"י קיום התורה ועבודה וגמ"ח הנזכרים בפסוק ולאמר לציון עמי אתה.

סו(ב) וביאור ענין ואשים דברי בפיך, עפמ"ש בד"ה כי תשמע בקול, בענין שיש מפתחות החיצוניות מבחי' מל' שנק' דבר ה' שאמר והיה העולם, בדבר ה' שמים נעשו וכו', אבל התורה היא בחי' והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך אנכי ממש ולא שם בלבד כו' ונק' מפתחות הפנימיות כו' וזהו ואשים דברי, היינו של עצמות המאציל וכן פי' הרמ"ז ר"פ בראשית דף ד' ע"ב דפי' דברי היינו מל' דא"ק כו' ועמ"ש בד"ה ועשית ציץ בענין ופתחת עליו פתוחי חותם כו', ועמ"ש ע"פ מארז"ל ע"פ אדם לעמל יולד כו' לעמל פה כו' אם לעמל תורה אם לעמל שיחה כו', גם ע"ד בשבת ממצוא חפצך ודבר דבר דהיינו איסור דבור דחול משא"כ ד"ת כו', וכמ"כ למעלה שבת מבחי' דבור דעשרה מאמרות כו' כ"א גילוי וידבר אלקים כו' אנכי הוי' שמתן תורה הי' בשבת כו' כי דבור זה נמשך מלמעלה מעלה מבחי' אנכי כו' משא"כ בעשרה מאמרות נאמר ויאמר אלקים כו' ולא נז' כלל שם הוי'. ופי' ואשים שימה לשון עשייה היינו שנמשך הדבור עליון הנ"ל בתורה הגשמית שלפנינו ודוקא בעשייה גשמיות מאיר העצמיות כמשל המשכת הטפה מהמוח כו', וזהו ותורה שם בישראל כו'.

והנה התורה היא קו האמצעי בריח התיכון כו' זח"ב תרומה קעו"ב, ועמ"ש בד"ה ועתה יגדל נא בפי' אנכי ה' אלקיך המעלך מאמ"צ הרחב פיך ואמלאהו כו'.

והנה פי' ובצל ידי כסיתיך יש לפרשו על התורה ג"כ, שמהבל הדבור נעשה מקיף לנשמה, כמ"ש סד"ה ביום השמע"צ, ועמ"ש סד"ה אני לדודי בענין א"ת שושנים אלא ששונים בהלכות כו' שמהקו שהוא א"פ נמשכים כל העגולים ומקיפים כו' לכך מבחי' דברי נמשך ובצל ידי כו'.

עוי"ל כמ"ש בד"ה נשא את ראש בני גרשון שעם היות שבני גרשון נשאו את יריעות המשכן שהם מקיפים ובני קהת נשאו הארון והכלים שהם פנימיים הנה פנימי זה גבוה מהמקיף כמשל המרכז של נקודה המאצעית שבתוך העיגול שעליה סובב העיגול וקדמה להעיגול במחשבה, וזהו ואשים דברי בפיך ועי"ז ובצל ידי כסיתיך.

(ג) ולפי' הירושלמי ובצל ידי קאי על גמילת חסדים, כי כן [פי'] חסד דרועא ימינא כו' ובד"ה במדבר סיני באהל מועד נתבאר שזהו ענין אהל מועד, שהמשכת אור א"ס להיות בחי' מועד מלשון ונועדתי לך שמה אותיות ונודעתי כו' הוא ע"י בחי' אהל ובצל ידי כו' בחי' צל ולא אורה נגלית כו' והיינו ע"י המצות וימינו תחבקני כו'. ובד"ה ביום השמיני שלח נזכר ג"כ מענין צל שהמשכה זו מבחינת ישת חושך סתרו כו' וכמו שהצל הוא מגין כו'. ה' צלך על יד ימינך היינו מה שה' צלך זהו על יד ימינך שהוא גמ"ח, וקרוב לזה פי' בד"ה ביום השמע"צ שמאלו תחת לראשי הנ"ל וזהו פי' ובצל ידי, ע"ד ומתחת זרועות עולם שהוא סוכ"ע כמו עד"מ מי שמקיף דבר אחד בידו כו' כמ"ש בביאור דיונתי בחגוי, ולכן בחי' סוכ"ע נק' ובצל ידי.

סזוהנה אע"פ שע"י התורה הוא בחי' ואשים דברי בפיך עכ"ז צ"ל ג"כ גמ"ח כדי להיות ובצל ידי כסיתיך כי קיום הא"פ הוא ע"י הא"מ וכמ"ש סד"ה ויקהל משה בענין כל הקורא ק"ש בלא תפילין, גם כמ"ש סד"ה כי תשמע בקול בפי' לשמור את כל מצותיו, ששמירת אור התורה הוא ע"י קיום המצות כו', והוא ע"ד שמור לנוק' שהמצות הן במל' והוא לבוש מל' יפתי השומר כו' שלא להיות אלביש שמים קדרות כנז' בביאור דיונתי הנ"ל, וזהו ובצל ידי שהוא מל' כסיתיך. ועיין באגה"ק ע"פ ויעש דוד שם, ובת"א ע"פ יביאו לבוש מלכות איך ע"י קיום המצוה בעשייה גשמיות נמשך בחי' סוכ"ע כו'.

וזהו ענין מ"ש פיה פתחה בחכמה ופי' בזח"א ס"פ תולדות קמ"ה א' דא כנ"י, והיינו ע"י ודברי אשר שמתי בפיך, א"כ בפיה מלובש ח"ע שבה מלובש אא"ס כו'. ותורת חסד על לשונה זהו ענין ובצל ידי כסיתיך כו'. ועמ"ש סד"ה אני דפ' ציצית שיש ב' בחי' חסד דלגאו וחסד דלבר שהוא הכלי לבחי' חסד דלגאו כך ע"י המצות נמשך ובצל ידי.

(ד) ואח"כ לנטוע שמים וליסוד ארץ זהו קרבנות שהם להיות יחוד זו"נ שהם שמים וארץ ע"ד ואתה תשמע השמים כו' וכמ"ש והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה וארז"ל דקאי על הקרבנות שריחן עולה השמימה ובבחיי ר"פ ויקרא אשר קרבן להקריב הכחות והמדות עליונות לא"ס והיינו כי ע"י תומ"צ ממשיכי' הגדלת רמ"ח איברין דז"א כנזכר בביאור ע"פ משה ידבר, ואזי אח"כ ראוי להוליד כי קטן אינו מוליד כו' והיחוד זהו ענין הקרבן וזהו לחמי לאשי ע"ד כ"א הלחם אשר הוא אוכל, ועכשיו תפלה במקום קרבן ולכן ח"י ברכות דשמו"ע כנגד ח"י חוליות שבשדרה שהן בחי' הסולם שדרך בהם נמשך הטפה מהמוח כו' וכמ"ש מזה בד"ה לא הביט און ביעקב.

ולשון לנטוע שמים ע"ד ויטע ה' אלקים גן בעדן כו' ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה וארז"ל אלו הקרבנות שנק' עבודת הגן כו' והיינו ג"כ לנטע שמים כו' דהיינו ע"י שממשיכין לז"א הנק' שמים המוחין מעצמות אור א"ס כו', וע' ברבות קדושים פך"ה לא תתעסקו אלא במטע תחלה כו', וע' בזח"א ויחי רי"ז א' ע"פ נצר מטעי מעשי ידי, ומזה נמשך אח"כ וליסוד ארץ ע"ד אני אענה את השמים כו' והם יענו את הארץ כו'. וג' בחי' הנ"ל זהו כענין שארה כסותה ועונתה כי ואשים דברי בפיך התורה נק' לחם לכו לחמו בלחמי, אכלו רעים כו', וזהו ענין שארה, ואח"כ ובצל ידי כסיתיך זהו ענין כסותה, ואח"כ לנטע שמים וליסוד ארץ זהו ענין עונתה, ועי"ז נק' כנס"י ציון כנז' הפי' בת"א פ' מקץ בד"ה רני ושמחי בת ציון.

וזהו והנה באר בשדה זה ציון עמ"ש ע"פ עלי באר ענו לה כו', והנה שלשה עדרי צאן רובצים עליה הם ג' רגלים זהו ע"ד שלשה דברים הנ"ל תורה עבודה וגמ"ח שהן ג"כ בחי' ג' רגלים הנ"ל חג"ת כו'. והנה נז' ע"פ ורב שלום בניך א"ת בניך אלא בוניך כי בנין הנוק' מהגבורות לפי שמתפשטת בבי"ע ששם סחיש קליפות וצ"ל גבו' שלא יינקו כו', וזהו על שלשה דברי' העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר אמת משפט ושלום שפטו כו' והיינו ורב שלום שמבחי' ורב נעשה שלום ע"י הדין כו'.

וזהו ענין והנה שלשה עדרי צאן אלו שלשה בתי דינין, היינו נגד ג' עולמות בי"ע צ"ל בכל עולם בחי' דין ומשפט שיגיע השפע רק למקום הראוי כו' וכן נת' בד"ה שינייך כעדר ענין ג' עדרים ששלח יעקב מנחה כו' הם ג"כ נגד העלאת מ"ן דג' עולמות בי"ע כו', אך בגלות והנה שלשה עדרי צאן ג' מלכיות הראשונות כו' ע"ש, ולזה ציון במשפט תפדה כענין שלשה ב"ד הנ"ל למנוע השפע ממקום שאינו ראוי כו'.

וכ"ז בבחי' ציון צדיקים המצויינים בתורה ועבודה וגמ"ח, אך ושביה זהו ענין והשיבו את האבן ע"ד ופרעה הקריב כו' וכנודע מענין צדקת פרזונו כו' שפיזרן כו' ועי"ז והנצח כו' והיינו כי ושביה היינו בע"ת מי שפגמו כו' צ"ל תשובה בחילא יתיר, והיינו בצדקה ע"ד מ"ש ברבות בא פט"ו ע"פ מדלג על ההרים אם אני מסתכל למעשיהם של אלו לעולם לא יפדו אלא למי אני מסתכל לאבותיהם הקדושים כו' וזהו בחי' צדקה כמ"ש וזרחה לכם כו'.

ויש להעיר מפסוק שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה שדרשו רז"ל ס"פ שני דברכות דקאי על צדיקים הגדולים שנזונין בזרוע וא"צ לצדקה וזהו ציון במשפט תפדה, רק שביה בצדקה, ואבירי לב ע"ד אשר נדר לאביר יעקב, ע"י הנדר פרישות יבוא לקדושה וחסידות ע"ד והיה הוי' לי לאלקים שנאמר גבי וידר יעקב נדר, וא"צ לצדקה ע"ד יחוד זו"נ כי הם מעלים מ"ן לאימא כמו רע"ק שאמר מתי יבוא לידי ואקיימנו, והוא [בחי'] העשיר דא עמודא דאמצעיתא אין עשיר אלא בדעת וא"צ לצדקה לבחי' דל ועני, שהם יסוד ז"א ונוק' ועכ"ז [צריך לחסד וגמ"ח דא"א] והם נק' ציון שהם עצמם שבהם נעשה [היחוד כמ"ש בענין בנימין ובניהו] בד"ה והנה רבקה יוצאת.

עוי"ל ושביה בצדקה דקאי [על] בע"ת, ע"ד טוב ישר ה' ע"כ יורה חטאים בדרך דאיתא בילקוט תלים דצ"ט ע"ב על פסוק זה שאלו לחכמה חוטא מהו ענשו כו' עד שאלו להקב"ה אמ"ל יעשה תשובה הרי ע"פ החכמה והנבואה והתורה לא נמצא תיקון לחוטא במזיד כלל, אלא ע"י טוב וישר ה', שהוא ע"ק דלית שמאלא בע"ק, משם נמשך התיקון לחוטא כי הוא בחי' סוכ"ע שמשם דוקא הכח שיהי' מועיל תשובה בלק"ת ר"פ פנחס יעו"ש, וזהו ושביה בצדקה שהיא הצדקה שע[ו]שה הקב"ה והיינו לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים וזהו נמשך מבחי' טוב ה' לכל וזהו הצדקה שיהי' מהני תשובה ועמ"ש ע"פ כן יצמיח צדקה.