בשעה שהקדימו

קלחבשעה שהקדימו

בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע כו' קשרו להם ב' כתרים א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע. וי"ל מה זה ענין הכתרים הללו ומה שייכות להם למה שהקדימו נעשה לנשמע כו' הנה ארז"ל למה קדמה שמע לוהי' אם שמוע כו' כדי שיקבל עליו עומ"ש תחלה ואח"כ יקבל עליו עומ"צ. וי"ל למה זה עשה הפרש בין עומ"ש לעומ"צ דלכאורה היינו הך דגם במעשה המצות העיקר הוא קבלת מ"ש שא' ונעשה רצוני כידוע, אך הנה באמת יש הפרש בין עומ"ש לעומ"צ דעומ"צ הוא הביטול להרצון העליון והרי זהו בפרטי הרצונות שבכל מצוה ומצוה כו' אבל עומ"ש הוא הביטול לבעהר"צ שזהו ביטול בכלל דוקא וע"ד שא' במכילתא (וכ"כ הרמב"ן בס' המצות) ע"פ אנכי הוי' כו' קבלו מלכותו ואח"כ תקבלו גזירותיו ולכן הבה"ג לא מנה אנכי כו' בכלל המצות כי אנכי כו' הוא בחי' העומ"ש בכלל שאין זה נמנה בכלל עומ"צ שהוא בפרט דוקא כו' כנ"ל, וצריך להקדים בחי' עומ"ש שבכלל לעומ"צ שבפרט כמשי"ת וזהו ג"כ ענין נעשה ונשמע וכמ"ש בלק"ת בד"ה צאינה וראינה כו' שהביטול דנשמע הוא הביטול לרצוה"ע והביטול דנעשה זהו הביטול לבעהר"צ וא"כ זהו בחי' עומ"ש ועומ"צ הנ"ל, וזהו ענין הקדמת נעשה לנשמע כו' ענין הקדמת עומ"ש לעומ"צ כו' וע"ד הנ"ל בשם המכילתא קבלו מלכותו ואח"כ תקבלו גזירותיו כו', והענין הוא דהנה עומ"ש הוא בפ' ראשונה דק"ש שהוא שמע ישראל כו' שכל עיקר כוונת הפ' זו הוא למס"נ באחד כו' ועומ"צ זהו פ' שני' דק"ש והי' אם שמע וא"כ זהו מ"ש קבלו מלכותו ואח"כ תקבלו גזירותיו דהרי אם אין עדיין גזירות וציווים ממנו כלל איך יתכן קבלו מלכותו אלא שזה קאי על המס"נ אל העצמו' ממש שהוא למעלה הרבה מכל פרטי הרצונות דגזירות וציוים שבמצוות כו'. ולהבין כ"ז יש להקדים בענין ב' פ' דק"ש שמע והא"ש כו' שבפ' שמע יש בה מ"ב תיבות מואהבת עד ובשעריך כידוע ומבואר בכהאריז"ל שהוא לנגד שם מ"ב שהוא בבחי' הגבורות דוקא וכידוע בענין שם מ"ב דאנא בכח כו' שהוא בבחי' הגבורות ג"כ והיינו שהוא בחי' ההעלאה ממטה למע' כי כל בחי' ההעלאה ממטה למע' הוא ע"י שם מ"ב דוקא וע"כ או' אנא בכח כו' קודם השינה מפני שאז זמן העלאת הנשה"א בעלותה במקור חוצבה באלקי' חיים וכמ"ש רוח האדם הוא העולה, והרוח תשוב אל האלקי' כו', ולכך או' קודם השינה בידך אפקיד רוחי אותיות באר כמ"ש עלי באר כו' וכמ"ש במ"א, וכמ"כ בבחי' ההעלאה כלליות מכל ימי החול בעליי' המל' בעש"ק כידוע אומ' ג"כ בקבלת שבת אנא בכח כו' להיותו בבחי' שם מ"ב שהוא בחי' הגבורות כו', וכמ"ש שש כנפים לא' כו' וז"פ ששה הוא מספר מ"ב והוא מ"ב תיבות דאנא בכח כו' שהוא בבחי' ההעלאה כנ"ל, ונק' כנפים שבהם עולים קלטלמע' כמ"ש במ"א, אבל שרש בחי' פ' שני' דק"ש והא"ש כו' הוא בבחי' שם ע"ב כי יש בה ע"ב תיבות עד ושמתם את כו' ובחי' שם ע"ב הוא בבחי' החסדים (כי חסד בגי' ע"ב) וכידוע בענין ע"ב גשרים של חסד כו', והנה לכאורה יש סתירה לזה ממה שמשמע בזהר פ' ואתחנן להיפך (בזהר פ' ואתחנן בענין ד' פרשיות דתפילין כמ"ש במ"א) שפ' שמע הוא בבחי' אור החסד שהרי נאמ' בה ואהבת כו' שהוא פנימי' החסד כידוע ופ' שני' הוא בבחי' הגבו' שהרי נאמר בה וחרה אף כו', אך הענין הוא דאיתא בזהר על האורות דאחליפו דוכתייהו כו' דהיינו שנתחלפו האורות בבחי' הכלים כו' שאור החסד שורה בכלי הגבורה ואור הגבו' בכלי החסד, ופ' שמע הוא אור הגבורה בכלי החסד דהיינו שגם שכל עיקרה בבחי' האהבה וכמו ואהבת כו' שהוא החסד כנ"ל זהו רק בבחי' הכלי אבל האור שהוא פנימי' המכוון מהאהבה הוא בחי' אור הגבורה שהוא בחי' ההעלאה וההסתלקות למע' וכנ"ל שזהו שם מ"ב שכל עיקרו בבחי' ההעלאה כו', אבל פ' שני' דוהא"ש כו' הרי הכלי הוא בבחי' הגבורה כנ"ל והאור שהוא המכוון הפנימי' זהו בבחי' שם ע"ב דחסד (כמשי"ת) שזהו אור החסד בכלי הגבורה כנ"ל (וכמ"ש בלק"ת פ' ואתחנן בד"ה ואהבת את כו'). ועכ"פ מובן מכ"ז שפ' שמע שהוא בחי' קבלת עומ"ש הוא בבחי' ההעלאה למע' וזהו ג"כ ענין נעשה כנ"ל אבל פ' והא"ש שהוא בחי' קבלת עומ"צ הוא בבחי' ההמשכה בחסדים בכלל (וכמשי"ת) והוא ענין נשמע כנ"ל, וזהו ג"כ ענין בחי' ב' תרומות דכתי' ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי כו' כי יש ב' פירושים בתרומה הא' פי' הזהר ארמותא כו' שהוא בחי' הרוממות דהיינו בחי' ההעלאה למע' כו' והב' פי' התרגום אפרשותא שהוא בחי' ההמשכה מלמע' למטה כו', ולפי' הזהר זהו כענין פ' שמע כו' וכמ"ש בזח"ג דקע"ט ע"א דקוב"ה אמר ויקחו לי תרומה תרי ממאה ליחדא ליה תרין זמנין ביומא דהיינו תרי ממאה במ"ט אתוון דק"ש דשמע ובשכמל"ו דערבית ובשחרית חסרין תרין ממאה אינון שכינתא עילאה ושכינתא תתאה, ועמ"ש פי' שכינתא עילא' ושכינתא תתאה בלק"ת בד"ה שיר השירים שזהו ענין כלה שארי ולבבי כו' וענין כלתה נפשי לחצרות כו' שזהו ענין המס"נ באחד דערבית ושחרית כו', ולפי' התרגום זהו כענין פ' והי' כו' שהוא בבחי' החסדים שהוא ההמשכה מלמע' למטה (כמשי"ת), והנה י"ל דהאיך יתכן לומר דמס"נ דק"ש הוא ענין התרומה שהוא תרי ממאה דהיינו אחד מחמישים דהרי ידוע בדין התרומה שא' מחמישים הוא רק עין בינונית כו' אבל עין יפה אחד מארבעים ואיך יתכן לומר דמס"נ דק"ש זהו רק בבחי' עין בינוני לבד ומהו זה ענין עין יפה שהוא א' מארבעים שלמע' ממס"נ דק"ש כו'. הענין הוא דזהו ענין התו' שלמעלה גם ממס"נ דק"ש כו' כי תרומה ג"כ פי' בתיקוני זוהר תיקון ח"י תרי ממאה לקבל תרין לוחין דאורייתא דאתייהיבת בארבעין יומין ודא איהו תורה מ"ם דהיינו התורה שניתנה למ"ם יום וכמ"ש ויהי שם משה בהר עם ה' ארבעים יום כו', ולכן שס"מ מתחלת במ"ם מאימתי ומסיימת במ"ם לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום כו' (וכמ"ש התוי"ט סוף עוקצין) וזהו ענין התו' שנא' בפ' ראשו' דק"ש וכמו והיו הדברי' כו' ושננתם כו' (וכמשי"ת). ולהבין ביאור ענין ההעלאה וההמשכה שבב' פרשיות דק"ש כנ"ל, יש להקדים מ"ש והחיות ושוב כו' דהפי' הפשוט קאי על המלאכים וחיה"ק שבעבודתם הם בבחי' רו"ש כו' אך יש עוד פי' דקאי על בחי' חיי כל החיים קמהעליונים והתחתונים שהוא בחי' חיות אלקו' שמחי' לכל העולמות מאין ליש כידוע וכמ"ש ואתה מחי' את כולם שזהו נמשך ובא בעולמות להחיותם הנה הוא נשפע ונמשך בבחי' רו"ש כמראה הבזק כו', וי"ל דבשלמא אם קאי על המלאכים וחיה"ק יתכן בהם ענין הרו"ש שהרצוא הוא כוסף הנפש להכלל ולהבטל למעלה בעצמות אוא"ס שלמע' מהם כו' ואח"כ באים לבחי' השוב להיות מתיישב רוחם בקרבם (כמשי"ת) אבל אם קאי על חיות אלקי הכללי הנ"ל האיך יתכן לומר בו ענין ובחי' הרצוא ושוב כו'. אך הענין הוא דכל עיקר החיות הכללי הזה הוא נק' רק בשם אור וזיו לבד (וכן נק' בחי' שם בלבד) וידוע בפי' אור שענינו הוא רק בחי' הארת העצם ואינו נוגע ומתייחס כלל בערך אל העצם דהיינו לומר שהאור יעשה איזה שינוי בהעצם, ועד"מ אור הנר המאיר בכל חלל הבית שזהו רק הארה בעלמא מבחי' העצם ולא שייך כלל לומר שלסיבת ההארה זו יהי' איזה התעוררות בהעצם שיהי' איזה שינוי והתפעלות בהעצם מצד ההארה הזו כי אין זה ממהו"ע כלל, וכן הוא באור וזיו השמש שלא ישתנה מאור השמש עצמו מצד האור והזיו, וכמו אם לא יתפשט האור והזיו מצד איזה מונע כמו הענן וכדומה אין זה שינוי כלל בעצם השמש ונק' מאור ולא אור כו' (וכמ"ש בפרדס שער או"כ פ"ב), וכמ"כ הוא בהארת הנפש שבגוף דודאי לא יתכן לומר שעצמו' הנפש ממש היא עצמה שבאה בהתחלקות בכל פרטי אברי הגוף (וכמ"ש באריכות בכמה ראיות לזה בסידור בד"ה כד אנת תסתלק כו') כ"א שזהו רק הארה בעלמא כו', ולא יתכן איזה שינוי והתפעלות במהו"ע הנפש במה שבאה להארה זאת להחיות כל פרטי אברי הגוף כו'. ומכ"ז יובן ג"כ הנמשל למע' דכל עיקר הארת האור האלקי שממנו סיבת כל העולמות והנבראי' חיותם וקיומם אין זה רק בבחי' הארה לבד שאין זה מבחי' העצמו' ממש ולא יש ח"ו איזה שינוי והתפעלות בעצמו' האור האלקי במה שבא להחיות העולמות כולם, ואדרבה באמת אין המשל דומה לנמשל כי הרי במשל אור הנר הנ"ל הגם שמה שמאיר בכל חלל הבית אין זה רק בחי' הארה ולא עצמו' אך עכ"פ הרי זה הארת העצם ממש כי הרי גם עצמו' הנר נמצא בבית רק שבכל חלל הבית אין זה רק בחי' הארה ולא עצמו' והארה זאת הרי הוא הארת העצם ממש, וכן בהארת הנפש בגוף הרי עכ"פ מהות ועצמו' הנפש מתלבשת בגוף רק שפרטי האור והחיות שבכל האברים הפרטים אין זה רק בחי' הארה לבד והרי הארה זו הוא הארת העצם ממש כו', משא"כ למע' הרי אי' בפר"א קודם שנברא העולם הי' הוא ושמו לבד דבחי' שמו הוא בחי' הארת העצם הוא ג"כ בבחי' לבדו (והוא בחי' אוא"ס שלפני הצמצום כו' ואינו מתייחס בערך להיות בא להחיות כל העולמות כו' ונק' קדוש שהוא קדוש ומובדל כו' וכמ"ש בלק"ת בד"ה ונקדשתי בתוך בנ"י כו' ובד"ה הוי' לי בעוזרי כו') כ"א שבא רק בבחי' הצמצום אחר צמצום והוא רק בחי' הארה דהארה הוא שבאה בכל העולמות (והוא בחי' הצמצום ומק"פ שהוא בחי' ישת חו"ס כו' ובא רק בבחי' קו"ח לבד כמ"ש במ"א וע"כ נק' בשם הוי' שהיו"ד בראשו מורה על הצמצום כנקודה בעלמא כמ"ש במ"א (וכמ"ש הרמ"ז בהג"ה באוצ"ח שהקו"ח זהו רק הארה מהאור לבד משא"כ מעצמותו ית' אפי' הארה לא היו יכולים לקבל), ונמצא מובן שבחי' ההארה האלקי' המתלבשת בכל העולמו' הוא בא בבחי' הירידה והשפלות בתכלית גם בבחי' ההארה של העצם לבד ומכ"ש לגבי העצמו' ממש כו', וע"כ הארה הזאת הנק' אור וחיות קמאהכללי הנ"ל הוא תמיד בבחי' רו"ש דהיינו שתמיד הוא בבחי' הרצוא להכלל ולהבטל בשרשו למע' שהוא בחי' הארת העצם כנ"ל שנק' שמו לבדו כו' (וז"ש כי הוי' אלקיך אש אוכלה הוא כו'), ועד"מ במציאות ד"י ארמ"ע שידוע שהג' יסודות רמ"ע כל עיקרם יש להם יחוס בערך לבחי' התלבשותם למטה עד שבאים במציאות הגשמיות כו' אבל יסוד האש הוא בעצם יסוד רוחני דק וזך בתכלית ואין לו ערך למציאות האש שנראה לנו שכל עיקר של מציאת האש הגשמי הוא רק אחר שכבר נאחז בפתילה ועצים וכדומה ואין זה בערך אל שרשו ביסוד האש הרוחני הדק וזך כו', וא"כ הרי מציאות האש הנאחז בכלים כנ"ל הוא בבחי' הירידה והשפלות בתכלית ושרשו ומקורו באש היסודי כו' ע"כ טבע האש תמיד בבחי' רו"ש הסתלקות והתפשטות שמצד עצמו' של האש הגשמי הרי הוא מסתלק לשרשו ומקורו באש היסודי הרוחני כו' ומצד אחיזתו בכלים כנ"ל בא בבחי' השוב להתיישב במציאות האש הגשמי וכן הוא בבחי' הסתלקות והתפשטות בכל רגע שזהו ענין הרו"ש כנ"ל, וכמ"כ יובן ג"כ בהארת הנפש בגוף דהגם שנת"ל שזהו בחי' הארת העצם ממש אך באמת הרי מה שבאה להחיות גם האברים הגשמי' חיים וקיימים מהארה זאת הרוחני שאין ערוך ביניהם כלל וכלל, וע"כ יש ממוצעים בין אור וחיות הנפש הרוחני להיות בא בהתלבשות באברי הגוף הגשמי והוא הדם וכמו כי הדם הוא הנפש וכן רוח החיים שבלב כידוע (שהן ב' חללים שבלב חלל הימיני וחלל השמאלי כו'), וע"כ להיותו האור אחר התלבשותו באברי הגוף שהוא בא בבחי' הירידה והשפלות כו' ע"כ יש בהארת הנפש שבגוף בחי' הסתלקות והתפשטות להיותו מתלבש בדם וכמו כי הדם הוא הנפש ע"כ גם הדם הוא ההולך וסובב מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט שהוא ענין הסתלקות והתפשטות בחי' רו"ש והוא בחי' דפיקו דליבא כו' שהדופק הוא בבחי' הרו"ש הסתלקות והתפשטות שבחי' ההסתלקות הוא שעולה תמיד לשרשו באור הנפש עצמה ומצד התלבשות הארה זאת בגשמיו' אברי הגוף הוא שבאה בבחי' ההתפשטות והוא ההעלאה דרצוא הנ"ל ומיד בא לבחי' שו"ב (כמשי"ת), וכמ"כ יובן הנמשל למע' בבחי' האור והחיות האלקי שמתלבש בעולמו' כולם להחיותם כי להיותו בא בבחי' הירידה בתכלית ושרשו ומקורו באור העצמי ע"כ הוא רצוא ומסתלק לשרשו בבחי' שמו לבדו הארת העצם שאין ערוך ביניהם כלל, ולהיותו עכ"פ בא בהתלבשות בעולמות ע"כ בא לבחי' השוב שהוא ההתפשטות כנ"ל. וז"ש והחיות רו"ש דהיינו החיות הכללי הנ"ל להיותו רק בבחי' הארה דהארה כנ"ל, והנה כ"ז שנק' בשם רו"ש שהרצוא קודם לשוב היינו כשכבר בא האור האלקי להחיות כל העולמו' וכנ"ל שזהו בחי' אור וחיות אור הכללי שעליו נאמ' ואתה מחי' את כולם כו' שזהו כשכבר מתלבש בעולמו' להחיותם ואז דוקא נק' מחי' כו', ולהיותו בא בירידה והשפלה משרשו ומקורו ע"כ האור והחיות הזה מצד עצמו רצוא ומסתלק למקור כנ"ל, רק שמצד התלבשותו עכ"פ בכלים הרי זהו שגורם בו בחי' השוב כנ"ל במשל האש שמצד עצמו מסתלק למקורו רק מצד אחיזתו בכלים שהוא העצים והפתילה וכדומה הוא בא לבחי' השוב, וכן הוא במשל אור הנפש שמלובש בדם שמצד עצמו' הארת הנפש שבדם להיותו בא בבחי' הירידה והשפלות כנ"ל הוא שרצוא ומסתלק למקורו וזהו עצמו ענין סיבוב הדם מלמטה למע', ומצד התלבשותו באברי הגוף הוא שבא לבחי' השוב קמבוההתפשטות שזהו סיבוב הדם שמלמע' למטה כנ"ל, אבל מצד עצמו' אור הנפש כמו שהוא מצד הנפש שנק' הארת העצם כנ"ל הרי עיקר הארה זאת להאיר דוקא כי זהו פי' אור להאיר וע"כ בא להחיות כל אברי הגוף שזהו בחי' השוב וההתפשטות אך להיות שכל אברי הגוף אינם יכולים לקבל הארת הנפש כמו שהוא מצד עצמה רק בבחי' אור וזיו שנק' הארה דהארה לבד ע"כ הרי הארת העצם בא לבחי' ההסתלקות דוקא וא"כ הרי השוב קודם להרצוא כו', ובכללות זהו שמצד הארת העצם שכל עיקר הארה זאת להאיר שהוא השוב אך מצד כלי הגוף שאין יכולים לקבל הארה זאת בא לבחי' הסתלקות הרי השוב קודם להרצוא הנק' מטי ולא מטי (וזהו דבדברי אדמו"ר שי' בענין זה נת' בבחי' הדפיקו שהשוב קודם כו' דהיינו מצד הארת העצם וכ"ה בתו"א בד"ה כי כאשר השמים החדשים), אך מצד האור והחיות כמו שכבר נתלבש באברי הגוף להחיותם שבא בבחי' הירידה והשפלות כנ"ל, הרי מצד עצמו הוא בבחי' הרצוא ומסתלק למקורו כו', ואחיזתו בכלים של הגוף הוא שגורמים בו בחי' השוב וההתפשטות כנ"ל. וכמו כן יובן למעלה במ"ש בעץ חיים שנק' בשם מטי ולא מטי שהשוב קודם כו' דהיינו מצד בחי' הארת העצם שהוא בחי' שמו לבדו שכל עצמותו להאיר דוקא רק מפני שאי אפשר שהעולמות יכולים לקבל את האור העצמי הזה על כן מסתלק למקורו שהוא ענין הצמצום כידוע הרי השוב קודם כו' שזהו בחי' מטי ולא מטי אבל מצד האור והחיות האלקי שכבר מתלבש ובא בעולמות הרי הרצוא קודם להשוב כי כל עצמיו' של האור מסתלק למקורו רק מצד אחיזתו בכלים שהוא העולמו' בא לבחי' השוב, וז"ש והחיות רו"ש כו' בחי' החיות דוקא שהוא מה שכבר בא בבחי' התלבשות בעולמות הוא שהרצוא תחלה כו' (ובמ"א נת' דמצד האור האלקי גם כשכבר בא בעולמות שבא כל עיקרו להחיות אך שמסתלק מצד שאין ערוך הרי השוב קודם כו' דא"א להיות בחי' ההסתלקות אם לא שיבא בתחילה בבחי' ההתפשטות דאל"כ על מה יחול בחי' ההסתלקות כו' וזהו מטי ולא מטי כו' ומ"ש והחיות רו"ש קאי על החיות שבמרכבה שבהם הרצוא קודם להשוב כידוע), והנה כשיתבונן האדם מישראל בכ"ז איך שהאור והחיות האלקי המתלבש בכל העולמו' בבחי' רו"ש להיות שאין ערוך אליו גם לבחי' הארת העצם הנק' שמו לבדו, אי לזאת יבא לבחי' מס"נ שבאמת פי' מס"נ אין זה כפי' העולם שזהו רק בהריג' על קידה"ש כו' אלא פי' מס"נ הוא מסירת הרצון כי נפש ג"כ פי' רצון וכמו אין נפשי אל העם הזה והיינו להגביר רצונו ותשוקתו להוי' אחד עד שיתפשט רצונו מכל דבר זולתו ית' דהיינו שלא יחפוץ לשום דבר מעניני העולם מפני ריבוי התשוקה שבלבבו לעלות למע' לדבקה בו ית' וכל התשוקות זולתו כלא הם בעיניו לחשוק בהם להיותם אינם בערך כלל וכלל שגם האור והחיות שבקרבם אין לו ערוך כו', וזהו ועמך לא חפצתי בארץ שלא יהי' לו שום רצון כלל בעניני העולמות כו', והנה באמת פי' ועמך לא חפצתי כו' היינו בבחי' החפץ והרצון הפנימי דעצמו' הנפש וכידוע דיש הפרש בין חפץ לרצון שהרצון נק' מי שרוצה הדבר אף שלא מרצונו וחפצו האמיתי ואף מי שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני נק' רצון אצלו דהיינו שעכ"פ הוא רוצה בדבר הזה מצד הכפי' וכדומה, אבל בחי' חפץ הוא מה שבא בבחי' רצון הפנימי והעצמי דוקא שלא מצד איזה סיבה אחרת כ"א שיש לו איזה חפץ ותשוקה קמגמחמת שימצא קורת רוח ותענוג באותה הדבר שרוצה, וז"ש ועמך לא חפצתי בארץ כו' בבחי' הרצון הפנימי והעצמי שנק' חפץ שכל חפצו וכל ישעו יהי' רק לדבקה בו ית', וכל צרכי העוה"ז שצריך להשתמש בהם לחיי גופו כו' שצריך עכ"פ להיות הרצון שלו בהם, יהי' רק בבחי' הרצון ולא בבחי' החפץ וכנ"ל במי שכופין אותו כו' ככה יהי' כל רצונו בצרכי העולם בבחי' בע"כ וכמאן דשדי בתר כתפי' כו' ולא מבחי' החפץ האמיתי וכמ"ש בר"א דומה עליו כמו שכפאו כו' להיות שאדם בגוף א"א לו בלתי רצונות אחרים כמו במאכל ומשתה וכדומה אך שהרצונות הללו יהי' רק בבחי' אחוריים וחיצוני' ועיקר חפצו הפנימי יהי' רק להוי' לבדו כו', שזהו ג"כ מ"ש צמאה לך נפשי כו' וכן צמאה נפשי לאלקי' שהצמאון בא מצד שאין רצונו מתיישבת ומתקבלת בשום דבר זולתו ית' רק תשוקת לבו אליו ית' (וכמ"ש בלק"ת ד"ה אני ישנה כו'), וכ"ז מצד ההתבוננות ה' שאין ערוך כלל גם להאור והחיות המתלבש בעולמו' להחיותם כו' לגבי שרשו ומקורו בעצמו' אוא"ס גם בבחי' שמו לבדו כנ"ל ע"כ יבא למס"נ שהוא מסירת הרצון העצמי והפנימי להוי' לבדו שז"ש ועמך לא חפצתי בארץ כו' וד"ל, והנה עיקר מס"נ הנ"ל הוא מ"ש בזהר למסור נפשו באחד שזהו בפסוק ראשון שמע ישראל כו' וכן הוא בגמ' בר"י הנשיא שהי' מעביר ידו ע"ג עיניו בפסוק ראשון לבד דמשמע שזהו עיקר המס"נ וכמ"ש בר"ע שיצאה נשמתו באחד כו', ובגמ' משמע דעיקר המס"נ הוא מ"ש ובכל נפשך אפי' הוא נוטל את נפשיך כו' וכמ"ש ר"ע כל ימי הייתי מצטער על מס"נ ובכל נפשיך כו', הענין הוא דיש ב' מיני מס"נ הא' מס"נ דנשה"א והוא ענין מס"נ באחד כו' והב' מס"נ דנה"ב והוא המס"נ דבכל נפשיך כמ"ש במ"א. ולהבין ענין ב' בחי' דמס"נ הללו דנשה"א ונשה"ב וההפרש ביניהם יש להקדים בענין ההפרש בין שרפים לחיות הקודש והאופנים כו', דלכאורה מצינו מעלה יתירה בחיוה"ק והאופנים יותר מבשרפי' והוא מה שנא' בהם והאופנים וחיוה"ק ברעש גדול מתנשאים כו' שהרעש הגדול הזה בא מצד גודל ההתפעלות שיש להם באור האלקי בעבודתם מה שלא מצינו כזה בשרפי' כו', ובאמת הרי ידוע דהשרפי' למע' מחיוה"ק והאופנים כי השרפים בבריאה וחיוה"ק ביצי' והאופנים בעשי' כידוע (וגם בעולם א' השרפים בחי' חב"ד וחיות והאופנים בחי' חג"ת נה"י) (ואפשר דר"ל ע"ד הידוע שכלולי' העולמו' כאו"א מכולם ויש בי"ע שבבריאה וכן ביצי' ועשי' כו'). אך יובן כ"ז ע"פ מ"ש בגמ' ההפרש שבין נבואת ישעי' כו' שדומה לבן כרך כו' ונבואת יחזקאל שדומה לבן כפר כו' וידוע בסה"ק דנבואת ישעי' בברי' ונבואת יחזקאל ביצי', והנה ההפרש שבין בן כרך לבן כפר הוא בזה דלהיות שבן כרך הרואה את המלך אינו מתפעל ברעש גדול כ"כ כמו בן כפר כו' כי הרי הבן כרך שתמיד רואה את המלך ומכיר בטוב מעלת איכות רוממות והתנשאות על כל כו' ע"כ יבא לבחי' הביטול העצמי והפנימי בהעדר הרגשת עצמו לגמרי עד שנתבטל מכל וכל להיות כאבן דומם ממש, ולא יתכן בו ההתפעלות ברעש שהביטול הזה שבא בהתפעלות הוא שבא עכ"פ בהרגשה בבחי' ישות ודבר מה שהוא בחי' ההתפעלות כו', והרי זהו שייך רק במי שמרגיש עצמו ליש שמתפעל מאיזה דבר התחדשו' שמביאו לידי ביטול היש ואז בא זה בבחי' ההתפעלות המורגשת בבחי' הישות שלו כו', אבל הבן כרך שרואה תמיד פני המלך הוא אינו בבחי' קמדהישות כ"כ ואין זה הביטול כשרואה את המלך איזה התחדשות בביטול הישות שלו כ"א שזהו הביטול הפנימי והעצמי דנפש כו' מצד הכרתו בכי טוב ברוממות המלך והתנשאותו ואליו יבטל את נפשו מכל וכל כו', משא"כ הבן כפר להיותו רחוק מן המלך ואינו מכיר רוממות המלך והתנשאותו כ"כ רק שבראותו את המלך הרי רואה ומכיר איך שהוא למע' מערכו כו' שמזה יבא התחדשות בישות שלו להיות בטל אל המלך שאינו בערכו וע"כ יבא לבחי' התפעלות ברעש גדול שבאה מורגש כנ"ל כי אין זה רק ביטול היש ולא ביטול הפנימי והעצמי הנ"ל, ובזה יובן ההפרש שבין שרפים לחיוה"ק ואופנים כו' והוא שאומ' השרפים קדוש ק"ק ה' צבאו' מכה"כ פי' קדוש הוא בחי' עצמו' אוא"ס שהוא קדוש ומובדל ומרומם מכל העולמו' גם בבחי' שמו לבדו כנ"ל ומה שמקבלי' העולמו' חיות ושפע אינו רק בחי' הארה דהארה מאוא"ס עצמו (וז"ש כי עמך מקור חיים באורך נראה אור שהוא אור הנראה מתוך האור שנק' הארה דהארה וכמ"ש הודו על או"ש כו'), ומה שאומרי' ג"פ קדוש עד שאומ' ה' צבאות מכה"כ וגם יש הפסק שנק' פסיק בין הוי' צבאות למכה"כ הענין הוא דפי' צבאות אין זה קאי על ריבוי הנבראים נשמות ומלאכים שבכל עולם מג' עולמו' בי"ע וריבוי ההיכלות שע"כ נא' צבאות לשון רבים וכמ"ש צבאי צבאות בראת' כו' (וכ"ה בלק"ת ד"ה שבת שבתון כו' דצבאות הם הנשמות והמלאכים שבעלמין סתימין ועדאת"ג כו'), אלא פי' צבאות קאי על האור האלקי בשרש כללות הנבראים שממנו כולם מתהווים (וכמ"ש בזהר בראשית דכ"א ע"ב וצדיק צבאות אקרי בגין דכל צבאות ומשריין עילאין מיני' נפקין וע' בפרד"ס ערך צבא ובמא"א אות צ' סעי' ב' דנה"י נק' צבאות והיינו כמ"ש באגה"ק ד"ה עוטה אור כשלמה שנה"י הן הם כלי ההשפעה והורדת החיות מהעליון לתחתון וברע"מ פ' אמור דף צ"ג ע"א משמע דמל' נק' צבאות) וכידוע דצבאות הוא שם מז' שמות שאינם נמחקין, ועכ"פ גם בחי' האור האלקי הזה מקור כל הנשמות ומלאכים כנ"ל אין זה מערך אור העצמי דאו"ס שקדוש ומובדל גם מבחי' האור האלקי, כ"א שהאור האלקי הזה הוא שבא אחר הצמצום דוקא שזהו מ"ש הוי' צבאות דבחי' הוי' יו"ד בראשו מורה על הצמצום כמ"ש במ"א, ומזה דוקא הוא שבא בחי' האור האלקי שנק' צבאו', ואו' ג"פ קדוש על ג' מיני צמצומים שהצמצום מורה על שהאור העצמי קדוש ומובדל ובא רק בבחי' אור וזיו לבד עד שבא בבחי' צבאות שהוא המקור לכל הנבראים שהן הנשמות ומלאכי' כו' הנ"ל שזהו מ"ש הוי' צבאות להיות מהוה מאין ליש גם בבחי' שם זה דצבאות שאינו רק בבחי' אור וזיו מאור העצמי וע"כ נק' מאין ליש שהאור והזיו כלא וכאין חשיבי לנגד האור העצמי כו' (ובפרע"ח שער חזרת העמידה פ"ב ג' קדושים לג' רישין דע"ק והוא בחי' רדל"א ועתיק ומו"ס ובלקו"ת בביאור אחרי ה' תלכו כו' נת' שזהו ב' בחי' שבסוכ"ע ובשרש הממלא כו' וע"ש ובלק"ת ד"ה וידעת היום כו' נת' ע"ד שיש באדם ג' בחי' ראי' והשגת השכל ובחי' ידיעת המציאות ובחי' האמונה כו', ובלק"ת פ' ויקרא כ' דמ"ש קדוש זהו הכלות הנפש שלו לאוא"ס ב"ה, ולהיות כאו"א מהמלאכים שהם מחנה מיכאל וגבריאל רפאל שהן חג"ת כלות הנפש שלהם כאו"א לפי בחינתו אומ' כ"א קדוש לפי ערכו ולהיותם כלולים זה מזה אומ' ג"פ קדוש כו', וענין התכללות שלהם זהו בחי' בתורים כמ"ש בד"ה נאוו לחייך כו' וכמ"ש בד"ה שניך כעדר כו' שזהו שכ' קמהשכולם מתאימו' כו'). אך באמת גם בחי' שם זה דצבאות הגם שהוא המקור לכל הנבראים כו' אעפ"כ הרי האור האלקי שכבר בא ומתלבש בהם להחיותם אינו בערך גם מבחי' שורש מקורם שהוא שם דצבאות הנ"ל ומקבלים אור חיותם מבחי' מקורם זה בבחי' הריחוק שזהו הפסיק שיש בין צבאות למלא כה"כ כו' וד"ל. והנה להיות שהשרפים מכירים ומשיגים בכי טוב איך שאין ערוך כו' ע"כ יבאו לבחי' ביטול הפנימי והעצמי הנ"ל לעלות ולהכלל ולהבטל באור העצמי ממש שלזה נק' שרפים כמו שנשרף לגמרי בחי' הישות שלהם כו' וז"ש שרפים עומדים ממעל לו, ממעל לוי"ו שהוא ההמשכה של האור האלקי להיות בא בבחי' מקור אל העולמו' והנבראים שנק' בשם צבאות כנ"ל, והביטול של השרפים הוא למע' מזה להכלל ולהבטל בעצמות האור שלמע' כו', וכנ"ל בבן כרך שרואה כו' שהביטול הוא אל הרוממות כמו שהוא מצד עצמו בהיותו מכיר איך שאין ערוך כו', אבל החיות והאופנים שלמטה מן השרפים שאין להם כ"כ בחי' הכרה והשגה ברוממות העצמי ואיך שאין ערוך כו' רק שמכירים ומשיגים באור האלקי שהוא למע' מערכם ומהותם, ע"כ יבאו לבחי' ההתפעלות ברעש וכמו בן כפר שרואה כו' וכנ"ל מצד שהוא מצד עצמו בבחי' הישות וכשרואה את המלך מתפעל להיות בבחי' ביטול היש שזהו ענין ההתפעלות מורגשת שבא מרעש גדול כי הרי הביטול הזה חדש הוא אצלו (וכמ"ש בלק"ת בד"ה שחורה אני כו') ע"כ יתפעל במורגש יותר, וכך יובן הטעם באופנים וחיוה"ק שהם ברעש גדול להיותם רחוקים יותר ע"כ ביטול ישות שלהם באה במורגש גדול שהוא לצאת מגדר הכלי שלהם כו' (וז"ש והאופנים וחיוה"ק ברעש גדול מתנשאי' לעומת השרפים כו' שהוא מה שבאה בהתפעלות ברעש גדול שמורה על שמורגש ההתפעלות כו' וזהו לנגד ולעומת בחי' הביטול דשרפים שהוא בבחי' הביטול במציאות בתכלית כנ"ל, ואו' ברוך כבוד הוי' ממקומו כו' אפשר לומר דהשרפים שמכירים איך שאין ערוך כו' ע"כ אינם אומ' ברוך כבוד הוי' כו' להיותם יודעים ומשיגים רוממות אור העצמי ואיך שאין בערך לקבל את האור העצמי הזה וזה שאומ' קדוש כו' אבל האופנים וחיוה"ק שאין מכירי' כ"כ ברוממות האור העצמי ואיך שאין ערוך רק שמכירים ומשיגים איך שהוא למעלה מהם, ובלק"ת ד"ה האזינו כו' ששומעי' קדוש מהשרפי' ומצד זה מתפעלי' כו' מבקשים ברוך כבוד הוי' כו' שיומשך גם למטה בעולמו' להיותם אינם משיגים כ"כ איך שאין ביכולת העולמות לקבלו כו', ושם נת' שהתפעלות החיוה"ק והאופנים עולה למע' יותר מביטול השרפים ומשום ששרשם יותר נעלה בתהו שקדם לתיקון וכמשנ"ת במ"א שז"ש אופן א' בארץ ות"א מלרע דהיינו מבחי' הריחוק שיש שם יניקת הרע כו' וידוע דאתהפכא חשוכא לנהורא עולה למע' יותר להיות מגלה עמוקות מני חושך דעצמות אוא"ס שזהו שאומ' ברוך כבוד הוי' כמ"ש בלק"ת שם שזהו ל"ב נתיבות חכ' גימ' דכבוד ועצמו' אוא"ס שורה בחכ' כו' שזהו שאו' ממקומו בחי' חכ"ע כו' וע"ש וכ"ה בלקו"ת ד"ה שחורה אני כו' השני שהתפעלו' האופנים עולה למע' יותר מביטול השרפים כו' וד"ל). ובכ"ז יובן ג"כ ענין ב' בחי' מס"נ דנשה"א ונה"ב כנ"ל, דמס"נ דנשה"א הוא (להיות ששרשה מבחי' חכ' דמל' דאצי') בבחי' הביטול העצמי והפנימי לעצמו' אור האלקי כמו שהוא מצד עצמו' אוא"ס שזהו מ"ש למס"נ באחד בחי' אחה"פ דעצמו' אוא"ס ומכירים בכי טוב קמואיך שמרומם בעצמו ואין ערוך אליו כל האור והחיות המתלבש בעולמו' כו' ואדרבה הם בשרשם מבחי' הפנימי' והכרתם בכי טוב יותר גם מהשרפים דשרש המלאכים מבחי' החיצוני' כו' שמזה באים לבחי' הביטול במציאות הנ"ל הנק' מס"נ כנ"ל בענין ובחי' השרפים כו', אבל הנה"ב שאין לה הכרה מצד עצמה ברוממות העצמו' ואיך שקדוש ומובדל כו' (להיות שרשה משמרי האופנים שהוא בחי' יש דנוגה שמעורב טו"ר כו'), אך ע"י ההתבוננות דנה"א בגדולתו ית' איך שהוא קדוש ומובדל ובאה לבחי' הביטול הנ"ל אזי תמשוך ותגיע התפעלות זו גם בחומר דהנה"ב דהיינו להתפעל גם במדות שבלב בשר גשמי (כי משכן הנה"ט בלב כמ"ש בלקו"א) וכמו לבי ובשרי ירננו כו, ואז מפני ששרש נה"ב רחוקה מאור הוי' להיות שורשה מבחי' יש גשמי דנוגה ע"כ התפעלות שלה באה ברעש גדול מטעם הנ"ל באופנים למע' כו', וזהו מ"ש בשכמל"ו דהיינו שבחי' המל' שהוא האור האלקי המתלבש בעולמות הוא רק בבחי' שם לבד ועצמותו למע' מהם, וברוממות העצמי איך שהוא מרום וקדוש כו' אינה מכיר כ"כ, ע"כ מס"נ שלהם הוא בבחי' לצאת מגדר הכלי שהוא בבחי' התפעלות כנ"ל באופנים וחיוה"ק וז"ש ואהבת כו' בכל נפשך אפי' הוא נוטל כו' (ובאמת הרי ע"י בחי' הרעש ההתפעלות מתברר הטוב מן הרע שבנפש זו המעורבת טו"ר כנ"ל ונדחה חלק הרע ונופל לחוץ ובחי' הטוב עולה ונדבק בה' כו'), והוא שרש ענין פסוד"ז כמ"ש רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים פי' ע"י רוממות אל בשבחו ש"מ בהתבוננות אז עי"ז נדחה חלק הרע ששרשו מע"ש דנוגה הנק' גוים ונעשה להם חרב פיפיות למעלה להכרית שרש יניקתם מהקדושה ולכך נק' פסוד"ז מלשון זמיר עריצים כרמך לא תזמור שהוא ענין כריתה כידוע וכמ"ש בפע"ח דבפסוד"ז נכרת יניקת החיצוני' וזהו זמיר עריצים כנ"ל, וכל פסוד"ז הוא הכנ' לק"ש כי בפסד"ז ע"י התפעלות הנה"ב ששרשה משמרי האופנים עי"ז נעשה הכנה להארת האהבה שבק"ש גם בנה"א שבאה למס"נ באחד ממש דהיינו במהו"ע אוא"ס דוקא ולהכלל ולהבטל באח"פ ממש וכמו ועמך לא חפצתי בארץ כו' (לא בבחי' האור וזיו לבד שהוא ההתבוננות דפסוד"ז בשבחו ש"מ) ואח"כ באה גם הנה"ב לבחי' המס"נ כנ"ל שזהו מ"ש ובכל נפשך וכנ"ל דהיינו לצאת מגדר הכלי לגמרי כנ"ל וד"ל, וכ"ז הוא ג"כ בפי' תרומה לפי' הזוהר ארמותא שהוא בבחי' ההעלאה למע' דוקא בחי' הרצוא כנ"ל והתרומה שהוא תרי ממאה זהו ב' בחי' מס"נ הנ"ל דנה"א ונה"ב הנ"ל וד"ל. אך עדיין י"ל דבשלמא מצד הנש"א עצמה שנק' נר הוי' יתכן להיות בה בחי' מס"נ להוי' לבדו בהתבוננות הנ"ל איך שאין ערוך כו' אך הרי באה הנה"א בהתלבשות בתוך הגוף ונה"ב המחשיכים ומסתירים כו' ובפרט הנה"ב עצמה שהוא רוח הבהמה היורדת למטה (וכנ"ל ששרשה מבחי' יש דנוגה) ואיך תבא לידי ביטול כזה הנק' מס"נ להיות בבחי' ועמך לא חפצתי כו'. אמנם הענין שכ"ז בא ע"י התורה דוקא שזהו מה שבפ' ראשונה דק"ש נאמר בה ענין התורה ודברת בם כו' להיות דאורייתא מחכ' נפקת שהחכ' הוא בחי' כח מה בחי' הביטול האמיתי מכל וכל אל העצם עצמות אוא"ס (שזהו שאוא"ס שורה בחכ') שלמע' מע' מכל עיקר ההשגה וההתבוננות שהוא מבחי' הבינה לבד, וע"כ ע"י התו' דוקא היא המעוררת לכ"א מישראל שיבא לבחי' מס"נ הנ"ל ע"י ההתבוננות כנ"ל כי המס"נ הוא ג"כ מבחי' החכ' קמזשבנשה"א ומאירה גם בנה"ב לבא לבחי' המס"נ הנ"ל (וכמ"ש בלקו"ת פ' בהעלותך בד"ה ראיתי והנה מנורת זהב כו' איך שע"י החכ' דתורה יוכל לבא לבחי' קבלת עומ"ש דפ' שמע ישראל שהוא ענין למס"נ באחד ובחי' ובכל מאדך כו' ובד"ה אני לדודי כו' השני נת' דלבא לבחי' והחזירנו בתשובה שלימה לפניך זהו ע"י ששונים בהלכות כו'), אך ג"ז י"ל דהגם ששרש התו' מחכ' נפקת שהוא בחי' חכמתו העצמי (חכים ולא בחכ' ידיעא כו' בבחי' חכ' דא"ס עצמו ואין אוא"ס שורה אלא בחכ' לפי שהחכ' היא כח מה בחי' ביטול בלתי נראה ליש כלל וע"כ יוכל לשכון בה בחי' אין האמתי שהוא עצמות אוא"ס כמ"ש ממש דהיינו כמו דלקמי' ממש כלא חשיב כו'), אך הנה אנו רואים שהתו' ירדה למטה בסתר המדרי' מאד עד שנתלבשה בעניני' גשמי' דעשי' כמו בצמר דציצי' וסכך דסוכה וכל חלקי דצ"ח דעשי' הגשמי' ואיך א"ל שבחכ' דתו' המלובשת בדברי' גשמי' דעשי' ישכון עצמו' אוא"ס ממש כנ"ל שהוא כמו שהתו' בשרשה מצד עצמו' בבחי' חכמתו העצמי כנ"ל. הענין הוא דהנה אנו רואים שגם בבחי' חכ' שבתו' הנגלית לנו בדברי' גשמי' הוא למע' משכל אנושי כמו כל דיני הלכות כשר פסול טמא טהור שהן למע' משכל האנושי לגמרי רק שאור בחי' ח"ע יש בהם, וכמו ענין דיני כרמלית ורה"ר ורה"י או דיני קרבנות שבסדר קדשים שאין שכל אנושי משיג למה יחייב אופן רה"ר וכרמלית בכך ורה"ר אינו תופס אלא עד עשרה טפחים ורה"י עד לרקיע והכרמלית יש בו מקולי שתיהן כו' (ואדרבה כל עיקר השגת השכל בדינים הללו שיש בזה השגת והבנת השכל לידע כל פרטי הדינים דרה"ר ורה"י והזורק מזה לזה כו' זהו עצמו שמורה שעצם התו' שרשה למע' מן השכל כי עכ"פ כל עיקר הכלל בדינים הללו אין השכל משיג בזה וכידוע), וכמו הקרבנות שמקריבים בהמה גשמיות שיעלו לריח ניחוח להוי' שלמע' מכל העולמות מפני החלב והדם הגשמי' שמקריבים כו' שאין זה מובן בשכל כלל, וכן איסור אכילת בשר בחלב ושעטנז כו' וכדומה בדיני ממונות שא' ממון המוטל בספק חולקין וא' המוציא מחבירו עליו הראיה, שכ"ז רק למע' מן השכל אלא הוא בבחי' חכ' עילאה (ומאחר שכל בחי' חכ' הוא בחי' הביטול כח מ"ה הגם שהתו' ירדה בהשתל' המדרי' העולמו' בד' עולמו' דאבי"ע, ויש תורה דאצי' ותורה דבריאה כו' עד תו' הנגלית לנו בעוה"ז כי באה בהתלבשות בכל עולם ועולם לפי ערכו כידוע, אך אין הפרש כלל בין בחי' ח"ע דתו' דאצי' ובחי' חכ' שבתו' דעשי' בעוה"ז, כי מאחר שהחכ' הוא בחי' ביטול בכל מקום שהוא הרי גם למטה בחכ' שבתו' הנגלית לנו יש בחי' גילוי אוא"ס בתו' כו' כמו שיש בחי' גילוי אוא"ס בחכ"ע שבתו' דאצי' ממש, כי אין בבחי' הביטול חילוק מדריג' כלל, ולכך מכריזין בג"ע אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו כו'), וזהו שע"י עסק התו' דוקא יוכל להיות בחי' ביטול והתכללות דנשה"א באחד ממש, דהנה התלבשות אוא"ס הוא בחכ' שבתו' בכל עולם לפי מה שהוא, וע"כ בעסקו בתו' המלובשת בגשמיו' דעשי' בעוה"ז תתעורר גם הנשה"א גם שמלובשת בגוף הגשמי ונה"ב להיות עולה ונכלל באוא"ס שבחכ' וזהו ענין למסור נפשו באחד ומזה תתעורר גם הנה"ב שתבא לבחי' מס"נ שלה כנ"ל כי הרי החכ' דתו' ג"כ מלובשת בגשמיות העוה"ז כו', ונמצא שע"י התו' הוא שיבא עיקר ההעלאה דרצוא הנ"ל דפ' ראשונה דק"ש שהוא בחי' מס"נ וזהו מה קמחשארז"ל גדול תלמוד שמביא לידי מעשה שהוא בחי' קעומ"ש בכלל כנ"ל וד"ל. והגם שידוע בכ"מ שכל עיקר התו' הוא בבחי' המשכות אלקו' מלמע' למטה, אך להיות שהתלבשות החיות דאוא"ס בעולמו' הוא ע"י התו' כמ"ש בד"ה ביום השמע"צ כו' והמשכה זו בא בבחי' רו"ש כנ"ל, וא"כ גם בה יש ב' בחי' הללו דרו"ש והוא בחי' עיון התו' (כמו שפרש"י במס' סוכה לעמוד על הדבר להבינו על בורי') דהיינו בהתקשרות שכלו לעמוד על המכוון הפנימי דתו' דמחכ' נפקת כנ"ל שהוא בחי' ביטול דכח מ"ה כנ"ל והוא בבחי' רצוא והעלאה הנ"ל והב' בחי' אותיו' התו' הוא מה שבא בבחי' המשכה מלמע' למטה כו' (וכמשי"ת), ולכן ע"י שבתו' זו יש בחי' זו דרצוא לכן מזה נמשך ג"כ הכח באדם שיהי' בבחי' רצוא (ובד"ה וכל העם רואים כו' נתבאר שבחי' לפיד אש זהו עיקר התו' שז"ש רז"ל שניתנה באש שחורה ע"ג אש לבנה, וכן מ"ש הלא כה דברי כאש כו' ובחי' המצות שבתו' זהו בחי' מים בחי' שוב הנ"ל וכמשי"ת) שזהו ענין המס"נ בנשה"א ונה"ב (והנה בתו' יש ג"כ תרי ממאה תושב"כ ותושבע"פ כמשי"ת, ויש לומר עי"ז יש הכח להיות הרצוא בנשה"א ונה"ב וכמ"ש בתו"א בד"ה להבין ענין הברכות כו' בענין תושב"כ ותושבע"פ שזהו ענין יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת כו' ובאגה"ק ד"ה והמשכילים כו' שנק' ג"כ עה"ח ועה"ד כי התושבע"פ גורמת בחי' הבירור דעה"ד טו"ר שזהו בחי' הנה"ב כנ"ל וד"ל). והנה כ"ז הוא פרשה ראשונה דק"ש שמע ישראל כו' בחי' עומ"ש בכלל שהכל הוא בבחי' ההעלאה למע' בבחי' הביטול והתכללות באחד ע"י קעומ"ש כו' שנק' בחי' הרצוא, וכל ענין פרשה זו גם במצות ת"ת ודברת בם הוא בבחי' הרצוא כנ"ל, אבל פ' והא"ש כו' הוא בחי' עומ"צ שהוא בבחי' השוב וההמשכה מלמע' למטה שזהו כל עיקר ענין המצות להיות גילוי אוא"ס ב"ה בהתלבשות בענינים גשמיים כמו בל"ב חוטים דציצית של צמר ובקלף גשמי דתפילין וסכך דסוכה וכה"ג, ושרש הענין הוא לפי שידוע בזהר דרמ"ח פקודין אינון רמ"ח אברי' דמל' (וכמ"ש בד"ה משה ידבר ובלקו"ת פ' במדבר בד"ה להבין ענין המצות ובד"ה וידעת היום ובד"ה כי תשמע בקול), וכמו אור הנפש שמתלבש באברי גוף האדם שראשית גלוי אור הנפש הוא במוח ומשם מתפשטת לכל האברים ע"י גידי המוח הנמשכים בכל אבר ואבר שהמה גידי ההרגשה שתהי' אור הנפש שבאה בהרגשת החיות בכל האברים (וידוע דבחי' פנימי' החיות הנפש מאיר במוח ולב כו' וכמ"ש בבה"ז פ' תולדות בד"ה מי ימלל גבורות כו' ורק בחי' חיצוניות החיות נמשך מן המוח והלב אל כל האברים דרך גידים ועורקים דקים הנק' מיתרים ועצבים כידוע וע"י אמצעות הגידים הללו יש קישור וחיבור לאברים עם עצם פנימי' חיות הנפש שבמוח כו' לפעול כל רצונה ופעולתה ע"י האברים, ונמצא גם שהאברי' אינם מקבלי' רק בחי' חיצוני' אור וחיות מן הנפש מ"מ פועלת הנפש כל בחי' פנימי' רצונה ע"י פעולת האברי', וככה יובן למעלה בבחי' רמ"ח מ"ע שנק' רמ"ח אברי' דמלכא כבי' היינו שהם בבחי' כלים חיצוני' מלובשים בעניני' גשמי' אבל בחי' פנימי' אוא"ס מתלבש בהן ע"י החכ' שבראש שהוא התורה) לפעול בגלוי כל בחי' רצה"ע של המאציל ב"ה, והיינו בכל מצוה שמלובש בה רצה"ע בבחי' הלבשה חיצוני', ויש לה חיבור וקשר עם בחי' פנימי' אוא"ס (שבחכ' דתו') וכנ"ל במשל האברים למטה, וזהו שעיקר המצות הוא בחי' קמטהמשכת רצה"ע בחיצוני' דוקא מלמע' למטה והוא הנק' בחי' שוב, וזהו כל עיקר ענין פ' שני' דוהא"ש כו' (וזהו ג"כ מה שנא' ואספת דגנך בפ' זו דוקא והגם שכל עיקרה הוא בעסק המצות ולא להיתר העסק בצרכי הגוף, אך הענין הוא דפי' אסיפה זו אינה בגשמיות אלא ר"ל לאסוף ולקבוץ בחי' הניצוצות דתהו שנפלו בשבה"כ שמזה נמשך כל התהוות דצח"מ דנוגה כי כל הדברי' הגשמי' דנוגה שרשם מפני ארי' ופני שור כו' ששרשם מבחי' ניצוצי' דתהו שנפלו למטה כידוע, ובחי' ההעלאה הזאת מלמטה למע' להביאם בבחי' יחוד עליון נק' אסיפה מרה"ר לרה"י כי הע' שרים דנוגה נק' טורי דפרודא ענפין מתפרדין וכמ"ש ומשם יפרד כו' בבחי' הפירוד והיש מעורב טו"ר כו', וכאשר נעשה איזה מצוה בדברי' הגשמי' דנוגה כמו בציצית של צמר כבשים וכה"ג הרי מתברר ומתעלה אותו החיות שבדבר הגשמי' דדצ"ח דנוגה ועולה ונכלל באחד ע"י בחי' רצה"ע המלובש במצוה זו וזהו הנק' רה"י ביחידו של עולם כו', ונמצא ה"ז אסיפה וקיבוץ מרה"ר טורי דפרודא לרה"י, וזהו ואספת דגנך פי' אסיפות והעלאות דצח"מ לרה"י העליון ע"י המצות שעושה בהן שכללותם הוא רק לאהפכא חשוכא לנהורא בסו"מ וע"ט כו' שהן רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת כידוע, וע"כ בפ' והא"ש שמקבל עליו עומ"צ בבחי' שוב שהוא המשכת אלקו' בדברים גשמיים כנ"ל נא' ואספת דגנך שהוא בחי' הבירורים דדצח"מ דנוגה שנעשה על ידי זה משא"כ בפ' שמע שלא מדבר מענין המצות רק בקבעומ"ש בבחי' הרצוא שלפני השוב כנ"ל). ובכ"ז יובן ג"כ שורש ענין הנ"ל בהפרש שבין ב' פ' דק"ש שפ' הא' הוא בבחי' שם מ"ב מבחי' הגבו' כו' כי כל העלאות בבחי' רצוא הוא בבחי' שם מ"ב (כמ"ש שש כנפים לא' בשתים יעופף כו' בבחי' הרצוא ותשוקה וז"פ ששה זהו מ"ב) והוא ענין מ"ב תיבות דפ' הא' מן ואהבת עד ובשעריך שעיקר ענינה הוא בבחי' רצוא בקבעומ"ש למסור נפשו באחד ממש כנ"ל, ופ' הב' והא"ש הוא בבחי' שם ע"ב שהוא בחי' החסד כמו טבע המים שיורד מגבוה לנמוך דוקא כך בחי' מי החסדים העליונים היינו שיורדים מגבוה לנמוך והוא בחי' ירידת והמשכת גילוי אוא"ס למטה באברי גשמי' דנוגה ע"י המצות שזהו מגבוה לנמוך והיינו בחי' ע"ב גשרים עד"מ שבגשר עוברי' המים כו' (וכמ"ש בלקו"ת ד"ה ואהבת כו' וע' זח"ב תרומה קל"ב ע"ב כו'). והנה הגם שלפי כל הנ"ל מובן שכל עיקר המשכת גילוי אוא"ס במצות הוא עצמו בחי' אוא"ס שבחכ' דתורה וכנ"ל במשל אברי האדם שמקבלים מפנימי' אור וחיות הנפש שבמוח כו' אעפי"כ ידוע ששרש גילוי אוא"ס זה שמתגלה ע"י המצות הוא למע' מע' מבחי' גילוי אוא"ס שבחכ' דתורה והוא מ"ש לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותיך מאד, כי הנה כדי שיומשך אוא"ס למטה מטה כ"כ להתלבש בדברים גשמים הוא ע"י המצות גשמי' שעושה בית קיבול רחב מאד לקבל בחי' אוא"ס ממש שהוא בהתפשטות בלי גבול וצריך בית קיבול לקבל שיהי' בבחי' מרחב בלי גבול והיינו ענין כלי מעשה המצות שהן רחבים מאד בבחי' בלי גבול, וז"ש רחבה מצותיך מאד כי עיקר בית קיבול של הכלי הוא כשהיא רחבה הרבה כידוע כך המצות הם בחי' רוחב מאד לקבל גם בחי' הריבוי דמאד העליון שהוא בבחי' אוא"ס ממש שלמע' גם משרש חכ' שבתו' ועז"נ מי כהוי' אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות כו', והטעם הוא מפני שנעוץ תב"ס וסוב"ת כי סו"מ דוקא עלה במח' תחלה, וא"כ אין בחי' בית קיבול רחב לקבל קנתחילת המח' רק בבחי' סו"מ דוקא. וזהו ענין מעשה המצות בגשמי' שהוא בחי' סו"מ שעלה במח' תחלה שהוא הרצון הפשוט הקדום שרש הראשון של המצות ע"כ המצות דוקא נעשים בחי' כלי רחבה מאד לקבל בחי' המשכות עצמו' אוא"ס שנק' תחילתן כי נתב"ס דוקא, וכמ"ש בזהר (וירא דקט"ו ע"א וכ"ה בפ' בהר דק"ח ע"ב) עשי' איהו לעילא (ולקו"ת ד"ה מי מנה כו' בענין אף עשיתיו דעשי' דוקא מרבה המשכה שלמע' מע' יותר), וז"ש מעשה גדול (כמ"ש בד"ה ושננתם כו' ובד"ה יביאו לבוש מל' כו'), וזהו מ"ש לכל תכלה ראיתי קץ פי' תכלה כמו כלתה נפשי כו' שהוא בחי' תענוג העליון וכמו תענוג דג"ע וכדומה שיש לזה קץ ושיעור כי אין זה רק לפי השגת השכל דוקא וגם לענג העליון המתלבש בחכ' דתו' יש קץ וכידוע ומבואר במ"א, אך רחבה מצותך מאד שמלובש בהן מבחי' עצמו' התענוג העליון דעצמו' אוא"ס שבלי קץ וגבול כלל בבחי' מאד כי סו"מ דוקא עלה במח' תחלה (וכמ"ש בד"ה אני הוי' אלקיכם כו' שזה ע"ד ההפרש בין ג"ע ובין עוה"ב וזהו מ"ש תחת כו' בשמחה כו' מרוב כל כו' לכל תכלה ראיתי קץ אבל ההמשכה שע"י המצות הוא רחבה מאד כנ"ל), וזהו מ"ש בגמ' כלום מעשה בא לידך כו' להיות שהעיקר הוא המעשה דוקא, והנה ידוע דמאד אותיות אדם (ע' בלק"ת בביאור שע"פ לבבתיני כו' ובתו"א בד"ה להבין ענין האבות שהן המרכבה), כי הנה המצות הן המשכת רמ"ח אברי' דמלכא ומקבלים מבחי' פנימי' אוא"ס שבחכ' דתו' שהוא בחי' המוחין ובכלל זהו בחי' אדם, ולהיות ששרש המשכה זו שיהי' גילוי אוא"ס שבחכ' דתו' נמשכת גם למטה מטה בדברים גשמיים הוא ע"י המצות במעשה דוקא ששרשם בעצמו' אוא"ס ממש שלמע' מע' מבחי' גילוי אוא"ס שבחכ' דתו', זהו ששרשם בבחי' מאד בחי' בלי גבול דעצמו' אוא"ס ממש כנ"ל, וא"כ ע"י המצות במעשה דוקא ממשיכי' בחי' מאד דעצמו' אוא"ס בבחי' אדם דתו' ורמ"ח אברי' דמצות (כי בפנימי' ז"א מלובש ע"ק ממש כמ"ש בזהר ח"ב קנ"ב ע"ב וזה שנק' ארץ צבי שאין עורו מחזיק בשרו שהכלי מתרבה כמ"ש בתו"א בביאור שע"פ לכן אמור לבנ"י כו' וגם צבי פי' רצון שהוא גילוי רצה"ע וכנ"ל), וז"ש אלה המצות אשר יעשה אותם האדם כו' דאתם כתיב שאתם עושים את האדם ע"י מעשה המצות, וכנ"ל שממשיכים תוס' גילוי אור דעצמו' אוא"ס ממש בבחי' אדם דתו' ומצות, שז"ש וחי בהם שיומשך אור וחיות בהם מבחי' עצמו' אוא"ס (וכמארז"ל ע"פ ועשיתם אותם אתם כתיב מעלה אני עליכם כאילו עשאוני וכמ"ש בלק"ת בד"ה אני ישנה כו' ז"ש גם כאן אשר יעשה אתם דכיון דכתי' אתם חסר וי"ו יש לדרשו ג"כ אתם כמ"ש בגמ' דכ"ה ע"א בר"ה וע' במשנה פרק ג' דאבות ובפי' הרע"ב שם בענין מסורת סיג לתורה). ולהיות שלגבי למע' גם החכ' נחשב כעשי' ז"ש אשר יעשה אתם האדם שכלול גם מבחי' המוחין כידוע (א"נ י"ל האדם הוא בחי' ז"א וחי בהם היינו המשכת המוחין דאבא בז"א וכנ"ל במשל גידי המוח שנמשכו בכל האברים כו' והחכ' נק' חיים כמ"ש והחכ' תחי' כו', א"נ י"ל וחי בהם ע"פ הנ"ל במ"ש והחיות רו"ש דקאי ג"כ על החיות הנמשך מאוא"ס ב"ה באצי' שנמשך ע"י רו"ש ונת"ל דרו"ש היינו ב' פרשיות דק"ש שהם בחי' קבעומ"ש וקעומ"צ, וא"כ ע"י המצות ממשיכים וחי בהם שיומשך מאוא"ס באצי' ע"י והחיות רו"ש, וגם קאי על האדם שלמטה שעשיות המצות צ"ל ע"ד וחי בהם דהיינו בבחי' והחיות רו"ש, שמלמטלמ"ע, והנה עי"ז וחי בהם חיי עולם כמ"ש הת"א ורש"י והוא שע"י המצות יומשך האור והחיות קנאמאוא"ס ב"ה בגילוי למטה וכנ"ל במ"ש רחבה מצותיך מאד, וכ"ז יהי' בתחה"מ וכמ"ש ברקנטי בשם הרמב"ן דהא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא א"כ הפי' וחי בהם היינו חיי עולם ועיקרו בתחה"מ), וזהו מ"ש כי נר מצוה ותו"א דר"ל המצוה הוא הנר שבכלל זהו ג"כ השמן והפתילה, והנה עד"מ אור הנר שכל עיקרה להאיר תלוי בהשמן והפתילה כי עיקר צלילת האור והארתו למרחוק תלוי לפ"ע השמן והפתיל' כידוע וכך השמן והפתילה זהו מעשה המצות וע"י בחי' נר מצוה דוקא נמשך אור דתורה למע' בבחי' תוס' אור וכנ"ל שיש ביכולת מעשה המצות להמשיך מעצמות אוא"ס תוס' אור גם בחכ' דתו' תוס' מרובה על העיקר עד שיתוסף האור ויומשך גם למטה מטה למרחוק ביותר (ועד"מ מעיין הנובע שכאשר יבש ונחרב מקורו צריכין לחפור במקור חוצבו כדי שיתרבה במקורו יותר ואז ממילא יהי' התפשטות המשכתו בריבוי יותר), דהנה שרש המצות למע' משרש התו' כנ"ל דשרש המצות בבחי' עצמו' אוא"ס שנק' מאוד כו', וכאשר נגבל האור דעצמו' ע"י מעשה המצות להיותם בחי' בית קיבול רחב מאד כנ"ל, אז ממילא נמשך תוס' הארה גם בחכ' שבתו' עד למטה מטה גם בירידתה למטה כמו בתו' הנגלית לנו כשר ופסול כו', דשרש החכ' שבתו' מצד עצמה הוא רק הארה בעלמא לגבי עצמו' אוא"ס ממש שנק' חכים ולא כו' וכל החכ' שבתו' אינה אלא בערך כד א' מן הים הגדול כמ"ש ותמלא כדה כ"ד ספרים דאורייתא כידוע ונק' נובלות חכ' שלמע' לבד, אמנם ע"י המצות מעשיות דוקא מטעם שהם בחי' בית קיבול לעצמו' אוא"ס עי"ז נמשך תוס' אור בחכ' דתו' שנק' כד כו', כי כאשר נתוסף אור בעצם ממילא מתפשטת ההארה בתוס' יותר וגם למרחוק ביותר כנ"ל, דהיינו ג"כ מה שאור דתורה מאיר בהתפשטות למטה מטה ביותר עד שמתלבשת בענינים גשמיים דזרעים מועד כו', וזהו שע"י נר מצוה דוקא יאיר אור דתו' משרשה הראשון עד למטה מטה מטעם הנ"ל (וכמ"ש בתו"א בד"ה מזוזה מימין כו' להיות שהמצות שרשן מבחי' אוי"ר אור יו"ד כו' ולהיות שהתו' נק' לפעמים מים ולפעמים אור שהוא גבוה ממים כמ"ש בסידור בד"ה הללו אל בקדשו כו' ונת' בד"ה מזמור שיר ליום השבת כו' וזהו שע"י המצות שז"ש כי נר מצוה נמשך שיהי' התו' בבחי' אור שז"ש ותו"א שזהו למע' מבחי' ותמלא כדה שהוא בחי' מים) וכנ"ל שזהו ע"י מעשה המצות בגשמיות דוקא שז"ש וחי בהם שיומשך אור וחיות מבחי' עצמו' אוא"ס בכל בחי' ומדרי' האדם העליון שהוא המוחין דחכ' דתו' עד שנמשך גם למטה מטה בכל העולמות כולם כו', ולכן המצוה נק' בשם צדקה וכמ"ש כי צדקה תהי' לנו כי נשמר כו', וגם הצדקה נק' מצות כמ"ש והעמיד עלינו מצות לתת כו', ועד"מ הצדקה הגשמי' שנותנים לעני ודל דל"ל מגרמי' כלום שזהו נפשו וחיותו ממש ובלעדי זה אין לו חיות כלל, כך כל המצות היינו להמשיך מעצמו' אוא"ס אור וחיות מרכ"ד עד סכ"ד ובלעדי זה אין אור וחיות בכל העולמו' וכמא' וכד אנת תסתלק מינייהו כו', ולכך נק' המצות בשם צדקה להחיות רוח שפלים למאן דל"ל מגרמי' כלום וכנ"ל שזהו מפני שע"י המצות גורמי' תוס' ורבוי מן המקור בחי' כתר שע"י נמשך תוס' אור החכ' עד למטה מטה, וכמ"ש בזהר ח"ג דקס"א ע"ב ע"פ ועתה יגדל נא דיתרבי ויסגי לעילא ויתנגיד ויומשך לתתא כו' וד"ל, והנה כתי' וצדקה תרומם גוי בפשוטו קאי על מצות צדקה בפרט שתרומם לראש וירם קרן כו', וכך יובן קנבבכללות המצות שנק' בשם צדקה כנ"ל שתרומם למע' מע' בבחי' הרוממות דעצמו' אוא"ס ב"ה דהיינו כנ"ל שע"י עשיות המצות נמשך בחי' הרוממות שבעצמו' להיות בבחי' תוס' אור בעצמות כדי שיוכל להיות עי"ז המשכת אוא"ס גם למטה אף בחכ' שבתו' שתאיר למטה מטה כו', וז"ש בצדקה תכונני כי פרטי מצות צדקה בציור אדם דרמ"ח אברי' הוא בבחי' הרגליים שהם כן ובסיס לגוף, והגם שהמה רק בבחי' כן ובסיס אבל הן ממשיכים בבחי' תוס' אור וחיות גם בראש, ועד"מ שאנו רואים שיש כח בהרגליים מה שאין בראש עד שהראש מקבל שפע חיות מן הרגליים שהרי אנו רואים כשיהי' כאב בראש יקיזו דם ברגל ויתרפא הראש ממילא ה"ז מוכרח שיש כח וחיות ברגל שישפיע להחיות חולי הראש וגם מבחי' כח המעמיד ומצד שיש ברגלי' דוקא מה שאין בראש והרי הרגליים נושאי' את כל הגוף, מכ"ז יש הוכחה ברורה שיש כח ברגליי' שהוא העיקר והמקור לכל הבנין של הגוף וע"כ כח ההילוך ברגלי' דוקא ובבחי' זו הרי הראש בחי' מקבל מן הרגל, וזהו קללת הנחש על גחונך תלך בלי רגלי' וכמא' שקר אין לו רגלי' כו' וקושטא קאי כו' בבחי' הרגלי' (והטעם הוא כי נעוץ תב"ס דוקא). וכמ"כ יובן במעשה המצות שנק' בשם צדקה שהם רק בבחי' הרגליי' בחי' נה"י סוף מעשה מ"מ יש בכחן להמשיך תוס' אור וחיות גם בחכ' שבראש וכמו שנת"ל שע"י המצות נמשך הגדלת ההארה בעצמו' המאציל וממילא נמשך תוס' אור עד למטה מטה כנ"ל ע"י המשכת האור בתוס' גם בחכ' עד למטה מטה כנ"ל, וע"כ נק' המצות רק תמכין דאורייתא, אבל בחי' התמכין שהם בבחי' נה"י מעמידין לבחי' החכ' שבראש שרש התו' וכמשל התומך והמעמיד שכחו חזק מן הנתמך כו', וז"ש בצדקה תכונני בכללות המצות כנ"ל וכמ"ש אני בצדק אחזה פניך כו' וד"ל.

ובכל הנ"ל יובן ב' בחי' התרומה הנ"ל, דהנה כתיב ארוממך אלקי המלך ואברכה שמך לעולם ועד פי' אלקי המלך הוא בחי' מל' דאצי' מקור דבי"ע שנק' אלהי ממש, ופי' ארוממך לרומם את בחי' מל' דאצי' שנק' אלקי המלך בבחי' ועצמו' אוא"ס ב"ה דהיינו בבחי' מל' דא"ס שעז"נ מלכותך מכ"ע דפי' מלכותך היינו מל' דא"ס שנק' ממה"מ של כל השתל' דאבי"ע שנמשך מבחי' הקו"ח כידוע וכמ"ש בלק"ת ד"ה קול דודי כו' וע' בסידור ע"פ ארוממך כו', וגם פי' ארוממך אלקי המלך היינו שמרומם ביותר לבחי' המלך להיות מאיר אור בבחי' הרוממות בעצמו' יותר, וכנ"ל שע"י עשיות המצות בגשמיות נעשה למע' בעצמו' אוא"ס ב"ה בחי' הרוממות בעצמו' להיות מאיר בתוס' אור, ואז ממילא ואברכה שמך זהו בחי' מל' דא"ס שנק' מלכותך לכל ההשתל' שנמשך בבחי' הקו"ח הנק' לע"ו עד למטה בבי"ע כו' ובחי' ואברכה שמך בבחי' ברכה שהוא בבחי' תוס' אור מרובה על העיקר כו', וכל זה מפני שארוממך בתחלה כו' בעצמות דוקא אז אחר כך ממילא יומשך תוס' ברכה גם למטה מטה כמשל מאור הנר הנ"ל, וזהו ויקחו לי תרומה כו', וכולל ב' פי' הנ"ל הא' כמ"ש בזהר ארמותא כו' כי תרומה הוא המלכות כי בחי' מדת מל' הוא בחי' רוממות והתנשאות כמ"ש בתו"א בד"ה מזוזה מימין ובלקו"ת בד"ה מי מנה כו' בענין והים עומד עליהם מלמע' כו', ופי' לי היינו עצמו' אוא"ס, ולכן אמרז"ל קנגכ"מ שנאמר לי איזו זז לעולם, לפי שזהו בחי' אני הוי' לא שניתי וכמ"ש מזה בלקו"ת בביאור ע"פ וארשתיך לי כו', ובכלל זהו הפי' ויקחו לי תרומה היינו רוממות המל' בבחי' לי, דהיינו עליות המל' בעצמו' אוא"ס, ואז עי"ז ממילא יומשך בחי' תוס' אור למטה מטה, וזו הוא בחי' תרומה הב' אפרשותא דהיינו בחי' לפרש תוס' זה האור מהארת אוא"ס ב"ה בבחי' המשכה למטה ג"כ, שזהו מ"ש מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, והוא אשר ע"י המצות נמשך תוס' אור גם למטה מטה וד"ל. ולפי הנ"ל זהו ענין ב' פ' דק"ש, פ' שמע בחי' תרומה הא' ארמותא שזהו למסור נפשו באחד בבחי' ההעלאה והרצוא למעלה עד העצמו' ממש כנ"ל, ועי"ז יהי' הפ' שני' פ' והא"ש בחי' תרומה הב' אפרשותא בקעומ"צ בבחי' השוב וההמשכה למטה מטה, שז"ש מאת כל איש אשר ידבנו לבו כו', כי השוב הנ"ל לפ"ע הרצוא אם רץ לבך כו' וד"ל (או אפשר לומר בפי' ידבנו לבו שזהו ג"כ בשוב דמצות שנק' טוב לבב). והנה בב' מיני תרומה הנ"ל יש בהם בכ"א תרי ממאה, דהיינו בבחי' תרומה הא' ארמותא שהוא הרצוא דפ' שמע במס"נ יש ב' בחי' מס"נ כנ"ל מס"נ דנה"א ומס"נ דנה"ב (ולפי המבואר בזהר פ' קרח דתרי ממאה הן שכינתא עילאה ושכינתא תתאה שהן ב' בחי' כלה בחי' כלה שארי ולבבי ובחי' כלתה נפשי כו' שהן ב' בחי' מס"נ הנ"ל, ולפי משמעות הזהר שם קאי על ק"ש דערבית שכינתא תתאה וק"ש דשחרית שכינתא עילאה, ולהיות שאמרז"ל צריך להזכיר מדת לילה ביום ומדת יום בלילה לכן תקנו ב' מס"נ בשחרית וערבית בכאו"א מישראל מהם כידוע), וכמ"כ בבחי' תרומה הב' יש תרי ממאה והוא ההמשכה בתוס' אור בחכ' דתושב"כ ושבע"פ שהן ב' מיני חתן כמ"ש בלקו"ת בד"ה שה"ש כו', ומ"ש וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף כו' קאי על התרומה שנאמ' מאת כל איש כו' והיינו ההמשכה שעל ידי מצות, וחשיב כאן י"ג דברים לנגד י"ג ת"ד שנק' י"ג מדות הרחמים שנמשך ע"י המצות דוקא, כי הנה שרש המצות הוא בבחי' פנימי' רצה"ע שנק' בחי' פנימי' א"א כו' והיינו בחי' י"ג מדה"ר י"ג חוורתי דע"י שבארחין דגולגלתא כמ"ש באדרא, ורצון העליון הוא המקור העליון לי"ג מדה"ר כמ"ש בתו"א בד"ה ועשית ציץ כו', והוא בחי' עצמו' התענוג הפשוט המלובש ברצון פרטי של כל מצוה ומצוה כו', ועי"ז נמשך תוס' אור מעצמו' אוא"ס שלפני הקו וכו', ע"כ א' וזאת התרומה כו' זהב וכסף כו' י"ג דברים שהן הארת י"ג ת"ד שע"י י"ג חיורתי כו', וזהו ג"כ ענין י"ג תיבות שבישתבח שמך כו' שיר ושבחה כו' (בהרד"א שיר ושבחה כו' כל אלו ט"ו לשונות של שבח כנגד ט"ו שיר המעלות שאמר דוד כו' אך במ"ח מס' תפלת העשי' כ' וז"ל אח"כ יאמר ישתבח ויכוין בי"ג שבחים שבו משיר עד מלכות לי"ג מדות דא"א דיצי' וכ"מ בפע"ח שער הזמירו' כו' וגם כאן בפסוק זאת התרומה כו' נמנו ט"ו דברים ואעפי"כ פרש"י י"ג דברים, והוא ע"ד מ"ש במדר' ע"פ שלחיך פרדס רמונים כו' דמשמע שם דשמן למאור ובשמים לקטורת הסמים ולשמן המשחה אינם מן החשבון וכמ"ש בזרע אברהם, והטעם י"ל לפי שכאן לא מנה רק הדברי' השייכים למלאכת המשכן ולכלי המשכן משא"כ שמן למאור ובשמים כו' אינם מכלי המשכן כ"א ע"ד הקרבנות שבמשכן, וכמ"כ י"ל בישתבח דברכות והודאות אינם בחשבון הי"ג דברים א"כ יש כאן י"ג דברים. אך להיות כי גילוי י"ג מדה"ר שהם מא"א נמשך ע"י ג"ר קנדכח"ב ע"כ יש בכאן ט"ו לשונות בין בישתבח ובין בוזאת התרומה שהוא בחי' י"ה שמרומז בהן ג"ר קוצו ש"י כ' היו"ד חכ' ה' בינה כידוע), והנה המשכת י"ג מדה"ר הוא ע"י הרוממות דוקא כמ"ש בזהר וישב דקפ"א ע"ב במ"ש ולכן ירום לרחמכם דפי' שע"י הרוממות נמשך הרחמים (כי הרוממות הוא בכתר והוא מקור י"ג מדה"ר כמ"ש בזהר תרומה), וכמו שאנו רואים שכל מי שמרומם בעצמו ביותר יותר יתכן בו מדת הרחמים לרחם על זולתו כו', ולכן גם הי"ג דברים שבישתבח הוא אחר פסוד"ז שנק' רוממות אל כו' וד"ל, והנה כתי' והחיות נושאות את הכסא כו' ועל הכסא דמות כמראה אדם עליו כו', שיש בזה ג' העלאות הא' העלאת החיות והב' העלאת הכסא והג' העלאת האדם שעל הכסא לבחי' כי לא אדם הוא כידוע, ובזהר איתא שית דרגין לכסא וכמ"ש בכסא של שלמה שש מעלות לכסא כו' ואי' במדר' שזהו נגד שית ס"מ שהן המעלות לכסא, וע"י הכסא ינשא גם האדם שעליו, וע"ד שא' דיש נשמות מארי משנה ומארי תלמוד כו', דהיינו שע"י התו' יהי' העלאת הנשמות שהם בבחי' אדם למע' מע' עד העצמו' ממש בחי' כי לא אדם הוא, ולפי הנ"ל בלשון תרומה לשון ארמותא שהוא בבחי' ההעלאה דפ' שמע כו' יובן שזהו ענין ג' מדות שבתרומה כמ"ש (משנה תרומות) עין רעה א' מס' עין בינוני א' מנו"ן עין יפה א' מארבעים כו', והענין הוא ע"ד מאמרז"ל לא זז מחבבה עד שקראה בתי כו' אחותי כו' אמי כו', דהנה בחי' בת הוא בחי' נוק' הוא בחי' מל' שמקבלת מהמדות דז"א ולהיות כי בדבר מלך שלטון ז"ש בדבר הוי' שמים נעשו כו' וכמו למטה הרי הדבור בא מהבל הלב דוקא דהיינו מבחי' חיצוני' ההבל שבא מחיצוני' המדות שבלב אבל התגלות פנימי' המדות שבלב כמו באיזה התפעלות יתירה שבא ההבל ג"כ בבחי' הפנימי' אז א"א שיבא ההבל הזה בדיבור בפה (וכמ"ש בד"ה אד' שפתי תפתח כו' שזהו ב' בחי' הגבורו' שבמל' הא' לצורך עצמה והב' לצורך בנינה כו'), וכמ"כ למע' כב"י בחי' דבר הוי' שמחי' כל העולמות שרשו בא מחיצוניות הבל הלב דאדם העליון שבא מחיצוני' המדות שלו לבד אבל בחי' פנימי' המדות שבלב האדה"ע א"א לבא בהתגלות בבחי' דבר הוי' המחי' את כל העולמות כ"א בחי' פנימי' המדות דאדה"ע הוא שבא בבחי' דבר הוי' בתו' דוקא והוא בתושבע"פ שזהו ענין ובחי' שית ס"מ ששרשם מפנימי' המדות שבלב אדה"ע ובאה בדיבור כו' וכמו וידבר אלקי' כו', וא"כ זהו התעלות הדבור לקבל מפנימי' המדות שזהו בכלל עליות המל' לקבל מפנימי' המדות דז"א כו', ולהיות שהמדות כלולים זה מזה וגם הרי עכ"פ יש בהם בחי' מוחין שהם ג"ר שנעשו מוחין לז"א וא"כ כל מדה כלולה מעשר כו', וזהו ג"כ ענין ובחי' ששים מסכתות כנגד ששה מדות שכלולים מעשר כו', ומצות התו' בדבור בפה שז"ש ודברת בם דהיינו להיות עלי' לבחי' דבר הוי' לקבל מבחי' פנימי' המדות כנ"ל שזהו בחי' בת כו' (ואפ"ל שזהו בחי' המס"נ דנה"ב ששרשה משמרי האופנים וגבוה מעל גבוה כו' בבחי' דבר ה' שממנו בא שורש כל הנבראים כו' אך מצד השרש הרי גם שרש הבל בבחי' דבר ה' שהוא בחי' מל' מקבל רק מחיצוני' המדות דז"א וע"י המס"נ בנה"ב שלמטה שזהו מ"ש ואהבת בכל לבבך ובכל נפשך כנ"ל עי"ז תעלה למעלה מע' גם בשרשה הראשון בחי' דבר הוי' שהוא בחי' המל' מתעלה עד פנימי' המדות דז"א כו' וע"ד שנת"ל שכל עיקר המס"נ באה ע"י התו' דוקא וזהו מה קנהשהתו' באה בבחי' שיתא ס"מ ובמצות הדבור בפה שכ"ז עליות בחי' הדיבור לקבל מפנימי' המדות כו' שמזה באה המס"נ דנה"ב כנ"ל ונמצא שע"י התו' בבחי' שס"מ ובדבור בפה זהו כמו כח המעלה מ"ן בחי' אתדל"ע שמעורר אתדל"ת לבא לבחי' המס"נ להיות העלי' עד למע' מעלה גם בשרשה הראשון בבחי' המל' עד פנימי' המדות דז"א כו' וזהו בחי' תרומה הא' שהוא א' מס' כו', ולפי הנ"ל זהו בחי' החיות וכמו והחיות נושאות ארז"ל נושאות ומנושאות שגם המה מתעלים כו' ובחי' החיות זהו בשרש הנה"ב כנ"ל וד"ל), ובחי' תרומה הב' שהוא א' מנו"ן זהו מה שנק' אחותי כו' וכמשל אח ואחות שמרחם א' יצאו בבטן אימ' כו' ולמעלה זהו עליות המל' בחי' דבר הוי' בבחי' הבינה אם הבנים כו', וכמו עד"מ המדבר דבר שכל בענין עמוק שטרוד ברוחב שכלו וממילא מרחשין שפתיו שאז הדבור מקבל מן השכל ממש וזהו למע' עליות לקבל בשוה עם ז"א וכמשל אח ואחות כנ"ל, וממילא מובן שזהו ג"כ בבחי' העליות דמדות שרש בחי' הדבור שיתעלו גם הם בבחי' אימ' שהוא הבינה, כי מצד עצם המדות אינם מקבלים רק מבחי' אחרונה שבשכל הנק' בכן ולמע' זהו עליות המל' בז"א ויתעלו שניהם בבחי' אימ' ממש דהיינו בפנימי' דאימ' שהוא בחי' נש"ב כו', וזהו ענין התרומה שהוא א' מחמשים כו' (ולפי הנ"ל אפשר לומר שזהו מס"נ דנשה"א ששרשם ביחוד פנימי דזו"ן ומתעלי' בבחי' אימ' בפנימי' כנ"ל, וזהו שמע ישראל כו' כידוע שהשמיעה בבינה כו', וע"ד הנ"ל זהו ג"כ בחי' עלי' הכסא שיש בה שש מעלות שהן פנימי' המדות וכמ"ש במ"א שהכסא עצמה הוא בחי' המל', וא"כ עליות הכסא היינו עלי' זו"נ למעלה בפנימי' דאימ' כו', ולפי מה שנת"ל ג"ז ע"י התו' שניתנה לחמשים יום כו'), ובחי' תרומה הג' שהוא א' מארבעים זהו מה שנת"ל למע' דתרומה תורה מ"ם ע"ד מ"ש ויהי שם משה בהר עם הוי' ארבעים יום כו' שזהו בחי' עלי' עד למע' מע' יותר בבחי' פנימי' אבא שבו שורה עצמו' אוא"ס כנ"ל ולמע' עד העצמות ממש שלמע' גם מבחי' אוא"ס שבחכ' כנ"ל, וזהו עם הוי' כו' להיות מתאחד עם הוי' דעצמיות ממש שהוא בחי' שמו לבדו, וכמ"ש אני הוי' הוא שמי כו' והוא בחי' תורתו אומנתו שמתאחד בעצמו' ממש, והוא עליות בכלל לבחי' ד' פרצופים העליונים כחב"ד שבעצמות ממש שזהו בחי' מ"ם, והרי ידוע שגם במי שתורתו אומנתו חייב בפסוק ראשון דק"ש שהוא המס"נ דנה"א כנ"ל אך שזהו למע' מע' יותר עד העצמיות ממש, וזהו בחי' אמי כו' דהיינו עליות בחי' פנימי' אימ' למעלה יותר עד העצמיות כנ"ל, שכ"ז ג"כ ע"י התורה תורה מ"ם כנ"ל וכמו ויהי שם עם הוי' ארבעים כו', וזהו בחי' תרומה הג' א' מארבעים. וכללות הג' בחי' שבתרומה, עין רעה א' מששים הוא מס"נ דנה"ב שהוא בחי' לאתהפכא חשוכא לנהורא ושרשה מבחי' יש דנוגה כו' וע"כ נק' עין רעה ועלי' זו בפנימי' המדות דז"א שזהו א' מששים כנ"ל, ועין בינוני א' מחמשים זהו מס"נ דנה"א העלי' בבחי' פנימית אימ' כנ"ל, ועין יפה א' מארבעים שזהו מס"נ דתורתו אומנתו שהעלי' בבחי' ד' פרצופים העליונים דעצמיות ממש, והוא בחי' בת אחות ואם, דבחי' בת זהו עלי' המל' כמו שהיא המקור לכל הנבראים, ובחי' אחות זהו אחר שכבר יש לה עלי' להיות בבחי' שוה עם ז"א ובחי' אימ' זהו העלי' למע' יותר בבחי' פנימי' בינה שבכתר וכמו ביוה"כ כמ"ש במ"א (דלא כדלעיל שזה קאי על העלי' מבחי' פנימי' בינה למע', שאין זה בחדא מחתא עם קנובחי' בת ואחות שזהו אחר העלי' דוקא). והנה כמו שיש ג' בחי' בתרומה בבחי' ההעלאה כפי' הזהר ארמותא שזהו פ' שמע בקבעומ"ש כנ"ל, כמ"כ בבחי' ההמשכה מלמע' דהיינו כפי' התרגום אפרשותא שזהו פ' והא"ש בקעומ"צ כנ"ל יש ג' בחי' תרומה הנ"ל מלמע' למטה, דהיינו בחי' עין יפה א' מארבעים ההמשכה מד' פרצופים דכתר, ועין בינוני א' מחמשים מפנימי' אימ', ועין רעה א' מששים מפנימי' המדות דז"א כו', והענין הוא כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח כו' ולפ"ע ההעלאה מלמטה למע' כן יהי' ההמשכה מלמעלמ"ט כו', וזהו מ"ש רז"ל שיקדים פ' שמע לוהא"ש כדי שיקבל עליו עמ"ש תחלה ואח"כ עומ"צ כו', להיות כי ההמשכה דעומ"צ תלוי לפ"ע ההעלאה דעומ"ש שבתחלה דרוח אייתי רוח כו' ואמשיך כו' (והנה י"ל בבחי' תרומה אפרשותא מלמע' למטה איך ידמה המשל אל הנמשל דהרי בדין תרומה מה שמפריש יש בו מעלה יתירה על מה שנשאר מההפרשה שהנפרש קודש והנשאר חולין כו', ואפשר לומר להיות שכל עיקר ההתגלות והמשכה שמלמע' למטה הוא מצד שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים כו', וא"כ יש בו מעלה יתירה בנפרש יותר מן הנשאר שהתגלות הזאת שבאה בבחי' אפרשותא זהו עולה בפנימי' רצה"ע יותר וכמו רעו' דלי' בגלי' לי' כו' וד"ל). ומעתה יובן ענין הקדמת נעשה לנשמע שזהו עצמו ענין הקדמת קבלת עומ"ש לעומ"צ, דנעשה הוא קבלת עומ"ש שעולה עד העצמות ממש בבחי' אח"פ כו' שזהו שנת"ל שהוא בכלל וכמו כל אשר דיבר הוי' נעשה כו', ונשמע הוא בחי' קבלת עול מצות שבא בבחי' המשכות פרטי' דפרטי הרצונות שבכל מצוה ומצוה (וכמו תרי קלא לא משתמעי), וע"כ הקדימו נעשה לנשמע כנ"ל להיות שההמשכה מלמעלה למטה בעומ"צ באה לפ"ע בחי' ההעלאה מלמטה למעלה בקעומ"ש דרוח אייתי רוח ואמשיך כו', וקשרו להם ב' כתרים שהכתר הוא בחי' א"מ וכמו כתרו את כו' שהוא בבחי' המקיף בחי' סוכ"ע הכללי שהוא בחי' אור העצמו' שלמע' מבחי' הקו"ח כו', ויש בזה ב' בחי' כנ"ל הא' בבחי' ההעלאה שעולה עד העצמו' ממש שהוא בחי' מקיף דאו"ח, שבכלל זהו ההעלאה מבחי' ממלא דקו"ח לבחי' סובב דעצמיות שזהו כתר דנעשה כו', והב' מה שנמשך עי"ז מלמע' למטה מבחי' המקיף דרוממות העצמו' כנ"ל בבחי' קבעומ"צ, שזהו בכלל בחי' המשכה מבחי' הסובב הכללי דעצמות לבחי' ממלא הכללי דקו"ח עד למטה מטה בעולם העשי' במעשה המצות הגשמי', שז"ש רחבה מצותך מאוד כנ"ל והוא בחי' כתר דנשמע בחי' מקיף דאור ישר, וכ"ז דוקא ע"י שהקדימו נעשה לנשמע כנ"ל וד"ל.