בשעה שהקדימו

קנובשעה שהקדימו

ב"ה, תורה ברבים, חג השבועות.

בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה ב"ק ואמרה מי גילה רז זה לבני רז שמלאכי השרת משתמשים בו כו'.

קנזוהנה להבין זאת צ"ל תחלה ענין י' הדברות שירד ה' על הר סיני והי' ברעש גדול קולות וברקים ולכאורה הדברות הם דברים פשוטי' אשר גם השכל אנושי מחייבן כמו לא תרצח כו' שגם השכל מחייב שלא ישפך דם, גם צ"ל ההפרש בין מ"ת ובין האבות שגם הם קיימו כל התורה כמארז"ל ע"פ וישמור משמרתי קיים אאע"ה כל התורה כולה עד שלא ניתנה וא"כ מה הי' החידוש במ"ת. גם צ"ל מ"ש כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' כו' ואמרת לבנך כו' עד ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלקינו, ופי' ששאלת הבן הוא מהו ענין העבודה של מעשה המצות שבשבילן הוצרכה הנשמה לירד בגוף כי עיקר המצות לא יתכנו כ"א בעוה"ז כשהנשמה מלובשת בגוף שתשב בסוכה ותנענע בלולב וכדומ' בסומע"ט, אבל קודם בואה לגוף א"א לה לקיים המצות כי אין שם שייכות ענין סומע"ט, במעשה גשמיות כידוע, וא"כ למה ירדה הנשמה כדי שתצטרך למצות, וזהו פי' מה העדות כו' כלומר למה הוצרכ' לרדת בגוף ושתצטרך לקיום המצות השייכי' שם ולמה לא תעמוד לפני ה' לעולם כמו שהית' קודם ירידתה בגוף ושם אין שייכו' לקיום מצות אלו. ולכאורה אין התשו' דויצונו כל החוקים כדי ליראה את ה' תירוץ ע"ז כלל (משום דאטו כשהנש' היתה למעלה לא הי' לה יראה אדרבה כשהיא בלא גוף ודאי יש לה יראה יותר גדולה שהרי הגוף מסתיר כו', ועוד אינו מובן האיך ע"י המצות יגיע למדרגת היראה הלא לכאורה מהופך הסדר דאדרבה ע"י הירא' יבא לקיום המצות, גם לכאורה אינו מובן שתכלי' קיום המצות יהי' רק בשביל היראה לבד הרי הירא' מ"ע א' היא בפ"ע).

ויובן כ"ז בהקדים הפסוק לך ה' הגדולה, והנה רז"ל אמרו אימתי גדול ה' כשהוא בעיר אלקינו, והענין כי עיר היא מקיבוץ כמה בתים רבים והבתים נבנים מן האבנים, וכמ"כ יובן ענין עיר אלקינו כי בחי' האותיות נק' אבנים בס"י ומצירוף אותיות נעשה תיבה א' ונק' בית בס"י כמש"ש ב' אבנים בונות שתי בתים ג' אבנים בונות ו' בתים כו' והן מספר הצירופי' שיוכל להיות מאותיות אלו כידוע, והנה קיבוץ כל הבתים שהם הצירופים הנ"ל נק' עיר אלקינו ולשם נק' גדול ה'. וביאור הדברים הוא כי מבחי' דבר ה' נבראו השמים וארץ וכל צבא מעלה ומטה, וכל נברא יש לו צירוף תיבה א' שמחי' ומהוה אותו כדפי' בלק"א ח"ב, וכללות הדיבור העליון שהוא מדת מלכותו ית' כמ"ש דבר מלך שלטון כו' נק' עיר אלקינו מה"ט כיון שהצירופי' נמשלו לבתים, א"כ כללות הדבור נק' עיר, ונמשך ממדת גדולתו שהיא מדת חסדו להשפיע חיות בכל העולמות והברואים לאין קץ ותכלית, ולכן אז דוקא נק' גדול ה' כשהוא משפיע חיות לעולם הדבור עליון הנק' עיר אלקינו להחיות העולמות והברואי', כי אז ניכר גדולתו במה שמשפיע חיות לברואי' רבים ועצומים לאין קץ ותכלית, כדאי' בגמ' אלף אלפים מספר גדוד א' ולגדודיו אין מספר כו' והיא בחי' התפשטות מדת גדולתו, וגם אז כתי' גדול ה' ומהולל מאד כי כל מלאך מהלל ומשבח ואומר שירה בכלות הנפש בשינוי מכלות הנפש והשירה של מלאך אחר, והשינוי הוא לפי שינוי הצירוף שהוא מקבל חיות ממנו כמ"ש במ"א, ולפי שהצירופי' רבים מאד לאין קץ כנ"ל לכן גם קנחההילול והשבח שמשבחי' לה' ית' הם הילולי' רבים מאד, וזהו גדול ה' ומהולל מאד שע"י התפשטו' גדולתו הוא מהולל מאד, אך באמת התפשטו' החיות הזאת הנמשך ממדת גדולתו היא כלא ממש חשיבי לגבי עצם מדת גדולה זו כמו שהיא למעלה שלגדולתו אין חקר ממש, והגילוי הנמשך ממנה בעולם הדבור העליון כלא חשיב נגד עצמיות מדה זו כמו שהיא בעצמותה, אלא שאעפ"כ כשלא נתפשט החיות למטה בעיר אלקינו ולא הי' התהוות הנבראי' כלל לא שייך לקרותו גדול כי אין ניכר התפשטו' הגדולה, וזשארז"ל אימתי גדול ה' כשהוא בעיר אלקינו שאז ניכר הגדולה ע"י התפשטו' החיות בנבראי' גדולי' ובריבוי עצום לאין קץ כו', משא"כ כשלא נתפשט החיות עדיין ולא נתהוו העולמות והברואי' לא הי' ניכר ונרא' הגדולה, עם שהיא בעצמותו יותר גדולה לאין קץ שהרי ביכולתו להוות עולמו' גדולי' ורבי' יותר ממה שברא כמ"ש שאמר לעולמו די כו', והנה גם עצמיו' מדת גדולה הנ"ל היא כלא חשיבא לגבי בחי' חכמתו ית' דאיהו חכים ולא בחכמה ידיעא שהיא מקור החיות למדת החסד כנודע, וכן עולם הדבור נמשך מהחכמה כמ"ש בזהר ע"פ בחכמה יסד ארץ דאבא יסד ברתא, וכמו בגשמיו' עד"מ התינוק שאין לו חכמה א"י לדבר וגם עיקר הצטרכות הדבור הוא כשצריך להשפיע לזולתו איזה חכמה וכדומה, אבל כשאין צריך להשפיע כ"א טרוד בחכמתו בעצמו אז הדבור בטל בהחכמה שהיא מקורו ושרשו. וכמ"כ יובן למעלה שבחי' עולם הדבור הנק' עיר אלקינו להחיו' העולמו' ע"י מדת חסדו ית' הכל נמשך מחכמתו ית' אבל לגבי הח"ע עצמה הרי כלא חשיב בחי' הדבור ובטל ממש במציאות עם החיות המתפשט בו מהחסד, וז"ש לך הוי' הגדולה שבחי' הגדולה הנ"ל שהיא מדת חסדו המתפשט בעיר אלקינו שאז דוקא נק' גדול ה' ע"ש היכר הגדולה כו' היא לך ה' כלומר שבטל במציאות ממש לגבי בחי' ח"ע שהיא מקור החסד והדבור כנ"ל (וכדפי' בלק"א פ"כ), והמשכתם משם להחיות העולמות הוא השפלה גדולה אצלו ית', עם היות שאצלינו נק' זה גדולה מצד רבוי התפשטו' החיות בעולמו' וברואי' אין קץ, מ"מ אצלו ית' הוא השפלה גדולה משום דכלא חשיבי, וזהו שארז"ל במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, שם דייקא, כי הגדולה עצמה ענוה ושפלות היא אצלו ית'.

והנה כתי' בראשית ברא ות"א בקדמין ות"י בחוכמתא כו' ושניהם אמת כי באמת החכמ' נק' ראשית כמ"ש ראשית חכמה לפי שהיא מקור החיות להמדות עליונות ולהדבור כנ"ל, אכן באמת לגבי א"ס ב"ה היא רק כמו בחי' עשי' וכמ"ש כולם בחכמה עשית וכמא' סוף מעשה במחשבה תחלה פי' מחשבה תחלה שהיא ח"ע היא כמו סוף מעשה לגבי מקורא דכולא, והוא ענין בקדמין ברא שבחי' קדמון לכל הקדומי' הוא המקור והראשית גם לח"ע ובחי' קדמין זה הוא ענין מחשבה הקדומה, וזשרז"ל בראשית נמי מאמר הוא ר"ל כמו שהדבור שהן הי' מאמרות דויאמר אלקים כו' הן בחי' סוף מעשה לגבי הח"ע שהיא מקורן כנ"ל כמ"כ בראשית היא הח"ע עצמ' נמי מאמר ובחי' עשי' לבד לגבי א"ס ב"ה, והוא ענין בקדמין ברא שהוא המקור גם לח"ע והוא בחי' ראשית לחכמה ג"כ, וענין בחי' קדמין היינו בחי' רצונו הפשוט ית' שלמעלה מעלה מהחכמה והוא הנק' בזהר רעוא דכל רעוין שהוא המקור לכל הרצונות קנטוההמשכות פרטיי', ומשם נמשך לח"ע ע"י צמצום רב ועצום כידוע, וזהו בקדמין ברא, ואח"כ מהח"ע נמשך במדות ובדבור להיות גדול בעיר אלקינו כנ"ל וזהו בחוכמת' ברא כו'.

והנה ענין מ"ת הוא בחי' התגלות מרצון הפשוט הנ"ל הנק' רעוא דכל רעוין שממנו נמשכו אח"כ פרטי הרצונות שברמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת, ולכן הי' הרעש גדול בקולות וברקים לצד הגילוי המופלג מאלהותו ית' שהי' בעוה"ז יתר מבעולמו' עליוני', וכנ"ל שכל צבא מעלה מקבלי' רק מעולם הדבור הנק' עיר אלהינו וכלא חשיבא לגבי חכמתו ית' והחכמ' היא כאין לגבי בחי' רצונו ית' הפשוט הנ"ל, והוא שהי' מאיר בשעת מ"ת בעוה"ז לנשמות ישראל שקבלו התורה אז מבעה"ר (ומה שעשרת הדברות לכאורה הם דברים פשוטי' ית' לקמן אי"ה), ובזה יובן מעלת התורה שהיא הגבה מאד נעלה מהמצות עצמן אשר על כן המצות תלויות בזמן דייקא כמו מצות סוכה בחג הסוכות דוקא ואם יעשנה מקודם לזמן זה אינו כלום ולא ימשיך כלום עי"ז, וכעד"ז יש מהן תלויו' במקום כמו הקרבנות בבהמ"ק ותרומו' ומעשרות בא"י או מזוזה להניח בשעריך דייקא, והתורה הוא לימוד הלכות סוכה מועלת שלא בזמן עשייתה כמו בזמנה כמארז"ל על ת"ח שעוסקי' בה' עבודה שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כו' ואף שעוסק בזמן שאין ביהמ"ק קיים ובלילה דלאו זמן הקרבה הוא וגם הוא אינו כהן כו' (ועמ"ש רבינו בא"ח סי' א' סס"ט במה"ב), ולכאורה י"ל מאחר שאינו אלא כאילו הקריב איך יהי' יותר טוב מהמקריב בפועל ממש שאין מצות אלא בזמן ההקרבה דייקא והעוסק בה' קרבנות אפי' שלא בזמן הקרבה הוא כאילו הקריב כו'. (והא דבש"ע א"ח סי' א' ס"ו כ' דהקרבנות צ"ל ביום ומשמע לכאורה משום שאז חשוב כאילו הקריב ולא כשאומר בלילה כמ"ש הב"ח שם, כבר כ' הת"ש סקי"ב דאין הפי' כמ"ש הב"ח אלא דבאמירתו בלילה נמי הוי כאילו הקריב וכ"ה להדיא בגמ' במנחות דק"י מאי בלילות אלו ת"ח העוסקי' בתורה בלילה מעלה עליהם הכתוב כאילו עוסקי' בעבודה וכ"ש כשעוסקי' בה' עבודה וגם פשט ל' הגמ' שם כל העוסק בתורת חטאת כו' משמע אפילו בלילה, אלא שהטור כ' סי' א' דיותר טוב לאומרם ביום כו' ונ' דהיינו דוקא בענין אמירת פ' אלו שהם שייכי' לסדור תפלה אבל בענין לימוד ה' קרבנות אין לחלק בין יום ללילה, ועמ"ש רבינו בא"ח סי' א' סס"ט במה"ב ס"ל כהת"ש ולא כהא"ז לענין עמידה). והענין הוא דהנה כתי' עת לכל חפץ תחת השמים פי' תחת השמים דייקא הוא שיש עת וזמן קבוע לכל חפץ ולא ממעל לשמים כו', והיינו כי החפץ הוא בחי' חפץ ה' ורצונו העליון ב"ה להמשיך אורו ית' למטה ע"י מעשה המצות, ומתחלקת ההמשכה לתרי"ג המשכות פרטיים דהיינו בבחי' רמ"ח איברים דמלכא ושס"ה גידים שבאדם העליון אשר על הכסא והיינו ע"י תרי"ג מצות כגון בצדקה וגמ"ח נמשך אור א"ס ב"ה לבחי' חסד דרועא ימינא כו' ובקיום הדינין לבחי' גבורה דרועא שמאלא כו', והנה כמו עד"מ בגשמיות שאין אבר א' דומה לחברו ויש לו פעולה מיוחדת בפני עצמו מה שאינו באבר אחר, שביד יכתוב וברגל ילך כו' כמ"כ למעלה בחי' המשכת אא"ס כשמתלבש ברמ"ח איברים הנ"ל כיון שהאיברים הם בבחי' התחלקות המדרגות זמ"ז דרועא ימינא הוא בחי' חסד קסודרועא שמאלא בחי' גבורה כו' לכן יש לכל המשכה זמן ומקום מיוחד לפי ערך האבר שההמשכה מתלבשת שם, (כי זמן ומקום נמשך מבחי' ז"א ונוק', הזמן ידוע דשית אלפי שנין דהוי עלמא נמשכי' מו' מדות עליונו' ועמ"ש בלק"ת בענין מ"ע שהזמ"ג, וכן המקום שהוא ו"ק ד' רוחות העולם ומומ"ט נמשך ג"כ מו' מדות הנ"ל), וזהו עת לכל חפץ תחת השמי' דייקא כי שמים הוא בחי' המדות הנ"ל חסד וגבו' אש ומים והוא בחי' רמ"ח איברים דמלכא הנ"ל ושם יש עת קבוע לכל המשכו' פרטיי' הנמשכי' מאא"ס ב"ה ע"י המצות שזהו הנק' חפץ כנ"ל והיינו לפי בחי' ערך המצות לאיזו אבר שהיא שייך כך הוא העת קבוע לה וכן המקום כו', אבל ממעל לשמים דהיינו בבחי' רעוא דרעוין הנ"ל שהוא הרצון הכולל ומקור לכל רצונות פרטיי' שבתרי"ג מצות, שם אין עת וזמן קבוע כלל לכל חפץ והמשכ' כיון שאינו מתלבש עדיין ברמ"ח איברי' כו', א"כ הוא למעלה מעלה עדיין מגדר ההתחלקות דזמן ומקום, והנה כבר נת' שהתורה נמשכת מבחי' רעוא דרעוין הנ"ל והוא בחי' בקדמין ברא כי התורה נק' ג"כ משל הקדמוני שנמשכת מבחי' מחשבה קדומה הנ"ל שקדמ' לחכמה ומדות כו', והענין דהנה התורה נק' אדם כמ"ש זאת התורה אדם, והנה עיקר קריאת שמו אדם הוא ע"ש הדם שבאיברים כי אדם א' דם, והנה אנו רואי' שהדם עם היותו מתלבש ג"כ ברמ"ח איברים והאיברים שונים זמ"ז כנ"ל מ"מ מהות הדם שבהם אחד הוא ואין שינוי בין דם שבראש לדם שברגל שהילוכו בשוה בכל האיברים והוא עיקר החיות כללי של כל האיברים ולא נח בסיבובו והילוכו מראש לרגלים ומרגלי' לראש ומחבר הוא את כולם מבלי שימצא כנגדו ראש וסוף בקדימה ואיחור במדרגת האיברים כו', והנה בו מתלבשת הנפש ממש כדכתי' כי הדם הוא הנפש, והנמשל מזה למעלה שהתורה היא בחי' הארת והמשכת רצון הפשוט הנק' רעוא דרעוין שהוא למעלה מבחי' התחלקות רמ"ח איברים וכולל כולם כא', וזהו בחי' הדם שבאדם העליון א' דם, ומה"ט נק' אדם ל' אדמה לעליון שהוא דומה לבחי' רצון העליון הנ"ל שאינו בבחי' התחלקות רמ"ח איברים כו', וכיון שהתורה נמשכת משם לכך אין לה עת וזמן קבוע ולכך השונה הלכות עולה אף שלא בזמנן מועיל כאילו הקריב עולה בזמנה המיוחד לה מרמ"ח איברי' דמלכא וכן בה' סוכה כו', כי לימוד התורה הוא המשכות בחי' הנ"ל כמו שהם כלולי' במקורן שהם שם למעלה מזמן ומקום ואין שם עת קבוע לכל חפץ כי הוא למעלה מבחי' שמים כו'.

(בפרק זה נתבאר שיש להבין ב' עניני' במ"ת א' למה הי' הרעש כ"כ בקולות וברקי' וי' הדברות היו דברי' פשוטי' שהשכל מחייבן, ב' מה ההפרש בין מ"ת למה שקיים אברהם התורה עד שלא ניתנה, ג' פסוק דויצונו ה' כדי ליראה, והקדים לבאר ענין לך ה' הגדולה והוא כי אימתי ניכרת הגדולה כשנמשך לעולם הדיבור הנק' עיר אלקינו להחיו' עולמו' רבים, והמשכ' זו בטילה לגבי עצם גדולתו שאין לה חקר, ושניהם בטילי' לגבי חכמתו ית' שהיא מקורן וז"ש לך ה' הגדולה, וז"ש בראשי' ברא בחוכמתא, ונתבאר איך שהחכמ' הנק' בראשי' נמי מאמר לבד הוא לגבי א"ס ב"ה ונמשכ' מבחי' רעד"ר וזהו בקדמין ברא, ומבחי' רעד"ר הנ"ל נמשך התורה ולכן הי' רעש גדול ובזה נתיישב הקושיא הא' ועדיין צריך ישוב מה שי' הדברות הם דברי' פשוטי' וית' קסאלקמן אי"ה, ובהקדמה זו יישב מה שהעוסק בתורת עולה אף שלא בזמנה הוא כאלו הקריב עולה בזמנה, כי סיבת מה שיש עת לכל חפץ הוא ע"י שמתחלקת ההמשכה מאא"ס לתרי"ג המשכות ומתלבשי' ברמ"ח איברי' ולפי ערך האבר כך הזמן וזהו תחת השמי' אבל ברעד"ר שהוא מעל לשמי' אין שם התחלקו' עת קבוע לכל א' בפ"ע, ולפי שהתורה הנק' אדם ע"ש א' דם נמשכ' משם כנ"ל לכן אין לה ג"כ עת קבוע אלא דשלא בזמנה נמי מהני).

ב) והנה מה שיכול להיות המשכת אא"ס ב"ה מבחי' רעוא דרעוין הנ"ל ע"י תורה ומצות המלובשי' בעוה"ז בגשמיות, הענין הוא דכתי' אל דעות הוי' שיש ב' דעות הפכי' דהיינו שממטה למעלה נדמ' לנו שלמטה הוא היש ולמעלה הוא אין וזהו שאנו אומרי' שהבריא' מאין ליש אבל מלמעלה למטה הוא בהיפוך שלמעלה הוא היש ולמטה כלא חשיבי' ממש והוא בחי' יחו"ע ויחו"ת, והוא ית' כולל הב' דעות דקמי' אין היש מסתיר ואין היש דבר נפרד כלל אלא בחי' אין ממש, ולכן יכול להיות המשכו' א"ס ב"ה למטה כמו למעלה מאחר דקמי' הם שוים, והיינו דוקא מבחי' רעד"ר הנ"ל שהוא למעלה מבחי' השתלשלות, משא"כ מבחי' ההשתלשלות דהיינו מבחי' עיר אלקינו הנ"ל שם הרי הנברא הוא מתהוה בבחי' יש ע"י הסתר והעלם החיות כו'.

והנה כל עסק התורה ומצות הוא בחי' גילוי דעה העליונה למטה כי כשלומד דבר ה' ה"ז גלוי רצון העליון למטה ממש וכן כשמקיים מצוה שהיא בחי' רצונו העליון ב"ה שמאיר ומתלבש במעשה המצוה בלי צמצומי' והסתר פנים ורצונו ית' הוא מקור החיים לכל העולמות והברואי' אלא שיורד עליהם ע"י צמצומים והסתר פנים כדי שיהיו בבחי' יש ודבר נפרד כו', וכיון שבמעשה המצות הוא גילוי פנימיות רצונו ית' בלי הסתר פנים א"כ ממילא אין החיות שבגוף הדבר שנעשה בו המצוה בבחי' יש ודבר נפרד כלל אלא הוא מיוחד ברצונו ית' ממש, ונמצא שהוא בחי' גילוי דעה העליונה למטה ממש דהיינו שכמו שבאמת קמי' ית' אין היש של הברואי' דבר נפרד כלל כך מתגלה למטה ע"י התומ"צ כו' (רק שהגילוי אינו לפנינו ממש בחיצוני' העולמות עד עת קץ הימין שיתברר כל הק"נ ע"י קיום כל המצות של כל הנשמות שצריכי' לירד בגופות אז יתגלה ג"כ לעינינו), וזהו שארז"ל יפה שעה א' בתומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב, כי באמת הוא למעלה מעלה ממדרגת עוה"ב שהעוה"ב נק' בחי' יש כמ"ש להנחיל אוהבי יש והיינו מפני שהנשמות נהנין שם מזיו ע"י השגתם באלהות וההשגה הוא בחי' יש ולא אין ואפס ממש, והם באמת שם בחי' נבראי' יש מאין, וההארה מא"ס נמשכת שם בצמצומי' כפי כח השכלי' הנבראי' שיוכלו לקבל ממנו הארה להבין ולהשיג איזו השגה באא"ס כו' ושלא יתבטלו ממציאותם שהם בגדר נבראי' יש מאין כו', וכיון שכן ה"ז ג"כ מבחי' דעה התחתונה שלמטה הוא היש ולמעלה הוא אין שאינו מושג, רק בשבת ויו"ט שאז עולי' הנשמות להשתחות לפני ה' וההשתחואה הוא הביטול דהיינו שיהיו בבחי' אין ממש כמו שהוא מלמעלה למטה שלמעלה היש כו' והוא בחי' לאשתאבא בגופא דמלכא דהיינו ענין מיכאל מקריב נשמות הצדיקי' ע"ג המזבח כו', משא"כ ע"י מעשה המצות הרי מתגלה אא"ס ב"ה למטה ממש קסבבלי צמצומי' והוא בחי' גילוי דעה העליונה כנ"ל. וזהו שארז"ל גבי מצות ראיה כדרך שבא לראות כך בא ליראות מדכתי' יר אה וקרינן יר א ה פרש"י ותוס' רפ"ק דחגיגה כשם שהקב"ה רואה אותך כך עד"ז תהא רואה אותו, והוא הענין שנת' שיהי' גילוי דעה העליונה למטה ור"ל כמו שהוא ית' רואה אותך בבחי' יש לאין שהנבראי' הם כאין ואפס ממש קמי' ית' והוא היש האמיתי כך אתה תראה ג"כ כן, וז"ש כי עין בעין יראו כו', ובזה יובן מ"ש ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלקינו היינו שתכלי' ויסוד כל המצות הוא שיתגלה דעה העליונה למטה דהיינו שכמו שהוא קמי' ית' יתגלה למטה והיינו שלמעלה הוא היש ולמטה הוא האין, וזהו פי' ליראה את ה' אלקינו דהיינו שיתרא' ויתגלה שם הוי' באלקינו שהוא כח הפועל בנפעל והיינו גילוי דעה העליונה דיחו"ע בדעה התחתונה דיחו"ת, ובזה מתורצ' כל הקושיות דלעיל רפ"א על פסוק זה, וגם מובן איך שזהו תשובה נוצחת לשאלת הבן מה העדות והחוקים דהיינו למה הי' ירידת והשפלת הנשמה בגוף כו' והתשובה הוא כדי שע"י החוקים האלה נבא למדרגה דלירא' את ה' אלקינו שהוא גילוי דעה העליונה מה שאין זוכי' לזה בג"ע כדלעיל.

ומעתה יתבאר ג"כ ההפרש בין ענין מתן תורתינו לענין מה שקיים אברהם אבינו כל התורה כו' שהרי אעפ"כ לא נק' התורה אלא על שמינו כמאמר מתן תורתינו כו', והענין כי הנה באמת כל הלאוין שבעשרת הדברות לא תרצח כו' לשון ציוי הם ולשון עתיד הם כלומר שלא יהי' דבר הרציחה במציאות כלל והיינו ענין גזירת המלך מלכו של עולם שלא יהי' דבר פלוני נוהג שבודאי כן יקום, משא"כ לפי הפי' שהוא לשון ציוי משמע שבאפשרי להיות הדבר שהרי הבחירה ביד האדם כו', אבל לפי הפי' שהוא לשון עתיד הרי דבר מלך שלטון וכאשר יגזור אומר שלא יהי' נמצא אותו הדבר ודאי כן יקום. והענין כי בחכמה אתברירו ובדיבור לא תרצח הרי ע"י דיבור זה (שבו מלובש הח"ע שבי' הדברות) אתברירו ונפרד הרע מן הטוב באופן שא"א עוד להיות בחי' רציחה כי דבר אלהינו יקום לעולם, ופי' כי ענין הרציחה למעלה הוא כמ"ש שופך דם האדם כו' שהדם הוא הנפש וכמ"כ למעלה יש בחי' אדם העליון והדם שבו הוא עיקר החיות הנמשך מאא"ס להתלבש ברמ"ח איברין כדלעיל וממנו נמשך אח"כ חיות לכל העולמות והברואים עד שאפילו גם החיצונים שהוא בחי' נוגה דבי"ע מקבלים יניקה מבחי' אחוריים דדם דקדושה, ואמנם יש קצבה וגבול ליניקתם וכשהם יונקי' שפע יותר מדאי הוא בחי' שפיכת דם האדם העליון וז"ס שופך דם האדם באדם שנשפך דם האדם העליון דקדושה ונמשך באדם בליעל דקליפה, ועד"ז הוא ענין הגזילה כנז' בר"מ בענין גוזל אביו ואמו חבר הוא לאיש משחית שלע"ל ישיב את הגזילה כי יניקת החיצוני' עכשיו לפעמים בדרך חטיפה וגזילה כו', וכשגזר אומר בשעת י' הדברות לא תרצח לא תגזול כו' שלא יהי' בחי' רציחה זו של שודדי לילה נמצאים כלל כבר נפרדו באמת לשלא יוכלו לחטוף ולקבל יותר מדאי, וזהו שבשעת מ"ת היה חירות משיעבוד מלכיות כי אריכות הגלות הוא מחמת תוספת יניקתם מהקדושה וכשע"י י' הדברות נפרדו לשלא יקבלו יניקה יותר מדאי אזי ממילא הוא חירות משעבוד מלכיות, וגם חירות מיצה"ר הוא ענין לא קסגתנאף פי' לא תלך השפע לאשת זנוני' הנק' שפחה כי תירש גבירת', ועד"ז לא תגנוב לא תלך השפע בבחי' גניבה והעלם לחיצונים, וכמ"כ כל שאר הלאוין הוא ענין ביעור ופירוד הרע מהטוב כו', אך כ"ז הי' בשעת י' הדברות וכן הי' מתקיים אם לא חטאו בעגל, אבל ע"י חטא העגל חזרו להתערב בטוב כמו אחר חטא אדה"ר, אמנם זה הוא הפעולה ע"י מ"ת שכשאדם לומד אח"כ התורה הוא מעורר הפסק וגזר דין של י' הדברות, כי ע"י לימוד ההלכות באמרו זה כשר וזה פסול הרי הקב"ה קורא ושונה כנגדו ועי"ז נפרד הפסול והאסור והטמא מן הקדושה כו' כי הקב"ה גוזר כן כמשנתו של זה ומבדיל בין מים למים, וזהו כענין רב יהודה דכולהו תנויי בנזיקין הוה להפריד החיצונים לשלא יתקרבו לינק, והוא ענין תורתו אומנתו פי' שהוא כלי אומנות שלו שבה ועל ידה הוא פועל ענין הפרדת הרע מן הטוב.

וזהו ההתחדשות במתן תורה מה שלא הי' זה באברהם שעם היות שקיים כל מצותי' של תורה ברוחניות אבל לא זכה לתורה לשעל ידי לימודו התורה יעורר פסק ודבר מלך להפריד הרע כו' כי כח זה ניתן לישראל בשעת מ"ת דייקא, וגם כל המצות שעשה אברהם היינו להמשיך האור למעלה אבל לא שיתלבש ממש בעוה"ז בציצי' ותפילין גשמיי' שהוא ענין גילוי דעה העליונה למטה כנ"ל וכ"ז זכו ישראל במ"ת, אך מה שזכו ישראל לזה הוא ע"י הגלות מצרי' בחומר ובלבני' וכדפי' רז"ל בחומר זה קל וחומר כו', והיינו משום שמחמת המצור ומצוק עוררו לעילא בחי' אור חוזר כמ"ש מן המיצר קראתי כו' (וכמ"ש במ"א באריכות ע"פ קדושי' תהיו כו' ענין ויצעקו אל ה' בצר להם שהוא בחי' א"ח לעורר בעצמות אא"ס), ועי"ז עוררו לעילא בחי' הרצון הפשוט הנק' רעד"ר שהוא למעלה מכל הרצונות ומשם נמשך במ"ת י' הדברות לגזור ולמדוד השפע לומר לא תרצח כו', ואם לא הי' המצור ע"י הגלות לא הי' בחי' א"ח לעורר בחי' רעד"ר ולא הי' מ"ת ולכן לא זכה אברהם לתורה עם היות שהעלה מ"ן אבל משום שבחי' הא"ח הוא דייקא מן המצור כו'.

(בפרק זה נת' איך שכל עסק תומ"צ הוא ענין גילוי דעה העליונה למטה והוא שלמעלה הוא יש אמיתי והנבראי' הם אי"ן דכלא חשיבי' וזהו ויצונו כדי לירא"ה כו', ונת' איך שכל הלאוי' הם ל' עתיד ג"כ, לא תרצח ר"ל שזהו גזר שלא יהי' נוהג מציאת הרציח' שפיכת דם האדם העליון, וע"י לימוד התורה מעוררי' גז"ד הנ"ל כי דבר אלקינו יקום, וזהו ענין מ"ת שלא זכה לזה אברהם, וגם הוא ענין גילוי דעה עליונה כנ"ל, ומעתה נשלם התירוץ לג' קושיי' דלעיל רפ"א).

ג) ומעתה נחזור לתחלת הכוונה לבאר ענין מי גילה רז זה לבני כו', בהיות כי מבואר מכל הנ"ל דענין מ"ת הוא בחי' גילוי רעוא דכל רעוין ומה שזכו לגילוי זה הוא ע"י הא"ח מחמת המצור ומצוק דגלות כו' והוא ענין מה שהקדימו נעשה לנשמע פי' כי נשמע היינו רצון פרטי מתרי"ג רצונות שבתרי"ג מצות וכשמקבל עליו לשמור ולעשות מצוה זו הרי התקשרותו בבחי' הרצון של זו המצוה וכל תרי"ג רצונות אלו הוא בחי' המשכות פרטיי' מבחי' קסדרעד"ר הנ"ל, משא"כ במה שהקדימו נעשה דהיינו שאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה לכל אשר יחפוץ הננו מוכנים לעשות ה"ז התקשרות בבחי' רעוא דכל רעוין דהיינו בהרצון המקור לכל הרצונות שהוא למעלה עדיין מגילוי רצון שמשם יכול להתמשך כמה בחי' רצון והם מוכני' לקבל ולעשות כל אשר יאמר כו' ולכן עי"ז עוררו למעלה בחי' גילוי רעד"ר במ"ת, אך מאין הי' להם התקשרות גדולה כזו היינו מחמת המצור ומצוק שבאו לבחי' אור החוזר (להיות להם רק רצון א' לבד לה' כמו שכ' ועמך לא חפצתי כו' כמ"ש במ"א) כנ"ל, ונמצא מובן שהם ממש גרמו ענין מ"ת שבחי' מ"ת להיות המשכת רמ"ח מצות עשה ושס"ה ל"ת שהם בחי' רצונות פרטיים ושיהי' הוא ית' רוצה בהן הוא ע"י המשכה מן הרצון הפשוט הנק' רעוא דרעוין שהוא המקור לכל גילויי הרצון וממנו נמשכי' הרמ"ח מ"ע וכו' ולכן צריך לעורר תחלה בחי' רעד"ר וזה עשו ישראל ע"י שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה כנ"ל שבזה עוררו בחי' רעד"ר הנ"ל ולכן עי"ז נמשך אח"כ ממנו בחי' גלוי רצונות דרמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת, וזהו פי' שהקדימו נעשה לנשמע כלומר שהם גרמו תחלה עשיית המשכו' רמ"ח מ"ע ושס"ה לא תעשה ממקורם מרעד"ר וכשנמשכו אחר כך שמעו וקבלו רצונות ההם כו'. והוא ממש על דרך שעושי' מלאכי השרת שנאמר גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו כו' ברישא עושי דברו והדר לשמוע בקול דברו כו' ופי' בזהר פ' בלק (דקצ"א) במאמר הינוקא ע"פ שחורה אני כו' מגו דחיקו דרחימא אזעירת גרמה בזעירו סגי כו' מה עבדין גברין תקיפין חיילין דילה שאגין כאריין תקיפין כו' וכדין אתבניאת ה' כמלקדמין ודא גבורי כח עשו לה ואהדרו לה לדיוקנהא ושפירו דילה דתוקפא וגבורתא דילהון גרימו דא ומכאן ולהלאה לשמוע בקול דברו כו' וע"ד כתי' גבורי כח עושי דברו, עושי דברו ודאי דמתקנין להאי דבר, ומכאן ולהלאה כיון דאתקנת כדין אינון קיימין לשמוע מה דאיהי אמרת עכ"ד בקצרה, והענין כי יש להבין בענין מדת מל' ית' שבמה שהוא ית' מלך עליהם בזאת גופא הם חיים וקיימים כידוע אבל צ"ל מהיכן יהי' התעוררות התהוות מדה זו דבשלומא במלך ב"ו שיש עם זולתו לכן מתעורר בו מדת המלוכה להתנשאות עליהם לומר אנא אמלוך כו' משא"כ למעלה שטרם התהוות ההתנשאות לא הי' מציאות עם כלל אלא שע"י המלוכה וההתנשאות הם מתהוים מאין ליש, וא"כ על מי יהי' התפשטות מדת ההתנשאות מאחר שבאמת אין כאן עם כלל זולת ע"י התנשאות זו כו' ולכן נאמ' על מדת מל' שחורה אני דאזעירת גרמה פי' שתשוקתה ליכלל במקור' הוא מהו"ע ית' ולא לירד להיות מלך על עם הנ"ל מה"ט, אלא שע"י השאגה של המלאכי' בבחי' א"ח מעורר למעלה במהו"ע ית' להיות לו רצון למדת מלוכה, וזהו עושי דברו דמתקנין להאי דבר שהם גורמי' בנין המל' הנק' דבר ה' בהתפשטות ע"ס לאנהגא בהון עלמין ליתן שכר לצדיקי' ע"י מדת חסד שבמל' ולהפרע מן הרשעי' ע"י מדת גבורה שבמל' וכו', ואחר שנבני' מדת המל' ע"י השאגה של המלאכי' אזי אח"כ הם מקבלי' ממנה ההשפעה וזהו לשמוע בקול דברו וז"ש ברישא עושי דברו והדר לשמוע בקול דברו, והיינו נמי מה שאנו אומרי' בכל ברכה בא"י אמ"ה פי' שאנו ממשיכי' שיהי' הרצון להתפשטות מדת מלכותו ית' על עם וזהו ברוך הוא ל' המשכה מרצונו העליון ית' שהוא ראש ומקור כל ברכה ר"ת ברוך, שממנו יומשך הרצון למדת קסההמלוכה, וסדר ההמשכה הוא שמתחלה יומשך למדות העליונו' וזהו אתה הוא בחי' חסד הוי' אלקינו בחי' גבו' ות"ת ומשם יומשך להיות מלך העולם ועי"ז גופא הוא קיום וחיות הנבראי' כנ"ל.

והנה כמו שהמלאכי' הם עושי דברו שהם הממשיכי' התפשטו' מדת המל' הנק' דבר ה' כמ"כ ישראל ג"כ הקדימו נעשה לנשמע דהיינו ג"כ ענין עושי דברו דהיינו בחי' י' הדברות שהם פנימי' רצונו ית' (והם פנימיו' לגבי עשרה מאמרות כידוע בזהר), והיינו ע"י שאמרו נעשה לעורר בחי' רעד"ר שיהי' ממנו המשכו' רצונות דמצות כנ"ל, וכשעשו המשכה זאת אח"כ ונשמע, לשמוע בקול דברו שהם י' הדברות ושאר כל התורה כולה שהוא בחי' גילוי רצונו ית' כדלעיל, ולפי שזהו גילוי דעה עליונה שלמעלה היש ולמטה האין דכלא חשיבי' לכך הי' רואי' את הנשמע פי' שמיעה הוא בבינה הנק' יש ששם הוא התהוות היש מאין ולשם היו רואי' בראי' דחכמ' כח מ"ה שהוא בחי' ביטול והשתחוי' שאין עוד מלבדו ממש והעולמו' הם בבחי' אין כמו בדעה העליונה כנ"ל, וזהו שעל כל דיבור פרחה נשמתן מצד הביטול כו' שראו באמת שלמעלה הוא היש כו'.

והנה כל מה שהקדימו נעשה לעורר בחי' רעד"ר הנ"ל כבר נת' שהוא מחמת העלא' מ"ן שלהם בבחי' א"ח מחמת המצור ומצוק דגלות שעי"ז באו לבחי' הצעקה בא"ח כו', וזהו ענין מי גילה רז זה לבני פי' כי בכל א' מישראל יש נקודה פנימי' המסותרת בלבבו ליכלל באור א"ס ב"ה, והוא בחי' הרצון שבנפש שלמעלה מהשכל וההשגה כו' אך שהיא מסותרת ומכוסה בשכל ומדות דנפש השכלית והבהמית שנמשך אחריהן בתאוות העולם שעוסק בהן בשכלו ומדותיו ואז אין מתגלה הרצון הנ"ל אשר יש לו בפנימיותו ליכלל בה' ממש, ואף גם שעוסק בתורה ועבודה בסומע"ט הוא רק בדרך מצות אנשי' מלומדה כפי שהרגיל עצמו ע"פ טבעו, ולכן נק' הרצון הנ"ל שלמעלה מהשכל בשם רז כי הוא מכוסה ומוסתר, וצ"ל גילוי הרז דהיינו להוציא את הרצון הנ"ל מהעלם אל הגילוי למאוס בתאוות עוה"ז ולבחור לו ה' לחלקו ולגורלו כו' דהיינו בחי' הפקירות ממש דהיינו שיהי' מואס ברע בנקודת לבבו ולא לסור ממנו לבד ולהיות בטבעו כמו שהי' כי בחי' רצון הנ"ל הוא למעלה מעלה מטבעי' שכל ומדות דנפש השכלי' כו', וזהו ענין גילוי הרז והוא בחי' יחידה שבנפש, ועי"ז מעורר ג"כ למעלה גילוי הר"ז והוא בחי' רעד"ר שיתגלה למטה שלא כפי סדר ההשתלשלו' מאין ליש אלא שיתגלה למטה במקום ההסתר שם יהי' גילוי פנימיו' אלהותו ית' כמו שהוא למעלה קמי' ית' וכנ"ל בענין כשם שבא לראות כו', וזהו שע"י גילוי רז זה הקדימו נעשה לעורר ע"י הא"ח בבחי' רעד"ר שיהי' נמשך למטה בי' הדברות כנ"ל (ואמרו מי גילה ר"ז זה, פי' מי הוא בחי' בינה, כי יציאת הרצון הנ"ל מהעלם לגלוי צ"ל תחלה ע"י התבוננות בגדולת ה' שיהי' מזה בחי' רצון לה' והוא בחי' רצון שלמטה מן השכל ובו נמשך ומתלבש אח"כ הרצון שלמעלה מהשכל, כי אית רצון ואית רצון, ורצה"ת שלמטה מהשכל הוא כלי לרצון שלמעלה מהשכל כו' כמ"ש במ"א. ועוי"ל כי הרז הוא גילוי החסדי' המכוסי' מתוך יסוד אי' הנק' מ"י ושרשן קסומכתר והיינו הך, והנה ה"ח וה"ג האלו הם שרש לרמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת כידוע ובעודם ביסוד אי' הם כלולי' כא' ואח"כ כשנמשכי' בזו"נ מתחלקי' לרמ"ח איברי' וזהו עת לכל חפץ תחת השמי' דהיינו בזו"נ משא"כ כשהמוחי' עדיין באי' כו' ולכן כל העוסק בתורת עולה אף שלא בזמנה כאלו הקריב כו').

(בפרק ג' נת' איך שמאמ' כל אשר דבר ה' נעשה הוא התקשרות בבחי' רעד"ר ועי"ז גרמו מ"ת וכמו שהמלאכי' גורמי' בנין המל' ע"י שאגתם וזהו עושי דברו והדר לשמוע כמ"כ עשו ישראל בשעת מ"ת עושי דברו בחי' י' הדברות שהם פנימי' שיתמשכו מרעד"ר והדר לשמוע כו', וכ"ז ע"י גילוי הרז יציא' הרצון שבפנימי' הלב אל הגילוי לומר כל אשר דבר ה' נעשה כו').

להבין שרשי הדברים הנ"ל

להבין שרשי הדברים הנ"ל הנה ההפרש בין תורה למצות שהמצות רובם ככולם תלוים בזמן ומקום דייקא והתורה היא בכל זמן היינו לפי שתרי"ג מצות נמשכי' מתרי"ג ארחין שבגלגלתא דז"א ושרש ארחין אלו הוא מחד אורחא דאזיל בפלגותא דשערי דא"א כנז' באד"ר דקכ"ט (ועיי"ש בפי' האריז"ל ותלמידיו) וגם במ"א כ' שהמצות נמשכי' מה"ח וה"ג רמ"ח מ"ע מה"ח והוא בחי' שקיו דאילנא שהאילן נגדל ע"י המים שהם החסדי', והיינו הך כי שרש חסדי' אלו נמשכי' מג' פרקין דאריך אלא שנמשכי' בז"א ושם מתחלקים לתרי"ג המשכות פרטיי' בתרי"ג ארחין שבגלגלתא דז"א ואח"כ ע"י המוחי' הכלולי' בה"ח וה"ג נמשכין ברמ"ח איברי' דז"א ושס"ה גידיו כו', אבל התורה שרשה מבחי' השערות שבגלגלתא דא"א שהם בחי' האור החוזר ממו"ס דא"א ולכך כתי' מימינו אש דת למו שניתנה באש שחורה ע"ג אש לבנה היינו בחי' השערות שחורות שעל הלבנוני' דארחין דגלגלתא וכמארז"ל ע"פ קוצותיו תלתלי' שחורות תלי תלים של הלכות כו' והן גבוהין מן הארחין להיות כי הם עולי' למעלה מהגלגלת כשי"ת אי"ה, וזהו ג"כ ההפרש שבין חג שבועות שבו מ"ת שהוא מבחי' גבורה דע"י שבמו"ס והוא בחי' יצחק וקול השופר שבמ"ת בחי' אילו של יצחק ובין פסח שבו נידונין על המים שהוא בחי' אברהם שקיו דאילנא כו'. וביאור כ"ז הנה אנו רואי' באדם התחתון שיש מעלה בגלגלת מה שאינו בהשערות שהרי השערות יוכל לחותכם ולגוזזם ולא איכפת לי' משא"כ בגלגלת ומ"מ יש מעלה ג"כ בשערות והוא שהרי הם נמשכי' ממותרי מוחי' כנודע ונמצא יש בתוך חללם יניקה מהמוח ממש וגם הם בחי' צומח והגלגלת הוא בחי' דומם, וכמ"כ למעלה בחי' גלגלתא הוא בחי' הרצון עליון ומשם נמשכי' המצות והוא בחי' הארחין דהיינו מקום פנוי משערות רק גילוי הרצון עצמו הנק' גלגלתא אך השערות הם המשכו' ממו"ס שהוא בחי' הפנימי' והטעם לרצון והוא שרש התורה כנ"ל ויש מעלה בגלגלת' יותר מבמוחא כנודע שהוא בחי' כתר דאריך שלמעלה ממו"ס רק שמ"מ הגלגלת' הוא רק חיצוני' הכתר והחכמ' היא פנימית ובזה השערות יותר גבוהים כו', וזהו שרש ענין התומ"צ דהנה במצות סוכה עד"מ ענין התמשכות' מארח א' שמתרי"ג ארחין דגלגלתא קסזהוא רק דרך כלל לישב תחת הסכך למטה בגשמיות בעוה"ז ולמעלה באצילות יהי' המשכת מקיפים דאי' שז"ס הסכך כנודע, והנה בחי' חפץ ה' ורצונו לגילוי זה מאלהותו ית' באצי' ואח"כ ג"כ בעוה"ז לע"ל זהו בחי' חד ארחא מתרי"ג ארחין דגלגלתא הנ"ל דהיינו בחי' גילוי הרצון במצות סוכה והוא הרצון בהמשכת מקיפי' דאימא בז"א, אך הפרטות שיש במצוה זו (שנת' בתשבע"פ עם היותו מדאוריי' ממש או הלמ"מ רק שאינו מפורש בתשב"כ וגם מפרטי המצות שבתשב"כ כגון גבי שמטה שנאמרו פרטותי' בתשב"כ) והוא מה שדקדקו חז"ל עפ"י דקדוקי אותיות תשב"כ בסכת בסכת כו' שתהי' הסוכה ב' דפנות ושלישי' אפילו טפח ושלא תהי' רחב' פחותה מז' טפחים על ז' ושלא יהי' גבהה יותר מכ' אמה ול"פ מי"ט, וכן בענין הסכך שיהי' מדבר שהוא גידולו מן הארץ דייקא ולא יהי' מחובר או מקבל טומא' ושיהי' סככה כראוי צילתה מרובה כו', שזהו בחי' ההשכלה הבאה להורות איך ומה שתהי' הכשר המצוה שתהי' עשוי' כך ולא כך, ולמעלה היינו ג"כ עד"מ כמו שניתן מדה וקצבה להמשכות מקיפי' דאימא הנ"ל שיומשכו כך וכך דייקא דהיינו בתוך חלל כ' ולא למטה מי' כמ"ש בפע"ח, הנה מקור השכלה זו וקצבה זו נמשכת ממו"ס דאריך שנק' קו המדה בזהר כנודע דהיינו שנותן מדה וקצבה להרצון דארחין שממנו נמשך רק הרצון בכלל להיות ההמשכה ולא נאמרו בו פרטי' אבל החכמה מקבלת שיהי' הרצון לשתהי' ההמשכה כך וכך כמו שבא בתורה בפרט, (דהיינו בתשבע"פ ששם הוא גילוי הרצון בפרטות כמו שצ"ל עפ"י הח"ס ובתשב"כ מרומזי' פרטי' אלו ברמז כי די לחכימא ברמיזא וכמ"ש במ"א), והשערות הן הנה המשכות פרטיי' שנמשכי' מן הח"ס להורות סדר ואיכות ההמשכה בפרטי' וכללות הרצון וההמשכה הוא בחי' הארחין כנ"ל, הא למה זה דומה עד"מ בעה"ב המנהיג בכלי ביתו כרצונו ויגזור אומר שיניחו כלי פ' במקום פ' ולא במקום אחר ושתהי' אופן ישיבתה במקום פ' כך וכך והרי הכלי' היו בבית תחלה קודם שיגזור עליהם אך שהיו בבחי' הפקר ופיזור שלא כסדר וע"י הבעה"ב שהוא מושל עליהן ומעמידן במקום שחפץ כסדר הנאות כו', כמ"כ יובן בענין המצות שכללות רמ"ח מ"ע היינו בחי' ה' חסדים ששרשן מחסד דע"י שבגלגלתא שהוא חפץ ועונג עליון להמשיך האור למטה ואח"כ ע"י החכמ' הנק' מו"ס נעשה בהם המדה וקצבה איך וכמה ובאיזה אופן יהי' הגילוי במצוה זו ואיך וכמה ובאיזה אופן יהי' הגילוי במצוה אחרת, וכמשל בעה"ב שמסדר כליו כראוי לו כו'.

ועתה יש להבין מהו ענין התלבשות המצות ברמ"ח איברי' דז"א שזהו בחי' הגדלת האילן ע"י החסדי' שהוא ענין כמיא דאשקי לאילנא כו', הענין דכבר נת' שבחי' הרצון עליון שבמצות הוא להמשיך האור למטה באיברי' דז"א וענין הגילוי הוא כמו עד"מ שאנו רואי' באדם שבחי' הרצון מתלבש בכל האיברים שכשיחפוץ לכתוב יניע ידו וכשיחפוץ להלוך או לרקד יניע רגלו כו' (וכמבואר בספרי הרופאים שיש גידים דקים מאד בכל אבר שבהן גילוי הרצון בהאיברים עד שבקלקול גידי' האלו יתעורר חולי הנק' מאניי"ע שהוא רק ענין סילוק הרצון כו'), והרי מזה אנו רואים שהרצון נמצא ומתלבש בכל האיברים, ועל דרך זה יובן גם כן למעלה ענין התלבשות רצון העליון ב"ה ברמ"ח איברי' קסחדז"א ואזי הוא כמיא דאשקי לאילנא דאתרבי בההוא שקיו כי ע"י התפשטות הרצון והתענוג מתרחבי' האיברים ברבוי הרבה מכפי שהן מצד עצמותן כו', וזהו ענין עת לכל חפץ תחת השמים, פי' חפץ הוא רצון העליון, וכשהוא תחת השמי' היינו כשמתלבש ברמ"ח איברי' דז"א ואז יש עת מיוחד לכל חפץ ורצון פרטי מתרי"ג רצונו' הנק' תרי"ג ארחין דגלגלתא, וכמו עד"מ מצות סוכה יש לה עת וזמן דהיינו במועד החג דייקא כי אז יהי' המשכו' אלו לפי בחי' ההארה מרמ"ח איברי' דז"א שמהם נמשך שרש הזמן והמקום כו' ולכך אין עשיי' סוכה בפסח מועלת כלום כי אז אין הרצון שבמצות סוכה המאיר ומלובש באותו אבר השייך לו מאיר ומתפשט כלל למטה כו' אלא זמנו דייקא במועד החג. וכ"ז הוא דייקא במצות שהם מתרי"ג ארחין שבגלגלת' דז"א ומתחלקין ברמ"ח איברי' כו' משא"כ התורה כיון שהיא מבחי' מו"ס דאריך ששם הוא למעלה מעלה משרש הזמן והמקום ולכך אין לה זמן קבוע ויוכל ללמוד ה' סוכה אף בשאר ימות השנה וימשיך עי"ז המשכות אא"ס והיינו משום שהלימוד הוא רק ענין איך ומה שתהי' המצוה ולמעלה הוא איך ומה שיהי' התיקון בפרצופי אצילות ואיך שיהי' ההמשכה מאא"ס בתוכן שכ"ז הוא ע"י קו המדה דח"ס וזהו שרש התורה כדלעיל וכיון שהוא כן אין לזה שייכות לזמן ומקום כו' שאין להם שייכות ושרש אלא באיברי' החיצוני' דז"א כנ"ל, והנה גם בהתלבשות התורה בז"א נק' אדם א' דם כי הדם הוא בכל האיברי' בשוה והוא עיקר חיות האדם כי הדם הוא הנפש, והענין הוא כי הדם הוא בחי' גבו' והגבו' אלו הם החיות כידוע שהחמימו' מוספת חיות והקרירות הוא העדר והסתלקות החיות ולכך ע"פ הטבע הזקנים קרובי' למיתה יותר מפני מיעוט החמימות שבדם אצלם כו' ולמעלה היינו כי שרש גבו' אלו שבד"ם נמשכי' מגבו' דע"י המלובש במו"ס שמשם עיקר המשכת החיות לכל העולמות וזהו ממש שרש התורה שנמשכ' ממו"ס ונתלבש' בז"א בחי' א' ד"ם, ולכך אנו רואי' שהדם יש לו יחס עם השערות, שהרי מראה השערות אם אדומי' או שחורים הן לפי מראה הדם, והיינו כי שרש התורה משערות דמו"ס ואח"כ נתלבש' בבחי' ד"ם דז"א, וזהו ג"כ ענין אדם אדמ' לעליון ר"ל לבחי' כתר הוא בחי' בוצינא דקרדוניתא שבמו"ס ולפי שישראל גם הם נק' אדם לכן ניתן להם התומ"צ.

(בפרק ראשון נת' ההפרש בין תורה למצות, והוא שהמצות הם תרי"ג ארחין דז"א ואח"כ מתחלקין ע"י ה"ח ברמ"ח איברים ושרש ה"ח מג' פרקין דחסד דאריך משא"כ התורה שרשה נעלה יותר משערות דמו"ס, ונת' ההפרש שבין גלגלתא לשערות אשר לא ראי זה כו', ונת' איך שהתורה הוא ענין שניתן סדר ומדה להרצון כבעה"ב המסדר כליו כו', ונת' ענין התלבשו' הרצון ברמ"ח איברי ז"א ואזי עת לכל חפץ משא"כ התורה שהיא למעלה מהזמן ובהתלבשות' בז"א היא ג"כ א' ד"ם ואדמה לעליון).

ועתה יובן ההפרש בין מה שקיים אאע"ה כל התורה לענין מ"ת, והענין כי אברהם המשיך הה"ח בז"א להתלבש ברמ"ח איברי' דמלכא והוא ענין ויטע אשל ור"ל דאשקי לאילנא כו' שהגדלת האילן הוא ע"י ה"ח כדלעיל פ"א וזהו ג"כ מ"ש וישמור משמרתי מצותי פי' מצות שלי ממש דהיינו המשכת קסטאא"ס ברמ"ח איברי' דז"א, ועכ"ז לישראל נודעת מעלה יתירה בשעת מ"ת והוא שניתן להם גם בחי' התורה שהיא מבחי' ח"ס והיא הקו המדה על המשכו' החסדי' איך ומה שיהי' ההמשכה בפרטות שמזה נמשכו ג"כ הדקדוקי' בהמצות שיעשו כך וכך דייקא כדי שעי"ז דוקא יהי' כלי להמשכות הנ"ל לפי ערך ובחי' ההמשכה ממש, משא"כ באברהם שלא זכה רק להמצות לבד ולא למ"ת מבחי' קו המדה דח"ס לכן לא קיים כלל המצות בפועל בגשמיות כמ"ש במ"א. ומה שזכו ישראל לזה הוא ע"י שעבוד מצרי' בחומר ובלבנים וכדפי' חז"ל בחומר זה ק"ו ובלבני' לבון הלכתא ור"ל שמהחומר ולבני' נמשך מ"ת שיש בה ק"ו ולבון הלכתא כי מחמת המצור ומצוק הי' בחי' א"ח ע"י אהבת בכל מאדך מחמת העלאת רפ"ח ובזה הא"ח נתעורר בחי' א"ח למעלה והוא השערות דמו"ס שהן בבחי' א"ח מה שלא יכילו כלי המוחי' ומהם שרש התורה כדלעיל, ולכן עי"ז זכו למ"ת (וכמו"כ הקושי' בהלכה הוא המנגד ג"כ להאמת ועי"ז אח"כ מתלבן ההלכה שהוא ענין הא"ח). ובזה יובן ג"כ מה שנק' בשם מתן תורה לשון מתנה, כי המתנה הוא ענין נתינת דבר בתוספת מכפי הרגילות בכל פעם וכמו עד"מ תוספת כתובה שאפשר ויכול להיות שהתוס' הוא מרובה על העיקר, וכמ"כ יובן למעלה הנה ידוע בענין הזיווגי' ויחודי' שבמדות העליונו' שיש בהם ב' בחי' דרך כלל, הא' הוא היחוד המוכרח לצורך חיות העולמו' והוא תמידי ולא נפסק והוא בחי' זיווג או"א דזיווגייהו תדיר ונק' תרין רעין דלא מתפרשין והוא מפני שבכל רגע צ"ל ההמשכה מאין ליש כו', והב' הוא לצורך התהוות נשמות חדשות לגמרי וזה אינו רק לעתי' ידועי' והוא בחי' המשכת אור חדש ממש מא"ס ב"ה בסוד תוס' מרובה על העיקר, והוא ענין ג' בחי' שארה כסות' וענת', שארה כסות' הוא בחי' א"פ וא"מ הנמשכי' להחיות העולמו' אבל עונת' הוא מע"ש לע"ש שאז הוא המשכת נשמו' חדשות, וכמו בגשמיו' עד"מ שע"י קליטת הזרע נוצר ולד וזהו התחדשות דבר ממש שלא הי' מתחלה משא"כ המזון והכסות פעולתם רק לקיים הגוף שכבר ישנו ולחזקו ולא הוי' חדשה ממש, והנה כמו שהולדת הולד כשאשה מזרעת תחלה הוא בחי' מ"ן אזי יולדת זכר כמ"כ למעלה המשכת בחי' הנשמו' חדשו' בתוס' מרובה על העיקר הוא ע"י העלא' מ"ן והוא בחי' מאד"ך שזהו בחי' א"ח לעורר מאד למעלה, ועד"ז הי' ענין מתן תורה בשבועו' פי' מתנה והתחדשו' בתוס' מרובה על העיקר מה שנמשך מבחי' ח"ס הנ"ל למטה ממש והיינו ע"י המ"ן והא"ח מהגלות מצרי' שהי' תחלה, וההתחדשו' ג"כ נק' בשם פרי כמ"ש ממני פריך נמצא כי הפרי הוא ג"כ התהוות הוי' חדשה לעתי' ידועים, ובזה יובן ג"כ ענין י' הדברות לא תנאף כו' פי' דזלע"ז עשה האלקי' שבהיכלות הסט"א שמקבלי' חיות ויניקה מהקדושה יש ג"כ ב' בחי' הא' מה שהם מקבלי' כפי מה שנקצב להם שיגיע להם יניקה עפ"י סדר ההשתלשלות וכמ"ש קץ שם לחשך שיש קץ וגבול ליניקת החיצונים, אך חיות זה הוא מעט וכבר הי' כלה קיצם והיתה מתמלא סאתם וסיבת אריכות הגלות הוא מחמת שבעונותינו ה"י הם מקבלים ג"כ תוס' יניקה בבחי' תוס' מרובה על העיקר וכנ"ל בענין עונתה כו', וע"ז נאמר לא תנאף פי' לא תגרום עי"ז שגם למעלה תלך השפע הפנימי' לסט"א הנק' שפחה כי תירש גבירתה כו', וכ"ה ענין לא תגנוב כי ע"י הגניבה בגשמיות שהוא לקיחת החפץ בהעלם דבר מבעליו כמ"כ גורם ח"ו למעלה ענין המשכת השפע קעהפנימי' בסתר והעלם לחיצונים וכענין הנז' בכאריז"ל בגניבת יוסף ומכירתו שבזה גרמו בחי' הגניבה בהמשכת השפע מיסוד ז"א הנק' יוסף צדיק עליון לחיצוני' ח"ו ולכן הי' זה סיבה לאריכת הגלות כו', ונמצא מובן ענין הלאוי' הנ"ל הוא למנוע השפע הפנימי' שלא תלך לסט"א ח"ו אלא בסט' דקדושה יומשך התוספת המרובה על העיקר וזהו סוד מתן תורה כנ"ל, והנה ע"י דברות הללו שגזר הוא ית' ואמר לא תרצח לא תנאף כו' בזה ממש נעשה ההפרדה שלא יגיע השפע הנ"ל לחיצונים כי דבר אלקינו יקום לעולם ולא ישונה ח"ו והוא ענין בחכמה אתברירו והכח הזה ניתן באדם שכשילמוד ויאמר דבר ה' שבתורה יעורר הגזר דין תורה והפסק הנ"ל שלא ילך ההשפעה לחיצוני' וה"ז דבר חדש מה שלא זכו לזה האבות, וזהו ענין עין בעין נרא' שגם למטה יהי' הגילוי כמו למעלה ע"י קיום התומ"צ במעשה, ולכך נק' התורה על שמינו מתן תורתינו שהיא שלנו משא"כ גבי אברהם כתי' וישמור משמרתי כו' ותורתי ר"ל תורת ה' לבד דהיינו שגרם המשכת אורות בכלי' למעלה לבד אבל ע"י עסק תומ"צ שלנו נמשך השפע למטה ממש ולהפריד הרע ע"י פס"ד הנ"ל. והנה מה שגרם המשכת אור הנ"ל במ"ת הוא ע"י המאד"ך בצעקה בגלות, והוא ענין מי גילה רז זה לבני, כי רז גימט' אור והוא בחי' התעוררו' אור הכתר ע"י נקודת הלב הנ"ל בבחי' א"ח והיינו בחי' שערו' דמו"ס הבוקעי' הגלגלתא ומשם נמשך מ"ת כדלעיל וכמ"ש באור פניך נתת לנו תורת חיים כו', ולכן הוא ענין הקדימו נעשה לנשמע כי הוא לעילא מבחי' שמיעא כי חו"ב שהן ראי' ושמיעא מקבלי' רק מחיצוני' א"א דהיינו מג' פרקין שביד משא"כ בחי' א"ח הנ"ל הוא משערות דמו"ס כו' וכנ"ל.

(בפרק זה נת' ההפרש בין מ"ת לענין קיים אברהם כל התורה, ויש בזה כמה הפרשי', א' שאברהם גרם המשכת הה"ח הנ"ל ברמ"ח כלי' דז"א אבל במ"ת מעלה יתירה נודעת והוא בחי' גילוי הח"ס קו המודד החסדי' ונק' מ"ת והוא ענין תוס' מרובה כו'. ב' שניתן הכח לשע"י שילמוד האדם תורת ה' יעורר הפס"ד שלא יקבלו החיצוני' שפע הפנימי' כמאמ' לא תנאף כו' והיינו נמי ע"י ח"ס דבחכמה אתברירו דקאי אח"ס, ג' שע"י תומ"צ שלנו במעשה נמשך האור בבי"ע ובעוה"ז ממש רק שהגילוי לעינינו יהי' לע"ל עין בעין כו' ואברהם המשיך רק באצי', והיינו ג"כ מצד המשכת האור מח"ס שהוא קו המודד איך שיהי' המצוה בגשמיות, ולפי שאברהם לא זכה לזה לכן לא קיים המצות בפועל רק ברוחני' וזהו תורת"י משא"כ שלנו נק' תורתינו, וכ"ז הי' ע"י גילוי הר"ז כו').