זאת התורה אדם כי ימות באהל
תתטוזאת התורה אדם כי ימות באהל
א) סוף ברכות דס"ג ע"ב, ד"א הסכת ושמע ישראל כתתו עצמיכם על דברי תורה (וזהו ענין שמן זית זך כתית למאור, ע' רבות תצוה ר"פ ל"ו כי התורה נק' שמן), כדר"ל דאר"ל מנין שאין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה (היכן מצוייה) אדם כי ימות באהל (באדם שממית באהלי תורה), וע' לקמן סעיף ה' מ"ש, וע' במא"א אות מ"ם סעיף ל"ג מיתה בקדושה כו' ע"ש, ויש להעיר מענין הלל הזקן שלא הניחו שומר ביהמ"ד כו' וע' בחגיגה פ"ב די"ד שמקמטין שינה מעיניהם כו' ובפ"ב דעירובין דכ"ד ע"פ שחורות כעורב במי שמשחיר פניו עליהם כעורב תתטזכו' וזהו ענין עמל תורה וע' בספר מנורת המאור נר רביעי חלק ראשון פרק ה'.
ב) זח"ב תרומה קנ"ח ב' פי' ענין זאת ע"ד כ"א בזאת יתהלל המתהלל כו', וזאת ליהודה, וזאת הברכה וזהו ענין זאת התורה אדם כי ימות באהל, אין ד"ת מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, ולית מיתה אלא עוני, דעני חשוב כמת, וכ"ה בפ' תצא דרע"ט ע"א, וע' מענין עני חשוב כמת בזהר בחוקותי דקי"ג ע"ב ובפי' הרמ"ז שם וע"ש דעני בסוד סיהרא ל"ל מגרמה כלום, ועמ"ש בת"א פ' יתרו סד"ה בחודש השלישי בענין ישראל מונין ללבנה שהם בבחי' ביטול כו' ומ"ש בפ' ויקהל בד"ה קחו מאתכם תרומה בענין לחם עוני, ע' עוד מענין אדם כי ימות באהל בזח"ב פ' שמות דף ג' ע"א ופ' משפטים דקי"ז ע"ב.
ג) זח"ג פ' צו דכ"ט ע"ב ותורה דא אדם הה"ד זאת התורה אדם כו'. והנה מבואר בת"א פ' יתרו בד"ה זכור ושמור בדיבור אחד, שדרך וסדר ההשתל' כו' הוא בבחי' אדם בג' קוין כו' והתורה והמצות מלובשים ג"כ בג' קוין תורה ועבודה וגמ"ח כו' וכדי להעלות התורה ולקשרה באא"ס ב"ה ממש שלמעלה מבחי' אדם כי לא אדם הוא, הוא ע"י ישראל כו' וניתן להם כח זה במ"ת שהם יעלו וינשאו בחי' אדם למעלה מבחי' אדם כו' ע"ש באריכות ובהביאור, והעלאה זו זהו ע"י ק"ש ותפלה למס"נ באחד ע"ד האבות הן הן המרכבה, וזהו אין התורה שהיא אדם מתקיימת דהיינו ענין התקשרותה באא"ס ב"ה ממש, אלא ע"י אדם כי ימות באהל היינו במי שממית עצמו עליה שעי"ז מעלה ומגביה בחי' אדם לבחי' ומדריגת כי לא אדם הוא וזהו עיקר קיום התורה, כי הקיום נמשך מבחי' אני הוי' לא שניתי, בחי' אמת מוצא מים חיים אשר לא יכזבו מימיו כו', עמ"ש בלק"ת פ' מסעי ע"פ ויכתוב משה בענין חותמו של הקב"ה אמת.
זהר אמור צ"ח א' לכו לחמו בלחמי, והאי איהו מאכל אדם דאיהו יו"ד ה' וא"ו ה', זאת התורה אדם.
ד) זח"ג פ' שלח קנ"ט א' הקשה הרי תורה קדמה אלפים שנה לעולם וכתי' בה זאת התורה אדם כי ימות באוהל, ור"ל אפילו לא חטא הי' מוכרח למות ואמאי, ועוד דמשמע דבחטא עה"ד מת, ותוכן התירוץ פי' המק"מ וז"ל שאעפ"י שכתובה מיתה בתורה יש בה פירושים אם לא יזכה תהי' מיתה ממש, ואם יזכה תהי' התעלמות שיתעלם בעולמות העליונים כאליהו עכ"ל, וע"ש שהתעלמות זו זהו ע"ד ששואלים המלאכים איה מקום כבודו וזהו ויברא את האדם בצלמו כו', וענין איה מקום כבודו זהו ענין כבלע את הקדש דפי' הבחיי ס"פ במדבר עליית הכבוד בבינה כו'. ובזה אפשר לפרש המד"ר פ' שמות ע"פ וימת יוסף אעפ"י שמת יוסף ואחיו אלקיהם לא מת אלא ובנ"י פרו, דלכאורה הל' תמוה, דלשון מת או לא מת אין שייך רק בנבראים ואיך שייך הלשון כן על הממציא כל הנמצאים הקדמון הנצחי, אלא דהנה מ"ש במשנה תורה לשון הוי' אלקיך, פי' בע"ח דקאי על ז"א דאצי' ולכן אמר אלקיך כי משה זכה לבינה שלמעלה מהז"א והיינו כי ישראל מושרשים בז"א דאצי', ואף דמבואר במ"א דכל שמות תתיזאלקות הכל הכוונה להבורא ממש, מ"מ המכוון דהיינו אא"ס כשנתצמצם להתלבש במדות אבל אוא"ס מצד עצמו לאו מכל אלין מדות איהו כלל. והנה מבואר בפע"ח גבי חג השבועות בפי' המשנה בן חמש שנים למקרא כו' עד בן שבעים לשיבה כי הם כמה בחי' ומדריגות גדלות דז"א ואמנם בהיותו למעלה בא"א אז נק' ז"א זקן ואז זקן שלו לבנה כבן ע' שנה או כבן שמונים שנה שמלבין זקנו והענין כי אז בזקנותו עולה עד דיקנא דא"א כו' עכ"ל יע"ש, וצ"ל לפי"ז איך יפרש סיום המשנה בן מאה כאלו מת כו', וצ"ל דכאלו מת אין ר"ל מת ח"ו, אלא שנתעלם מן העולם, כי יש ימי עולם שהם בז"א וימי קדם שהם בא"א, והנה בן שבעים זהו העלי' בז"ת דא"א אבל בן מאה היינו העלי' גם בג"ר ואז חשוב כאלו עבר ובטל מן העולם ר"ל שהוא למעלה מבחי' ההשפעה בימי עולם, וזהו המתנשא מימו"ע, בחי' ע"י שנעתק ונבדל מיומין עילאין דימי עולם, ונק' שם חסד דלגאו שלמעלה מחסד דלבר הנק' חסד עולם והיינו שמבחי' חסד דלגאו א"א שיומשך ההמשכה גשמיות כ"א ע"י התלבשות בחסד דלבר, וזשארז"ל ע"פ היתה כאלמנה, ולא אלמנה ממש אלא כאשה שהלך בעלה למדה"י, ודעתו לחזור אליה, והיינו ענין קוב"ה בגלותא סליק לעילא לעילא לגבי מהו"ע ית' וע' בסידור ע"פ יתום ואלמנה יעודד ובת"א בד"ה וארא אל אברהם, וזשארז"ל אעפ"י שמת יוסף הו"ע ההשפעה והיחוד כו' שבגלות נק' אבר מת אבל אלהיהם לא מת, כי אף שז"א עלה לעילא לעילא בסוד בן מאה שנים כאילו מת, אינו רק הסתר והעלם ע"ד ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, אבל עכ"ז כי אתה אבינו, רק שאותותינו לא ראינו כמ"ש בת"א ע"פ ומרדכי יצא וע"פ כי אתה אבינו ובד"ה אני ישנה. והנה עלי' זו דז"א בא"א לפעמים הוא חסרון האור למטה ע"ד קוב"ה סליק בגלותא כו' כמ"ש בזהר פ' אחרי דע"ה א' בפי' אוי, ולפעמים אדרבה לשבח כענין הנ"ל והחיות נושאות בחי' כמראה אדם לקשרו בבחי' כי לא אדם הוא כו', והתירוץ כשהוא ע"ד וכד אנת תסתלק מינייהו אשתארן כו' שהוא הסתלקות האור מהכלים זהו גריעות וחסרון אבל אם הוא עליית הכלים לקבל אורות גבוהים כמו שבת ויוכ"פ זהו מעלה, ועמ"ש מזה באגה"ק בסופו ובלק"ת בד"ה את שבתותי תשמרו. ועפי"ז יובן ענין אין התורה מתקיימת כו', כי הנה עליות ז"א בא"א זהו ענין בן מאה כאלו כו', וזהו כי לא יראני האדם וחי דיש לפרש אפי' על ז"א דאצי' שמקבל רק מבחי' נה"י דא"א אבל להיות בו גילוי פנימיות הכתר זהו א"א בעוד הכלים דז"א הן כמו שהן, וצ"ל עליות רבות עד שיהי' בן מאה כאלו כו', והמשכה זו זהו ע"י שהאדם ממית א"ע על התורה כו' ע"י מס"נ באחד כו' שע"י הזדככות חומר הגוף שלו עבור התורה מעורר כן למעלה עליות והזדככות הכלים דז"א כו' וע' בלק"ת פ' אמור בביאור ע"פ ונקדשתי בענין הקדוש הראשון עליות ז"א כו' ובביאור ע"פ שימני כחותם כו'.
תתיחה) במא"א מ"ם סעיף ל"ג מיתה בקדושה אשתכחן בסוד מי (היינו בינה) שממיתה עצמה לקיים התורה שהוא ז"א עכ"ל, וע' מזה בע"ח שער עי"מ פ"ג. ומצאתי הבנה ע"ז באו"ת מהמגיד נ"ע ברמזי אגדת חז"ל דמ"א א' וז"ל פי' כי כשהאדם מדבר אז אינו יכול להבין בהבנתו מה (נ"ב כמ"ש בסידור בדרושי החתונה בד"ה שמח תשמח ריעים, שזהו ענין ע"כ יעזוב איש את אביו ואת אמו כשצ"ל ודבק באשתו שהוא הדבור עכ"ה) ואם הוא מבין דבר על בוריו אז אינו יכול לדבר כראוי (נ"ב כמו במשה שהי' כבד פה שמחמת שהי' חכ' לא יכול להשפיל א"ע בהדיבור עכ"ה) ואז הוי הדיבור מת, ולהיפך הוי הבינה מת כביכול, כי הדבר שאינו מושל מחמת חבירו נק' מת, וזהו ידוע כי לכל דבר שבעולם צריך יו"ד מדות ואם אין הנצחון שמנצח את המניעות ממנו אז אין הדבר נגמר לפועל (נ"ב ע' באג"ה סי' ט"ו איך ע"י נה"י דוקא נמשך ההשפעה והנצח הוא לעמוד נגד המונע ההשפעה כו' ע"ש וכוונת האו"ת כאן לבאר ענין נה"י בבינה עכ"ה) וכן ההבנה צריך יו"ד מדות ועיקר הם הנה"י (נ"ב ר"ל ע"י נה"י דבינה נגמר ענין ההבנה שהם המשפיעים שפע ההבנה עכ"ה) והנה מי נק' הבינה כי מה שאני מבין אני שואל מי זאת ואם אינו מבין לא שייך לשאול מי (נ"ב ע' בזהר בראשית בתחלתו בענין מי דקיימא לשאלה כו' עכ"ה) לכן מי מרמז על אימא לכן מי שרוצה ללמוד תורה צריך ללמוד בקול ודבור לכן צריך להמית את המי דהיינו נה"י דהבנה עכ"ל, נ"ב וזהו ע"ד על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו איש הוא הקול ודבק באשתו הוא הדבור שמוכרח לעזוב החו"ב וע' בזהר ר"פ ויצא גבי ויצא יעקב מבאר שבע בינה וילך חרנה מל' שזהו ענין ע"כ יעזוב כו' ע"ש. ועפי"ז יבואר גם כן דברי הע"ח הנ"ל כי הנה התורה הוא ז"א אך קדמה אלפים שנה שהם או"א וכשצ"ל ההשפלה מבחי' אלפיים לבחי' ז"א הנק' קול ומל' נק' דבור בהכרח אין מאיר ההבנה כמו שהיא בעצם הבינה וזהו מי בינה שממיתה עצמה נה"י שלה בכדי שיומשך התורה שהוא ז"א. עוי"ל מי שממית ע"ד בן מאה כאלו מת ופי' בן מאה ע"ד מה ה' שואל מעמך א"ת מה אלא מאה ברכות אך הענין שיהיו כל הי"ס שבנפש הנכללים בה' בחי' נרנח"י יהיו מאירים בנפש עד שכל א' כלול מיו"ד וע"ד הריני כבן ע' שנה אף שהי' בן י"ח, ור"ל שהאיר בו מדריגת בן שבעים לשיבה, והנה י"ל בן שמונים בינה, בן תשעים לשוח ע"ד ויצא יצחק לשוח וע"ד עיר סיחון ל' הזזה כו', בן מאה זהו כתר יחידה וכשמאיר בו יחידה ה"ז כאלו מת ומאיר בו איזו גילוי מבחי' במיתתן רואין וזהו מי שממית עצמו עליה שמאיר בו בחי' ע"ס בשלימותן.