בהעלותך את הנרות

יחבהעלותך את הנרות

וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות וגו', ובמדרש הובא בפרש"י למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאי' לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאי' חלשה אז דעתו שלא הי' עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו אמר לו הקב"ה חייך שלך גדול משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות. להבין זה גם להבין ענין ויכוח של משה עם הש"י בענין הבשר ששאלו בנ"י כמבואר בסדרה זו דכתי' ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו ואתה אמרת בשר אתן להם הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם כו', פי' מי מספיק להם כן משמעו ופשוטו של מקרא, ומלבד גודל הפליא' על מרע"ה איך יפלא בעיניו על יכולת הש"י למצוא להם בשר וכדאי' בדרז"ל עד שאמרו ואיזו קשה זו או שמעו נא המורים כו', עוד יפלא גם בנוהג העולם מה זו פליאה כ"כ והלא היו סביבותם אומות רבות שהי' ביכולת למצוא להם משם הרבה צאן ובקר, ויותר מזה יפלא אומרו אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם משמע שאין סיפוק להם בכל בשר ודגים שבעולם וזה פלאי הלא בעולם יש כמה וכמה מאות פעמי' ס"ר אנשי' והעולם מספיק להם בשר ודגי' וכיוצא ומעולם לא נשמע שיחסר המין לאנשי' ומה הי' פליא' בעיני מרע"ה רבן של כל הנביאי' במציאת בשר ודגי' לס"ר אנשי' עד שלדעתו גם כל דגי הים לא יספיק להם, זה דבר שאין לו שחר כפשוטו.

א) אך הענין יובן עפ"י הקדמה בענין שבירת הכלי' בהיות שיש לתמוה על מה שאנו רואים שהאדם שהוא בר שכל יחי' ויקבל שפעו מן הצומח וחי שהם למטה ממנו במדרגה, עד שע"י אכילתו אותן יתרבה שכלו ויתחזק, וכל כך גורמי' גידול השכל עד שלפי אופן דקות או גסות המאכל, כך יהי' אופן גידול השכל שממאכל גס יהי' השכל גס ומפירות יהי' השכל דק וכן גם בפירות עצמן שמתפוח מתוק יוליד בו שכל מה שלא יוליד מתפוח מר או פרי אחרת כשקדים וכיוצא בהן וכנמצא בדרז"ל אין התינוק יודע לקרות או"א עד שיטעום טעם דגן וכן ר"נ אמר עד דלא אכילנא בישרא דתורא כו' והנה מזה נרא' שמעלת הצומח והחי גבוה מן האדם עד שישפיעו לו מזון וחיות, והנה אנו רואי' גם בהיפוך והוא אמרם ז"ל ע"ה אסור לאכול בשר והטעם לפי שהאדם הוא המעלה את הבשר ע"ד דוגמת עליית בשר הקרבן ע"ג המזבח כידוע מארז"ל שמשחרב בהמ"ק שולחנו של אדם מכפר עליו במקום מזבח כו' ולפי שע"ה אין בו כח להעלות הבשר אלא ת"ח שיש לו דעת בא"ס ב"ה ע"כ ע"ה אסור לאכול בשר והרי מזה מובן בהיפוך שהאדם גבוה הרבה מן החי עד שאין לחי עליי' בלעדו, ולכאורה שני עניני' אלו סות[רי'] זה את זה, אמנם הענין הוא דשניהם אמת שיש לכל א' מעלה על זולתו, האדם גבוה מן דצ"ח מצד א' ודצ"ח גבוהי' ממנו מצד א'. ויובן זה בהקדים תחלה שרש האדם והבהמה למעלה, בהיות כי אנו רואי' למטה ציור האדם משונה ענין סדר ציורו מסדר ציור הבהמה, שבהמה ראשה כפופה והאדם ראשו זקוף, וגם שבאדם השכל במוח והמדות יטבלב זה למטה מזה והרגלים עוד למטה באופן סדר ההשתלשלות חב"ד חג"ת נה"י ובבהמה לא ימצא כלל כאופן ציור זה שהרי ראשה ורגלי' קומה א' להן מן הארץ, ושרש הסיבה לזה הוא לפי שגם בשרשם בעולם הנאצלים הרי המה חלוקי' בדבר זה שבחי' אדם דאצילות והוא שנאמ' בו על הכסא דמות כמראה אדם, הוא בסדר ציור ההשתלשלות בחב"ד חג"ת נה"י ובציור קוין ימין ושמאל כמו ציור אדם ממש והוא בחי' התיקון דשם מ"ה בגימ' אדם, אך לפני מלוך מלך לבנ"י דתיקון היו ז' המלכי' שמלכו ומתו שהם בבחי' שם ב"ן בגימ' בהמה כידוע שהוא בחי' נקודים הגבה למעלה מלפני האצי' דאדם דהיינו בבחי' תהו ושם לא היו כלל בציור קוין כדוגמת אדם כלל וכלל, ע"כ גם למטה מובדל ציור האדם מציור הבהמה, ולהיות שבחי' עולם התהו קדם לעולם התיקון ונעלה ממנו ע"כ גם למטה מאמר נעשה אדם היה לבסוף כל המאמרות שהרי קדמו לו מאמר תוצא הארץ נפש חי' וכל המאמרות, בדוגמא שהי' למעלה אצילת בחי' אדם אחר בחי' בהמה שהוא ענין התיקון אחר התהו, אמנם בהיות כי נעוץ תחלתן בסופן ולכן יש מעלה וכח באדם דתיקון יותר מבתהו כמשי"ת ע"כ גם למטה האדם גבוה במדרגה מדצ"ח ורודה ומושל בהם. וביאור הדברים יובן עפ"י מ"ש רז"ל בענין והחיות נושאות את הכסא, נושאות ומנושאות, ויש להבין איך יש כח במרכבה דבריא' שהם המלאכי' פני ארי' ופני שור ופני נשר להיות נושאות את דמות מראה אדם שעל הכסא שהוא מרא' דמות כבוד ה'. אך הענין שהוא מצד ששרש המלאכי' הנק' בהמות וחיות דבריא' הוא מבחי' עולם התהו שקדם לעולם התיקון הנק' אדם ע"כ גם למטה אחר שנפלו בשבה"כ יש כח באוי"ר שלהן לעורר למעלה בשרשן עולם התהו וז"ש נושאו' את הכסא לבחי' ומעלת עולם התהו שלפני התיקון כו' ומ"מ הם גם מנושאות להיות כי הם נתהוו מאין ליש מבחי' מל' ע"כ הם נישאות ברוח פיו ית' שהוא הסובל אותם ומקיימם וגם אוי"ר שלהם ובזאת מעלת בחי' אדם יתירה עליהן להיות כי נעוץ תחלתן בסופן ומאחר שהאדם העליון יצא לבסוף מהמשכו' המאציל מוכרח שיהי' בו תוספת כח רב מכולם וזהו אדם שלימא דכולהו ולכן בבחי' אדם שעל הכסא ימצא הכח הזה להוות מאין ליש מצד התלבשות אא"ס בו כי נעוץ תחלתן בסופן משא"כ בחי' בהמה דעולם התהו שלא נתהוה מאין ליש מהם כו' וזהו שהחיו' דבריא' ששרשן מעולם התהו הם נישאו' ע"י הכסא שדבר ה' דבחי' אדם העליון מחי' אותם מאין ליש ומ"מ אחר שנתהוו הרי הם נושאות ומגביהות בחי' אדם אל שרשן שמעולם התהו שקדם לבחי' התיקון ולכן נק' מרכבה כמשל הסוסים שבמרכבה שיגביהו את הרוכב למקום שלא יוכל להגיע בעצמו.

ועפי"ז יובן ג"כ הענין הנ"ל באדם ובהמה שלמטה, בהיות כי ע"י אכילת בשר הבהמה יתחזק שכל האדם והשגתו באחדות ה', ובפרט מדותיו יתחזקו כי אם לא יאכל יחלש וע"י האכילה מתחזקי' מדותיו, והמדות גורמי' תוס' אור בהשכל, כי ידוע דאימ' מקננא בכורסייא פי' בעולם הבריא' ששם הם השרפי' שעבודתם בהתלהבו' ורשפי אש הנה מקור כחיותם מבחי' התבונה בגדולת ה' שהיא המולדת ההתפעלות ורשפי אש, אמנם הרשפי אש וההתפעלו' גורמי' תוספת כח בבחי' ההתבוננות כנ"ל בענין והחיו' נושאות כו' וכן הוא באדם שלמטה שע"י התבוננתו בגדולת ה' יוליד ההתפעלות וההתלהבות לה' וגם ע"י ההתלהבו' תיתוסף אור ההתבוננות, והנה ההתלהבות תמצא ע"י תוספת חיות הבשר הגשמי שנתעכל ונעשה דם הוא הנפש ונותן תוס' כח להתלהבו' האלקי ה"ז ממש כקרבן הבהמה הגשמי' באש שלמעלה ע"ג המזבח, נמצא שיש כח בבשר בהמה גשמי' לגרום תוס' אור באדם בשכלו ומדותיו והיינו מצד שרשן בבחי' בהמה שלפני האצילות שהוא למעלה משרש האדם שהוא בעולם התיקון כנ"ל שעולם התהו קדם לתיקון וכמו שמטעם זה יש כח בחיו' עליונו' דבריא' להיות נושאות את דמות כמראה אדם שעל הכסא, וז"ש ר"נ עד לא אכילנא בישרא דתורא לא צלילא דעתאי כי המאכל גורם תוס' אור באדם, אמנם זהו לאחר שיתברר המאכלי' אבל קודם שיתבררו הרי הם למטה במדרגה מהאדם והוא המברר אותן שהכח הזה נמצא בו דוקא מצד שרשו באדם דתיקון שהוא ש' מ"ה המברר כי הוא בחי' שלימו דכולהו כי נעוץ תחלתן כו' ולכן ע"ה אסור לאכול בשר לפי שאין לו כח לברר ולהעלות המאכלי'. ונמצא מובן הקיצור מכל הנ"ל שקודם שנתבררי' המאכלי' דדצ"ח אזי האדם גבוה מהם והוא המבררם, ולאחר שמתבררי' אזי הם גבוהי' יותר ומעוררי' בשרשן בחי' בהמה שלפני האצילות וכענין המבואר בע"ח ששם ב"ן לאחר הבירור גבוה משם מ"ה.

הפרק הראשון יבאר בענין שהאדם מברר המאכל שאוכל ומעלה אותו ולכן ע"ה שאין בו כח לברר אסור לאכול בשר, ואחר שהמאכל מתברר הוא מעלה את האדם כמ"ש ר"נ עד לא אכילנא כו', ושכמו כן למעלה הוא ענין חיות נושאות את הכסא וגם מנושאות.

ב) ועפ"י הקדמה זו שבפרק דלעיל יובן ג"כ ענין שנתקנא אהרן בקרבנות הנשיאי', כי הנה מצות הקרבנות היא ג"כ ע"ד הנ"ל באכילת האדם כי במה שלוקחי' בשר בהמה ושורפי' אותה ע"ג המזבח בזאת היא מתבררת ועולת למעלה בבחי' עילוי גדול וכמשל עליי' המאכל כשהאדם בר דעת אוכלו שנהפך מצומח או חי לבחי' מדבר כך עד"מ עליי' הקרבן שהבהמו' שהן מבחי' גבורו' דנוגה בישרא סומקא מתבררי' ונכללי' במל' דאצילות והוא ענין האש של מעלה שהי' יורד לקבל הקרבן, ואחר שהקרבן מתעלה [אזי] הוא מעלה את בחי' המל' כמשל שהמאכל מחי' את האדם אחר שנתברר מצד ששרשו נעלה [יותר] מצד שרש הגבו' דנוגה שהוא בבחי' גבורו' דתהו עי"ז כשמתבררי' הם מעלי' את [בחי' הנ"ל לשרשן] דתהו וזהו סוד מצות הקרבנות שהם גורמי' עליות העולמות [הגבה מאד נעלה].

וזהו שחלשה דעתו של אהרן על ריבוי הקרבנות שלהם להעלות הגבו' דנוגה ולמה לא הי' הוא המקריב לפי שזה הדבר תלוי בו יותר שהרי כאהוא הי' עיקר המעלה את המל' מלמטה למעלה ברשפי אש שלהבת בחי' ה"ג שבה כי הוא שושבינא דמטרוניתא פי' עד"מ השושבין שיש שושבין לחתן ולכלה, של החתן הוא המוריד את החתן והולך עמו ומביאו אל הכלה, ושל הכלה גם הוא מאנשי החתן אלא שהוא שליח של החתן אל הכלה להביא אותה אל החתן שצ"ל השושבין למעלה הימנה במדרגה עד שיהי' כממוצע ביניהם שביכולתו להעלות את הכלה אל החתן מה שאין זה ביכולתה מצד עצמ' כמו עד"מ הצריך ליכנס להמלך ואין לו כח זה מעצמו לעצור כח בהיכל המלך כי לא ניסה בכאלה אזי יכול לעלות ע"י א' מאנשי בית המלך שהוא ילך עמו ויחזקהו ויאמצהו כו' כמו כן עליית המל' מבי"ע עולמו' הנפרדי' לבחי' עלמא דדכורא דאצי' להתייחד עם ז"א שאין לה כח זה מעצמ' כי אין ערוך כלל בין היות' מושפלת בבי"ע לעליי' זו שהיא גלוי א"ס ב"ה לזאת יש שליח מבחי' עלמא דדכורא להעלו' את המל' והוא בחי' אהרן שושבינא דמטרוניתא שהוא מבחי' אצי' ומעלה את המל' לשם, ובהיות כי הוא שושבינא דמטרוניתא המעלה את המל' חלשה דעתו על שלא הי' ברבוי קרבנו' דנשיאי' שענינם ג"כ להעלות המל' ע"י הקרבנות כנ"ל. והשיב לו הקב"ה חייך שלך גדול משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות, כי הדלקת נרות המנורה הוא בחי' העלאה גם כן אך ביתר שאת ובמדרגה יותר נעלה מהעלאת קרבנות בהמה דחנוכת הנשיאים, וטעם ההפרש ביניהם יובן בהקדים ענין הידוע שיש הפרש בין חכמ' לבינה שהחכמה נק' אין ובינה נק' יש וגם בבחי' גבו' שלהם יובדלו בדבר זה דבחי' גבורו' דאבא הוא בחי' אין וגבו' דאימא הם יש ודבר מה, וביאור הענין הוא כי ההתלהבות ורשפי אש הנגלית ונרגשת הגם שהיא מסתעפת מצד ההשגה וההתבוננות דוקא כי אם לבינה תקרא וכענין אימא מקננא בכורסייא שלכן השרפים הם בבחי' רשפי אש כו' הרי התלהבות זו שהוא בחי' גבורו' דאימא היא בחי' יש ודבר מה שיש מי שמתפעל כידוע שגם בג"ע העליון כתי' להנחיל אוהבי יש לפי שגם ההשגה שבבינה שבמל' השורה עליהם הוא בחי' יש ודבר מה לגבי החכמה, משא"כ החכמ' תמשיך ביטול במציאות לפי שכח מה למעלה מן ההשגה הוא לכך גם ההתפעלו' וגבו' דאבא הוא בבחי' ביטול, וזהו ההפרש שבין ההעלא' דנרות המנורה לאש הקרבנות כי אש המזבח מבשר הבהמה שנשרפת הוא מבחי' גבו' דאימא כמשל התלהבות שנולד מההשגה כנ"ל ולכן הי' מכליון הבשר שהוא בחי' התהפכו' היש ודבר שעולה בלהב השמימה כהתפעלו' לב בשר באדם, אבל נרו' המנורה שדולקי' משמן זך מאד כמ"ש במשנה פ"ח דמנחות הראשון למנורה כו' וידוע דשמן הוא בחי' חכמה כח מה שלכן הוא בחשאי ובבחי' ביטול וגם בחי' התלהבותו שהוא בחי' גבו' שבו הוא בחשאי וביטול וזהו ענין שנמשך אחר הפתילה שדליקתו והתלהבותו באור בבחי' ביטול והמשכה הוא שנמשך אחריו משא"כ בשריפו' בשר הקרבן שהוא כלה ונשרף באור אבל לא בבחי' המשכה שיומשך אחרי האור כי הוא בחי' יש ונק' אשא אוכמא אבל אש דמנורה בכליון השמן ומשיכותו נק' אשא חיורא כי הי' בהיר וזך מאד מצד צלילות השמן כנ"ל והוא כענין ההפרש בין כבביטול להתלהבות, ולכן עליי' המל' שע"י הדלקת המנורה הוא ענין העלא' נפלא' כי היא ע"י גבו' דאבא משא"כ בקרבנות שההעלא' ע"י גבו' דאימא וזהו בהעלותך את הנרות כלומר כשתמשיך את ההתלהבו' בכנ"י הנק' נרות כי נר ה' נשמת אדם [כו'] אזי אל מול פני המנור' יאירו ז' הנרות פי' שיהי' ההתלהבו' והאור זך מצד החכמ' הנק' אור המא[יר] אור השורף, ועכ"ז הנה נכלל בהדלקת הנרות גם בחי' העלא' גבו' דאי' והוא ענין מה שהי' מ[דליק בא]ש המערכה ע"י קיסם שהוא מבחי' אש וגבו' דאימא וזהו בהעלותך בחי' גבו' והסתלקו' מגבו' דאי' [וגם] כליון הפתילה [בא] מגבו' דאימא כמו כליון בשר הקרבן אלא שהמשכת השמן אחר הפתילה והתכללותו באור הוא מבחי' גבו' דאבא וא"כ י"ל שבנרו' המנורה עצמן בהיותן דולקי' הי' בהם שני הבחי' יחד גבו' דאימא וגבו' דאבא ולא שגבו' דאימ' הי' תחלה ע"י הקיסם ואש המערכה שמשם מדליקי' הקיסם ומדליקי' בו המנורה בלבד, וכן משמע פשט ל' הזהר בענין אשא אוכמא ואשא חיורא שהם בחי' גבו' דאו"א ומבואר שם שהם בעוד שהנרו' ממש דולקי' כי האש הסמוך לפתילה הוא אשא אוכמא והאש שעל גביו מלמעלה הוא הנק' נהורא חיורא והוא אור המאיר, והנה בהדלקת המנורה הי' ב' הבחי' יחד האשא אוכמא בא מכליון הפתילה והאשא חיורא שע"ג בא משמני' הנמשכי' אחר הפתילה ולכן האש דקרבנו' הי' כולו מבחי' אשא אוכמא וגבו' דאימא לפי שלא הי' ע"י שמן כ"א ע"י כליון בשר בהמה כנ"ל)^* וזהו שאמר לו הקב"ה שלך גדול משלהם כי קרבנו' שלהם נכללו בשלו לפי שענין הקרבנו' שלהם הי' העלא' המל' ע"י גבו' דאי' לבד ובהדלקת המנורה הי' גבו' דאו"א יחד כנ"ל וזהו טעם סמיכו' פ' המנורה לפ' הנשיאי', וגם בזה יתורץ קושיות הר"נ שהביא הרמב"ן בפירוש החומש ע"ש.

הפרק שני יבאר שכמו כן הי' ענין הקרבנות שהבהמה מתברר' ע"י אש שלמעלה ואח"כ היא הגורמת עליות העולמות, וזה הי' קנאת אהרן במה שלא הי' הוא בקרבנו' הנשיאי' שהם להעלות המל' לפי שזה הדבר שייך לו בהיותו שושבינא דמטרוניתא, והשיב לו הקב"ה שלך גדול משלהם כי הדלקת המנורה הי' ג"כ להעלו' המל' אך באופן יותר נעלה דהיינו ע"י גבו' דאו"א יחד משא"כ בקרבנו' שהוא מבחי' גבו' דאי' לבד.

ג) ועד"ז יובן ג"כ ענין טענת משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו ואתה אמרת בשר אתן להם כו' כי הנה משה הוא יסוד אבא שמדרגתו הוא בחי' הביטול דכח מ"ה שלמעלה מעלה ממדרגת ההתלהבות וס"ר ישראל שבדורו הי' דור דעה שהיו כלולי' בנשמת משה שהוא הי' שרשן ומקורן ולכן אמר אשר אנכי בקרבו פי' בחי' אנכי מי שאנכי הוא בחי' כתר עליון שהוא שרש ומקור להחכמ' הוא בקרבו כי מצד הביטול דכח מ"ה שורה בו אור א"ס ב"ה ולהיות כי מדרגתם הי' בבחי' כגהביטול א"כ אנכי דכ"ע בקרבו שורה, ולהיות כן איך יאמר בשר אתן להם שבחי' בישרא סומקא הוא ההעלא' דנוגה ע"י גבו' ורשפי אש כנ"ל בענין הקרבנות כו' ושרשו הוא ע"י בחי' בינה בחי' ההתבוננו' שממנה נולד ההתלהבות ליש ודבר מה, והרי כ"ז הוא למטה מטה ממדרגתם שהם מבחי' ביטול דכח מה וז"ש ואתה אמרת בשר אתן להם שהוא מפליא על בחי' ואתה דכתי' ואתה קדוש ששורה בח"ע איך יאמר בשר אתן להם שלא לפי מדרגתם שהרי הם מבחי' אשר אנכי בקרבו הוא בחי' ח"ע שבו שורה אנכי כו' כנ"ל.

הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם, דקדק לומר ומצא להם פי' וכי היאך אפשר שימצא הבשר להם והלא לא יוכל למוצאם ולהשיגם כי הרי כל העלאו' דבשר הוא בגבו' דאימא והם למעלה ממדרגה זו כנ"ל, וזהו שאמר ישחט להם כי ענין השחיטה להוציא דם היינו ענין מיתוק הגבו' שבנפש הבהמה שנפלה בשבה"כ שע"י שנשפך דם הקשה לחוץ לא יש עוד בהדם הנשאר בבשרה כ"א מגבו' הטובי' וממותקי' וכ"ז יתכן לאותן שהם ממדרגתם שישחט להם צאן ובקר כדי שיבררו ויעלו אותן ועי"ז יתעלו גם האדם האוכלן כנ"ל פ"א אבל העם אשר אנכי בקרבו אין להם השתוות כלל לבשר עד שיעלו אותו ושיתעלו על ידו. גם אם כל דגי הים שהם הברואי' מעלמא דאתכסיא שנמתקו מן הגבו' יותר מן הבשר גם המה לא ימצאו למדרגת דור המדבר כי גם הברואי' שבעלמא דאתכסיא הם יש ודבר לגבי מדרגתם הגם שא"צ שחיטה כברואי' שבארץ אלא אסיפה בעלמא גם אסיפתם יש ודבר הוא, כי אין מזונם פי' מדרגתם רק מזונא דחכמת' עילא' שהוא המן כידוע וד"ל.

והשיב לו הקב"ה היד הוי' תקצר, פי' להיות כי יש ב' מיני בשר א' כמו בשר בהמה והב' כמו בשר עוף השמן שהשמנונית שבו יקרא ג"כ בשם בשר אעפ"י שאינו אלא שומן וכמו עופות השמיני' כשלוים שאמרו בגמ' שהי' שמן כ"כ עד שי"ג לחמי' נבלעו משומנו כו', כי הנה נת' למעלה פ"ב שהשמן הוא בחי' חכמה והטעם שנקראת כן החכמה הוא דכמו השמן טבעו להתמשך מטה מטה כמ"כ טבע החכמה להתמשך וכמו שאנו רואי' שמחמת שפע השכל כשמתרבה יוכל להשפיל עצמו למטה מטה עד שיסבול כל ההפכי' ומנגדים וכמו שימצא טענת שכל להטות כלפי זכות גם לאדם שהרשיע מאד כו' משא"כ במי שאין בו חכמה כ"כ שלא יוכל לסבול ההיפוך לפי שלא יוכל להשפיל עצמו ממדרגתו, והיינו בחי' חסדי' שבחכמ' שלכך נק' אבא כמו אב הרחמן כו', ואמנם עיקר ענין כינוי השמן לחכמה הוא ע"ש בחי' הביטול שבחכמ' כח מה שכך השמן הוא בחשאי ואם כן גם ענין הירידה וההמשכה שבשמן הוא ג"כ ענין ירידת והמשכת הביטול שבחכמה שיוכל להתמשך מטה מטה ולפי ערך כח החכמ' והביטול בעצמותו כך יוכל לירד יותר לפעול הביטול למטה כמו לפני מלך גדול יתבטל גם מי שהוא יש יותר כשתויי יין וכיוצא שהוא בהתנשאות היפך כדהביטול עכ"ז מצד גדולת המלך שראוי להבטל לפניו יגרום בו הביטול ביותר כו' וכך גם בבחי' החכמ' שבנפש עם היות' נפלא' בעצמות' יכולה לירד לפעול הביטול גם למטה מטה עד שגם בבחי' בישרא סומקא שהוא בחי' היש דגבו' דאי' יוכל לפעול הביטול מחמת עוצם תגבורת השפע של הביטול מלמעלה למטה כנ"ל, וזהו ענין השמנונית שבבשר השלו שטבעו לפעפע דהיינו להתפשט גם בדבר זולתו שהוא בחי' יש ולפעול בו הביטול שנמשל לשמן כנ"ל, וזהו שהשיבו היד ה' תקצר, מה שטענת איך יותן להם בשר שהוא יש ודבר, הלא יד ה' שבח"ע לא תקצר מלהתמשך למטה מטה עד שגם באוכלם בשר יהי' בהם בחי' הביטול במציאו', והיינו מחמת השמנונית שבשלו שנק' ג"כ בשר אך הוא מפעפע ויורד ולא נשתנה טעמו לעולם על היותו מחסדי' דאבא בחי' המשכת הביטול, וע"כ באוכלם אותו יוכלו להעלותו ולהבטל ולהכלל באחדות ה' שבכח מ"ה שבנפשם בחי' ביטול, וההפרש שבין שמן למאור המנורה ובין שמנונית דשלו והלא שניהם מח"ע כנ"ל וע"כ יש איזו הפרש ביניהם, הוא כי השמן למאור הרי השמן נכלה באור אלא שהוא גם נמשך אחרי הפתילה והוא בחי' גבו' דאבא שענין היותו בחי' גבו' הוא בחי' ההעלא' שלו אלא שההעלא' היא בבחי' ביטול וזהו ענין שנמשך אחר הפתילה, אבל השמן דשלו הוא בבחי' ירידה והמשכה למטה והוא מבחי' חסדי' דאבא שטבעם לירד ולהמשך והוא בחי' יותר נעלה שאינו בבחי' כליון אלא אין סוף להתפשטותו וע"ז נאמר היד ה' תקצר, והוא ענין ההפרש בין שושבינא דמלכא לשושבינא דמטרוניתא שבחי' שושבינא דמטרונית' הוא המעלה את הכלה כנ"ל פ"ב, אבל שושבינא דמלכא הוא ההמשכה מלמעלה למטה שממשיך את החתן גלוי א"ס ב"ה אל הכלה כו' והוא בחי' משה שבזכותו ירד המן והשלו כנ"ל.

————————————