זאת חנוכת המזבח

קטזאת חנוכת המזבח

נא' בפ' מקץ בשבת קודם אור היום בליבאוויץ שנת תקצ"א לפ"ק

זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו מאת נשיאי ישראל כו' וכתי' זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו וי"ל מ"ש בתחלה ביום המשח אותו דמשמע שהחנוכה של הנשיאים ומשיחת המזבח נעשו בפ"א ושהם ענין א' דהא בהא תליא שהחנוכ' עם המשיחה הם מישך שייכי אהדדי ואח"כ כתי' אחרי המשח אותו דמשמע שהמשיחה היא ענין בפ"ע והיתה צריכה להיות קודם החנוכה שהחנוכה של הקרבנות הנשיאים לא הי' רשאי להביא אלא אחר משיחת המזבח אבל אין ענין החנוכה של הנשיאים עם קרבנותיהם שייך כלל קילענין משיחת המזבח שזהו ענין בפ"ע וזהו ענין בפ"ע, אך להבין זה צ"ל תחלה ענין הקרבנות בכללם מה ענינם כי הנה הקרבנות נק' בשם לחם כמ"ש את קרבני לחמי לאישי וארז"ל בשתי אכילות הכתוב מדבר אכילת אדם ואכילת מזבח, אכילת מזבח היא שהיו מקריבים חלב ודם ע"ג המזבח והי' יורד אש מלמעלה כדמות ארי' ותאכל את העולה ואת השלמים וזהו ארי' דאכיל קורבנין הנז' בזהר ויובן זה מעניני התפלה שהיא כנגד הקרבנות ובהכרח שצ"ל בתפלה ג"כ בחי' מעין בחי' הקרבנות ודוגמתן שלכן תיקנוה כנגד הקרבנות והיינו משום העלאת נה"ב בתפלה שעיקרה בעבודה שבלב להפוך לבו מן הקצה אל הקצה ממה שהי' שקוע וטרוד כל היום במח' אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש, איש איש כפי שיודע נגעי לבבו ולצעוק אל ה' בצר לו בכל לב ונפש וכמ"ש צעק לבם ולעורר את האה' לה' בתשוקה וצמאון ולדבקה בו ית' עד שתחפוץ להתפשט מלבושים צואים הן הן המח' והדיבורים והמעשים אשר לא לה' המה הן בהיתר כו' שהן מלבושי נוגה שלפעמים עולה ונכללת בקדושה כאשר יפלס האדם מעגלי דרכיו שלא יהנה מן העוה"ז רק לשם שמים להרחיב דעתו לה' ולתורתו כו' כמ"ש במ"א משא"כ כשנמשך האדם אחר גופו לצורך עצמו ולהנאת עצמו מכוון אזי הוא יורד ונמשך למטה ומן ההיתר יסיתנו כו' וזהו ענין בחי' הנוגה כשהיא יורדת ונכללת למטה בקליפות הטמאות לגמרי ועד"ז נתקן ענין התפלה, ומתחלה יסדר אדם שבחו של מקום בפסוד"ז בגדולת ורוממות א"ס ב"ה לעורר התשוקה והצמאון בנה"ב לאסתכלא ביקרא דמלכא בסידור שבחיו איך שהוא ברוך שאמר והי' העולם דהיינו באמירה אחת ובמאמר א' כו' וכמ"ש בזהר במח' א' ברא את העולם שהוא צופה ומביט עד סוף כל הדורות וקורא הדורות מראש וכולם נסקרי' בסקירה א' כו' והוא יחיד חי העולמים מלך, פי' יחיד שהוא לבדו הוא כמו קודם שנברא העולם כמ"ש אתה הוא עד שלא נברא כו' וכמ"ש אני הוי' לא שניתי שאף לאחר שנה"ע אין עוד מלבדו ואתה ה' לבדך כמו קודם שנבה"ע כי העולם אין תופס מקום כלל דכולא כלא ממש חשיבא לגבי, לפי שאתה עשית את השמים כו' ואתה מחי' כו' וחי העולמים אינו אלא בבחי' מלך שאין זה אלא לפי שנק' שמו ומלכותו על המדינה כו' כמ"ש במ"א, משובח ומפואר עדי עד פי' למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית בעילוי אחר עילוי עד אין קץ ותכלית כמ"ש הכל ירוממוך סלה וכל החיים יודוך סלה וקדושים בכל יום יהללוך סלה פי' סלה בלי הפסק עד רום המעלות ונודע כמה מיני עליות געה"ת ועליון ונו"ן אלפים יובלות ושמיטין ויש הרבה מיני עילוים שונים והכל נמשך רק מבחי' שמו הגדול בחי' שמו ומלכותו שאין זה אלא בחי' זיו והארה בלבד וכי נשגב שמו שאפי' שמו הוא בבחי' לבדו רק הודו וזיו של שמו על ארץ ושמים כו' ואי לזאת תכלה ותכסוף אליו ית' נפש כל חי לדבקה בו ית' ובפרט בהזכירו כי נק' שמו הגדול ומלכותו ית' עלינו ישראל בפרט וכמ"ש וירם קרן לעמו מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי כו' כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו ואומרים ברוך ה' אלהי ישראל כו' אזי תתעורר השמחה בלב איש ישמח ישראל בעושיו בשמחה גדולה לאלהים שהשרה שכינתו בתוכינו וינהו בית ישראל אחרי ה', ואח"כ ברכת ק"ש איך שהמלאכים מקדישים ואה"ע אהבתנו חמלה גדולה ויתירה פי' יתירה מהמלאכי' קיאכו' כמ"ש בלק"א ומזה יעלה ויבוא ויגיע למס"נ בק"ש לקיום ואה' בכל לבבך בשני יצריך והיינו שגם כח המתאווה שבנה"ב שבאדם המתאווה לדברים גשמיים וצרכי גופו ותענוגות בנ"א ישוב אל ה' ויחפוץ בקרבת אלקים כי טוב שהוא מקור כל התענוגים וחיי החיים ב"ה ואז יתענג על ה' ממש, וע"ז דרשו בפסוק וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, טוב זה מלאך החיים מאוד זה מלאך המות כו' ולכאורה יפלא הלא הוא המ"ה והיצה"ר ומהו טובתו ולא עוד אלא שנק' טוב מאוד יותר ממלאך החיים אלא הענין הוא שאין טובתו של היצה"ר כשהוא בתקפו אלא כד אתכפיא סט"א כו' דהיינו שכאשר כח המתאווה שבלב האדם שבנפשו הבהמית מתהפך וישוב לאה' ה' בכל לבבו שאזי גם היצה"ר שמשכנו בלב ששם משכן נה"ב בחלל השמאלי הנה מלאך רע בע"כ יענה אמן ומסכים ומתרצה להודות על האמת כי הוא ית' חיי החיים ומקור התענוגים ואיליו ישוב להיות כלתה נפשו לה' בתשוקה וצמאון כו' ובעבור זה אסתלק יקרא דקודב"ה לעילא כי זה תכלית המכוון בבריא' העולמות להיות יתרון זה בנה"ב השבה לה' כיתרון האור הבא מן החשך כנודע כמ"ש במ"א, ולכן הוא טוב מאוד יותר ממלאך החיים שהוא בעצמו מקור החיים והטוב אבל מלאך רע שירד למדריגת מות ורע כשנתהפך לבחי' טוב וחיים הוא מעולה יותר כמשל יתרון האור כו', וגם כמ"ש בזהר במקום שבע"ת כו' דמשכין לי' בחילא יתיר שהוא מחמת יותר תגבורות כו' שכאשר האה' ותגבורות בבחי' רשפי אש האה' היא כמעלת הזהב על הכסף היא האה' שבטבעה כתולדתה שנמשלה למים משוך אחריך כמים כו' והאה' כרשפי אש נולדה מהתבוננות שבתפלה ופסוד"ז בסידור שבחיו של מקום בעומק דעתו בגדולת א"ס ב"ה ורוממותו לאין קץ ובברכת יוצר ואה"ע כו' עד שיגיע לקיום מס"נ באחד וקיום ואהבת כו' כנ"ל וכמ"ש במ"א ע"פ מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו פי' שבאיש לפי מהללו בק"ש ותפלה ופסוד"ז נעשה מצרף וכור הן רשפי אש האה' לכלות ולשרוף את כח המתאווה שבנה"ב עד שישוב לאה' ה' ולדבקה בו בתשוקה וצמאון ובכלות הנפש ממש.

ב) והנה הכח זה של הנה"ב שתתפעל מגדולת א"ס ב"ה ורוממותו עד שתתלהט ותתלהב בתשוקה וצמאון לה' ולדבקה בו ית' עד שישוב ויתהפך כח המתאווה שבה לאהבת ה' הוא מפני ששרש נה"ב שבאדם נלקחה מהאופנים וחיה"ק שבמרכבה פני ארי' ופני שור כו' (הגם כי שרש נפש כל הבהמות הוא ג"כ מבחי' פני ארי' פני שור ושרש נפש העופות מבחי' פני נשר כמ"ש במ"א ובמה תפרד שרש וחיות נה"ב שבאדם שבודאי אינה דומה לנפש שבבהמות ממש שהרי נה"ב שבאדם היא נפש המשכלת ומדברת שגדלה וגבהה מעלתה לאין קץ על נפש שבבהמות ממש שאינה אלא נפש חי' בלבד ואין ערוך לחי' עם מדבר כנודע, אך הענין שארבעה חיות שבמרכבה ארבעה פנים לכל אחת מהנה ויש בכל אחת מהן דמות אדם וכמ"ש ודמות פניהם פני אדם ושרש וחיות נה"ב שבאדם הוא מבחי' אדם שבחיה"ק ושרש וחיות נה"ב ממש הוא מבחי' פני ארי' פני שור שבחיות).

והנה האופנים וחיה"ק ברעש גדול מתנשאים לעומת השרפים וענין הרעש הוא מחמת ששומעים את השרפים שאומרים קדוש ג' פעמים וזהו ענין קיבלעומת השרפים, וביאור ענין זה כי הנה פי' וביאור מלת קדוש הוא לומר שהוא קדוש ומובדל בערך שאין לו ערך ויחוס בעלמין שאינו לא בגדר ממלא ולא בגדר סובב דלאו מכל מדות אלין כלל, אך קדוש בוי"ו הוא ענין המשכה מקודש העליון, כי ענין קדש הוא מלה בגרמי' שהוא ענין עצמיות קדושת אוא"ס ב"ה שכשמו כן הוא אין לו סוף ואין לו תכלה כו' ואין העולמו' יכולים לקבל אא"ס ב"ה כמו שהוא שהיו בטלים במציאות והיו כלא היו אלא ע"י צמצום גדול להמשיך התפשטות זיו והארה בלבד בבחי' קו וחוט כו' והוא ענין קדוש בוי"ו בבחי' המשכה, אך גם ההמשכה ההיא עדיין היא בבחי' קדוש ומובדל שאין העולמות יכולים להשיג עד שנעשה המשכה והארה דהארה והוא ענין קדוש ב' המשכה והארה מקדוש הראשון, וכן ענין קדוש השלישי הוא ענין המשכה והארה דהארה שנמשך מקדוש ב' ובזה יוכל להיות בחי' הוי' להיות כל הנמצאים העליונים שישיגו יקר תפארת גדולתו ורוממותו לאין קץ באיזו השגה ותפיסא ויתענגו על ה' בהשגתם תענוג נפלא ואעפי"כ נק' צבאות אות הוא בצבא דילי' שאינו בבחי' השגה אלא עד"מ בבחי' אות אחת מענין שלם בהשכלה והשגה שלימה שהאות ההוא אין לו ערך כלל להיות נק' עליו כלל שם השגה אלא רמז בעלמא וכך הוא ענין השגת העולמות ואפי' עולמות עליונים מאחר שהם בבחי' נברא ומחודשים מאין ליש אין להם תפיסא והשגה בו ית' בעצמו ובכבודו שאתה הוא עד שלא נברא כו' ואין להם תפיסא אלא בחיות המתפשט בעולמות להחיותם ולהוותם מאין ליש שהוא בבחי' אות אחת ביו"ד נברא העוה"ב ובה' העוה"ז ואין להם השגה אלא בבחי' יו"ד כו', והנה כאשר האופנים שומעי' את השרפים אומרי' כן מרעישים בקול רעש גדול מחמת ששומעי' דבר גדול שהוא למעלה מהשגתם שאינו נתפס ונקלט בבחי' השגתם בבחי' פנימית רק בבחי' מקיף שאין כח בבחי' כלי השגתם להכיל ההשגה הגדולה והנוראה ההיא אלא נשאר עליהם בבחי' מקיף ומ"מ בבחי' מקיף משיגים שיש דבר גדול ונורא ונמשך מזה רשימו לבחי' פנימיות להיות בחי' רעם ורעש גדול לבד כי כל דבר חידוש שאינו מושג בשכל רק שמ"מ שומע בבחי' מקיף ונכנס רשימו לבחי' פנימי' נעשה מזה התפעלות בבחי' פנימי' לומר ראה זה חדש הוא שאין כח בשכלו לתפוס ולהשיג הדבר ההוא כמו שהוא בעצמו ומזה מתהווה הרעש שמחמת גודל עוצם הדבר הנורא שאין כח בשכלו לתפוס כו' יתהווה לו רעש גדול כו' והשרפים לפי ששרשם ממקום הרעש ההוא כמ"ש שרפים עומדים ממעל לו ואין השגה זו חידוש אצלם כ"כ לכך אינן מרעישים כי לכן נק' שמם שרפים שכבר נשרפו כו' (וכיוצא בזה גבי חברי דניאל שלא השיגו המראה רק דמזלייהו חזי נפלה חרדה גדולה עליהם יותר מדניאל שראה את המראה כמ"ש במ"א), ולפי שנה"ב שרשה מבחי' אופנים וחיות ע"כ יש בה הכח הזה שתתפעל בבחי' רעש וזהו ענין בחילא יתיר, טוב מאד, יותר מבחי' אהבת הנה"א בעצמה (נת' כח נה"ב לבא לבחי' בחילא יתיר משום ששרשם מאופנים שמתנשאי' ברעש גדול בשומעם ג"פ קדוש מהשרפים קדש ו' המשכת קו"ח וקדוש הב' הארה דהארה והג' הארה דהארה דהארה עיין אגה"ק איהו וחיוהי בסופו כו' והשרפים אין זה כ"כ חידוש אצלם שכבר משיגים זה עומדים ממעל לו אבל האופנים וחיות זה אצלם חידוש גדול לכן מרעישים כי הרעש דוקא מהמקיף כשרק רשימו נכנס כו' וכן בנה"ב).

קיגג) והנה ע"י הרעש נעשה כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, פי' האדם לאדם כי יש אדם על הכסא דמות כמראה אדם ויש בחי' אדם מתחת לכסא שאפי' פני ארי' פני שור פני נשר הם בבחי' אדם וכמ"ש ודמות אדם לארבעתם ודמות פניהם פני אדם וכמים הפנים לפנים כן לב האדם שלמעלה על הכסא לאדם שמתחת לכסא באתדל"ת דילי' בבחי' רעש גדול כנ"ל, ופי' ופניהם פני אדם היינו שבפנימיותם דבחי' אופנים וחיות הוא בחי' אדם וכמ"כ בנה"ב שבאדם בפנימיותה היא נפש השכלית ועי"ז אתדל"ת בבחי' הנה"ב והשכלי' זהו בחי' לב האדם התחתון אל האדם כו' (וזהו ועשב לעבודת האדם דלכאורה הכתי' ונתתי עשב בשדך לבהמתך שלהיות התפעלות נה"ב הוא ע"י עשב ע"ב שי"ן כמ"ש במ"א אלא דלעבודת האדם היינו בחי' פני אדם שבנה"ב) נמשך אתדל"ע מלמעלה, וביאור ענין אתדל"ע זו יובן ג"כ בענין הקרבנות כי הנה ענין הקרבנות להקריב חלב ודם של הבהמה ע"ג המזבח הוא ג"כ בחי' העלא' נה"ב ששרשה מחיות ואופנים מבחי' פני שור כו', והנה האש הי' מביאים אש שלמטה ועי"ז נחית אשא עילאה ארי' דאכיל קורבנין ארי' מלך החיות להתכלל באש שלמעלה, וכך ג"כ בתפלה בהעלא' נה"ב יש ג"כ בחי' ב' אשות הנ"ל העלאה והמשכה וכו' הנק' אכילת מזבח כמשי"ת לקמן וכן הענין ג"כ למעלה בנשמו' שמיכאל כה"ג מקריב ע"ג המזבח כי הנשמות הן בחי' נבראים מאין ליש וע"י מכאל נקרבים למעלה למעלה ליכלל באצי' דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד (ואתי שפיר ענין זה דלכאורה קרבן אינו רק מבהמה, אך הענין דכתי' וזרעתי את בנ"י זרע אדם וזרע בהמה פי' שרש הנשמות שבאצי' נק' זרע אדם אבל בירידתם לבי"ע נק' זרע בהמה כמ"ש במ"א ע"פ ואלה המשפטים ולכן עליות הנשמו' באצי' זהו בחי' מיכאל מקריב כו'). (נת' ע"י הרעש לב האדם שעל הכסא לאדם ודמות פניהם פני אדם וכן בנה"ב כו' (וזהו ועשב כו') בתפלה וכמו בקרבנו' אש שלמטה ואש שלמעלה וכן בנשמו' שלמעלה מיכאל מקריב כו').

ד) והנה הקרבת הקרבנות ע"ג המזבח נק' בשם אכילה וכמארז"ל בשתי אכילות הכתוב מדבר א' אכילת אדם וא' אכילת מזבח לפי שהיא בחי' פנימי' אכלתי יערי עם דבשי אבל יש בחי' אחרת והיא בחי' מקיף שהוא ענין הקטורת שהיא רק ריח שהנשמה נהנה בו ולא הגוף שאינו נכנס בגוף כלל בבחי' פנימי' רק בבחי' מקיף מלמעלה (וביאור הענין צ"ל בתוס' ביאור פי' לב האדם לאדם כי הנה אכלתי יערי עם דבשי פי' בזהר פ' פנחס דרמ"ד דקאי על ק"ש כו' ולהבין למה נק' בשם אכילה והענין שכמו עד"מ האכילה היא כדי לחבר הנפש עם הגוף שהרי הם ב' הפכים שהגוף הוא גשמי והנפש הוא רוחני ולכן כדי לקיים חיבורם וקישורם הוא ע"י המזון שנתברר ונהפך לדם ועי"ז גורם השראת הנפש בגוף שהנפש מתלבשת בדם כו' ולכן אם לא יאכל כמה ימים תסתלק הנפש מהגוף, כמ"כ יובן למעלה ענין אכלתי יערי כו' כי הנה בחי' אדם שעל הכסא נק' כלים להיות התלבשות אא"ס בבחי' כלים חס' דרועא ימינא כו' להחיות העולמות ובחי' זו נק' גופין כו' וכמה גופין תקינת לון שאינן ערוך לבחי' האור מא"ס ב"ה המתלבש בהן יותר משאין ערוך הגוף של האדם לגבי הנשמה וזהו וכד אנת תסתלק מינייהו אשתארו כו' ולכן כדי שיהי' קידההמשכה מאוא"ס ב"ה להיות עולם חסד יבנה הוא ע"י העלאת מ"ן דקרבנות הנק' אכילה שמחבר וממשיך התלבשות אוא"ס ב"ה בחסד כנשמתא לגופא, ועכשיו תפלה במקום קרבנות שע"י בירור והעלאת נה"ב נמשך אור ההמשכות מלמעלה להיות המשכת א"ס ב"ה וזהו ולחם לבב אנוש יסעד שסועד ומגביה הלב לקרבו להמוח להיות בו המשכת החיות מהמוח, וכך למעלה בחי' לב הוא דפליג לכל שייפין שהוא בחי' ממכ"ע ושיהי' בו המשכה מלמעלה הוא ע"י הקרבנות שנק' לחמי ועי"ז ג"כ נמשך לב האדם לאדם לב דוקא ע"י שלחם לבב אנוש יסעד, וזהו שארז"ל אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ כו' שחיותן וקיומם בחי' עולם חסד יבנה הנק' גופא דמלכא והמשכה דאוא"ס ב"ה להיות נשמתא לגופא הוא דוקא ע"י הקרבנות ולכן נק' זה אכילה אכילת מזבח אכלתי יערי כו' שהגוף נהנה ממנו בחי' גופא דמלכא, אך יש עוד בחי' המשכה עליונה יותר מבחי' סוכ"ע ממש שא"א להתלבש כלל בבחי' כלי וגופא כי בחי' גוף הוא בחי' גבול וכמא' שיעור קומה של יוצר בראשית רל"ו אלפים רבבות כו' דלא שייך גבול רק בבחי' כלי' לבד אבל האור מא"ס ב"ה הוא בבחי' בלי גבול ולכן כדי שיתלבש בכלים הוא רק הארה מצומצמת אבל גילוי האור כמו שהוא בבחי' א"ס א"א להיות נמשך כלל בבחי' גבול וגוף כו' ולכן בחי' זו אין דרך להמשיכה ע"י בחי' אכילת המזבח הנ"ל שהוא מגיע לבחי' גוף לב האדם כו' אלא ע"י בחי' קטורת שהיא בחי' ריח דבר שהנשמה נהנה ממנו ולא הגוף), והטעם שהקרבנות ותפלה נק' בשם אכילה נת' במ"א עפ"י אני ישינה כו' כי הנה ביטול והתכללות נה"ב כשמתהפכת ג"כ להיות בבחי' עמך לא חפצתי בארץ שבבחי' הארץ זו הגשמי' לא יהי' [לו] חפץ ותענוג כלל רק רצון לבד שהוא ג"כ ע"ד כאלו כפאו כו' כופין אותו עד שרוצה בע"כ וזה אינו נק' חפץ כלל כי חפץ נק' אמיתית התשוקה שמתענג בזה כמו כי חפץ בבת יעקב כו', וע"ז א' ועמך לא חפצתי בארץ רק כל חפצו וישעו של הנה"ב ג"כ אליו ית' לבד ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך בשני יצריך שגם נה"ב נתהפכה כו' הנה ביטול והתכללות זה נק' בשם אכילה למעלה אכלתי יערי עם דבשי כמו עד"מ המאכל שנבלע באיברים ונעשה ממנו דם ונתאחד עם דם הנפש ממש וכך בחי' ביטול הנפש הנ"ל נק' בזהר לאשתאבא בגופא דמלכא דהיינו שיהי' בבחי' ביטול והתכללות ממש באוא"ס ב"ה שיהי' כל כחותיו רק לה' לבדו ואזי תשוב הנפש לאלקים להתהפך בבחי' אלקות ממש עד שלא יהי' לה חיות ותענוג אחר זולת לה' לבדו והיא הבאה מחמת התבוננות נפש המשכלת בגדולת ה' איך כי הוא חייך כו' וכל התענוגים זולתו ית' הם רק בחי' פסולת כנודע מפסוק וכל קרבי כו' כמ"ש במ"א ולזאת תבטל הנפש ממציאו' וישליך מנגד כל החיות וכל התענוגים אשר לא לה' המה לדבקה בו ית' לבד מקור החיים ומקור התענוגים ואז הוא בחי' לאשתאבא בגופא כו' ע"כ נק' אכילה כמו שהמאכל נהפך לדם הנפש כך הוא התהפכו' נה"ב להכלל באלקי' ממש, וזהו אכלתי יערי ביטול המלאכים ביוצר אור ודבשי הוא בחי' ק"ש ביטול הנשמות כו', ועד"ז למעלה מיכאל מקריב כו' כנ"ל וכמו שהמאכל כשנהפך לדם הוא מחבר ומקשר השראת הנפש בגוף כך ע"י התהפכו' נה"ב לאשתאבא בגופ' דמלכא נמשך חיות מאוא"ס ב"ה להתחבר ולהתקשר בבחי' גופא כו' כנ"ל, והכח הזה בנה"ב הוא מפני ששרשו מעולם התהו לפני מלך כו' וכמו שהמאכל מחי' את האדם אף שהאדם קטומדבר והמאכל צומח או חי וכו' ועד"ז נק' הקרבנו' לחמי מפני עליות נה"ב, וכ"ז נק' לחם שהוא בחי' שהגוף נהנה ממנו שנכללים בבחי' לאשתאבא בגופא דמלכא ועי"ז נמשך האור מא"ס ב"ה בבחי' גופא כנ"ל, אך הנה כ"ז נק' בחי' שהגוף נהנה ממנו שעיקר ההעלאה הוא בבחי' גופא כו' רק שעי"ז מתקשרי' האורות בהכלים אבל בחי' ריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף שאינו נכנס בהגוף כמו שהמאכל נבלע ממש באיברי' אך מ"מ נכנס הריח דרך החוטם שהוא ג"כ בחי' גוף אך הענין כי החוטם הוא שער כניסה ויציאה לבחי' עצמיות הנשמה ממש כי בחי' התפשטו' הנשמה המלובש בכל האיברים הוא רק הארה לבד מבחי' הנשמה וגם כללות הארה זו שורה במוח והארה דהארה מתפשט בכל אבר כפי תכונתו כמ"ש בלק"א פנ"א באריכות אבל החוטם הוא שער לעצמיות הנשמה ממש כדכתיב אשר נשמת רוח חיים באפיו וכדאיתא בגמ' סוף סוטה גבי עיר הקרובה אל החלל שהי' מודדין מחוטמו של החלל משום דעיקר חיותי' באפי' וכן לענין מי שנפלה עליו מפולת איתא בגמ' סוף יומא דבודקין עד חוטמו מטעם הנ"ל וכן איתא במדרש בענין העיטוש שמתחלה כשמתעטש הי' נפשו יוצאה כו' הרי שהחוטם הוא שער לעצמי' הנשמה ממש, וזהו ענין שאמרו בריח שהנשמה נהנית ממנו דהיינו עצמיות הנשמה ממש שע"י החוטם מגיע לעצמיות הנשמה וגם עובר הריח בחוטם דרך מעבר לבד משא"כ המאכל עיקרו הנאת הגוף רק שעי"ז מתקשרת בחי' הארת הנשמה להתלבש בגוף. והנמשל מובן ג"כ למעלה שזהו ענין שהריח הוא בחי' מקיף דהיינו שהוא העלאת מ"ן לבחי' אור א"ס ב"ה ממש שלמעלה מבחי' ההארה המלובשת בכלים חכ' חסד שהוא רק הארה בעלמא כדי יכולת הכלי' להכיל שהם מבחי' גבול רל"ו אלפי' רבבו' פרסאות שיעור קומה כו' משא"כ בחי' ריח הקטורת שעולה למעלה מעלה לבחי' המקיף שלמעלה מהכלים כמארז"ל לבעל החוטם אני מתפלל כו' כמו הריח בגשמי' שעצמי' הנשמה נהנית ממנו למעלה מעלה מבחי' הארותי' שברמ"ח איברי' כו'.

והנה ^* ענין בחי' ריח עכשיו בעבודה יובן כי הנה כתיב ואהבת בכל לבבך כו' בכל לבבך בשני יצריך זהו בחי' התהפכות נה"ב שזהו בחי' הקרבנות בחי' אכילה ובכל נפשך זהו אהבת הנה"א מצ"ע שהנשמה עצמה א"צ תיקון רק שע"י בירור נה"ב יומשך ויתגלה ביותר ג"כ אהבת נה"א בחי' בכל נפשך כו' אך בחי' בכל מאדך הוא למעלה מב' האהבות הראשונות כי מאד הוא בל"ג והוא בחי' מקיף אורות הנשמה שנהנית והריחו ביראת ה' כי דו"ר רו"ד, וברו"ד היראה עילאה מכסה כמ"ש וכן הלבבות ייראוך כו' ורו"ד אה"ר ויראה עילאה זהו קטרת מור מררי נשא תקס"ז.נת' קרבנות אכילה בחי' פנימיות מקיף קטורת, ובהג"ה אכילה לאשתאבא בגופא דמלכא עי"ז המשכת אור בגופא דמלכא, אבל קטורת לבעל החוטם עצמו' האור שלמעלה מכלים וגופין.

ה) והנה הקטורת לא היתה קריבה על מזבח החיצון כ"א על מזבח הפנימי כי מזבח החיצון הוא כמו עד"מ באדם איברי המזון שבהם מתעכל המאכל ונהפך לדם כו' ויש פרסא מפסקת בין איברי הנשימה לאיברי המזון הוא חצר הכבד כמ"ש במ"א כמ"כ המזבח שבו הי' מתבררי' הניצוצו' מהקרבנות שנק' אכילה הוא כמו בחי' איברי המזון ולכן הי' פרסא ופרוכת מפסיק בין מזבה"ח למזבח הפנימי שעל מזה"פ לא הי' שום אכילה גשמי' שכל האימורים הי' קריבים רק על מזבח החיצון, קטזובחי' מזבח עכשיו הוא להיות זובח את יצרו להיות אתכפי' ואתהפכא של נה"ב ע"י רשפי אש האה' כו' שזהו בחי' אכילת מזבח כנ"ל לאשתאבא בגופא כו' אבל במזבח הפנימי היה רק הקטורת שזהו כמו בחי' הריח שעיקר באברי הנשימה בבחי' החוטם כנ"ל ויש פרסא מפסיק בין אברי הנשימה לאברי הגוף אך ורק בנשיאים היתה הוראת שעה שהקריבו קטורת ע"ג מזבח החיצון והיינו בשביל חנוכת המזבח וענין החנוכה זו הוא מלשון חינוך כמו חנוך לנער ע"פ דרכו היינו כמשל התינוק המחנכין אותו ללמוד נותנין לו מתנה יתירה כדי להרגילו להתחיל בלימודו משא"כ כשהוא דבר הרגיל א"ע והתחיל כו' והיינו שהחינוך ללמוד אינו ע"י הלימוד בלבד שזהו דבר ההווה לו תמיד אלא שמחנכין אותו ע"י איזה תוספות כמו איזה התקרבות או איזו מתנה כו' ואחר שכבר חינכו די בדבר ההוה תמיד והיינו משום שכל התחלות קשות, ולכן כדי שיהי' התחלה צ"ל ע"י חנוך, וזהו ענין חנוך לנער ע"פ דרכו, כי הנה נער הייתי גם זקנתי שרו של עולם אמרו (ד"ה בכ"ה בכסליו) שהחיות המתפשט בכל עולמות לכל חד לפום שיעורא דילי' הוא בבחי' נער פי' שהוא בבחי' גבולים ומצרים לגבי א"ס ב"ה שכשמו כן הוא אין לו סוף כו' נק' כל כללות החיות בשם קטנות אליו ית' (ד"ה ונערים ממשתה נגינתם) וזהו שנא' גבי יהושע ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל כי הנה פני יהושע כפני לבנה היינו בחי' מל' דאצי' משא"כ פני משה כפני חמה שהוא בחי' אדם הגדול כו' אבל בחי' מל' היא היורדת ומתלבשת בבי"ע ומתצמצמת בצמצום רב ועצום עד שתהי' מוכנת לקבל חיות הנבראים ממש שהם נפרדים ממש ובע"ג ותכלית ואז הרי לא יוכל להיות בה התלבשות וגילוי אור א"ס ב"ה כבאצי' אלא ע"י צמצום עצום ורב וזהו ענין נער שהוא בחי' מט"ט שהשכינה מתלבשת בו, וע"ז נאמר חנוך לנער ע"פ דרכו ע"פ דרכו דוקא כמו שהוא למטה בבחי' צמצום שכדי להיות בו ההמשכה צ"ל תחילה בחי' חינוך כו' דהיינו כמו למשל בחינוך הקטן ללמוד מוליך אותו הגדול לחנכו שהסיוע הוא מהגדול שא"צ ללמוד שכבר למד כו' כך הוא בענין חינוך נער שרו של עולם הסיוע הוא מבחי' שלמעלה מהשתלשלות ששם הוא המשוה קטן וגדול כו' המשפילי לראות בשמים ובארץ כו' שעי"ז נתן כח למטה בבחי' התלבשות הארה שבצמצום הנק' נער להיות המשכות החיות והעלאה כו', וזהו ג"כ ענין הבו לה' כבוד כו' ואח"כ קול ה' על המים כו' ז' קולות ופי' קול הוא המשכה כמו קול גשמי היוצא מן הלב אל הדיבור והנה הוא המחבר המדה שבלב עם הדיבור להיות נראית ונגלית אופן המידות שבלב למהות אחר בדיבור וה"ז בחי' ירידה ממהות מדה למהות דיבור, וירידה והמשכה הוא ע"י הקול ועד"ז כל ירידה והמשכה ממהות למהות אחר נק' בשם קול וזהו ענין קלא פנימאה דלא אשתמע הוא בחי' המשכה משכל למידות כו' וזהו ענין ז' קולות שהם ז' בחי' המשכות וירידות בז' המידות מים הוא חסד וכח בחי' גבורה כו' וההמשכה הוא מעלמא דאתכסיא שלמעלה מהמידות, וכל המשכה הוא ע"י שם הוי' יו"ד צמצום כו', ולכן בכדי שיהי' ירידה והשפלה זו מבחי' שם הוי' בז' קולות האלו מקדימים בחי' הבו לה' כבוד הוא ענין מקיף וההארה יתירה כדי להיות נמשך אח"כ הז' קולות והוא כמו ע"ד הנ"ל בענין חנוך לנער כו' רק שחנוך לנער הוא בחי' בי"ע וזהו עפ"י דרכו המצומצמת משא"כ הז' קולות הם בחי' המשכות באצי' ועכ"ז הוא ירידה לגבי שם הוי' שלמעלה מהמדות ולכן צ"ל תחלה בחי' קיזהבו לה' כבוד כו' והבו גימ' י"ג ת"ד שהם בחי' עליונות מאד שמשם נמשך בחי' מקיף וכבוד כו', והכבוד הזה צריך להמשיך מתחלה קודם הז' קולות וכן הוא הענין שנותנין מתנה לכבוד חו"כ לפי שנעשה יחוד חדש כי חתן חות דרגא וכלה כלתה נפשי ממטה למעלה והם שני הפכים שמתייחדים וכדי להמשיך יחוד חדש כזה צריך להמשיך תחלה בחי' כבוד שהוא תוס' הארה בבחי' מקיף ועד"ז הקריבו הנשיאים בחנוכת המזבח קערות כסף ומזרקי כסף כפות זהב אף שמנחת נדבה מביאים בכפיפה מצרית רק הנשיאים עשו לכבוד ותפארת וזה הי' ג"כ ענין הקרבת הקטורת על מזבח החיצון שאינו דבר ההווה כלל שדבר ההווה הוא קרבנות תמידין כו' רק כמו שמחנכין התנוק ע"י מתנה יתירה דוקא כך הי' ענין הקרבת הקטרת שהוא המשכת בחי' מקיפים וכן הוא ענין הכבוד שעי"ז יוכל להיות אח"כ סדר הקרבנות תמידין כסדרן וכו' זהו ענין חינוך המזבח כנודע.

(נת' הקטורת קריבה רק אמזה"פ ורק אכילה במזה"ח, פרסא בין איברי הנשימה כו', רק לחינוך הקריבו קטורת, חנוך לנער ע"י תוס' כי התחלות קשות נער מל' יהושע [נער] פני לבנה החינוך מגדול המשפילי כו' וכן הבו ואח"כ ז' קולות וכן מתנה לחו"כ ועד"ז הקטורת במזבה"ח וקערות כסף כבוד מקיף).

ו) אך כדי להיות המשכת קטורת שהוא בחי' מקיף צ"ל משיחת המזבח בשמן המשחה כי שמן המשחה הוא ממוצע בין פנימי למקיף כי שמן הוא משקה ובשמן המשחה הי' מעורב בשמים ראש מר דרור קנמן בשם כו' שהוא ענין הריח הרי שהי' תערובות בחי' פנימי ומקיף, ומ"מ בחי' מקיף נקרב ביום המשח שהכל בחי' א' משא"כ שאר הקרבנות שהם אכילת המזבח ולזבח השלמים כל הבקר לעולה כו' הי' אחרי המשח שמתחלה הי' צ"ל בחי' המקיף לחינוך ואח"כ היתה אכילת המזבח ולכך בקרבנות שהם אכילת המזבח כתיב אחרי המשח אותו ובקטורת והבאת הקטורת שהם בבחי' המקיף ובחי' כבוד כתי' ביום המשח כו' (וגם עפ"י פשוט הוא שכל הי"ב נשיאים הביאו קרבנותיהם בר"ח ניסן ביום המשח את המזבח רק שהקדב"ה אמר נשיא אחד ליום כו' ומנעם מלהקריב כולם ביום המשח כמ"ש במהר"ם אלשיך נמצא שעכ"פ בחי' הכבוד של הבאת קרבן דכל הנשיאים הקערות והכפות כו' היה ביום המשח ממש ואכילת המזבח הי' אחרי המשח אמנם הקרבת הקטורת של הנשיאים הי' בימים שאח"כ שהוא לכאורה אחרי המשח ואעפי"כ מחשבם בתו' ביום המשח כו' של כל הנשיאים כאלו כולם הקריבו הקטורת ממש ביום המשח ובענין כל הבקר לעולה כו' אומר אחרי המשח אף על קרבן נחשון והרי הוא הקריב בר"ח ניסן שהוא לכאורה ביום המשח, ולפי הנ"ל הוא מובן כי פי' ביום המשח הוא בבחי' ומדריגה של שמן המשחה וא"כ בחי' הכבוד דהבאת הקערות כו' והקרבת הקטורת אף של כל הי"ב נשיאים הוא ממש ביום המשח בבחי' ומדריגה א' של ענין שמן המשחה כנ"ל משא"כ בקרבנותיהם שהם אכילת המזבח הנה גם קרבן של נחשון הוא בבחי' אחרי המשח כו' כנ"ל). (נת' ענין שמן המשחה ממוצע בין פנימי' למקיף ואעפי"כ הקטורת בחי' ביום המשח כו' ומתורץ שאין חילוק בין נחשון לכל הנשיאים).