באור הדברים ע"פ מקושש עצים

צטבאור הדברים ע"פ מקושש עצים

באור הדברים ע"פ מקושש עצים כו', הנה תחלה צ"ל בענין שבת עפמ"ש כי בו שבת כו' אשר ברא לעשות וצ"ל מהו בחי' עשי' למעלה, אך הוא עד"מ כמו בנפש יש ג' לבושים מחדו"מ ופי' מעשה היינו בחי' כח המעשה, כמו כשזורק אבן הרי נמשך כח מן היד על האבן להגביהו באויר הפך טבעית האבן, ונמצא בחי' עשי' הוא ג"כ כח והתפשטות הנפש כמו הדבור, אלא שהוא מחיצוניות הנפש, וכח הדבור הוא נמשך מפנימי' הנפש יותר מכח העשי' ומתגלה בה' מוצאות הפה, וכח המחשבה הוא יותר פנימי מהדבור, וכך יובן למעלה רק כי לא מחשבותי מחשבותיכם וכן בדבור ומעשה, כי דברי אשר מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עושה היינו בחי' דיבור, ודיבור הנק' בשם עשי', כי דבורו של הקב"ה חשיב מעשה, והנה כשאמר הקב"ה יהי אור הנה מתחלה הי' צירופי אותיות אלו בהמחשבה שהוא בחי' פנימי' יותר מהדבור, ונברא עי"ז האור בעלמין סתימין, וכשנמשך אח"כ ונתלבש המחשבה בהדבור שהוא לבוש חיצון לגבי מח' נברא מזה האור שלנו (ואלמלא לא נתלבש בהדבור לא הי' יכול להתלבש החיות מהמח' עצמה באור שבעלמין דאתגליין, רק ע"י שהדבור מלביש ומעלים על המח'), וכן עד"ז ביהי רקיע ע"י המחשבה נברא הרקיע הנמתח על הנשמות בג"ע כמ"ש ענינו בזהר הובא בתניא שער היחוד והאמונה, וע"י התלבשות המח' בדבור נברא הרקיע למטה, אלא שנאמר בו ויעש כו' את הרקיע דהיינו ע"י התלבשות בלבוש וכח העשי' כדי לעשות גשמי' הרקיע, וכח זה הוא למטה במדרגה ממו"ד, וכמ"ש אף עשיתיו הפסיק הענין כו' (וענין כח העשי' הוא ג"כ בחי' אותיות הדבור, שהרי בדבר ה' שמים נעשו, אלא שיש אותיות הדבור שמאירים בהם חג"ת זהו אותיות עליונים יותר, ויש לפעמים שאין מאיר בהדבור בחי' חג"ת רק בחי' נה"י זהו נק' בחי' עשי', כך נת' ע"פ יפו פעמיך בנעלים. גם י"ל ע"ד חילופי האותיות ע"י קאלפי ביתות א"ת ב"ש, זהו בחי' הסתר והעלם בלבוש כמו משל שמעלים הנמשל כו', עד"ז י"ל החילוק בין דבור לעשי' למעלה).

והנה לעולם ה' דברך נצב בשמים גם עתה, וגם בשבת אין האותיות מסתלקים, אלא ששובת מבחי' אשר ברא לעשות, שבוי"ב הוא אשר ברא אלקים לעשות דע"י שם אלקים נמשך ונתצמצם בבחי' לעשות, בחי' כח העשי', אבל בשבת עד"מ מתעלה השכל והמחשבה מלהיות מתלבשים בעשי', ועולים בעצמותם ונמשך החיות למטה ג"כ מאותיות המח', ולכן ארז"ל דבור אסור הרהור מותר, וכמ"ש במ"א בד"ה שובה ישראל עד כו' (ואע"פ שנת' שאם לא הי' התלבשו' המח' בדו"מ לא הי' נתהוה גשמיות העשי' מ"מ מתקיימים בשבת ע"י המח' כיון שכבר נתהוו ע"י הדבור ועשי' בתחלה. וע' באוצ"ח מבואר כה"ג גבי התהוות הכלים שהי' צ"ל ע"י הסתלקות האור דוקא שאל"כ לא הי' נתהוה הכלי ואחר שכבר נתהוו הכלים אזי האורות מתלבשים בתוכן ואינן מתבטלין מחמת זה כו' וזהו דוגמא למש"כ).

והנה כתי' ושמרו כו' לעשות את השבת לדורותם, הגם דשבת מיקדשא וקיימא מ"מ שייך לעשות דהיינו לדורתם שיתגלה למטה להיות הבחי' דירה בנש"י, וגם לדורתם לשון נצחיות היינו שיתגלה מלמעלה מהזמן בזמן, שגם בבחי' הזמן יתגלה בחי' שבת שהוא בעצם למעלה מהזמן שלכך מונים כל יום ראשון שאחר השבת יום ראשון כו' (וענין גילוי זה מלמעלה מהזמן בזמן מבואר הפי' בתניא ח"ב גבי שילוב הוי' באד'). וההמשכה זו זהו לעשות את השבת, וזהו ע"י מי שטרח בע"ש כו'. ויש בזה ב' בחי', הא' ע"י התפלה שהוא עליי' נה"ב שנלקחה משמרי האופנים להיות ע"ד והאופנים ברעש גדול, ועיקר הרעש מחמת כי קדש כו', והב' ע"י ביטול היש לאין בכל מעשה המצות שעי"ז נמשך גילוי אא"ס ב"ה ממש. והגילוי בב' בחי' מקיפי' ופנימי', שע"י ביטול היש לאין הוא גילוי פנימי', וע"י רעש גדול בבחי' מאדך בלי גבול הוא גילוי המקיפים, וד"כ גם התפלה עצמה כלולה מב' בחי' אלו שהרי הכח להתפלל נמשך מבירורי המאכלים שנעשה מהם חיות פנימי, ואח"כ נמשך מזה בחי' רעש גדול אשר זהו בחי' מקיף כו' כנ"ל.

והנה ע"י גילוי בחי' אור א"ס ממש עי"ז יוכל להיות עליות הנשמות בבחי' לאשתאבא בגופא דמלכא, שמקודם נמשכו מבחי' לבושין, ושיוכללו בבחי' גופא זהו ע"י גילוי אא"ס ב"ה בעצמו (וכמו קי"ס שהים הפך ליבשה זהו בעתיקא תלי' כו', אדון הנפלאות, וזהו לידת הנשמות שהאצי' יומשך בבריאה, ועד"ז ג"כ עליות הנשמה לאשתאבא בגופא צ"ל ע"י המשכת אא"ס ממש), ולכן זהו דייקא ע"י קיום התומ"צ בעשי' גשמיות שע"י בירור נה"ב וביטול היש לאין עי"ז דוקא נמשך גילוי א"ס ב"ה ממש. כמו והחיות נושאות את הכסא ובחי' אדם שעה"כ לבחי' כי לא אדם הוא כו', או כענין העלא' מ"ן דוקא מהתחדשות כמו צפור המדברת כו'.

קאובזה יובן ענין התחברות ב' העצים עה"ח ועה"ד בשבת, כי הנה עה"ח הוא בחי' ח"ע כדכתיב והחכמה תחי', ואורייתא דמחכמה נפקת נא' בה עץ חיים היא, וזהו ובעצרת על פירות האילן אילנא דחיי שבעצרת הוא מ"ת שהוא בחי' עה"ח, וזהו שאנו מברכים ברכת התורה וחיי עולם נטע בתוכינו ובשמ"ע אנו אומרים כי באור פניך נתת לנו תורת חיים, ופי' חיים הוא כמאמר איהו וחיוהי חד דקאי על התלבשות אא"ס ב"ה בחכמה עילאה, ואיהו וגרמוהי חד קאי על התלבשות במח' עילאה שמשם שרש נש"י, וזהו ירידת הנשמות למטה בגוף ירידה צורך עלי', להעלותן מבחי' יחוד דאיהו וגרמוהי לבחי' יחוד עליון יותר דאיהו וחיוהי חד שהוא יחוד אא"ס ב"ה בח"ע, שעיקר השראת אא"ס הוא בחכ' דוקא כמ"ש בתניא פל"ה בהג"ה, והיינו עליותן בבחי' עה"ח וזהו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וכמאמר כי הוא חיינו כו'.

אך איך יהי' עלי' זו מבחי' איהו וגרמוהי לבחי' איהו וחיוהי זהו דוקא ע"י בירור נה"ב וביטול היש לאין, דהנה כתיב והחכמה מאין תמצא שבחי' אין הוא למעלה מבחי' חכמה, וז"ש בזהר ע"פ היש בה עץ אם אין שבחי' אין הוא למעלה מעלה מבחי' עה"ח. והנה ע"י ביטול היש לאין ממשיכים בחי' אין ממש מה שלמעלה מהחכמה, וז"ש בעקדת יצחק ממעל לעצים פי' למעלה מבחי' ב' העצים עה"ח ועה"ד כו', ועי"ז יתכללו הנשמות מבחי' איהו וגרמוהי לבחי' איהו וחיוהי, שבחי' אין הוא המחבר ב' בחי' אלו כו'. והנה בירור נה"ב וביטול היש זהו בירור עה"ד טו"ר שמבררי' הטוב מהרע ויתפרד הרע ובכח בירור זה נמשך בחי' אין כו', וזהו התחברות ב' העצים בשבת דוקא שאז מתפרד הרע מהטוב ועולה הטוב דק"נ ונכלל בקדושה כו', והנה העה"ד מתברר ומתאחד עם עה"ח וגם העה"ח בחי' ח"ע מתעלה עוד בבחי' כתר שהוא בחי' אין, וזהו"ע שבת תתאה וש"ע כמ"ש במ"א ע"פ שבתותי תשמרו כו'.

ובזה יובן מה שהתומ"צ עולים ע"י התפלה והשבת דוקא, דלכאורה תמוה למה התומ"צ צריכין להתעלות ע"י עוד דבר, אך כי התורה הוא בחי' אדם רמ"ח מצות רמ"ח אברים ע"י בירור וכו' והוא בחי' ח"ע, והעלי' הוא ע"ד והחיות נושאות לבחי' כי לא אדם הוא, ועלי' זו הוא דוקא ע"י בירור נה"ב וביטול היש שזהו בחי' התפלה כו', ושבת אותיות תשב תשו"ע כו' בחי' ביטול.

וזהו"ע חטא המקושש עצים עוקר דבר מגידולו, היינו כשמפריד היש דעה"ד שלא יהי' בטל לאין ועי"ז מקושש ב' העצים כי להיות עלי' עה"ח בחי' והחכמה מאין תמצא שיוכלל ויתעלה בבחי' אין ממש שזהו ענין שבת עילאה הוא בא ונמשך מחמת ביטול היש דבחי' שבת תתאה כו', וזהו למהוי אחד באחד.

————————————