ציון במפשט תפדה

סטציון במפשט תפדה

בס"ד פ' דברים תרכ"ה

ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, בישעי' א' כ"ז.

וכתב הב"א^* וז"ל שבת קל"ט א'. סנהדרין צ"ח א'. רבות קמ"ו ד'. קמ"ז ג'. רצ"ב ג'. זוהר פ' צו דל"ה ע"א. ילקוט ח"א כ"ד ג'. ח"ב ס"ד ב'. עמה"מ נ"ז ח"י. של"ה ר"ז א'. רצ"ו ב'. שכ"ג ב. ווי העמודים נ"ג ד'. שי"ט נ"ב א'. וז"ל הגמ' שבת קל"ט א' אמר עולא אין ירושלים נפדה אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, וכ"ה בסנהדרין פרק חלק דצ"ח ע"א. מד"ר משפטים פ"ל קמ"ו ד', רבי אומר כשם שהזהיר הקב"ה על הדברות כך הזהיר על הדין שנאמר מלך במשפט יעמיד ארץ כו' ובו ציון נבנית שנאמר ציון במשפט תפדה, ובו צדיקים מתגדלים שנאמר אשרי שומרי משפט כו'. מד"ר שם קמ"ז ג' ד"א ואלה המשפטים הה"ד ועוז מלך משפט אהב, אמר להם משה לישראל כו' עתיד הקב"ה להחזיר לכם בתי דינים שלכם שנאמר ואשיבה שופטייך כבראשונה מה כתיב אחריו ציון במשפט תפדה עכ"ל. ובפרדס ערך משפט שהת"ת נק' משפט. אמנם העיר מפסוק ויגבה ה' צבאות במשפט והעלה דשרש המשפט מהחכמה, ולכן עיקרו רחמים. ע' במד"ר פ' עקב דרצ"ב באריכות מענין משפט.

ות"י ציון כד יתעביד בה דינא תתפרוק, דהיינו ע"י קיום מצות דינים ומשפטים וכן פירש"י ע"י שיהיו בה עושי משפט, וכ"ה ברבות משפטים פ"ל קמ"ו ד' כשם שהזהיר על הדברות כך הזהיר על הדין כו' ובו ציון נבנית שנאמר ציון במשפט תפדה, ופי' ושביה בצדקה ת"י דקאי על בעלי תשובה וכן פירש"י, ובשל"ה במסכת תענית דר"ז ע"א פי' בצדקה שיעשו ישראל, וצ"ל מהו בחי' ציון דלכאורה משמע דקאי על העיר עצמה, וכן פי' בכלי יקר בישעי', וזהו דוחק קצת. והענין דהנה איתא ברבות ויצא פ"ע דע"ט ע"א ע"פ והנה באר בשדה זו ציון והנה שלשה עדרי צאן רובצים עליה אלו שלשה רגלים כו', ד"א אלו שלשה בתי דינים, דתנן פב"ת דסנהדרין שלשה בתי דינים היו שם כו', כי מן הבאר ההיא שמשם היו שומעין את הדין. וצ"ל מה ענין שלשה רגלים לשלשה עדרי צאן כו'. אך הנה אי' בירושלמי פ"ד דתענית סוף ה"ב ע"פ ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה וז"ל חזרנו על כל המקרא ולא מצינו שנקראו ישראל ציון אלא זה שנאמר ולאמר לציון עמי אתה, וכ"ה בזח"ג פ' צו דל"ה ע"א ולאמר לציון עמי אתה מכאן אוליפנא דישראל אקרון ציון כו' ע"ש, ובקה"ע שם בירושלמי שם שהמכוון יען שבירושלמי שם פירשו שבפסוק זה מבואר שלשה דברים שהעולם עומד עליהם תורה עבודה וגמ"ח, ואשים דברי בפיך זו תורה ובצל ידי כסיתיך זו גמ"ח ללמדך שכל מי שהוא עוסק בתורה ובגמ"ח זוכה לישב בצלו של הקב"ה שנאמר מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון לנטוע שמים וליסוד ארץ אלו הקרבנות (שעל ידיהם מתקיימים חקות שמים וארץ), ולכן ע"י קיום ג' מצות אלו נק' כנס"י ציון שהם מצוינים בעולם, וע"כ לא מצינו שנק' ישראל ציון אלא בפסוק זה, דהיינו ע"י קיום מצות הנ"ל שהם דברים שהעולם עומד עליהם וזהו מדריגת וצדיק יסוד עולם.

עקיצור ציון ע"י שיהי' בה עושי משפט תפדה, ושביה היינו בעלי תשובה בזכות הצדקה, והנה באר בשדה זה ציון, ג' עדרי ציון ג' רגלים ונק' ציון ע"י קיום התורה ועבודה וגמ"ח הנזכרים בפסוק ולאמר לציון עמי אתה.

ב) וביאור ענין ואשים דברי בפיך עפמ"ש בד"ה כי תשמע בקול פ"א בענין שיש מפתחות החיצוניות, והיינו שהוא ית' ממלא כל עלמין אתה עשית את השמים כו' והוא בחי' זיו והארה בעלמא, והיינו בחינת מלכות שנק' דבר הוי' שאמר והיה העולם כו', אבל התורה היא בחינת והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך אנכי ממש ולא שם בלבד כו', ונק' מפתחות הפנימיות וזהו ואשים דברי היינו של עצמות המאציל וכן פי' הרמ"ז ר"פ בראשית דף ד' סע"ב דפי' דברי היינו כמו ודבריי לשון רבים הא' הוא ענין מל' דאצילות שהוא מקור דבי"ע הב' דברי הוא ענין מל' דאדם קדמון שהוא פנימית כל האצילות יעו"ש, וכן פי' בסידור ע"פ ישלח דברו וימסם שהם ב' בחי' מל' הנ"ל, ועמ"ש בד"ה ועשית ציץ בענין ופתחת עליו פתוחי חותם, ועמ"ש במ"א ע"פ אדם לעמל יולד כו' לעמל פה כו' ועדיין א"י אם לעמל תורה אם לעמל שיחה דפי' עמל שיחה אשר אפ"ל עמל שיחה הוא המשכה להמשיך עש"מ, והוא נמשך ע"י עסק התפילה שנק' חיי שעה המשכת המל' דאצילות שנק' זיו והארה להחיות בי"ע דוגמת מפתחות החיצוניות כו', אכן עמל תורה הוא המשכה מבחינת אשר אנכי מצוך היום שהוא מפתחות הפנימית כו', גם ע"ד בשבת נאמר ממצוא חפצך ודבר דבר דהיינו איסור דברי חול משא"כ דברי תורה כו', וכמו"כ למעלה שבת אינו מבחי' דיבור דעש"מ כו' כ"א גילוי דעשה"ד וידבר אלקים כו' אנכי כו' שמ"ת היה בשבת כי דיבור זה נמשך מלמעלה מעלה היינו מבחי' אנכי הוי' כנ"ל משא"כ בעש"מ נאמר ויאמר אלקים כו' ולא נזכר כלל שם הוי', ופי' ואשים שימה לשון עשייה גשמיות היינו שנמשך הדיבור העליון שהוא מבחי' מל' דא"ק בתורה הגשמיות שלפנינו ואדרבה דוקא בעשי' הגשמיות מאיר העצמות כמ"ש בלקו"ת בשה"ש ד"ה שחורה אני ונאוה דרוש השני פ"א וז"ל כי הקב"ה נק' אצלינו בשם חתן מלשון חות דרגא והוא בחי' המשכת אוא"ס ב"ה בעשי' הגשמיות והיינו במ"ת דכתיב ביום חתונתו שאז הוא זמן הנשואין שכמו הנשואין עד"מ בחי' הזווג והיחוד הוא המשכת הטיפה הנמשכת מן המוח של המשפיע בבחי' המקבל כו' כך התורה היא בחינת חכמתו ורצונו בבחי' א"ס ב"ה חכים ולא בחכמה ידיעא כו' והמשכה זו בבחי' א"ס ממש היא שנתפסת ונקלטת בנשמות ישראל כו' עכ"ל, וזהו ואשים דברי בפיך היינו הדיבור הנמשך ממל' דא"ק המאיר בפנימיות המוחין דאצי' נמשך בעשי' הגשמיות בתורה שלפנינו וזהו"ע ותורה שם בישראל תילים סי' ע"ח ר"ל שם הוא ג"כ שנמשך בעשי' גשמיות כנ"ל בענין ואשים דברי בפיך וכמ"ש בלק"ת בד"ה תורה צוה פ"ד ע"ז וז"ל, והענין דאיתא בלק"ת מהאריז"ל ע"פ ויקם עדות ביעקב כו' שבחי' יעקב מקבל מבחי' נובלות חכמה שלמעלה תורה שהוא הנק' עדות שאינו ממשות ועצמות התורה שהיא יסוד אבא אלא עדות לבד דהיינו הארה בעלמא כמו העדות על הדבר שאינו מהות הדבר ועצמותו ממש, אך תורה שהיא עצמיות יסוד אבא הוא בפנימיות ז"א הנק' ישראל וזהו ותורה שם בישראל עכ"ד יעו"ש בלק"ת ד"ה תורה צוה ומזה י"ל ענין ואשים דברי בפיך.

עאקיצור. ואשים דברי בפיך זו תורה הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום מפתחות הפנימית, והרמ"ז פי' על מל' דא"ק וכן פי' בסידור בד"ה ישלח דברו וימסם, וזהו עמל תורה שלמעלה מעמל שיחה ממצוא חפצך ודבר דבר כ"א דברי תורה ואשים עשי' גשמיות היינו התורה שנתלבשה בעשי' כמשל הטיפה וזהו ותורה שם בישראל שם דוקא.

ג) והנה התורה היא קו האמצעי בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה ופי' בזהר ס"פ תרומה דקע"ה ב' שמחבר חו"ג וגם מחבר וממשיך ע"ק בז"א, והיינו כמש"ל בפי' ואשים דברי כו', וזהו אנכי הוי' אלקיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו וארז"ל ע"ז פ"ז דברכות ד"נ ע"א בד"ת כתיב פי' שקודם לכן כתיב אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים שהוא בחי' יצ"מ שעולים ממצרים בעילוי אחר עילוי תחלה ברוך שאמר כו' ואח"כ יוצר אור כו' ואח"כ ק"ש ושמו"ע כו' ועליה זו הכל ע"י אנכי הוי' אלקיך המעלך היינו כי אלמלא עוזרו א"י לו כמ"ש בד"ה אני הוי' אלקיכם אשר הוצאתיך מארץ מצרים דפ' ציצית ואחר העלי' ממצרים שזהו המעלך כו' כתיב הרחב פיך ואמלאהו שזה כתיב בד"ת שאתה צריך רק לפתוח פיך בד"ת ואנכי אמלאהו שדבר הוי' ישרה בתוכו וזהו ואשים דברי בפיך וכנ"ל, והנה פי' ובצל ידי כסיתיך יש לפרשו על התו' ג"כ שמהבל הדיבור נעשה אור מקיף לנשמה והוא בחי' מוצא פי הוי' כי לא על הלחם לבדו שהוא בחי' התורה בעצמה יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' שהוא ע"י מוציאיהם בהבל הפה שמזה נעשה מקיף לנשמה יחיה האדם כמ"ש בד"ה ביום השמע"צ שמאלו תחת לראשי פ"ה וזהו ובצל ידי כסיתיך. גם כמ"ש במ"א שמהקו שהוא או"פ כי מתחלה היה צמצום ואז אח"כ נמשך הקו בבחי' או"פ, הנה ממנו נמשכים העיגולים המקיפים בהביאור ע"פ הרועה בשושנים א"ת שושנים אלא ששונים בהלכות לכן מבחי' ואשים דברי נמשך ובצל ידי כו'. עוי"ל כמ"ש בד"ה נשא את ראש בני גרשון דרוש השני פ"ה שעם היות שבני גרשון נשאו את יריעות המשכן שהם המקיפים ובני קהת נשאו את הארון והכלים שהם פנימים, הנה פנימי' זו גבוה מהמקיף כמשל המרכז של נקודה האמצעית שבתוך העיגול שעליה סובב העיגול וקדמה להעיגול במחשבה וזהו ואשים דברי בפיך הפנימית ועי"ז ובצל ידי כסיתיך האור מקיף.

קיצור התורה היא בריח התיכון המבריח וממשיך מע"ק בז"א וזהו הרחב פיך ואמלאהו בד"ת כתיב, ובצל ידי כסיתיך יש לפרשו ג"כ על עסק התורה כי מהבל הדיבור נעשה או"מ, גם כמו מהקו נמשכו העיגולים המקיפים, גם כמו בני גרשון נשאו את היריעות ובני קהת שהיו גבוהים מהם נשאו את הארון שהוא פנימי.

ד) אך לפי' הירושלמי ובצל ידי כסיתיך קאי על גמ"ח כי כן פי' צל ידי הוא חסד דרועא ימינא וכן פי' בד"ה במדבר סיני באוהל מועד פ"ב שזהו"ע אוהל מועד שהמשכת אוא"ס להיות בחי' מועד ונועדתי לך שמה אותיות ונודעתי הוא ע"י בחי' אוהל מועד היינו מ"ש ובצל ידי כסיתיך בחי' צל ולא אורה נגלית והיינו עבע"י המצות וימינו תחבקני. והנה אוהל מועד גימ' יוסף אשר יוסף זהו ההמשכה בפנימית הנמשך אחר המקיף, ובנפש י"ל שזהו שמחה של מצוה כי השמחה אינו אלא ע"י שנמשך בהשגה בפנימית שמזה נמשך השמחה וע"ש בהביאור דבמדבר סיני באוה"מ פ"ה כי אלה תולדות יעקב יוסף כמ"ש בזח"ב פקודי דרמ"ב ע"א, וזהו ואשים דברי בפיך בחי' יעקב בריח התיכון ומזה נמשך ובצל ידי כסיתיך ואח"כ ההמשכה בפנימיות זהו לנטוע שמים וליסוד ארץ, וכ"כ בד"ה ביום השמיני שלח פ"א ג"כ מענין צל וז"ל ולכן נק' בחי' צל כמו שהצל הוא מגן להיות מכסה ומסתיר מחום השמש ומזרם וממטר כך הנה אהבה זו שמבחי' פנימיות נקודת הלב אף שהיא מסותרת ומתעלמת כו', וע"ש שההמשכה זו מבחי' ישת חשך סתרו, ופי' הוי' צלך על יד ימינך היינו מה שה' צלך זהו על יד ימינך שהוא גמ"ח כנ"ל, וקרוב לזה פי' בד"ה ביום השמע"צ שמאלו תחת לראשי הנ"ל, וזהו פי' ובצל ידי ע"ד שנאמר ומתחת זרועות עולם, דלכאורה אינו מובן איך שייך זרועות מתחת העולם, אלא הענין שהוא בחי' סוכ"ע שהוא עד"מ זרוע וידו הכפופה שמקפת הדבר מכל צד וזהו ג"כ פי' כתר מלשון כותרת מלשון כתרו את בנימין שהו"ע המקיף וסובב כמ"ש בביאור הראשון ע"פ יונתי בחגוי פ"ד, ולכן בחי' סוכ"ע נק' ובצל ידי כסיתיך.

והנה אעפ"י שע"י התורה נמשך ואשים דברי בפיך עכ"ז צ"ל ג"כ גמ"ח כדי להיות ובצל ידי כסיתיך יען שקיום האו"פ הוא ע"י האו"מ, ולכן הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. הגם כי בתפילין הם ג"כ הפרשיות שמע והא"ש רק בתפילין הם בבחי' מקיף ובק"ש שאומר אחד ואהבת הם בבחי' גילוי בפנימיות ולכן תחלה צ"ל המקיף ואח"כ הפנימי' וכמ"ש כ"ז בתו"א בד"ה ויקהל משה, וע"כ אעפ"י שע"י התורה נמשך ואשים דברי בפיך בבחי' או"פ צ"ל גמ"ח כדי להיות ובצל ידי כסיתיך בחי' או"מ כו'. ועוד זאת פעולת הגמ"ח דוקא שע"י המצות וגמ"ח תהי' בחי' שמירה לבחי' המשכת אשר אנכי מצוך היום הנמשך ע"י התורה להיות לה שמירה וקיום בלב כמ"ש בלק"ת בד"ה כי תשמע פ"ג בענין לשמור את כל מצותיו כו' ע"ש, ואפשר זהו"ע שמור לנוק' שהמצות הם במל' והוא לבוש מל' בחי' יפתי השומר שלא להיות אלביש שמים קדרות כמ"ש בהביאור דיונתי בחגוי הסלע הנ"ל פ"ג, וזהו ובצל ידי שהוא מל' כסיתיך ובתו"א בד"ה יביאו לבוש מלכות איך ע"י קיום המצות בעשי' הגשמיית נמשך מבחי' סוכ"ע וזהו"ע מ"ש פיה פתחה בחכמה, ופי' בזח"א ס"פ תולדות דקמ"ה ע"א ופי' במק"מ וז"ל המל' אינה פותחת פיה לדבר רק ע"י החכמה שהוא אבא המייסד אותה ובזה יש לה כח לפתוח פיה ולדבר עכ"ל ועי' מענין אבא יסד ברתא שהדיבור נמשך מחכמה דוקא שלמעלה מהשכל המושג באגה"ק ד"ה ויעש דוד שם והיינו ע"ד הנ"ל בפי' ואשים דברי בפיך בשם הרמ"ז, ותורת חסד על לשונה זהו"ע ובצל ידי כסיתיך והוא ע"ד שנת' בלק"ת פ' שלח בד"ה ביאור הדברים ע"פ אני כו' ושם פ"ד מענין חסדי הוי' חסד עילאה הוא רב חסד שיתגלה לע"ל וזהו וחסדי מאיתך לא ימוש כו' כמ"ש בזח"ג נשא דקל"ג ע"ב (ובלק"ת נדפס קל"ו ב' והוא טעות) אך הכלי לזה הוא חסד דאצילות שעליו נאמר וכמה גופין תקינת לון כו' עכ"ל, כך ע"י המצות נמשך ובצל ידי כו'.

עגקיצור לפי' הירושלמי ובצל ידי קאי על גמ"ח שלהיות המשכת אוא"ס ע"י המצות היא בבחי' צל ולא אורה נגלית, וזהו"ע אהל מועד והוא גימט' יוסף כי מזה נמשך אח"כ בפנימיות בחי' לנטוע שמים וליסוד ארץ, גם האהבה נק' צל שאע"פ שהיא מסותרת היא מגינה אך ה' צלך על יד ימינך דהיינו ע"י גמ"ח, גם פי' ובצל ידי כמו ומתחת זרועות עולם, הפנימי א"א להיות בלי האו"מ כמו הקורא ק"ש בלא תפילין גם כמו ענין לשמור את (כמו עם) כל מצותיו, שמור לנוק', ובצל ידי שהיא מל', וזהו פיה פתחה בחכמה והיינו ואשים דברי בפיך, ותורת חסד על לשונה, כענין חסדי ה' ב' בחי' חסד, כך ע"י המצות נמשך ובצל ידי.

ד) ואח"כ לנטוע שמים וליסוד ארץ עדזהו קרבנות שהם להיות יחוד זו"נ הנק' שמים וארץ כמ"ש בד"ה כי עמך מקור חיים מענין השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך כו' ע"ש דנ"ח ע"ב כי ע"י בחי' זו נהי' נחשבים לפניו לדבר חשוב כו', ובמד"ר ס"פ ויצא פס"ח ע"פ והנה סולם מוצב ארצה זו הכבש וראשו מגיע השמימה זו הקרבנות שריחן עולה לשמים ור"ל ג"כ להקריב העולמות יחד ובבחיי ר"פ ויקרא כ' וז"ל ע"ד הקבלה אומר כי הקרבן הוא היחוד וזהו לשון קרבן כלומר קירוב הכחות ושמותיו של הקב"ה וכל מי שהוא מקריב אליו השמות הוא מייחד, וכשאמר והקטיר הכהן את הכל המזבחה בתוס' ה"א לא בא לסתום כ"א לפרש כי היא ה"א אחרונה שבשם המקבלת תחלה ונק' מזבח ומשם מתחיל המחשבה מעילוי לעילוי עד המח' הטהורה עכ"ל, וע' בזהר פ' ויקרא ד"ה סע"ב העיר ג"כ ע"פ אם עולה קרבנו מפסוק כי לא מחשבותי מחשבותיכם ומשמע ג"כ שם דמח' עילאה זהו אבא ולשם הוא עליית הקרבן אלא דשם משמע דעלי' זו הוא ע"י יסוד וכאן בבחיי משמע דעלייה זו הוא מתחיל מה' תתאה שהוא המל', ויש לחבר ב' הענינים.

והנה ענין ג' בחי' אלו תורה עבודה וגמ"ח היינו כי ע"י התורה וגמ"ח ממשיכים הגדלת רמ"ח אברי דז"א וכן במל' כמבואר בת"א פ' יתרו בד"ה ע"פ משה ידבר ואזי אח"כ דוקא הוא ראוי להוליד משא"כ קטן אינו מוליד וכמ"ש בתו"א בהביאור דמזוזה מימין דע"א ע"ד והיחוד זהו ענין הקרבן, וזהו לחמי לאשי, וזהו ע"ד כי אם הלחם אשר הוא אוכל ועכשיו תפילה במקום קרבן ולכן ח"י ברכות דשמו"ע כנגד ח"י חוליות שבשדרה שהם בחי' הסולם שדרך בם נמשך הטיפה מהמוח כו', וכמ"ש מזה בד"ה לא הביט און ביעקב, ולשון לנטוע שמים ע"ד ויטע אלקים גן בעדן כו' ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה וארז"ל אלו הקרבנות שנק' עבודת הגן כו', והיינו ג"כ לנטוע שמים כו' דהיינו ע"י שממשיכים לז"א הנק' שמים המוחין מעצמות אוא"ס כו', וע' ברבות קדושים פכ"ה לא תתעסקו אלא במטע תחלה כו', וע' בזח"א ויחי דרי"ו א' ע"פ נצר מטעי מעשה ידי כו', ומזה נמשך אחר כך ליסוד ארץ ע"ד אני אענה את השמים והם יענו את הארץ וכו', וזהו וחיי עולם נטע בתוכינו כו', וג' בחינות אלו זהו כענין שארה כסותה ועונתה, כי ואשים דברי בפיך התורה נק' לחם לכו לחמו בלחמי אכלו רעים כו' וזהו ענין שארה, ואח"כ בצל ידי כסיתיך זהו ענין כסותה ואח"כ לנטוע שמים וליסוד ארץ זהו ענין עונתה ועי"ז נק' כנס"י ציון כנז' הפי' בתו"א פ' מקץ בד"ה רני ושמחי בת ציון.

קיצור אח"כ לנטוע שמים וליסוד ארץ זהו הקרבנות, הקרבן הוא היחוד קירוב המדות לאוא"ס, המזבחה בתוס' ה' שהיא עולה עד המח' בחי' כי לא מחשבותי מחשבותיכם ע"י תוס' גידול רמ"ח אברים כי קטן אינו מוליד ואח"כ ההולדה היינו ע"י היחוד לנטוע שמים וליסוד ארץ שארה כסותה ועונתה ועי"ז נק' כנס"י ציון ועכשיו תפילה במקום קרבנות.

וזהו והנה באר בשדה זה ציון להיות בבחי' באר הנובעת מלמטה למעלה בקיום מ"ש ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך כו' וכמ"ש אליך הוי' נפשי אשא כו' כי אתה בראת ואתה יצרת ואתה נפחת ואתה עתיד ליטלה ממני כו' ואינה נתונה לאדם אלא כדי שיעור ימי חייו בעוה"ז בבחי' בע"כ אתה חי כמ"ש בד"ה עלי באר ענו לה, והנה שלשה עדרי צאן רובצים עליה אלו ג' רגלים זהו ע"ד על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח שבהם ועל ידם נמשך אור המשכה מבחי' סוכ"ע בממכ"ע בבחינת מקיף ופנימי כמו"כ הוא ענין ג' רגלים שבהם ועל ידם נמשך אור הסוכ"ע בבחי' באר זה ציון. אך בנין המל' הוא מהגבורות לפי שמתפשט ממנה המשכות בבי"ע לד' חיות פני אריה פני שור כו' ומהם נתפשט אח"כ למטה יותר ולפי שבבי"ע יש סט"א וקליפות ע"כ צ"ל גבורות שלא יהי' להם יניקה כמ"ש בד"ה ורב שלום בניך וארז"ל א"ת בניך אלא בוניך כי בן הוא מבחי' חסד וצ"ל בוניך מבחי' גבורה, וזהו והנה שלשה עדרי צאן רובצים עליה שארז"ל אלו ג' בתי דינים היינו נגד ג' עולמות דבי"ע וצ"ל בכל עולם בחי' דין שיגיע השפע רק למקום הראוי, וזהו על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום, שנא' אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם זכריה ח' ט"ז, והיינו ורב שלום שמבחי' ורב שהוא מעולם התוהו נעשה שלום ע"י הדין כו' וכן נת' בלק"ת בשה"ש בד"ה שינייך כעדר הרחלים ושם פ"ג דל"ז ע"א ענין ג' עדרי צאן ששלח יעקב מנחה הם ג"כ נגד העלאת מ"ן דג' עולמות בי"ע הנק' מקיפים ופנימים וחיצוני' כו'.

אך בזמן שאין בהמ"ק קיים הנה שלשה עדרי צאן הם בבל ומדי ומקדון כו', ולזה ציון במשפט תפדה כענין ג' בתי דינים הנ"ל למנוע השפע ממקום שאינו ראוי וכן ע"י שאדם עושה משפט בעצמו שלא יומשך אחרי המותרות כו', בתו"א פ' יתרו סד"ה זכור את יום השבת, אך כ"ז בבחי' ציון שהם צדיקים המצויינים בתורה ועבודה וגמ"ח כמש"ל בשם הירושלמי פ"ד דתענית ה"ב על הפסוק ואשים דברי בפיך כו'. ושביה י"ל היינו בע"ת, כי הנה כתיב ונאספו שם כל העדרים והשיבו את האבן כו', וארז"ל במד"ר פ' ויצא פ"ע דקאי על לע"ל כמ"ש בזח"ב בשלח דמ"ז ע"א ע"פ ופרעה הקריב וז"ל כתיב ישעי' כ"ו הוי' בצר פקדוך צקון לחש מוסרך למו, לא יפקדון ישראל לקוב"ה בשעתא דנייחא אלא בשעתא דעקין להון וכדין כולהון פקדין ליה, וזהו כפי' המצודות שם בצר בעת באה צרה עליהן זכרו בך ודורשי' פניך בתפילה עכ"ל, ועד"ז פי' רש"י שם, ועד"ז עהפי' זח"ג דקע"ח ע"ב בענין הוא דא עתיקא אלמלא דינא, וע' בה"ז שם פ' קרח דט"ו ע"א, צקון לחש וכולהו צלאין בצלותא ובבעותין ואריקו קמי' צלותהון, וז"ל המצ"צ בישעי' שם צקון לשון יציקה ושפיכה ויאמר כן על הרבות הפלל וכן ישפוך שיחו תילים סי' ק"ב, וזהו שאמר הזהר ואריקו קמיה צלותין, ויש להעיר ממה שאמר בזכרי' סי' ד' ב' שבעה ושבעה מוצקות לנרות ושם ג"כ פי' לשון יציקה אלא דשם פי' שהוא אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת לכן נק' מוצקות שנמשך וניצק ממילא, גם פי' מה ששייך בחי' באתעדל"ת, ואפ"ל באתעדל"ע יש ב' בחי' הא' מה שאתעדל"ת מעורר, והב' מה שנמשך עי"ז אח"כ בתורת מתנה דוגמת מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה.

נחזור לדברי הזח"ב בשלח מ"ז א' אימתי מוסרך למו כו' בשעתא דפקיד לון קוב"ה ברצועה כדין קוב"ה קאים עלייהו ברחמי כמה דאוקימנא משל ליונה עם הנץ כו', וע' במד"ר פ' בשלח פכ"א, כך ישראל הוו קריבין לימא והוו חמאן לימא קמייהו אזיל וסיער וגלגלוהי זקיפין לעילא הוו דחילין זקפו עינייהו וחמו לפרעה ומשרייתי' ואבני גירין ובליסטראין כדין וייראו מאד מה עבדו ויצעקו בני ישראל מאן גרים האי דקריבו ישראל לגבי אבוהון דלעילא פרעה הה"ד ופרעה הקריב והא אתמר עכ"ל, והוא במד"ר בשלח פכ"א דקל"ח ע"ב ופרעה הקריב כו' מהו הקריב אלא שהקריב את ישראל לתשובה שעשו, א"ר ברכיה יפה היתה הקרבת פרעה לישראל יותר ממאה צומות ותפילות כו' עכ"ל, ועד"ז יש להבין ענין והשיבו את האבן דקאי על מלחמת גוג.

וזהו ושביה בצדקה כי ע"י שפגמו כו' הוצרך לעשות תשובה בחילא יתיר אך צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן כמארז"ל ע"פ צדקת פרזונו והיינו שעי"ז יבואו לבחי' והנצח כו', ומקבל מהם כמו בחילא יתיר, גם כמשארז"ל במד"ר פ' בא פט"ו ד' ע"פ מדלג על ההרים אם אני מסתכל למעשים של אלו לעולם לא יפרקו ממצרים אלא למי אני מסתכל לאבותיהם הקדושים כו', וזהו בחי' צדקה כמ"ש וזרחה לכם כו' שמש צדקה ומרפא כו' בכנפיה פרישות אור וזיו השמש, ואתעדל"ת לבחי' זו זהו ע"י צדקה כו'.

קיצור וזהו והנה באר בשדה זו ציון שלהיות בע"כ אתה חי ע"י התבוננות ואתה עתיד ליטלה ממני כו', והנה שלשה עדרי צאן רובצים עליה אלו ג' רגלים שעי"ז נמשך השפע מסוכ"ע בממכ"ע ולפי שבנין המל' מהגבורה צ"ל שלשה בתי דינים יושבין, אך בזמן שאין בהמ"ק קיים אזי בבל ומדי ומוקדון ולזה צ"ל ציון במשפט תפדה היינו משפט שאדם עושה בנפשו וכ"ז בבחי' ציון, אבל ושביה בע"ת ופרעה הקריב הוי' בצר פקדוך ואזי צקון לחש כו', וצ"ל תשובה בחילא יתיר אך צדקת פרזונו צדקה עשה הקב"ה שמקבל מהנצח כמו בחילא יתיר ואתעדל"ת לבחי' זו זהו צדקה כו'.

עוויש ^* להעיר מפסוק שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה, שדרשו רז"ל ס"פ שני דברכות דקאי על הצדיקים הגדולים שניזונין בזרוע וא"צ לצדקה. וזהו ציון במשפט תפדה, רק ושביה בצדקה. ואבירי לב ע"ד אשד נדר לאביר יעקב ע"י הנדר פרישות יבא לקדושה וחסידות. ע"ד והי' ה' לי לאלקים אשר נאמר גבי וידר יעקב נדר, וא"צ לצדקה ע"ד יחוד זו"נ כי הם מעלים מ"ן לאימא כמו ר' עקיבא שאמר מתי יבא לידי ואקיימנ(ה)[ו] והוא בחי' העשיר עמודא דאמצעיתא אין עשיר אלא בדעת, וא"צ לצדקה שהוא בחי' דל ועני שהם יסוד ז"א ונוק', ועכ"ז צריך לחסד ולגמ"ח דא"א והם נק' ציון שהם עצמם שבהם נעשה היחוד כמ"ש בענין בנימין ובניהו בד"ה והנה רבקה יוצאת.

עוי"ל ושביה בצדקה דקאי על בע"ת, ע"ד טוב וישר ה' ע"כ יורה חטאים בדרך. דאיתא בילקוט תלים דצ"ט ע"ב ע"פ זה שאלו לחכמה חוטא מהו ענשו כו'

נוסח שני

עוד יש להעיר לענין ציון במשפט ממשארז"ל ס"פ שני דברכות דף י"ז ע"ב ע"פ שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה בישעי' סי' מ"ו פסוק^* רב ושמואל כו' חד אמר כל העולם ניזונין בצדקה (בצדקתו של הקב"ה ולא בזכות שבידן) והן ניזונין בזרוע, וקאי על הצדיקים הגדולים כמו ר' חנינא בן דוסא, וכ"ה בירושלמי פ"ה דמעשר שני, ויש להעיר מפסוק אשר נדר לאביר יעקב תלים סי' קל"ב, ואיתא במדרש ויצא פ"ע תלה את הנדר במי שפתח בו תחלה שנאמר וידר ישראל נדר אם יהי' כו' והי' הוי' לי לאלקים פ' ויצא, והיינו שע"י נדרים סייג לפרישות יבוא לקדושה עד שבחי' הוי יהי' כאלקים נחשב ובפרדס ערך אביר איתא וז"ל אביר הוא תפארת וכן אביר יעקב וכן אביר ישראל ואפשר שנק' כן בסוד אבירותו להכרעת הדין אל הרחמים כנודע עכ"ל, והיינו כי התפארת עולה עד הכתר וממשיך הכח משם להכרעת הדין אל הרחמים, זהו אביר לשון תוקף ועד"ז הצדיקים הגדולים נק' אבירי לב שמכריעי' היצה"ר אל היצ"ט ששרש היצ"ט ויצה"ר ג"כ מחו"ג כו', ולכן א"צ לצדקה ע"ד יחוד זו"נ כי הם מעלים מ"ן לאימא כמו רע"ק שאמר מתי יבוא לידי ואקיימנו, גם שא"צ לצדקה ע"ד עדא"צ שנק' העשיר לא ירבה מעשר ואין עשיר אלא בדעת הדעת בסוכ"ע, ולכן א"צ לצדקה שהיא לבחי' דל ועני שהם יסוד ומל', ועכ"ז צריך לגמ"ח מא"א, וזהו ציון במשפט תפדה שאעפ"י שא"צ לצדקה מ"מ צריכים לעשות משפט כדי להמשיך בחי' לעשות משפט עבדו ומשפט עמו יש' דבר יום ביומו כו', ואפר נק' ציון שבהם עצמם נעשה היחוד כמ"ש בענין בנימין ובניהו בד"ה והנה רבקה יוצאת.

קיצור. עוי"ל ציון במשפט ע"ד אבירי לב כמו אשר נדר לאביר יעקב והי' הוי' לי לאלקים, אבירי לב שמכריע היצה"ר ליצ"ט כמו ע"י ת"ח יסוד חו"ג, לכן נזונין בזרוע ומ"מ צ"ל משפט כדי לעשות משפט עבדו.

עזעד שאלו להקב"ה א"ל יעשה תשובה. הרי עפ"י החכמה והנבואה והתורה לא נמצא תיקון לחוטא (כו') [במזיד כלל אלא ע"י טוב וישר ה'] שהוא [ע"ק דלית שמאלא בע"ק משם נמשך התיקון לחוטא כי הוא] בחי' סוכ"ע שמשם דווקא הכח שיהי' מועיל תשובה בלקו"ת ר"פ פינחס יעו"ש.

וזהו ושביה בצדקה שהוא הצדקה שע[ו]שה הקב"ה. והיינו לך ה' הצדקה (ולנו בושת פנים. וזהו נמשך מבחי' טוב ה' לכל, וזהו הצדקה שיהי' מהני תשובה). ועמ"ש ע"פ כן יצמיח צדקה ותהלה [כמ"ש בלק"ת בד"ה כי כארץ תוציא צמחה פ"ד].