להבין שרשי הדברים האלה

תקצלהבין שרשי הדברים האלה

להבין שרשי הדברים האלה. הנה שורש ענין הציצית ידוע בכתבי האריז"ל דל"ב חוטין הם המשכות המקיפים ממוחין דאו"א במלכות דאצילות והמה כדוגמת השערות ולכן ציצית הוא לשון שערות כמו בציצית ראשי והיינו לפי שא"א להיות המשכה מאור המקיף לפנימי המצומצם אם לא שיוגבל בתחלה בצמצום גדול כמו דרך שערה בלבד כידוע בענין י"ג ת"ד שהם ג"כ מבחי' אורות המקיפים שמאירים דרך שערות מטעם זה ועמ"ש מזה בלק"ת בד"ה ויקח קרח פ"ה ופ"ב, ושורש ענין הד' כנפות הוא בחי' חג"ת מלכות שהם פני אריה ושור ונשר ופני אדם דכליל כולהו כו' (הג"ה הנה כן מבואר בבחיי פ' שלח גבי מצות ציצית וז"ל דע כי ארבע חיות הן נושאות הכבוד כו' ואין ארבעתן כ"א חיה אחת, ועמ"ש תקצאמזה בלק"ת גבי דרושי חג השבועות בד"ה וספרתם לכם פ"א, וע"כ הזכיר הכתוב ודמות על ראשי החיה רקיע כו', והנה לכל חי' וחי' מארבעה חיות יש לה ארבעה כנפים שהן י"ו כנפיים לארבעה חיות ויש לכל אחד ארבעה פנים שהן י"ו פנים לארבעה חיות כו' והנה הן ל"ב בין הכנפים והפנים כו', וע"כ נצטווה בעטיפת הטלית להיות ארבעה כנפות הטלית מחופפין על החיה הוא שכתוב גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך כו', וז"ס הלשון שהזכיר במצוה זו מלת כנפים כו' על כנפי בגדיהם כו' וכדי לרמוז מנין הכנפים והפנים שבכל חיה וחיה באה הקבלה להיות שמונה חוטים בכל כנף עכת"ד. ועפי"ז י"ל מה שהם ד' חוטין בכל כנף וכפולין לשמונה כי כן בכל חיה הם ד' בחי' רק שהם כפולין היינו ארבעה פנים וארבעה כנפים כו', עכ"פ מבואר הדברים אשר ד' הכנפות של הטלית הם ד' חיות המרכבה פני ארי' פני שור כו', ומשמע מדברי הבחיי שהכסות עצמו בעל ד' כנפות היא החיה האחת שממנה נמשכים הד' חיות, והיא בחי' מל' דאצי' עצמה, וכ"מ בספר עה"ק ח"ד פי"ט ע"פ היא מתהלכת בין החיות זו היא החיה הידועה כי דוד המלך הוא בכלל האבות כו' עכ"ל, וכ"מ בתולעת יעקב גבי ציצית וז"ל ועליה הזכיר שם וריח שמלותיך כריח הלבנון וידוע שאין השלמה דבר זולתה וכמו שדרשו בב"ר פכ"א כהדין קמצא דלבושי' מיני' ובי' עכ"ל וכן פי' בזח"א ויחי דרמ"א א' ובמק"מ שם דמחו"ג ונו"ה דמ' נמשך ד' חיות הנ"ל וכל חיה כוללת ג' שבטים כמו ד' דגלים כו' ע"ש, אמנם מ"ש הבחיי דגם ד' חוטי הציצית הם הפנים והכנפים של כל חיה זה צריך ביאור שהרי ל"ב חוטי הציצית הם ל"ב נתיבות חכמ' שהם למעלה מעלה גם מבחי' מל' עצמה וא"צ לומר מארבעה החיות ומהפנים והכנפים שלהם, אלא הענין ע"ד שנתבאר בלק"ת בד"ה האזינו השמים דרוש השלישי פ"ג בענין והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול כו' ואומרים ברוך כבוד הוי' ממקומו היינו כי יש ב' בחי' כבוד, כבוד תתאה הוא מל' וממנה נמשכים ד' חיות שהן מ"ש ומשם יפרד שנמשך עלמא דפרודא יש מאין שלמטה הוא יש ודבר ומה שלמעלה נק' אין שאינו מושג, אבל כבוד עילאה הוא חכמה עילאה זהו איך שלמעלה היש ולמטה הכל כלא חשיב, וזהו שחיות הקודש ממשיכים בחי' גילוי כבוד עילאה בכבוד תתאה והוא יחוד העליון כבוד חתן וכבוד כלה, וע"ז רומזים ל"ב חוטי הציצית המשכת כבוד עילאה ל"ב נתיבות חכמה, וזהו ומעיין מבית ה' יצא והשקה כו' שלא יהי' בחי' ומשם יפרד כמ"ש בלק"ת בשה"ש בד"ה ששים המה מלכות דרוש הראשון פ"ג, וזהו"ע הציצית שארז"ל ציצית לשון יוצא בחי' ומעין כו' יצא כו'. ובכל הנ"ל א"ש דעיקר המצוה הן הציצית ויש בהן קדושה יותר מבהטלית ובלק"ת סד"ה ויקח קרח פי' בזה טעם אבל לפמש"כ א"ש בפשיטות יותר כי הטלית הוא כבוד תתאה, אבל ל"ב חוטי הציצית הן המשכות כבוד עילאה שזהו למעלה מעלה מבחי' כבוד תתאה שמשם נמשך יש מאין כו' בבחי' ומשם יפרד והי' לארבעה ראשים וזהו וכנפיהם פרודות שהם שרש להיות יש ודבר נפרד, אבל כבוד עילאה הוא המשכת הביטול דחכמה עילאה כח מה שלמעלה היש וכל מה שלמטה הכל אין וכלא חשיב, ע"כ עיקר הקדושה והמצוה הוא בחוטי הציצית ולא בהבגד וד' כנפות שלו כו', אך עכ"ז המשכה זו זהו ע"י רעש גדול של חיות הקודש היינו ע"י ששרשם ממה שנתברר מעולם התהו כמש"ש בד"ה האזינו השמים הנ"ל פ"ב, ולכן נקראו בשם גדילים, גדילים תעשה לך כו', תקצבע"ד מארז"ל בפ"ד דמגילה ד' כ"ח ע"א ע"פ ואת כל בית גדול שמגדלין בו תפלה, וכך ד' חיות הנ"ל שמתנשאים ברעש גדול בחילא יתיר, ועי"ז ממשיכים גילוי אוא"ס מבחי' גדול הוי' כו' ולגדולתו אין חקר, וכענין יהי שמי' הגדול מבורך כו', ושיהי' הגילוי למטה כמו למעלה ע"ד את שני המאורות הגדולים שיהי' אור הלבנה בחי' מל' כאור החמה כו' וזהו לעושה אורים גדולים כו'. עוי"ל גדילים כי אימתי גדול הוי' כשהוא בעיר אלקינו, והמשכה זו שיומשך בעיר כו' זהו עבודת ד' חיות המרכבה ע"כ נק' הם גדילים, וגם י"ל שנקראו גדילים כי פי' רעש גדול י"ל שנמשך מבחי' גדול הוי' ומהולל מאד בעיר אלקינו וארז"ל אימתי גדול כשהוא בעיר כו' כמ"ש בת"א פ' וארא בד"ה וידבר אלקים כו', והאופני' וחיות השגתם מבחי' זו, וזהו רעש גדול, וע"כ נקראו גדיל ובזהר ויקרא ד"ה ע"א בפי' אימתי גדול כשהוא בעיר כו' משמע עי"ז נעשה גדול והיינו שעי"ז נמשכים בו מוחין דגדלות וכענין בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו דוקא שאז מאיר בו עתיק הנק' אדם הגדול, ואדמ"ו נ"ע בד"ה וידבר וארא פי' כי גדולה היא השפלה אצלו ואימתי שייך לקרותו גדול כשנמשך בעיר כו' ועמ"ש בד"ה והנצח זו ירושלים בענין שני הפי' ע"פ לך ה' הגדולה ועמ"ש בביאור ע"פ קול דודי שבשה"ש בענין ובמורא גדול זו גילוי שכינה, ובחי' זו ממשיכים חיות המרכבה ע"י היראה הגדולה שהם זעים מחיל כסא וזהו גוון התכלת וע"י האהבה שזהו גוון לבן ע"כ נקראו גדילים והיינו שממשיכים מבחי' ה' אלקי גדלת מאד כו' להיות עוטה אור כשלמה כו' ושיהי' נמשך בעיר כו' וע' מענין ד' חיות בהרמ"ז פ' עקב דרע"א סע"ב.

ב) (הג"ה וכן עד"ז פי' בר"ח שער הקדושה דקמ"ב ע"א בד"ה ובסוד החוטין שהם ל"ב ויאמר שהם ל"ב נ"ח ויוצאים ע"י צדיק והיינו מ"ש בישעי' כ"ד י"ו מכנף הארץ זמירות כו' צבי לצדיק ואינו חולק על המאמרים הקודמים תקצגשהעתקנו מהרשב"י המורים שהם בחיות שהל"ב נתיבות יוצאים מלמעלה ע"י צדיק ומתפשטים בחיות שמונה לכל צד עכ"ל, והיינו כי צדיק הוא יסוד והנה בינה עד הוד אתפשטת ולכן יוסף שהוא יסוד נק' יתום מאמו, וז"ש בירידת יוסף למצרים שהוא בחי' גלות נאמר בו ויהי יוסף יפ"ת ויפ"מ ר"ת יתום כי הוא יתום מאמו מטעם הנ"ל, והיינו לפי שבחי' ההוד הוא עדיין מעצמיות המדות שבאצי' אבל יסוד הוא מה שמשפיע בבי"ע, ובההשפעה שבבי"ע א"א שיאיר אור הבינה שהוא ההשגה באלקות שזה אין בכח הנברא להשיג וז"ש ונבונים לא אשתכח אפי' בדורו של משה רק בבני יששכר נאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים וצ"ל שהן היו מבחי' אצי', אכן יסוד אבא מאיר ביסוד ז"א ג"כ כי החכמה לפי שהיא בחי' שלמעלה מהשכל והשגה זה יוכל להאיר גם בבי"ע שכ"א מישראל יש בו הביטול למס"נ באחד על קד"ה, וזהו מה שמו ומה שם בנו וארז"ל מה שם בנו בני בכורי ישראל והיינו כי בחי' כח מה דחכ' נמשך ומאיר בכ"א מישראל ועמ"ש מזה ע"פ ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, גם כמשל כח הראי' שנמשך גם בעשי' הגשמי' משא"כ כח השמיעה, ועמ"ש מזה בבה"ז ר"פ תשא בענין והדל לא ימעיט ובסידור ע"פ יתום ואלמנה יעודד, ולכן הציצית שהם ל"ב נ"ח הם נמשכים ע"י יסוד גם בבי"ע כו' ועמש"ל ההפרש בין ונהר יוצא כו' ומשם יפרד כו' ובין ומעיין כו' יצא כו', ובפרדס שער הנתיבות פ"א כ' שהם מקורות הבאים מהחכמה אל הבינה כי שם אשד הנתיבות כמבואר בתיקונים במקומות רבים עכ"ל וז"ש וריח שלמותיך שהוא לבוש דמל' כריח הלבנון היינו ל"ב נ"ח המאירים בנש"ב והיינו ע"י חוטי הציצית, ועמ"ש בד"ה ושמתי כדכד פ"ה בענין וכל גבולך לאבני חפץ שע"י ל"ב נ"ח יומשך האהבה שתהי' בבחי' חפץ שהוא פנימית הרצון ועיין מענין נתיבות לקמן אות ד'. והנה כ"ז כשנפרש שהלבוש הוא מל' דאצילות והציצית הם ל"ב נתיבות ח"ע שנמצא הציצית גבוהות מהלבוש וגם אם נפרש הטלית הוא בחי' לבושיה כתלג חיוור שהוא החשמ"ל העליון שלמעלה מאצי' כמ"ש בלק"ת בביאור ע"פ כי ביום הזה יכפר, ולפי"ז הציצית הם בחי' ושער רישי' כעמר נקא, א"כ גם לפי"ז הציצית גבוהות מהטלית כי הרי שער ראשי' הוא מבחי' עצמות האדם עד"מ משא"כ בחי' לבושיה כו' ועמ"ש ע"פ הנותן שלג כצמר ששרש שער רישי' כעמר נקא הוא מחסד דע"י שמלובש בגלגלתא ולמעלה מבחי' תלג ששרשו מגבורה דעתיק אלא שעז"נ הנותן שלג כצמר כו' ע"ש.

ג) והנה הד' חוטין היו צ"ל שזורים היינו לפי שכל א' כלול מחבירו (הג"ה הנה כל נתיב מל"ב נתיבות הם כלולים זמ"ז, ובבחיי ס"פ שלח וכל נתיב מתחלק לשנים טוב ורע כנגד מ"ע ומל"ת, ע"כ י"ל דלהכי די אם כל חוט שזור משני חוטין) ולכך גם בכל כנף היו ד' חוטין (ר"ל כי גם כל חיה כלולה מד' חיות כו' וגם ע"ז רומזים החוטין ושזירתם כו') ואמנם חוט התכלת בו היה עיקר תקצדהכריכה על ג' חוטין הלבן (הג"ה זהו לדעת הרמב"ם פ"א מה' ציצית דין ז' אבל הראב"ד חולק וס"ל להפך דרוב הכריכות היו מלבן עכ"ה) כי פני אדם שבמרכבה שעליו רומז חוט התכלת שרשו הוא האדם אשר על הכסא שהוא בחי' מלכות דאצי' הרוכב על הכסא דבריאה כו' ויש מרכבה עילאה יותר והיא מרכבה דאדם קדמאה הנק' אדה"ר שהוא אבא שרש כל האצי' הרוכב על הכסא דבינה עילאה אם הבנים כו' והמרכבה היא בחי' חגת"מ דז"א, פני ארי' הוא חסד דז"א ופני שור הוא גבורה דז"א כו', ולהיות כי אבא יסד ברתא דוקא כי נעוץ סופן בתחלתן כו' ע"כ באדם תתאה שהוא מל' דאצי' מאיר הארת אדם קדמאה אבא דוקא, ולכך ע"י המצות התכלת שדומה לים כו' יזכרו על כל המצות כו' ושקולה כנגד כל המצות כו', ולכך התכלת מלמעלה על ג' החוטין כו' מאחר ששרשה בחי' אדם עילאה אבא שורש התורה דמחכ' נפקת, ועמ"ש בד"ה יהודה אתה בענין שיהודה שהוא מ' גבוה מראובן שמעון לוי שהם חג"ת וע' בענין שאמר דוד לי נאה לברך, וזשארז"ל ברבות נשא פי"ד וחלק ליראיו תכלת שהוא מעין כבודו, והיינו כי כבודו כבוד הוא ל"ב נתיבות חכמה, והתכלת שרשו מחכמה עילאה אבא. וביאור הדברים מבואר למעלה שזהו שאמרו אם אין חכמה אין יראה כו' דיראה חיצוניות הוא בחי' מלכות דאצילות שום תשים עליך מלך כו' דהיינו רק לקשר מחשבה דיבור ומעשה במחדומ"ע כו' שהוא רק בחי' חיצוניות ההשתחוואה בפו"מ כו' (ועמ"ש בד"ה מזמור שיר חנוכת הבית בלק"ת שם פ"ב גבי אך הנה יש ב' בחי' השתחוואה כו' ומזה יובן דיראה חיצונית המבואר כאן אינה יראת עונש, וכדפי' בסש"ב ר"פ מ"ג ע"ש), אבל יראה עילאה היא חכמה דבחי' אבא שהוא ביטול במציאות כח מה כו' ונעוץ סופן בתחלתן שאם אין יראה אין חכ' כו', ועד"ז יובן למעלה דבחי' אדם תתאה הוא בחי' מל' דאצילות אינו אלא התפשטות מדת המל' להיות ראש לשועלים כו' אבל שרשה ויסודה בבחי' אבא דוקא הנק' אדם קדמאה ואדה"ר כי ראשית הגילוי מאור המאציל הוא בחכמה ואחרון בהשתל' הוא המלכות סופא דכל דרגין כו' ונעוץ תחילתן בסופן כו', (הג"ה ובזה יובן מארז"ל דהתורה נקרא תרעא לדרתא לגבי יראה ובפ"ז דיומא דע"ב ב' פירש"י שהתו' אינה אלא שער ליכנס בה ליראת שמים, לכך צריך שתקדום לו יראת שמים עכ"ל, וקשה דהא יראה שקודם לתורה נק' מפתחות החיצונות בגמ' פ"ב דשבת דל"א לגבי התורה שנקראת אצלה מפתחות הפנימית, וא"כ איך פירש"י לכך צריך שתקדום כו' דמשמע שתקדום לו היראה שהתורה היא שער אצלה כו', אלא הענין דיראה חיצוניות היא נק' מפתחות חיצוניות לגבי התורה כי יראה חיצוניות שרשה ממל' והתורה היא ז"א וגם שרשה מחכמה, אמנם יראה הפנימית היא למעלה מהתורה, והיינו ע"ד שנתבאר שהתורה יש בה ב' בחי' חיצוני' ופנימית שהתורה הנגלות לנו נק' נובלות חכמה והיא בבחי' מדה אבל פנימי' התורה היא פנימי' חכמה שהיא בחי' א"ס, והיראה עילאה היא נמשכת מפנימי' חכמה ובפרט כמ"ש בלק"ת בד"ה בשעה שהקדימו פ"ג שענין יראה עילאה זו זהו יראו את ה' שיהי' בבחי' את הטפל ע"י הגילוי כמו שלמעלה היש האמיתי וכולא קמי' כל"ח כו' ע"ש וכן פי' הרמ"ז פ' וישב ובפ' קדושים ד"פ דיראה עילאה נמשכת מגבורה דעתיק שבמו"ס שהוא ודאי פנימית החכמה היינו פנימית התורה ממש ולכן א"ש שהתורה תקצהשנלקחה מחיצוניות ח"ע אינה אלא שער ליכנס בה ליראת שמים שהיא פנימית חכ' ופנימית התורה ולכן צריך שתקדום היראה לעסק התורה, ואף שיראה הקודמת לתורה בהכרח שהיא רק יראה החיצונית אך מ"מ כיון שנעוץ תחב"ס, וכמשל ג' אוירים שבין הארץ לרקיע שאויר הג' הסמוך לארץ חם הרבה יותר מאויר האמצעי כו', ע"כ יראה החיצוניות ג"כ שרשה מיראה הפנימי' כי עכ"פ היא בחי' יראה ועמ"ש מזה בבה"ז פ' אמור על המאמר ד"ק ע"פ וגם אמנה אחותי בת אבי היא כו' ע"ש, וז"ש רש"י לכך צריך שתקדום לו יראת שמים, ועמ"ש בד"ה גן נעול בענין בינה יתירה ניתנה באשה דקאי על יראה כמ"ש אשה יראת ה' היא תתהלל, ומכ"ז יובן בתוס' ביאור מש"ל איך ע"י חוטי הציצית ממשיכים להיות עוטה אור כשלמה שיומשך ויתחבר פנימית התורה בחיצוניות התורה והיינו כי ע"י היראה המרומז בתכלת הרי עם היותו יר"ת מעוררים בחי' שלמעלה מהתורה מה שהתורה נק' רק תרעא לדרתא לבחי' זו. וזהו מ"ש בציצית לדורותם יש לפרשו ג"כ לשון דירה כמ"ש בזהר סוף ח"ג סי' ד' היינו מה שהתורה הנגלות נק' רק תרעא לדרתא, נמצא הדירה היא יראה הפנימי' ופנימי' התורה הנה בחי' זו יומשך שיהי' מתגלה אצלם ממש, וזהו לדרתם בחי' דרתא, מה שהתורה נק' תרעא לדרתא זו כו' והו"ע מה שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים כו', וזהו טלית שכולה תכלת תושבע"פ למה צריך ציצית הלא ד"ס כולם סייגים לדחות הרע כמו היראה ובאמת אדרבא חבל על דל"ל דרתא כו' וא"כ אדרבה תורתו נעשה לו כו' כמ"ש ביומא עב"ב ע"פ ושמתם, וזהו בל"ב נתיבות כו' ואח"כ בשלשה ספרים סופר וספר כו', ויראה זו דוקא ע"י חוט ד' חיות חיה גימ' חוט כו' וכן חוט של חסד לבן כו'.

ד) והנה אעפ"י שהתכלת נק' אשא אוכמא בזהר ע"ש שמכלה ומבער כו' וחג"ת הוא אש הלבן שלמעלה הימנו כו' היינו לפי שהמל' ירדה בסתר המדריגות להיות ראש לשועלים כו' ויש שם תערובות טו"ר כו' וע"י המל' נתבררו כידוע דבהמה רבה הוא שם ב"ן דמלכות רביעא על אלף טורין וכל הר יש בו אלף צמחים של בחי' המלאכים כמ"ש אלף אלפים ישמשוני' כו', והיא אכלת לון בגמיעא חדא כלומר שנכללין ברוח פיו ית' ומתבררין בזה כו' (הג"ה ועמ"ש ע"פ יצרנהו כאישון עינו שהראיה נמשך דוקא מהשחור שבעין, ועד"ז נאמר בפתיל תכלת והי' לכם לציצית, ציצית לשון ראיה כמו מציץ מן החרכים שע"י הבירור דנהורא אוכמא נמשך הראיה להיות עין בעין יראו כו' עכ"ה) אבל בעולם האצי' דלא יגור שם רע כי אין רע יורד מלמעלה כו' אין שם כלל ענין הבירורים דעה"ד טו"ר עד שתקרא בשם תכלת אשא תכלא ואשא אוכמא לבער ולכלות כו', אלא ענין המצות שם הוא רק להוסיף ולהרבות האורות בכלים בריבוי ותוס' מוחין חדשים מאו"א כו' (הג"ה ועמ"ש בסידור ע"פ הללויה שירו תקצולה' שיר חדש עכ"ה) ולזה מרמזים הג' חוטים שהם לבנים הכוללים כל המצות וכמו שאמר את כל מצותי כו' דהיינו רק להמשיך אוא"ס בנאצלים בתוס' גילוי אור בלבד כו', והוא שורש ענין הג' גוונין של יופי העליון מלמעלה למטה באמרו הנך יפה פעם שנית כמ"ש למעלה והיינו ג"כ ענין יאר פניו היינו פנים העליונים דא"א שמאירים בפנים דז"א (וע' בזח"ג ויקרא ט"ו ע"פ ישר יחזו פנימו ובפי' הרמ"ז שם) להוסיף האור כו' וזהו אליך שהוא ז"א שנק' בן לאו"א כמ"ש מה שמו ומה שם בנו כו' בנו הוא ז"א דכתיב בני בכורי ישראל ואשר בו אתפאר מהארת פנים דא"א והאב הוא אבא בבחי' אדם קדמאה הנ"ל, וזהו שורש ענין עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה פי' שמים הוא בחי' ז"א שכלול מאש ומים בחי' מוחין דאבא שבו בחי' מים אש הוא בחי' מוחין דאימא בחי' אש דגבורות כו', וכל בנין ז"א באורות פנימים ומקיפים לנטותו כיריעה כו' היינו אחרי אשר עוטה האור כשלמה פי' כידוע שיש בחי' פרסא המפסיק בין המאציל לנאצלים ועליו נאמר ישת חשך סתרו כו' ואם לא הפרסא לא היה מתצמצם אוא"ס כ"כ בנאצלים אך דרך הפרסא שבוקע האור ונעשה אור של תולדה בלבד אז יוכלו הנאצלים לקבל השפע כו' וזהו עוטה בלבושים והעלמות דשלמה כו' ואח"כ נוטה שמים כו' ועד"ז יש פרסא בין האצילות לבריאה ג"כ מזה הטעם לפי שאין ערוך כלל בין האצי' עם הבריאה בע"ג כו' עד שאין התהוותם אלא מבחי' אור של תולדה כו' כידוע וזהו"ע הטלית עם הד' כנפות שהוא בחי' לבוש והעלם האורות דאו"א במלכות ואין מאיר רק דרך החוטין בלבד בל"ב דנוקבא שעומדת בחזה דז"א כידוע וד"ל. (הג"ה והנה ב' בחי' פרסא הנ"ל י"ל זהו ב' בחי' טלית טלית גדול וט"ק, דכבר מבואר דא"א נק' גדול, וז"א נק' קטן לגבי א"א וכמש"ל בענין דבר גדול מעשה מרכבה, וע"כ הפרסא שבין א"ס לאצי' נק' טלית גדול והוא לבוש לבחי' א"א, כמ"ש ועת"י יתיב לבושיה כתלג חיוור, ולפ"ד הפרד"ס הכתר עצמו נק' פרסא, וזהו"ע טלית גדול, ועיין במהרש"א בח"א בר"ה דף י"ח על מארז"ל מלמד שנתעטף הקב"ה בטלית כש"צ והראה לו למשה סדר תפלה וז"ל ובספר ישן מחכמת המקובלים מצאתי וז"ל נתעטף הקב"ה באותו טלית לבנה שנתעטף בבריית שלעולם שעליו נאמר עוטה אור כשלמה שמבהיק מסוף העולם ועד סופו כו' עכ"ל, והציצית שבו הן המשכות מבחי' שער רישי' כעמר נקא, והגם שהם ל"ב חוטין המורים על ל"ב נ"ח והחכ' הוא למטה מבחי' א"א, אך הרי פנימיות חכמה היא פנימית עתיק יומין א"כ י"ל ל"ב חוטין שבטלית גדול הנ"ל הן המשכות פנימיות הל"ב נתיבות חכמה, ויש לבאר מעלת הנתיבות עפמ"ש באו"ת מהמגיד נ"ע בלקוטי תילים ע"פ דרכיך ה' הודיעני ואורחותיך למדני, וז"ל פי' כי יש דרך ונתיב, כי דרך הוא כבושה שכל העולם הולכים בה, והוא דרך הטבע והעמדה של עולם, ונתיב הוא שאין הולכים בה כל אדם רק לפעמים שהוא אינו דרך הטבע שאינו מגולה לכל, ובימוה"מ יתגלה הנתיב ע"ד שנאמר עוד ישבו זקנים כו' בישישים חכמה כו' שיתגלה נתיב החכמ' עכ"ל וביאור דבריו י"ל כי דרך הטבע והעמדה של עולם שרשו מיחוד תדירי דחו"ב הנמשך להחיות העולמות, ולכן הוא דרך שכל העולם הולכים בה, כי המשכת חיות זה נמשך ומתפשט לכל העולמות ואפי' בקליפות נמשך חיות תדיר להחיותם והיינו מ"ש בזהר פ' ויקהל דרט"ו ע"א תקצזע"פ ואורח צדיקים מה בין אורח לדרך, דרך כמד"א כדורך בגת דכתשין ביה רגלין כל מאן דבעי כו' דרך רזא דא הנותן בים דרך, בגין דדריך ביה סט"א דלא אצטריך, ובמק"מ ע"ד דרך נחש כו' והיינו לפי שמהשפעת חיות העולמות נמשך לכל הברואים יניקה וחיות ולכן נק' זו דרך ע"ד דרך הרבים, אבל הנתיב הוא אינו דרך הטבע ר"ל ההמשכה שלמעלה מעלה מחיות העולמות כ"א תוס' אור חדש שהו"ע יחוד הפנימי דחו"ב שהחכמה מקבל מא"א וא"א מעתיק כו' עד המאציל העליון ומאור זה נמשך נסים נפלאים היוצאים מהטבע ואינו דרך הטבע, וע"כ אין הולכים בה כל אדם כ"א הוא שביל היחיד, שבחי' זו יוכל להמשיך היחיד היינו מי שיש לו בחי' יחידה שהיא נמשכה מא"א היא בחי' בכל מאדך בלי גבול, וע' בזהר חלק ב' משפטים דצ"ד סע"ב זכה יתיר כו' דאיהו אדם באורח אצילות דלעילא כו' והאי איהו שולטנותיה בכל רקיעין כו' עכ"ל, גם י"ל שביל היחיד שבו מאיר יחידו של עולם כו'. ומכ"ז יובן מעלת ל"ב נתיבות שהם נק' נתיבות ושבילין שבהם נמשך האור של יחוד פנימי דחו"ב שלמעלה ממדריגת חיות התדירי הנק' טבע כו'. וזהו שארז"ל אבוך במאי הוה זהיר טפי בציצית, כדי להמשיך בחי' גילוי מיחוד פנימי הנ"ל כו', ובזח"א פ' מקץ דקצ"ז ע"ב ע"פ דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום נראה כי הדרכים הם ג"כ בחי' גבוה ועכ"ז הנתיבות הם עליונים יותר כו' ע"ש, והיינו ע"ד ההפרש בין מוחין דאימא ומוחין דאבא שנת' בלק"ת גבי פסח בד"ה מצה זו כו' ע"ש, וע' בבחיי פ' ויקהל דף קכ"ו ע"ב ע"פ חכמת ל"ב נתיבות החכמה הם ל"ב כו' ומפני שהחכמה נעלמת מן ההשגה לכך הזכיר בה ל' נתיבות כי לשון דרך הוא רחב אבל נתיב הוא צר עד מאד, ומזה אמר הנביא ירמיה סי' ו' י"ו עמדו על דרכים וראו ושאלו לנתיבות עולם כו', אבל בנתיב שהוא צר כו' והנה מרוב העלמת החכ' א"א להשיג שרשה כ"א ע"י הנתיבות כדמיון חוטי השלהבת שהם נתיבות לגחלים עכ"ל, היינו כענין שלהבת כשהיא קשורה בגחלת, ועמ"ש מענין פי' צר בענין מן המיצר קראתי ע"פ הנותן שלג כצמר כו' צמר אותיות מצר ובפע"ח בכוונת השופר בענין מן המיצר והיינו בחי' דלית מח' תפיסא ביה, גם כמו המעיין הוא צר והנהר נק' רחובות הנהר כו' כי לפי שהמעיין נמשך מהמקור א"א שיומשך רק ע"י צמצום והו"ע מיצר וזהו"ע היו"ד דשם הוי' כו', ומכ"ז מובן ענין טלית גדול והציצית ל"ב נתיבות ח"ע, וט"ק היינו החשמ"ל המלביש לז"א שנק' זעיר וג"כ הציצית הם ל"ב נתיבות חכמה הנמשכים מח"ע לח"ת כו'.

ה) וזהו שורש ענין ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת כו', וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות הוי' כי המל' כלול מכל האורות שבעולם הנאצלים (עמ"ש בביאור ע"פ רני ושמחי בת ציון בפי' ציון ע"ש) ולכך נקראו מצות הוי' או מצות המלך כי ידוע דז"א נק' הוי' תקצחלפי שמהוה את הכל באצי' עצמו מאורות לכלים כו', ואמנם בזכירה השני' אמר את כל מצותי שהו"ע הנ"ל בהמשכת אוא"ס עצמו בנאצלים בנר"נ דאו"א וז"א כו' כי הנה ידוע דנר"נ יש להם כלים אבל חיה יחידה אין להם כלים כלל ע"ד שאנו רואים משכן השכל במוח והמדות בלב כו', אבל מדות הרצון והתענוג אין לו מקום וכלי מיוחד בגוף כו', וע"כ יש בחי' קטנות וגדלות בנר"נ מצד מיעוט או ריבוי האור כו' מפני שכבר משכנם המה בכלי הגוף משא"כ בחי' חיה יחידה לא יגרעו ולא יתוספו לעולם מצד ריבוי או מיעוט הכלים כלל מאחר שאין משכנם כלל בכלי הגוף כו', וא"כ יובן עד"ז למעלה מעלה בהיות דבחי' ע"י וא"א הוא בבחי' חיה יחידה (וכמ"ש הרמ"ז ס"פ בא שמרע"ה זכה לחיה והיא מפנימית אריך שהוא חיצוניות עתיק המושפע לאבא במקומו, אבל המשיח יתעלה למעלה לפנימי' עתיק ויזכה ליחידה עכ"ל נמצא מובן מדבריו דחיה יחידה נמשכים מא"א וע"י כמש"כ) שאין שם כלים (וע' בהרמ"ז פנחס דר"ך מענין חיה יחידה) וכדי להמשיך להם תוס' אור בבחי' גדלות המוחין גם באבא שמשכנו במוח כו' צריך לעורר בחי' הארת פנים דא"א וע"י שימשיכו מהארת אוא"ס עצמו מבחי' יחידה כו' להיות תוס' האורות בנאצלים ע"י דרך זה והיינו הנק' מצותי כלומר התחברות עצמות אוא"ס בנאצלים כו' ולא נק' מצות הוי' מאחר שהוא מבחי' העלם העצמות שלמעלה מבחי' כלים עדיין כנ"ל, ושם הוי' הוא בבחי' אור המלובש בכלי כידוע שאינו אלא בז"א ואו"א שהן בבחי' נר"נ בדרך כללות ההשתלשלות כו', ובזה יובן פי' אני הוי' אלקיכם כו' דיש להבין לכאורה מהו שאומר אני במשמעות ענין שהוא הידוע מי הוא כאדם שאומר לחבירו אני צוויתי בכך, והרי באמת לית מח' תב"כ, אך הענין הוא דכך הוא אומר אני מי שאני דלא אשתמודע כלל באבי"ע כו' והוא בחי' אין דכתר עליון שנאמר אני ראשון ואני אחרון פי' בהשוואה אחת לפני האצילות ולאחר האצילות כו' הנה אני הוא הוי' המאיר באצי' בכלים דכולא חד ממש, והיינו ע"י מעשה המצות במה שעשיתם את כל מצותי כו' והוא ענין הנ"ל בהמשכות ריבוי האור בנאצלים כי רמ"ח פקודין רמ"ח אברים כו' ור"ל שע"י המצות נמשך תוס' אור מא"ס ב"ה באצילות. ועתה יובן סדר הפסוקים וראיתם אותו את תכלת המברר בירורים במצות המלך שום תשים עליך מלך בבחי' יראה תתאה, וזכרתם את כל מצות הוי' דתורה שהיא בז"א מימינו אש דת למו באש שחורה ע"ג אש לבנה כדוגמת התכלת ע"ג הלבן כו', ואח"כ מפני שנעוץ סוב"ת תזכרו זכירה שניה לעשות את כל מצותי מהארת אוא"ס בעצמו בנאצלים כנ"ל שאינו אלא ע"י שמחה וטוב לב דוקא כי אחרי אשר ביער וכלה את הרע דאתם זונים ע"י התכלת כמ"ש ולא תתורו כו' מפני עוצם הביטול דאת זלעו"ז כו' ולפי גודל הביטול כן נדחה הזנות כו' אז יגיע לעבוד בשמחה ותענוג דהיינו להוסיף להרבות האור בבחי' אצי' עצמו שאין שם בירורים דעה"ד טו"ר כנ"ל והם ענין ג' החוטין הלבנים דהוא בחי' חג"ת פני אריה פני שור פני נשר כו' וידוע דהמרכבה דפני אריה כו' הוא עד רום המעלות שהרי גם בא"א אדמה לעליון לאדם העליון הרוכב כו' וע' בהרמ"ז תרומה קס"ה ע"פ לרוכב בערבות בי"ה שמו כו' ע"ש, וזהו בחי' הלבן שבציצית דלבושי' כתלג חיוור כו'.

תקצט(הג"ה ועמש"ל אות ד' בענין ט"ק וט"ג ואפ"ל שהם ב' בחי' דמצות ה' ומצותי, כי בחי' מצות הוי' זהו עוטה אור כשלמה שהשלמה הוא מל' דאצי', ומצותי זהו ענין אור כשלמה בחי' מל' דא"ס כו', וכמ"כ הד' כנפות כשהשלמה מל' דאצי' הד"כ הם ד' חיות דמרכבה דבריאה וכשהשלמה היא מל' דא"ס הד"כ הם ד' חיות דאצי' או"א וזו"נ, וכשהשלמה היא בינה הד"כ הם ד' חיות חגת"מ דאצי', ומהרמ"א בתלים ע"פ עוטה אור כשלמה פירש השלמה היא כסה"כ שהוא שלמה לאור האצי' יעו"ש וכסה"כ הוא כחב"ד דבריאה ושם שרש התלמוד כמ"ש בסש"ב פנ"ב, ובסידור בדרוש שאחר עלינו לשבח בד"ה ביאור למ"ש בסש"ב פנ"ב, וא"כ א"ש שהד"כ הם ד' חיות הנושאות את כסה"כ, וזהו נעשה אדם בצלמינו כדמותינו כמו שלמעלה לבוש וד"כ שהוא כסה"כ וד' חיות כמ"כ באדם הלבוש והד' ציצית, וזהו מ"ש במד"ר פ' קרח שטען קרח טלית שכולו תכלת כו' בית מלא ספרים כו' כי עיקר האצי' הוא בשביל שיהי' בי"ע בת"א בד"ה כי אברהם לא ידענו, וע"כ עיקר המכוון מהשלמה והלבוש זהו הד' ציצית שהן ד' חיות המרכבה מקור דבי"ע וכן בית מלא ספרים היינו ע"ס דאצי' והמכוון מהם הוא המזוזה שהיא ג"כ על פתח הכניסה והיציאה היינו התחברות בי"ע ואצי' כו', וענין מזו זה ע"ד עם זו יצרתי לי כו' זה אלי כו').

ו) ושורש ענין זה התורה בפנימיות וחיצוניות כו' היינו כמ"ש בע"ח דפנימי' אבא הוא פנימי' ע"י כו' והיינו הנסתרות לה' אלקינו שארוכה מארץ מדה בחי' א"ס ממש מפני דפנימי' יסוד אבא יש בו מבחי' פנימית עתיק שבו הארת עצמות הא"ס מסתיים, והוא למעלה מבחי' כלים כלל כנ"ל והתורה כבר ניתנה לשיעורים וגבולים כמ"ש מימינו אש דת למו כמו הציצית בד' חוטין דוקא ולא יותר ושיהי' שזורים ויקשרו ויכפלו אותם בבחי' התאחדות וההתכללות דוקא כו' וע"כ התורה נק' נובלות חש"מ כי בחי' חיצוניות דיסוד אבא כבר הוא במדידות השפע כו' משא"כ בחי' הפנימית דיסוד אבא עדיין לא נמדד לשיעורין וגבולים כלל מפני הארת אוא"ס כו', וזהו הנסתרות שהוא פנימי' התורה שהוא בבחי' פנימי' יסוד אבא לה' אלקינו, שבעצמות אוא"ס שלמעלה מגדר כלים כו', אבל הנגלות הוא שפע חיצוניות דיסוד כו' והוא לנו ולבנינו המה בחי' זו"נ בהמשכת אורות בכלים מכלים שונים כו' והיינו הטעם ששפע ג' העולמות דבי"ע הוא רק מחיצוני' התורה שבאה לשיעורין כו', ושרש ענין ישאהו על אברתו כו' על דייקא כו' לפי שקו האמצעי הוא דת"י עולה עד הכתר, ובכתר מאיר מבחי' הארת אוא"ס ממש משא"כ הקוין חח"ן מימין כו' שאינם עולים עד הכתר כמ"ש בפרדס ולזה ע"י הרחמים שבבחי' ת"ת כידוע מבריח מן הקצה לקצה העליון שהוא בחי' כתר ושם הארת א"ס ממש. ולכך כתיב ואביא אתכם אלי דייקא למעלה מעלה בבחי' עצמות אוא"ס כו' וד"ל.