ציון במשפט תפדה

לזציון במשפט תפדה

אור ליום ב' ערב ט' באב, וויטעפסק

ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. כתיב והיו הדברי' האלה אשר אנכי מצוך היום. פי' היום קאי על כל יום ויום מימי שנותינו בעוה"ז משום דבכל יום צ"ל בעינינו כחדשי', ולהבין זה איך אפשר להיות כן הנה תכלית ירידת הנשמות בגופות שמקודם היו עומדי' לפני ה' מקודם וימ"ב, כי המלאכים בלבד הם שנתהוו בוימ"ב, י"א בשני וי"א בחמישי ע"י מאמר, ועוף יעופף ועוף זה מיכאל כו', לפי שהתהוותם הוא מבחי' אותיות דיבורו ית' כדכתיב וברוח פיו כל צבאם. אבל הנשמות שנמשכי' מאותיות מחשבתו ית' שהוא נצחיות הרי הי' במציאות גם קודם וימ"ב, דהיינו גם קודם שהתחיל לגלות דיבורו ורוח פיו יתברך בע"מ יהי אור כו' וכמארז"ל במי נמלך בנש"צ, הרי שהיו קודם בה"ע, ולא צדיקים בלבד אלא כל ישראל כי עמך כולם צדיקים כתיב, ותכלית ירידתן בגופות הוא צורך עלי' למעלה מעלה.

ולהבין מהו ענין העלי' עוד מאחר שגם בלא"ה עבמ"ח. הנה יובן בביאור ענין הנשמה מה היא, בהיות כי אנו או' בתחילת התפילה בכל יום מאמר נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראת כו', פי' טהורה היא שנמשכת מבחי' טה"ע, ואח"כ אתה בראתה להיות בבחי' נברא יש מאין עד שנפחתה בי בהתלבשות הנשמה בתוכיות הגוף להחיותו, ואח"כ אתה משמרה בקרבי והיא למעלה מבחי' טהורה היא כי בחי' טהורה היא עצם הנשמה המתלבשת בבחי' אור פנימי ונגבלת בתוך הגוף ע"י השתלשלות בראת יצרת נפחת שהן ג' עולמות דבי"ע, אבל אתה משמרה בקרבי הוא בחי' עצמותו ית' שלמעלה מבחי' טהורה שאינה מתלבשת בפנימיות ובתוכיות הכלי רק בבחי' מקיף ושומר מלמעלה, והיינו ששומר פנימי' הנשמה המלובשת בגוף שלא תסתלק מן הגוף ותצא כו'. אבל מ"מ אינה מתלבשת בפנימי' ממש. וכך יובן בכללות השתלשלות דא"ס ב"ה הוא בחי' ממכ"ע וסוכ"ע. פי' ממכ"ע הוא האור והחיות המתלבש בהעולמות בבחי' פנימי' שנתפס בהם ממש ומחי' אותם. וסובב הוא בחי' עצמות אורו ית' שאינו יכול להיות נתפס בהן בבחי' פנימי', אבל מ"מ הוא סובב עליהם בבחי' שמירה שלא יופסק ויכלה החיות שבבחי' פנימי' ויצא מהעולמות כו'.

וכך יובן בפרטי פרטיות הנבראי' שהוא ית' ממלא וסובב על כאו"א מהם, ואין פי' שסובב מלמעלה אלא שבכל אתר ובכל פנה הוא ממלא בהתלבשות החיות בתוכיות הנברא וסובב בבחי' שמירה שלא יפסיק החיות כו'.

וסיום המאמר הוא כ"ז שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך כו' ואח"כ ברוך אתה הוי', פי' כי ההודאה היא שישנה בכל או"א מישראל שכולם יכולי' להודות לה' שהרי מאן דלא כרע במודי' נעשה שדרתו נחש כו', ולכן א' בלשון כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני פי' בכאו"א מישראל מיד שיש נשמה בקרבו יהי' איך שיהי' אף שהוא מפחותי הערך יכול הוא להודות לה' ואח"כ ברוך אתה הוי' היא מדרגה גבוה יותר כו'.

לחב) ולהבין זה, גם להבין ביאור ענין ההודאה מה הוא איך יתכן בחי' הודאה וכי מחלוקת יש בינינו ובין אבינו שבשמים ח"ו עד שנצטרך להודות אליו כי בשלמא באדם לחבירו שייך לומר הודאה כמו מודים חכמים לר"מ, שיש מחלוקת ביניהם כו'. אך כי באמת יש פלוגת', כי הנה אנחנו שוכני מטה אומרי' שהבריאה יש מאין, פי' שהעולם נדמה בערכינו ליש ודבר ששמים וארץ ושמי השמים הם הנראים לעינינו ליש כו', ומה שלמעלה מהם נק' אין שאינו מושג אלינו, וכל שלמעלה יותר הוא בחי' אין יותר כי הוא יותר רחוק מערך ההשגה בבחי' יש שלנו.

אבל לפניו ית' הוא בהיפוך, כי הרי באמת הוא ית' הוא היש אמיתי שלמטה הוא בחי' אין כי כלא חשיבא ממש כאין ואפס, ובפרטות כל בחי' שלמטה יותר היא בחי' אין לגבי שלמעלה הימנה וכידוע ולכן כל שהוא למטה מטה יותר הוא יותר בחי' אין כו', וע"ז אנו אומרים מודים אנחנו לך שאנחנו מודים שהאמת אינו כפי הנדמה לנו לפי ראות עיני בשר שלנו אלא שהאמת כמו שהוא לפניו ית' שהוא ית' הוא היש וכולא קמי' כלא חשיבא כאין ממש. ואף שבהשגתינו הוא בהיפוך כנ"ל אך כל ישראל מאמינים, ולכן כאו"א מישראל אפי' פח"ע יש להם בחי' הודאה, כי ההודאה היא הגם שבעצמו אינו אצל וסמוך למה שמודה דהיינו הגם שאין הדבר מתיישב היטיב במוחו ולבו כי אילו הי' כן לא הי' שייך בחי' הודאה שהרי אין כאן דיעה אחרת כלל שיתכן ענין הודאה אלא אע"פ שבאמת מצד עצמו אינו אצל וסמוך למה שמודה ואדרבה נדמה לו בהיפוך רק שאעפ"כ מאמין הוא שהאמת אינו כמו שנדמה לו רק כמו שהוא קמי' ית', לכן הוא מודה מודים אנחנו כלומר אעפ"י שאינו יכול להשיג אמיתת הדבר מאמין אני ומודה אני כו'. (וזהו איהי בהוד בחי' מלכות אמונה מזה בא הודי' שיכול להודות ולא יותר).

ובחי' אמונה ישנה בכאו"א מישראל כי אפי' גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריי', הרי שמאמין ביכולת רבש"ע אף שעושה נגד רצונו כו'. כי בעצמו' אינו נקלט כלל ונתאמת כלל להיות כאילו רואה בעין השכל או משיג בהשג' אמית' אלקותו ית' איך שהוא עיקרא ושרשא דכ"ע שאז הי' פחד ה' לנגד עיניו שלא למרות עיני כבודו ח"ו, רק שהוא מאמין בלבד. והאמונה היא בחי' עטרה ממעל, דהיינו כנ"ל שאין הדבר האמון מושג בפנימיותו כו', ואעפ"כ יכול להיות מזה בחי' הודאה שהיא ג"כ כך שמודה הגם שאינו משיג בפנימיותו כו', ולכן כאו"א מישראל יכול להודות לה', וזהו כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני כו', אבל אח"כ ברוך אתה הוי', פי' ברכה הוא ענין המשכה, והיינו בחי' התגלות אותו דבר הנמשך שנמשך מההעלם לגילוי, וכמו ענין ישמעאל בני ברכני וכן ברוך ה' מן העולם ועד העולם שנמשך מעלמא דאתכסי' בעלמא דאתגלי', דהיינו להיות בבחי' גילוי

בשולי הגיליון כתוב:

מ"ש לעיל בד"ה ציון במשפט תפדה סעיף ב' אך כי באמת יש פלוגתא י"ל ע"ד מאי מחיצה פלוגתא. והמחיצה כמ"ש אני מחצתי. וע"ד יהי רקיע ויהי מבדיל כו' מזה נמשך שלמטה היש.

לטממש, והיינו שיהי' אלקותו ית' בגילוי ממש על הנבראי' שיהי' נקלט ונתאמת להם אלקות להיות כאילו רואה ממש בעין השכל והיותו ממלא ומחי' כל הנבראי' ומחדש בכ"י ובכ"ש ורגע מאין ליש כו'. והוא בחי' ומדרגה עליונה ונעלית יותר מענין בחי' הודאה שאינה בחי' גילוי כו'.

ג) והנה בחי' ברכה והמשכה הנ"ל שהוא בחי' שמונה עשרה ח"י ברכאן דצלותא בא"י הכל בחי' המשכות כו', ובכדי שיגיע לבחי' זו צ"ל מקודם בחי' ק"ש ואהבת את הוי' בכל לבבך כו' שעי"ז אח"כ והיו הדברי' האלה אשר אנכי מצוך שהוא בחי' המשכות אוא"ס ע"י עסק התורה וכן בשמ"ע כו'. והנה גם כדי להגיע למעלת ומדריגת בחי' ואהבת הוא ע"י התבוננות מתחילה בפ' שמע ישראל כו' וחז"ל תקנו עוד לומר אח"כ בשכמל"ו, ואז עי"ז יבא אח"כ לקיום ואהבת, פי' שמע והתבונן איך שהוי' אלקינו אחד שהוא ית' מובדל ומרומם ומתנשא מכל העולמות עליוני' ותחתוני' רק בשכמל"ו שבחי' מלכותו ית' דהיינו מה שהוא ית' נק' שמו עליהם שהוא נק' מלך עליהם ומתנשא עליהם זה בלבד הוא המחי' כל העולמות עליוני' וממשלתך בכל דור ודור שהממשלה היא גם למטה מבחי' המלוכה, כי המלוכה היא בחי' פנימי' שהרי המלך הוא כשמקבלי' אותו ברצון, אבל הממשלה הוא בחי' חיצוני' שהמושל הוא הרודה בע"כ שלא ברצון כו', ולכן נא' מלכותך מכ"ע שהן בחי' עולמות עליוני' שמקבלי' עול מלכותו ברצון עליהם, אבל בכל דור ודור בעוה"ז שיש רשעים המורדי' והפושעי' שאינן מקבלי' עליהם עומ"ש לא שייך לומר אפי' מלכותך רק ממשלתך כו', שהוא בחי' חיצוני' המל' וד"ל.

וכל העולמות עליוני' געה"ת שהוא תענוג נפלא עד שארז"ל מוטב דלידייני' כו' וגעה"ע ועוד בחי' רבות גבוה מעל גבוה כולם נתהוו מבחי' מלכותו ית', שבחי' המלוכה בלבד מה שנק' מלך עליהם שאינו בבחי' עצמות הוא המחי' אותם, ולכן נקראת הבריאה יש מאין, כי עיקר חיות הנבראי' נק' באמת אין לגבי א"ס ב"ה, כי מאחר שעיקר חיותם הוא מבחי' מדת המל' שאף גם זאת איננה המתלבשת בתוכיותם רק בבחי' מקיף כמשל המלך שמהות הממלכה הוא ממעל להעם שנק' שמו עליהם אבל לא שנמשך ומתפשט איזה הארה בתוכיותם לכן נק' בחי' אין ואפס ממש לגבי עצמותו ית'.

אך הנה כ"ז הוא בעולמות עליונים, אבל בעוה"ז שהוא עולם השינוי והתמורה יכול האדם להמשיך גילוי עצמיות א"ס ב"ה לאשתאבא בגופא דמלכא. והטעם כי עולמות עליונים הם מקבלים מבחי' ממלא בלבד כמאמר ביו"ד נברא העוה"ב שהיו"ד הוא מורה על צמצום ההמשכה כו' לפי שהם כבר לאחר הבירור אבל בעוה"ז שורה בחי' סוכ"ע בכדי לברר ולהפוך מחשוכא לנהורא כו'.

ולכן זאת צריך האדם שישים אל לבו שבעוה"ב א"א לעלות רק בהדרגה וצ"ל מתחלה כף הקלע ואח"כ גיהנם ואח"כ בגעה"ת ואח"כ נהר דינור ואח"כ בגעה"ע כו', כמשפט הראוי לכאו"א והתשובה אינה מועלת כלל כ"א ישולם לאיש כמעשהו, והיינו לפי שהוא מקבל מבחי' ממלא כל עלמין שמבחי' זו א"א לשנות מולהפך מבחי' לבחי' כי אין לך דבר שאין לו מקום אלא רק כפי ההדרגה כו', אבל בעוה"ז שיש בו בחי' סוכ"ע לכן יכול האדם לשנות את טעמו מן הקצה אל הקצה ממש ברגע א' ע"י תשובה, וכמארז"ל שהמקדש את האשה ע"מ שהוא צדיק גמור מקודשת אפי' הוא רשע גמור שמא הרהר בתשובה אותה רגע, ומטעם זה ארז"ל יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב, וזהו ג"כ פי' הפ' תחת אשר לא עבדת את הוי' אלקיך מרב כל פי' למעלה מבחי' עוה"ב הנק' כל שאינו אלא זיו כו'.

ד) והנה בהתבוננו בכ"ז בק"ש בפ' שמע ישראל כו' ובשכמל"ו אזי יבא מזה לבחי' ואהבת בכל נפשך במס"נ ממש ולא במסירת הגוף בלבד, והתכלית הוא להמשיך א"ס ב"ה הסוכ"ע למטה, והיינו ע"י תורה ומצות שהן רמ"ח איברי' רמ"ח פיקודין, דהיינו המשכת החיות מרצוה"ע כמשל איברי האדם שמתלבש בהם רצון שבמוח כנודע שיש גיד בכל אבר נמשך מן המוח שבו מתלבש הרצון להטות האבר כפי הנאות ברצונו כו'. וכך המצות הן איברי' וכלי' שבהם מתלבש הרצה"ע, וע"י קיום המצות נמשך ומתגלה הרצה"ע כו'.

ולכן אחר שאמר ואהבת בכל לבבך כו' במס"נ כנ"ל אזי אח"כ יוכל לומר והיו הדברים האלה שהוא ענין המשכות אלקות, אשר אנוכי מי שאנוכי עצמותו ית' מצוך לשון התקשרות ולא מבחי' שם בלבד. וכן הוא ענין השמ"ע שאח"כ ברוך אתה כו' כנ"ל.

וזהו ענין עליית הנשמות אחר ירידתם ממקור חוצבם. שמקודם היו בבחי' מח"ע בחי' אותיות ושמות בלבד. אבל עכשיו ע"י ירידתם בעוה"ז מתעלות בעצמות א"ס ב"ה הסובב וכו'. והנה פי' ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך שהוא ענין האהבה והתשוקה להיות גילוי אלקות ע"י ההתבוננות שמקודם בשית תיבין דשמע ושית תיבין דבשכמל"ו כו', ולהבין זה וענין בכל לבבך כו', הענין הוא דהפי' ואהבת את הוי' אלקיך שיהי' גילוי אלקות עד שהוי' יהי' אלקיך שלך ממש. והיכן יהי' הגילוי לזה אמר בכל לבבך, כי בלב יש ב' חללי' חלל הימני מלא רוח חיים וחלל השמאלי מלא דם, ובב' חללים אלו יתגלה בהם אלקותו ית', דהיינו שיהיו ב' החללים ממולאים בעבודת ה' לכאו"א כפי ערכו ומהותו. וביאור זה הוא כי הנה חלל השמאלי המלא דם הוא בחי' גבורות והיינו בחי' מרירות על עוצם ירידתו מאור פני הוי' והשתקעותו בעניני עוה"ז אשר לא לה' המה, וחלל הימני מלא רוח חיים בחי' חסדי' היינו בחי' שמחה של מצוה ישמח ישראל בעושיו הם בחי' המצות שנתלבשו בעשי' ששמח בהם מצד גילוי אלקות הנמשך ע"י כו' שהם אברי' דמלכא, ואף שאין הגילוי עתה כ"א לע"ל רק עתה הוא ההמשכה ועדיין היא בהעלם עד לע"ל, וכידוע בפי' זורע צדקות ומצמיח ישועות, שעכשיו היא הזריעה של המצות שכולם נק' בשם צדקה ולע"ל יהי' הצמיחה וההתגלות. וזהו ישועות שהוא ענין פנה והטיה כמו וישע ה' שע"ה נהורין כו', מ"מ יתכן גם עתה השמחה מאחר שההמשכה היא עכשיו לכן שמח בהם ע"ש הגילוי שיהי' לע"ל. וה"ז כמו מי שבכיסו מרגליות ששמח בהם אף גם בשעה שאינו רואה אותם בפועל אחר שמובטח בהם שישנם בידו וכשיוציאם יראם ויתענג מהם. וכמ"כ הוא ענין השמחה מאשל מצוה בחלל הימני שבלב אף שעדיין אינו כלל גילוי אלקות ואדרבה הרי הוא בבחי' מרירות מצד ירידת נפשו כו' מ"מ תהי' השמחה מן המצות שהן המשכות א"ס ב"ה, ולע"ל יהי' הגילוי כו'.

והנה המרירות והשמחה אינם סותרים זא"ז כלל, כי הרי המרירות הוא על ירידתו בחומריות עוה"ז מצד עצמו, והשמחה היא מן המצות שהן רצונו ית'. וזהו חדוה תקיעה בלבאי בסטרא דא ובכי' בסטרא דא, ואדרבה כל שתהי' המרירות יותר מן הירידה והעדר הגילוי אז יהי' יתרון השמחה אח"כ בקיום המצות כו' וד"ל. וזהו פי' ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך שיהי' גילוי אלקותו ית' בב' חללי הלב, דהיינו במה שיהיו שניהם מלאי' בעבודת ה' כל חלל מהם כפי בחינתו ומדרגתו זה בבחי' גבורות וזה בבחי' חסדים, וגם בכל איש ואיש לפי ערכו כמ"ש במ"א.

ה) אך הנה כל זה הוא בזמן שהוא כפי הראוי כשעובד ה' באמת להיות במרירות ובשמחה חדוה מסטרא דא כו' אבל כשאינו כן ואז ב' חללי הלב הנ"ל אינן מלאי' בעבודת ה' אלא נהפוך הוא שמלאי' בתאוות העולם הזה שהמרירות שבחלל השמאלי היא בעניני עולם הזה בהעדר בני חיי ומזוני וכיוצא, וכן השמחה שבחלל הימיני היא משלימותו בתאוות עולם הזה, וזהו ענין הגלות ושעבוד מלכיות שנשתעבד בב' חללי הלב להיות מלאים מרצונות אחרים אשר לא לה' המה שבהם יהי' הצער מההעדרן והשמחה משלימותם כו', ועל זה אמר הנביא ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, ציון הוא לשון סימן כמו הציבי לך ציונים כו', אנא סימנא כו', והוא בחי' פנימיות הלב שהוא בחי' האהבה הטבעית ואהבה המסותרת בלב איש ישראל, וגם היא בגלות כמ"ש ויצא (וירד) מבת ציון כל הדרה, ותפדה במשפט הוא בחי' הלכות התורה כדת"א ע"פ כמשפט הראשון כהלכתא קדמייתא כו' וכמארז"ל אין הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות שנאמר גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם כו'. ושביה היינו ב' חללי הלב שהם השבוי' של ציון שנשבו ממנה, אבל ציון עצמה אינה בחי' שבוי' שהרי לא הלכה בגלות, רק שירד ממנה כל הדרה כו', והמה יפדו בצדקה.

והענין כי ב' חללי הלב הם שבוי' ממש שיצאו מרשות לרשות אחר כו' שמקודם הי' המרירות והשמחה בעבודת ה', ועכשיו הרי יצאו מרשותו ונכנסו תחת רשות אחר ממש, שהרי המרירות והשמחה הם בתאוות עולם הזה, שהמרירות שהי' ראוי להיות על ריחוקו מה' עתה נהפוך הוא להיות על חסרוני העולם הזה וכן השמחה שהי' ראוי להיות מן המצות עתה היא בתאוות עולם הזה, והרי הם כשבוי' ממש שנכנסו ונשתעבדו תחת רשות אחר כו', אבל בחי' ציון שהוא בחי' פנימיות הלב שהוא בחי' האהבה הטבעי' המסותרת בלב איש ישראל לא נכנסי' תחת רשות אחר שתהי' בחי' אהבה זו נמצאת בבחי' תאוות העוה"ז כי אין לה לעומת זה כלל בקליפות כמ"ש דוד המלך ע"ה הצילה מכפירים יחידתי כו', רק שירד ממנה כל הדרה, שלא תהי' מאירה בגילוי להיות בבחי' מסירת נפש לאבי' שבשמים רק תהא מסותרת ונעלמת כו' אבל ומ"מ לא יצאה מרשותו לגמרי מבלהיות תחת רשות אחר שהרי אפילו קל שבקלים יכול למסור נפשו על קדוש השם, מחמת האהבה הטבעית שבו שהיא לה' לבדו רק שהוא בהעלם, אבל כשיגיע למדה זו אזי ימסור נפשו כו'.

ולכן נקראת ציון לשון סימן שהיא בחי' עדות וסימן בישראל על היותם עם ה' למסור נפשם נגד ה', ולעולם לא תכבה נרה לגמרי כו', ולכן תפדה במשפט שהוא בחי' עסק התורה שהיא בחי' חכמה עילאה שמאיר בה עצמות א"ס ב"ה הפשוט וע"י עסק התורה, אזי מתקשרת נפשו שהיא גם כן עצם פשוט בעצמיות א"ס ב"ה הפשוט בתכלית הפשיטות המלובש בהתורה כו' ואזי תהי' חוזר וניעור משנתה להיות פנימי' האהבה בגלוי לה' כו', וז"ש רז"ל המאור שבה הי' מחזירן למוטב המאור שבה דוקא כו' וכמ"ש במ"א וז"ש כי תורה אור כו', אבל שבי' בצדקה דהיינו ב' חללי הלב שנכנסו תחת רשות אחר ונשתעבדו בהם הקליפות ואין התורה מועלת להם לעוררם, כמו שמועלת לבחי' ציון ופנימי' הלב לפי שלא נשתעבדה להקליפות רק היא בבחי' שינה בלבד כו' אבל אלו נשתעבדו ממש ונק' שבוי' כו' ואף על פי כן גם הם יפדו ע"י הצדקה כי הצדקה היא בחי' רחמנות על העני שנק' מת להחיותו ומדה כנגד מדה נתעורר מלמעלה גם כן בחי' רחמים רבים להוציאם ממאסר הקליפות שבחייהם קרויים מתים כו', וכמ"ש ברחמיך הרבים רחם עלינו ותן בלבנו בינה, שמה יהי' פעולת הרחמנות לז"א לתת בלבינו בינה ונודע דבינה ליבא והיינו בחי' התגלות לבו שהוא בחי' ב' חללי הלב שע"י התעוררות רחמים רבים העליונים שמתעוררים עליו מלמעלה ע"י הצדקה שמרחם הוא על העני למטה ניתן בו בחי' בינה וע"י הבינה ובינה ליבא מתעוררים ב' חללי הלב שיצאו ממאסר הקליפות ולהיות מלאי' בעבודת ה' כנ"ל וד"ל.