ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים
צבויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים
[נאמרה בק' ראהטשאוו הבירה שנת תקצ"ו לפ"ק]
ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת, ופי' בזוהר דהוי דייק באילנא דעה"ח ועה"ד טו"ר כו'. הנה כתי' ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת וכו' וצ"ל דקדוק הלשון שאמרו לעשות מה זו שמירה לעשי', אך הענין יובן בהקדם כללות ענין שבת מהו דכתיב כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש, ששת ימים עשה ה' את השמים כו' היינו ע"י הע"מ כי הוא אמר ויהי יהי אור ויהי אור כו' תוצא הארץ כו' ויהי כן כו' וע"כ פי' וביום השביעי שבת לכאורה היינו שנח ופסק מלדבר ולהוציא אותיות אלו דע"מ, ולפ"ז קשה והלא מתקיימים העולמות וכל אשר בהם בשמים ממעל ועל הארץ מתחת מאותיות אלו דע"מ והמה חיות העולמות ממש וקיומן ומתלבשין בתוכן כמ"ש ע"פ לעולם ה' דברך נצב בשמים כו', ואילו היו האותיות מסתלקי' אפי' רגע א' מיד היו כלא היו כמו קודם שאמר יהי רקיע כו' בק"ו מקי"ס וא"כ בשבת ששבת ממלאכתו ונח מלדבר ומלהוציא מילין יהי אור יהי רקיע א"כ איך מתקיימים העולמות והנמצאים המחודשים מאין ליש ע"י אותן האותיות דע"מ כו' כידוע דאין ויש הן תרין רעין דלא מתפרשין, והענין דכתי' בשבת כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות לכאורה הוא כפל לשון ברא לעשות כו', אמנם הענין כי הוא עד"מ אדם העוסק באיזה מלאכת עבודה כמו המצייר איזה ציור או כותב איזה כתב בדעה והשכל שבשעת עסקו במלאכה זו הרי המח' מתלבשת בהעשי' ההיא ולעיין ולהשגיח בפרטות המלאכה ההיא להוציא אל הפועל ובתוך המח' מתלבש השכל שהוא חושב ע"פ עצת שכלו כו' ואחרי כלותו לעשות את המעשה בגמרו את המלאכה אזי תנוח מחשבתו ותחדל מעשות ואז יעיין ומסתכל בפ"ע בטיבות המלאכה איך שיפה עשה מאוד ואז יתענג מזה, ותענוג זה הוא המתגלה דווקא אחר גמר המלאכה בעת שנגמרת כולה שאז מתבונן בטובה ומתכשרת לפניו ונמשך בה תענוג משא"כ באמצע עסק המלאכה אין לו תענוג עדיין רק אדרבא כוחות הנפש מושפלין בעמל ויגיעה לפעול המלאכה ההיא כנ"ל, וכך עד"מ למעלה שבוי"ב הי' ירידת והמשכת אלקותו ית' להוות העולמות עם היות כי בדבר ה' לבד השמים נעשו הרי בתוך הדיבור מתלבשת המח' שהרי כלום מדברים אם לא מה שחושבים והמח' היא לפי השכל וכך כתיב בחכ' יסד ארץ כו' ואח"כ ביום השישי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם שנגמרה מלאכת התהוות העולמות אזי ויכל אלקים וכתרגומו כו' כי ויכל הוא כלתה נפשי כו' כלומר שהתענג ממלאכתו אשר עשה בשי"ב הנ"ל כי הוכשרו מאוד בעיניו כמ"ש וירא אלקים את אשר עשה והנה טוב מאוד וזה נק' שביתה ומנוחה כלומר שנח ממלאכת עבודה שבבחי' עמל ויגיעה רק אז הוא עליית העולמות שמתעלים בבחי' תענוג העליון סתימא דכ"ס שהוא ית' מקבל נחת מזה שזה מקור התענוג העליון והוא ענין עליותיו כו' ולכן שב"ת אותיו' תש"ב כי הוא בחי' צגתשו' עליונה כדכתי' תשב אנוש כו' שהוא צ"ל בשבת, וע"פ הקבלה הוא בחי' ומדריגת עולם הבריאה דאימא שהיא תשו"ע מקננא בכורסיא כו' ולכן מתקיימים העולמות גם בשבת כי השביתה אינה ענין הסתלקות צירופי אותיות שנמשכו בשי"ב ממש רק שהוא בחי' שביתה ונייחא דרוחא ממלאכת עבודה שבבחי' עמל ויגיעה ע"י התגלות התענוג עליון כו' וד"ל, וזהו ענין מ"ש כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא וכו' לעשות פי' שהשביתה לא הי' רק מבחי' לעשות דהיינו מה שהיה מקודם בחי' עסק עשי' גשמי' שהוא ענין מלאכת עבודה מזה שבת ביום השביעי ע"י עלי' בבחי' תענוג עליון וכו' אבל הצירופי אותיות באמת אין מסתלקין גם אפי' על רגע א' כנ"ל, והנה כדי שימשיך האדם קדושת השבת ע"ע להאיר בו מקדושת היום שהוא ענין בחי' ומדריגות התענוג עליון הנ"ל לזה צריך הכנה בתחילה בששת ימי השבוע כמארז"ל מי שטרח בע"ש יאכל בשבת והוא בחי' התפילה של כל יום שהתפילה נק' בזוהר בשם סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה אשר בו וע"י מלאכי אלקים עולים ויורדים בו דהיינו שכל הטוב שאדם עושה בכל יום בקיום התומ"צ הוא עולה למעלה באמצעיות התפילה של אותו היום וכל התפילה של חול נכללת בשבת וכן בשבת נמשך אח"כ הארה לכל יום מימי החול ע"י אמצעיות התפילה של אותו היום כו'.
וביאור הענין יובן בהקדם להבין תחילה ענין ירידת הנשמות להתלבש בגופות שהיא בחי' ירידה לצורך עלי' כידוע, והענין כי מקור הנשמות הוא מבחי' מח' העליונה כידוע מארז"ל ישראל עלו במחשבה כי המלאכים הן הן שנמשכים מאותיות הדבור כמ"ש רז"ל ועוף יעופף ועוף זה מיכאל כו' והיינו שנבראו בשי"ב שאז הוא שאמר צירופי אותיות אלו ולאחר שית אלפי שנין דהאי עלמא אתבטלא ויפרדו לפי שחיותם הוא מהדיבור וכתיב עת לחשות ועת לדבר שמקודם וי"ב הי' עת לחשות ובוי"ב שאמר העשרה מאמרות וגם עתה שדבריו חיים וקיימים ומלובשים בתוך כל הנבראים הוא עת לדבר ואחרי ככלות הכל אחר שית אלפי שנין דהוי עלמא ויסתלקו בחי' אותיות הנ"ל כי אז הוא עת לחשות אזי גם הנבראים שנתהוו מאותיות הדבור ובכללם המלאכים יופרדו משא"כ הנשמות שנלקחו מאותיות המח' הם נצחיים כשם שהמחשבה עצמה היא נצחיית כו', והנה תכלית ירידתם בגופות הוא צורך עלי' כי הנה גם המח' אע"פ שהיא נצחיות מ"מ אינה נקראת רק לבוש כמ"ש אליהו ז"ל לבושין תקינת לון דמנייהו פרחין נשמתין לב"נ כמו עד"מ בנפש מו"ד הן הן בחי' לבושים שלה כי אע"פ דאחה"ע מהגרון ובומ"ף מהשפתיים כו' לא שבגרון הם מתהווים אלא שמתגלים דרך הגרון והשפתים ושאר הה' מוצאות הפה אבל עצמיות ומהותן הם קבועים בנפש והם בחי' לבושי הנפש ומשם הם נמשכים ומתגלות במו"ד האותיות שבדבור נק' לבושים חיצונים והאותי' שבמח' נק' לבושים פנימים עד"מ בגשמיות כשזורק אבן בידו פעמים יפול האבן בקירוב מקום ופעמים בריחוק וזה תלוי לפ"ע כח הנמשך ומתפשט צדמהיד על אותו האבן להוליכו אם הוא רב או מעט דהיינו אם מפנימיותו או מחיצוניותו וכך ענין האותיות דמו"ד הנ"ל שהאותיות דמח' נמשכים מפנימיות הנפש ונק' לבושים פנימים ואותיות הדבור נמשכו מחיצוניות הנפש ונק' לבושים חיצונים כו' ואף כי המח' היא בחי' פנימיות לגבי הדבור מ"מ לגבי עצמיות הנפש שניהם כאחד נקראו לבושים בלבד להלביש אור הנפש שבהם היא מגלה פעולתן דהיינו שבהם מלבשת את ההשכלה שמשכלת או ההתפעלות שמתפעלת כו' ואין ערך אל הלבוש לגבי העצמיות כנ"ל ועד"ז הוא ענין מו"ד למעלה הגם כי לא מחשבותי מחשבותיכם כו' מ"מ גם מחשבה העליונה שהוא מקור מחצב הנשמות נק' בחי' לבוש בלבד לגבי עצמיות ית' אלא שהוא בחי' לבוש הפנימי ונעלית יותר מהדבור שהוא מקור מחצב המלאכים שהוא בחי' לבוש החיצון, ולכן לא יוכלו המלאכים הנמשכים מהדבור להתלבש בגופות גשמיים אלא גויותיהם רוחניים מרוחניות היסודות דאש ומים כו' משא"כ הנשמות שנמשכים מבחי' המחשבה יכולים להתלבש גם בגופות גשמיים ומ"מ הם בחינות לבושים בלבד, וזאת היא תכלית ירידתם כדי לאשתאבא בגופא דמלכא כמ"ש בזהר שיתהפכא מבחי' לבוש להיות בבחי' גופא דמלכא שהוא בחי' עצמיות אלקות כי ענין בחי' גופא דמלכא הן הם הע"ס חסד דרועא ימינא כו' ומי שעבודתו למטה בזה העולם בבחי' חסד [מבית ומבחוץ דהיינו לגמול חסד עם הבריות ובפנימי' לאהבה את הוי' אזי נשמתו בעוה"ב משתאבת בגופא דמלכא בבחי' חסד] שהוא דרועא ימינא מגופא דמלכא (וכו') [ובו] היא נבלעת ומתכללת וכן גבורה דרועא שמאלא כו' מי שעיקר עבודתו בזה העולם במדה זו דהיינו ע"ד מארז"ל איזהו גבור הכובש את יצרו שלא לתור אחר חמדת הלב ואחר ראיית העינים בכל פרטי האיסורים הן מד"ת והן מד"ס קלות וחמורות ולקדש א"ע במותר לו כו' אזי הוא נכלל אח"כ במדת הגבורה עליונה שהיא דרועא שמאלא דקדושה, וכן ת"ת גופא מי שעבודתו בזה העולם בבחי' רחמנות להיות חונן דלים ומרחם על כל מעשיו של הקב"ה כו' הוא נכלל בבחי' ת"ת, ועד"ז בכל פרטי הע"ס כמו אפי' במוחי' חו"ב חכמה מוחא כו' שהן הן נקראים ג"כ גופא לגבי מהותו ועצמותו ית' הפשוט בתכלית הפשיטות ע"ד המוח הגשמי שבאדם שבו משכן השכל נק' בשם גוף בלבד לגבי עצמות הנפש המופשטת ומושללת מגדר מקום (ומוח) [ושטח] גשמי ככה גם בחי' חכמה עליונה דלא בחכ' ידיעא כנ"ל נקראת בשם עשי' בלבד לגבי מהו"ע ית' כמו שהוא מצד עצמו פשוט בתכלית הפשיטות ונק' גופא, ומ"מ אף כי הגוף מצד עצמו אינו מערך הנפש אבל מאחר שעכ"פ מתלבשת בו הנפש הרי היתה לאחדים עמו ככה ויותר ע"ז למעלה א"ס ב"ה מיוחד בתכלית היחוד בע"ס עליונות הנמשכות ממנו אף שמצד עצמו אין ערוך אליו ית' אעפ"כ הוא וחכמתו וחסדו וגבורתו כו' הכל א' ביחוד עצום ונפלא ונקראים גופא דמלכא אלא שיש בהם מדרגות חלוקות כתבנית גוף האדם עד"מ שיש בו ראש וזרועות ורגלים כו' כך חכמה מוחא היא בחי' ראש כדכתיב ראשית חכמה ומי שעבודתו בזה העולם בעסק הת"ת שהוא חכמתו ית' אזי אח"כ הוא נכלל צהבחכ' עליונה שהוא בחי' מוחא שבגופא דמלכא ועד"ז בפרטיות שאר כל הי"ס והוא בחי' עליי' עצומה ונפלאה, מקודם ירידתם בעוה"ז הי' בחי' לבושים דמכסיין על הגופא שהלבוש הוא בחי' נפרד ממש ואין לו ערוך לגבי העצמות עד שיכול להחליף מלבוש ללבוש כו' משא"כ הגוף שמיוחד ביחוד עצום ונפלא עם החיות שבתוכו, חיבור ויחוד גוף האדם עם נפשו הוא ביתר שאת ויתר עז הרבה מאוד מחיבור הלבוש עם המתלבש תוכו ורחוקים זה מזה כמטחוי קשת וד"ל וא"כ הרי ירידה זו צורך עלייה גדולה היא.
אלא שעדיין צ"ל עוד כי היא גופא קשיא על מה ולמה נהייתה כזאת שלצורך עלייה זו דבחי' לאשתאבא בגופא דמלכא מוכרחים הנשמות לירד מתחילה בעוה"ז השפל ושעוסקים שם בכל פרטי המדריגות הנמשכים שם באותו השפל מגופא דמלכא דהיינו בחי' תורה ומצות שבעוה"ז שנשתלשלו בריבוא רבבות מדריגות לאין קץ מחב"ד ומדות עליונות דקב"ה כנ"ל ועי"ז דווקא ולמה לא יפעלו כזה ע"י עסקם בעולמות הרוחני' בבחי' התו' דשם כידוע שגם למעלה לומדים התו' כמ"ש בגמ' קמיפלגי ברקיע קוב"ה אומר טהור כו' מאן נוכח נוכח רבה ב"נ כו' והוא בחי' פנימיות התורה [וקרובה יותר לח"ע] כו' [לכאורה] ולמה ע"י עסק הרוחני הנפלא שבפנימית התורה דשם לא יוכלו להגיע למדרגת לאשתאבא [בגופא דמלכא] כ"א ע"י ירידתם בעוה"ז דוקא בעסקם בתומ"צ הגשמי' שלפנינו. ויובן זה ע"פ הידוע שהאדם כלול מב' בחי' שונות שהנפש האלקית היא חלק אלוה ממעל דהיינו שבעודה למעלה היתה כלולה ומיוחדת בא"ס ב"ה ביחוד אמיתי ואינה בחי' יש בפ"ע כלל כמו המלאכים שעם היותם למעלה מ"מ הם בחי' יש שהרי יש להם גופות כמ"ש וגויתו כתרשיש אלא שהגוף הוא רוחני מרוחנית שני היסודות אש ורוח כו' ומ"מ הוא בחי' יש עכ"פ והיינו לפי שהתהוותם מהדבור שהוא לבוש חיצון שבפ"ע א"צ לדבר כ"א כשרוצה לגלות דבר לזולתו הנפרד כו' מה שא"כ הנשמות שבעודן למעלה הם מופשטים מחומר שנמשכים מן המחשבה שהוא לבוש הפנימי שתמיד חושב מחשבות גם כשהוא לעצמו וכך הם הנשמות כלולות ומיוחדות במאצילן הא"ס ב"ה, אמנם בחי' גוף האדם הוא גשמי ורחוק מאוד מערך גופות הטהורים של המלאכים וכן גם אפי' הנפש השנית שבאדם היא הנפש הבהמית הנק' נפש החיונית שבאדם היא היורדת למטה להתאוות בתאוות גופניים כאכילה ושתי' וכיוצא, אך אמנם שרשן מאוד נעלה מבחי' האופנים כידוע בענין האופנים ומתנשאים ברעש גדול לעומת השרפים כי השרפים הם המלאכים היותר נעלים שמשיגים אלקותו ית"ב והם בבחי' ביטול עם שהם בבחי' יש לגבי הנשמות, והנה גם במלאכים עצמן יש ב' בחי' א' הם הנק' שרפים שהם המלאכים עליונים במדריגה שמשיגים אלקותו ית' איך שהוא לבדו הוא קדוש ומובדל כו' ולכן הם בבחי' ביטול היש, ועש"ז נק' שרפים כלומר כדבר הנשרף שהוא דבר שהי' ממש ועכשיו כלה ממשו כך הם למטה מן הנשמות במה שיש להם ממש בפ"ע שהם בחי' יש ודבר אבל צומ"מ המה מבטלים ישותם ושורפים ממשן כו', והב' הם הנק' אופנים שמתנשאים ברעש גדול לעומת השרפים והם למטה במדריגה ואינם משיגים אלקותו ית' כמו השרפים רק איך שהוא ית' קדוש ומובדל וה' צבאות אות הוא בצבא שלו כלומר שכל הצבא מעלה אלף אלפים ישמשוני' לגדוד אחד ולגדודיו אין מספר כו' וזהו הריבוי במלאכים ויותר מהמה הוא ריבוי הנשמות כדאי' במדרש ע"פ שמ"ע שם ע' שנשמות הם ע' פעמים כנגד מלאכים כו' וכולם מקבלים חיות מאות אחד והוא כמ"ש בהבראם בה' בראם אשר אי לזאת הם צועקים ברעש גדול שאין יכולים להכיל ההתפעלות העצומה הזאת בקרבם ואומרים ברוך כו' ומבחי' זו נמשכת הנה"ב הנק' נפש החיונית שבדם ולפי שנלקחה משמרי האופנים לכן יורדת למטה להתאוות בתענוגי הגוף באכילה ושתי' וכיוצא בהם אך מ"מ יש בה בהעלם הכח הזה שתעלה ותבא ותגיע למדרי' האה"ר ברעש גדול ועצום מצד שרשה באופנים המתנשאים ברעש כו' ע"י הנה"א המתלבשת בתוכה ומשכלת ומתבוננת בגדול' א"ס ב"ה בק"ש הוא יוצא לאור בגילוי מכח אל הפועל והיינו באמרו שמע ישראל פי' שמע והתבונן אתה הישראל הוא הנה"א איך שה' הוא אלהינו שלנו והוא אחד שכל ז' רקיעים והארץ וד' רוחות העולם ומומ"ט הם מיוחדים בו ית' ובטלים כביטול אות א' כו' ואי לזאת ואהבת את ה' שיהי' אלקיך בגילוי בכל לבבך בשני יצריך שגם הנה"ב מתפעלת וחפיצה וחשיקה לדבקה בו ית' ואז היא האהבה ברעש גדול כו' [כענין ועמך לא חפצתי] כי רב תבואות בכח שור הוא בחי' פני שור מהשמאל שבאופנים שממנו נמשכה הנה"ב שבישראל אלא שצריך להוציא מכח אל הפועל ע"י ההתבוננות, וכל מה שיאריך באחד בהתבוננות אזי תהי' גילוי האהבה ביתר שאת ויתר עז שלכן תיקנו חז"ל לומר ק"ש אחר פסוד"ז ושתים לפני' אף שאין חיובם כ"כ כמו ק"ש שהיא דאורייתא והיא עיקר קמ"ש והוא עד"מ כמו הולד שע"י שהייתו ט"ח דוקא בבטן אמו נעשה בן קיימא ואם ימהר לצאת בח' חדשים יהי' נפל ולא יתקיים בעולם ככה הוא ענין הולדת והמשכת האהבה מן ההתבוננות הנק' אם הבנים שכל מה שתהי' מתעכבת ונכללת תחי' בתוך ההתבוננות דהיינו בפסוד"ז ושתים לפני' שהם סידור שבחיו של מקום ואיך שהמלאכים מקדישים ומעריצים כו' אזי בהתגלותה ויציאותה לאור בגילוי בק"ש באהבתה תהי' חזקה ואמיתית ומתקיימת יותר להיות קבוע ביתד חזק בל תמוט גם על כל היום כולו משא"כ אם הי' מתחיל מק"ש ולהתפעל מיד בואהבת בהתבוננות זאת אזי לא הייתה אהבה אמיתית כ"א חולפת ועוברת כו', וכ"ז היא בחי' אהבה שבתפילת החול שהיא בבחי' רעש גדול ובבחי' צמאון ותשוקה עצומה לפי שעדיין לא השיג את מבקשתו המרווה תשוקתו ובשבת הוא שנאמר מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים שאהבה הוא בבחי' תענוג להתענג על הוי' המתגלה אז ע"י העבודה והרעש גדול שבימי חול שהוא מכין לשבת להיות ע"י זה בשבת גילוי אא"ס ב"ה שהוא רבון עלמין ולא בחושבן כו' שאינו מערך וסוג הי' ספירות כלל, וכעד"מ המה כל מעשה המצות שבימי החול שענינם הוא ביטול היש לאין ובפרט מצות הצדקה שהאדם הוא נותן מיגיע צזכפו ומיש שלו לעני המקבל שהוא בחי' אין נחשב לגבי הנותן כי לית לי' מגרמא כלום, וכעד"ז גם בדברים המותרים שהאדם אוכל ושותה ונהנה מהם לצרכי בריאת גופו כדי שיהי' לו כח לעמוד לפני הוי' ולהתפלל מכח ההוא לשפוך נפשו לה' בתפילתו ולהמשיך אלקותו ית' בלימוד התורה ובקיום המצות כו' שנמצא הוא מהפך מיש לאין ובמדה שאדם מודד כך מודדין לו ונמשך ע"י זה גילוי אא"ס ב"ה שהוא המחיה מאין ליש ומאיר על נפשו האלקית להאירה ולזככה, וזהו הענין שאמר בריה דרבי יהושע ב"ל עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה כי לא כמו מחשבותינו הוא אצלו ית' שאלינו נדמה שלמטה הוא יש שנראה לעינינו שמים וארץ שמש וירח ובני אדם הולכים בקומה זקופה כו' ומה שלמעלה הוא האין שאינו מושג אבל באמת כמו שהוא קמי' ית' נהפוך שהעולם ומלאה הוא בחי' אין כי במה נחשב הוא מאחר שכל חיותו וקיומו הוא מאות א' בה' בראם וכלא חשיב קמיה ית' כטיפה מן הים, ולכן כשהאדם מבטל היש לאין כמו שהוא באמת קמיה ית' אזי מאתדל"ת אתדל"ע נמשך מלמעלה גילוי א"ס ב"ה דקמי' כלא חשיב כו', והגילוי הוא בשבת ולכן אז מצוה להתענג כמ"ש וקראת לשבת עונג, והנה ע"י גילוי זה נכללות הנשמות בא"ס ב"ה המתגלה עליהם והיה לעצם אחד עמו ית' והוא בחי' לאשתאבא בגופא דמלכא שבזוהר דהיינו קדושת חכמתו ובינתו ודעתו של א"ס ב"ה או בחסדו וגבורתו ותפארתו כו' כאו"א באיזה בחינה שהיה עיקר עבודתו כנ"ל, וזאת הוא תכלית ירידת הנשמות בעוה"ז שבעודה עומדת לפני הוי' טרם ירידתם הוה רק בחי' אותיות שהן בחי' לבושים בלבד וע"י ירידתם בגופות נכללות בגופא כו' וזה א"א להיות כ"א ע"י עבודתם בעוה"ז שע"י הרעש גדול של הנפש הבהמית וביטול היש של המצות להמשיך גילוי עצמות אא"ס ב"ה שהוא הנק' רבון עלמין ולא בחושבן שאינו מערך הלבושים והגוף דהיינו שאינו מהות מחשבה או חכמה כו' ומרומם מערך כולם כו' והוא הכל יכול להיות פועל ישועות בנפשיות ישראל שיתעלו בעילוי רב עד שיתהפכו מבחי' לבוש ודבר נפרד להיות מתכללים בבחי' גופא דמלכא ובעצמיות מדות וי"ס מה שא"א להיות פעולה זו בשום פנים בהיותן למעלה טרם ירידתן בגופות ששם ההנהגה הכל כפי ההדרגה ע"י מידה ומשקל כי בי' נברא העולם [הבא].
והנה עיקר הגילוי זה להתכללותם בגופא דמלכא הוא בשבת וז"ש לעשות את השבת לדורתם, פי' שיהיה השבת שהוא ענין גילוי אלקותו ית' דר בתוכם והיו לאחדים עמו ולכן המנהג לשנות מלבושי שבת כמו שאמרו רז"ל כבדיהו בכסות נקיה כו' משום שאז הוא זמן העליה כל הלבושים להיות בבחי' גופא דמלכא כו' אלא שא"א לעשות את השבת ולקבל גילוי הארה זו ע"נ כ"א על ידי קדימת העבודה בששת ימי השבוע כי חול מכין לשבת ומי שטרח בע"ש כו' והיינו ע"י ביטול היש לאין בעבודת האדם בכל היום בתורתו ועבודתו ומשאו ומתנו כשנותן צדקה לעני וכולם מתעלים ע"י התפילה של אותו היום בבחי' רעש גדול ע"י נפש הבהמית שנתהוו צחמהדם שנולד מהאכילה עולה לה' כקרבן וכריח ניחוח וכל התפילות של הששה ימים נכללות בשבת ונמשך ע"י זה אז גילוי אלקותו ית' כנ"ל. אמנם מודעת זאת מאמר רז"ל אלמלא עוזרו כו' לכן גם בכדי שיוכל האדם להכין בימי החול דהיינו שיוכל להיות עובד את ה' ומבטל מיש לאין ושתתפעל נפשו הבהמית בק"ש ברעש גדול ואהבת בכל לבבך ע"י התבוננות נפש האלקית המשכלת ומתבוננת גם לזה צריך עזר וסיוע מלמעלה, והעזר הזה הוא ענין כח אלקי הנמשך משבת ומאיר בכל יום מימי החול בשעת התפלה של אותו יום כשהאדם מתפלל שהוא עוזר לו שיבא לקיום ואהבת כו' [ונק' התפלה סולם שבו וע"י עולה ויורד ההארה מחול לשבת ומשבת לחול] וזהו ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורתם פי' שישמרו שבת אחד כדי שע"י זה המה יכולים להמשיך עליהם גילוי אא"ס ב"ה בשבת הבא, ע"י שמירת השבת והמשכת אא"ס ב"ה באותו היום ע"י זה נמשך כח אלקי ממנו בכל יום מיומי דחול להיות עוזר לו שיוכל לעבוד ה' ברעש גדול ולהפוך מיש לאין כו' ואז ע"י זה [הם עושים שבת שני ו]ממשיכים [בו] גילוי אא"ס ב"ה כי מי שטרח בע"ש כו' וכן חוזר חלילה כל ימי היותו בעוה"ז, וכ"כ ימים נותנים לאדם בעוה"ז לפי השבתות שהוא שייך לשמור ולהמשיך גילוי אא"ס ב"ה ע"י ביטול היש כו' ולהיות נפשם מתעלה לאשתאבא בגופא דמלכא ע"י זה, יש שהוא צריך שבתות של ס' שנה ויש שנצרך של ע' או פ' שנה לפי תיקון נשמתו וכמ"ש ימי שנותינו בהם שבעים שנה [כו' בהם דייקא] כמ"ש במ"א וכך יומשך העולם עד יום שכולו שבת הוא אלף השביעי שהוא שבת הכללי מכל ששה ימים של הקב"ה שהם שיתא אלפי שנין דהאי עלמא כו' אלף ראשון חסד כו' שכולם הם יומין דחול והשבתות בהם הם פרטים ולכן יש בהם עליות וירידות שבת וחול שבת וחול כו' לפי שכל השית אלפי שנין הן פרטיות הארות ממנו ית' ובהארות יש עליות וירידות כו' אבל אלף השביעי הוא השבת הכללי שהוא גילוי עצמו' א"ס ב"ה הנק' מאוד שאין עוד עליות וירידות ולכן נק' מנוחה לחיי העולמים. והנה כתיב את שבתותי תשמרו כו' כי כל שבת יש בו ב' בחי' שבת דמעלי שבתא ושבתא דיומא, כי במעלי שבתא הוא זמן העליו' כוחו' האלקית שנשפל בבחי' העשי' בשי"ב כנ"ל שחוזרות למקורן ביום השביעי כשנשלם המלאכה ואח"כ בשבתא דיומא הוא זמן המשכת התענוג ולהתענג מכל אשר עשה בוי"ב ע"י שהוכשרו בעיניו כו' והוא עד"מ באדם כשעושה איזה מלאכה שבתחילה הוא נח מן העמל ויגיעה ומתבונן ורואה בכל אשר עשה ואח"כ מתכשר לפניו התענוג וכן למע' בתחי' במעלי שבתא וירא אלקים אשר עשה ובבקר והנה טוב מאוד כו' וכן עד"ז בעבודת האדם שבכל השבוע הוא מהפך מיש לאין וממרירו למיתקא וע"י התפילה הנק' סולם נכללת העבודה זו ועולת לשם בשבת וזמן עלי' בשבת דמעלי שבתא ואח"כ בשבתא דיומא הוא גילוי א"ס ב"ה הנמשך עי"ז למהוי אחד באחד פי' שבאחד שמלמטה למעלה דהיינו ביטול היש של הנבראים והתכללו' הניצוצי' באחד יתגלה אחד האמת א"ס ב"ה כנ"ל, והוא ענין התחברות ב' העצים עה"ח ועה"ד טו"ר כי צטהרי כל הדברים שבעוה"ז הם מסוד העה"ד המעורב טו"ר וע"י עבודת האדם בביטול היש הוא להיות בירור הטוב ויופרד הרע ועי"ז מתחבר בעה"ח שהוא מקור החיים שמא"ס ב"ה והיו לאחדים וד"ל, והיינו בשבת כנ"ל וזהו ענין המקושש מלשון לקושש קש שהוא מחובר לקרקע והעוקר דבר מגידולו חייב ע"ז כי בשבת אסור לו לפי שאז הוא זמן ביטול היש ועליתו והתכללותו במקורו ולכן אסור לעקור דבר מגידולו ולהפרידו ממקורו להיות יש בפ"ע כו' אלא צריך להיות בטל וכלול במקורו כי כח הצומח שבארץ הוא בחי' הארה מא"ס ב"ה ומלובש בה ע"י דבר ה' תדשא הארץ כו' לכן כל הדברי' הצומחים ממנו צריך להיות מחוברים בו בשבת ובטלים במקורם ואסור להפרידם ממקורם להיות נעשים דבר בפ"ע כי שבת הוא זמן עליות העולמות למקורן למהוי אחד באחד.
————————————