וידבר ה' אל משה במדבר סיני

טוידבר ה' אל משה במדבר סיני

ב"ה, פ' במדבר ה'תקפ"ח

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד וגו', שאו את ראש כל עדת בנ"י למשפחותם וגו' תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן. הנה למשפחותם פי' לבחי' ע' משפחות שיצאו מע' נפש יוצאי ירך יעקב, וכדי להרים ולישא ראש ומוחין של נש"י המושרשים במקור חוצבם בחי' כנס"י (שירדו ונתלבשו בגופי' שאזי הם למטה מבחי' ומדריגת דע' נפש הנ"ל, הנה כדי) להעלותם לבחי' ע' נפש הנ"ל תפקדו אתה ואהרן, שבחי' משה ואהרן הם המעלים ומנשאי' בחי' כנ"י וכמ"ש נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן כי משה הוא שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרוניתא. וביאור הדבר הנה נודע שירידת נשמותיהם של ישראל להתלבש בגוף ונפש הבהמי' בעוה"ז היא ירידה גדולה להם ממעלתן וממדריגתן שהי' מקודם לכן שבעודן קשורות במקורן הי' נהנין מזיו השכינה בג"ע עליון ותחתון, אך הירידה צורך עלי' היא, וצ"ל מהו העלי', דהנה ארז"ל דע מאין באת ולאן אתה הולך, פי' שמקור הנשמה היא מאין שהוא בחי' ג"ע העליון והולכת לקבל שכרה לבחי' אן שהוא ג"ע התחתון כי אן הוא למטה במדריגה מבחי' אי"ן שהיו"ד הניתוסף באין הוא בחי' הארת הח"ע המאיר בג"ע העליון שמשם נמשכה הנשמה שהארה זו מאיר בבחי' חכ' שבנפש כח מ"ה וזהו מאין באת, משא"כ אן בלא יו"ד שהוא מלשון אנה הוא נופל על ל' שהוא יש ודבר שיש בו מקום וגבול כמו אנה הלכו האנשים (ביהושע ב') אנה פניך מועדות (ביחזקאל כ"א) וכיוצא בהן דהיינו בחי' ג"ע התחתון שהוא בבחי' מקום וגבול וכמארז"ל בפרק ט' דפסחים העולם א' מששים בגן, וכיון שכן יש לתמוה מהו ענין העלי'. אך הענין שתכלית ירידת הנשמות לא היתה בשביל קיבול שכרה בגן עדן לבד (כי גן עדן הוא רק לפי שעה ועיקר הקיבול שכר הוא לע"ל בתחה"מ ונגלה כבוד ה' עין בעין יראו כו' אלא שאז יהי' בבחי' גילוי ממש אבל עכשיו בעוה"ז יש ג"כ בחי' זו בבחי' היום לעשותן שהוא קרבת אלקי' למעלה מבחי' ג"ע, וזהו העלי' עכשיו בעוה"ז ממש למעלה מבחי' ג"ע רק שלא ניתן להנות בו בעוה"ז דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ולע"ל יהי' הגילוי בבחי' ומחר ליטול שכרם) אלא הירידה היא צורך עלי' גם בעודן בעוה"ז מלובשות בגוף הגשמי, והוא ענין מארז"ל יפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב, כי כל חיי העוה"ב הם שנהנין מזיו השכינה ואין זה אלא זיו כו' משא"כ תשובה ומע"ט נק' בזוהר לאשתאבא בגופא דמלכא (וזהו מ"ש בתניא פל"ט שתורתן ועבודתן של הנשמות נכללים יבאלקו' ממש והנשמות שם בגן עדן נהנין מזיו תורתן כו', ולפ"ז אפילו בג"ע יש עלי' במה שנהנין מזיו תורתן כו' אלא שמ"מ הוא רק זיו אבל עיקר הגילוי יהי' לע"ל).

ב) אך איך ובמה תגדל מעלת התשובה ומע"ט כ"כ הנה הוא ע"י ב' בחי' מד"ס ובאוהל מועד. והענין דהנה כתי' מי זאת עולה מן המדבר פי' מדבר הוא ל' דיבור וכמ"ש ומדברך נאווה, והיא בחי' דבר הוי' שהיא בחי' מל' דאצילות וגילוי שכינה השוכנת בתחתונים כמ"ש דבר מלך שלטון, ומה שנק' מדבר בתוס' מ"ם פתוחה היינו כשמתלבשת בבי"ע אז נק' כן מדבר בתוס' מ"ם פתוחה, לפי שאז יש פתח ומבוא לחיצוני' הם הקליפות וסט"א לינק ולקבל חיות ממנה כשמתלבשת בע' שרים (משא"כ מ"ם סתומה עלמא דחירות חירות ממ"ה ומשעבוד כו' שאין יכולת להם לקבל יניקה וחיות משם, וז"ש לע"ל למרבה המשרה כו' על כסא דוד מ"ם סתומה בלמרבה כו' כי אז יהי' גילוי והמשכה בכסא דוד שהיא מדת מלכותו ית' מבחי' מ"ם סתומה כי אז לא ירעו ולא ישחיתו כו', ומעין זה הי' הארה בתיבת נח ולכן היתה מרובעת כמ"ם סתומה ולא כשאר הספינות וכמ"ש במ"א על פסוק למרבה המשרה הנ"ל), אלא שמ"מ יש בבחי' מדבר זה דמ"ם פתוחה ג"כ שני בחי' היינו הא' כמו שהי' בזמן שבהמ"ק הי' קיים אף שהי' הקליפות וסט"א מקבלים חיות מ"מ היו מוכנעים תחת הקדושה וישראל ממשלותיו ונק' מדבר מל' ידבר עמים תחתינו וכמ"ש ומלכותו בכל משלה (וז"ש רז"ל פ"ג דר"ה דכ"ג ואין מדבר אלא ירושלים שנאמר ציון מדבר היתה ונודע דציון וירושלים הוא מדת מלכותו ית' רק שכשהיא בשלותה נק' מדבר מל' ידבר כו'), אבל בזמן הגלות הנה אמרז"ל גלו לאדום שכינה עמהם בסוד גלות השכינה ליתן להם חיות בע"כ (וכענין כרחל לפני גוזזי' נאלמה כמ"ש במ"א) ואז נק' מדבר כארץ מדבר וציה כביכול (וכמ"ש בישעי' ל"ה, יששום מדבר וציה דהיינו א"י שהיא עתה כמדבר וציה ל' שממה לפי שירדה פלאי' מדת מלכותו ית' למטה מטה בסתר המדריגות להשפיע כל טוב לסטרא אחרא להחיותם ולקיימם וליתן טרף לביתם וישראל אינן ניזונים אלא מן התמצית כנודע), והנה כמו שהוא בכללות העולם כך הוא בפרטות בנפש האדם, שבזמן הגלות הנה גם ניצוץ אלקי שבנפש האדם הוא בגלות ומאסר הגוף הגשמי במחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי אנוש בהבלי העולם בבחי' מדבר וציה (משא"כ בזמן בהמ"ק הי' מקבלי' ישראל בעלי' רגלי' בחי' ראי' והתגלות מלמעלה כדכתי' יראה כל זכורך ומזה נמשך מדת האהבה שהיא בחי' זכורך כמ"ש זכר חסדו כמ"ש במ"א), אך תכלית ירידה זו של הניצוץ אלקי בגלות הזה במאסר הגוף וכמו"כ כללות ענין גלות השכינה בבחי' מדבר וציה הוא צורך עליה דהיינו כדי לברר ולהפריד הרע שבנה"ב להפרידה מלבושי נוגה וכמ"ש בכל לבבך כו' שגם כח המתאוה שבנה"ב ישוב לאהבת ה', ולכוונה זאת ירדה הנשמה לעוה"ז להכניע את נה"ב ולהעלותה (כי הנשמה א"צ תיקון לעצמה).

ג) והנה עלי' זו צריך להיות ג"כ בבחי' מדבר דהיינו ע"י דיבור התפלה ברשפי אש שהדיבור נק' מדבר כנ"ל מפסוק ומדברך נאווה כו', יאוהטעם לזה שנק' דיבורי התפלה בשם מדבר הוא להיות כי ענין התפלה צ"ל ברשפי אש וצעקת הלב כמ"ש צעק לבם, כי כ"ז שאין מעורר את האהבה בתפלה ברשפי אש עד שתחפץ להתפשט מלבושי' שבנוגה הנה האדם בטבעו מעורב טו"ר, ואף שאינו עושה רע בפ"מ הוא מחמת שהרע ישן אצלו אך אעפ"כ בטבעו הוא ככחו ותולדתו עד שיפרידנו ברשפי אש האהבה (וכמ"ש במ"א ע"פ מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו, שכמו ע"י שנותנים הכסף לכור באש מתגלה הסיגים ומתפרדי' כך ע"י רשפי אש האהבה מתגלה תערובת הרע שבנפשו ומתפרד כו'), וענין הרשפי אש הוא שיהי' בבחי' צמאון כמ"ש צמאה לך נפשי כו' בארץ ציה כו' וזהו בחי' מדבר שנק' ארץ ציה ועיף כו' ששם שייך הצימאון, וז"ש הוציאוה ותשרף ופי' בזוהר הוציאוה בגלותא דהיינו ענין גלות השכינה בבחי' מדבר וציה כנ"ל ואז ותשרף היינו בחי' רשפי אש האהבה מחמת גודל ההסתר שעי"ז מתגבר הצימאון ביתר שאת, וכמ"ש מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודא כו' צמאה לך נפשי בארץ ציה כו' כן בקודש חזיתיך ומבואר הפי' במ"א דדוקא בהיותו בבחי' מדבר וציה שהוא ענין הוציאוה לכנ"י בגלותא אז תגדל הצימאון ביתר שאת ויתר עז, ולזה אמר הלואי כן בקודש חזיתיך שיזכה שתהי' לו אה"ר כזו גם בהיותו בקודש שהוא בחי' גילוי אלקות לא בחי' מדבר ולכן הוצרך להתפלל ע"ז כי הסדר הוא דדוקא בבחי' מדבר וציה תגדל הצימאון, וזהו שהעלי' דכנ"י הוא ע"י בחי' מדבר וכמ"ש מי זאת עולה מן המדבר דהיינו ע"י דיבורי אותיות התפלה ברשפי אש וצימאון. והנה ענין ההתבוננות שיבא לבחי' צימאון הוא ג"כ מיני' ובי' דהיינו מבחי' מדבר כי הנה ענין מדבר הוא ארץ מלחה לא זרוע ולא יצמח בה הזריעה לפי שאין בה חיות של כח הצומח, ולכן עפר מדבר פסול לכסוי הדם, וכך ישים האדם אל לבו שאפי' כל העולמות עליונים מראש כל דרגי' הם בחי' מדבר ושממון ובחי' דומם ממש שאין בהם חיות כלל לגבי הקדב"ה כי אתה עשית את השמים ושמי השמים ואתה מחי' כו' שהוא ית' חיות כל העולמות ואין עוד מלבדו ואפס זולתו והי' כלא הי', ולכן נק' הוא ית' אמת כי הוא לבדו הוא האמת משא"כ שאר כל הנבראים שאין להם מציאות אמיתית כלל שהרי מצד עצמן אין להם שום חיות וקיום כ"א חיות אלקות הנמשך ממנו ית' ומתלבש בהם כמ"ש ואתה מחי' כו' מהווה כו' ולכן נק' מדבר ושממה לגבי הא"ס ב"ה, (והנה עולמות בי"ע נק' מדבר ושממה לגבי האצילות ואפי' הג"ע נק' מדבר כמ"ש מדברה כעדן, וכמ"ש בס' הקבלה דבחי' מדבר סין הוא ג"ע שלמטה ובחי' מל' דאצילות נק' עיר מושב לגבי בי"ע וכנודע בענין עיר אלקינו, אמנם לגבי א"ס ב"ה נק' הכל בחי' מדבר דהנה כתי' (בירמי' ב) במדבר בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, ומבואר הפי' במ"א דענין בחי' מדבר זה הוא מדריגה גבוה מאוד נעלה שלמעלה מבחי' אדם העליון שעל הכסא, וזהו ולא ישב אדם שם, דהנה השתלשלות בחי' ע"ס העליונים דאצי' הבאי' בבחי' התחלקות ג' קווין חסד דרועא ימינא הוא הנק' פרצוף אדם אבל יש בחי' שלמעלה מע"ס והוא בחי' רעדכ"ר דהיינו בחי' הרצון עליון שלמעלה מעלה מהחכמה, וא"כ זהו בחי' מדבר שלמעלה מבחי' אדם שאין שם התחלקות, וגם נק' מדבר שלא יזרע ולא יצמיח דהיינו שאין שם בחי' שינויים קטנות וגדלות שענין החרישה והזריעה והקצירה הוא ענין קטנות יבוגדלות כו', וגם נק' בחי' זו מדבר ל' דבור כי הנה ד' מדריגות דצח"מ הנה החכמה תחי' כתי' שהיא בחי' חי והמדות נק' צומח ובחי' רצה"ע שלמעלה הוא בחי' מדבר שהוא מקור הדבור בסוד כתר מל', ועכ"ז נק' ממש מדבר כפשוטו ל' שממה כי לגבי א"ס ב"ה הנה גם בחי' מדבר זה שלמעלה מעלה מן בחי' אצי' שממה ממש יחשב, וכמ"ש בתיקוני' כתרא עילאה אע"ג דאיהו אור צח אוכם הוא קדם עה"ע, וכמ"ש במ"א בפי' עושה פלא שאפילו בחי' פלא עליון נחשב לעשי' גשמי' אצלו ית', וז"ש המוליכך במדבר הגדול והנורא, דהגדול והנורא הם מדריגות גבוהות ואיך שייך לומר כן על מדבר העמים שהיא יניקת החיצוני', אלא דר"ל על בחי' מדבר הנ"ל אשר לא ישב אדם שם שהוא באמת גדול ונורא שהרי הוא למעלה מעלה מבחי' אדם דלעילא כו' עד שלא ישב אדם שם כלל להיותו רם ונשגב ממנו כי בבחי' זו נא' אשר לא אדם הוא כו', ועכ"ז לגבי א"ס ב"ה נק' מדבר שממה וזהו והנורא שהוא בבחי' יראה וביטול, ובזה יובן מ"ש בתורה וממדבר מתנה שנמשכה מבחי' מדבר הנ"ל אשר לא ישב אדם שם, אך זהו חיצוניות התו' שהיא רצה"ע אבל בפנימיות' היא בחי' שעשועי המלך בעצמותו וכמ"ש ואהי' אצלו שעשועי' כו' כמ"ש במ"א).

ד) והנה ע"י ההתבוננות בכ"ז איך שכל העולמות בטלים לגמרי אצלו ית' עד שנק' מדבר ושממה כנ"ל, הנה מזה יומשך הצמאון שתכלה אליו נפש כל חי לדבקה בו ית' שהוא חיי החיים ב"ה וכמ"ש לאהבה את ה' אלהיך כי הוא חייך פי' שאין חייך אלא הוא וכדכתי' ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקי' עמדי, אלא שמקרא זה על לעתיד נא' שאז יאמרו ראו עתה כו' בבחי' ראי' חושיית ממש כדכתי' ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו וכתי' כי עין בעין יראו כו', משא"כ עכשיו בזמן הגלות הוא בחי' צמאון לבא לבחי' ומדרי' זו שיהי' בחי' ראי' חושיי' כמ"ש צמאה נפשי לאלקים לאל חי מתי אבוא ואראה כו', והנה כתי' בהולכי מדבר רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף ויצעקו אל ה' בצר להם שמבחי' הצמאון עד שנפשו עליו תתעטף נולד בחי' הצעקה בלב על ההיפך כי צר לו מאוד הגלות ומאסר הגוף הגשמי, והיינו כי בשומו ללבו שאין חיות אמיתית לכל הנבראי' ואפילו לעולמות עליוני' אלא אתה הוא המחיי' כו' אי לזאת ישים אשם נפשו איך שהוא רחוק מה' בתכלית וחייו אינם חיים אלא כחיי הגויים כו'. וזהו ענין במדבר סיני שירדה שנאה לאוה"ע העכומ"ז עליו דהיינו שמחמת בחי' המדבר והצמאון שצמאה נפשו לאל חי גורם לעורר שנאה על הרע להיות לו צעקת הלב כו' וכמ"ש בלק"א ח"א פ"י, שכפי ערך גודל האהבה לה' כך ערך גודל השנאה לסט"א כו' ע"ש, ופי' אומות העולם היינו התאוות גשמיי' שבנה"ב שבכל אדם שהן אמו' דתאוות העולם כמ"ש במ"א, ועל בחי' זו ירדה שנאה מחמת המדבר והצמאון. ובזה יובן שתקנו התפלה בזמן הגלות דווקא, כי בזמן שבהמ"ק הי' קיים לא היתה שליטה וממשלה להרע שמקליפות וסט"א לידבק באדם כ"כ ויתפרדו כל פועלי און (וכדלעיל אות ב' בענין ידבר עמים תחתינו כו' ובענין העלי' לרגל), אבל בזמן הגלות עת אשר שלט כו' צריך להפריד ע"י התפלה דוקא ברשפי אש וצימאון וצעקת הלב, ותקנו להתפלל בכל יום כי בכל יום יצרו מתגבר עליו וצריך להוסיף אומץ כו', ועל בחי' זו נא' ומדברך נאוה דהיינו כשעולה יגבבחי' מדבר וצימאון (נמצא שהעלי' הוא מבחי' המדבר וציה והיא ירידה צורך עלי' דדוקא מצד הריחוק בארץ ציה תגדל הצימאון, וענין צימאון זה נק' ג"כ מדבר שהוא ל' דבור התפלה וגם ההתבוננות הוא מבחי' מדבר איך שאפי' עולמות עליוני' הן בחי' מדבר ושממה רק אתה ה' לבדך כנ"ל, ונק' בחי' זו מדבר סיני שעי"ז ירדה שנאה כנ"ל). והנה עד"ז נתקנו כל פסוד"ז כדי לעורר ולהגדיל בחי' הצימאון בקרב איש ולב עמוק בשומו ללבו איך אפי' דשמים ושמי השמים והמים אשר מעל השמים יהללו את שם הוי' כו' בחי' שמו בלבד וגם בחי' שמו הוא נשגב בבחי' לבדו דלמח"ת בי' רק הודו וזיוו של שמו על ארץ ושמים כו' כמ"ש במ"א, וכן עד"ז הוא ברכת יוצר אור איך שהמלאכים אומרים שהוא קדוש ומובדל ואין ערוך אליו ית' יותר ממה שאין ערוך בחי' דומם לגבי אדם בעל שכל חי ומדבר כו' כמ"ש במ"א, וכ"ז הוא הגדלת הצימאון ממטה למעלה כו' ובחי' מדבר סיני כו' עד ברכת אהבת עולם אהבתנו שברכת אהבת עולם היא המשכה מלמעלה למטה לרוות הצמאון כו' ונק' בחי' אהל מועד.

ה) וביאור הענין כי הנה מלת מועד מלשון ונועדתי לך שם (תרומה כ"ה כ"ב) וכדפירש"י שם כשאקבע מועד לך לדבר עמך כו', והנה ונועדתי אותיות ונודעתי ופי' נודעתי הוא ל' התקשרות והתחברות מלשון והאדם ידע את חוה כו' (ומבואר במ"א ע"פ ושמי הוי' לא נודעתי להם דהל"ל הודעתי אלא לפי דהוא ושמו אחד, וא"כ פי' נודעתי היינו גילוי א"ס ב"ה ממש, ומלשון זה הוא ענין מועד שהוא ג"כ ענין קישור וחיבור זה וכמ"ש במ"א ע"פ להקריב לי במועדו שלכך נק' היו"ט מועדי הוי' לפי שהוא ענין קישור וחיבור גילוי אא"ס המלובש בחכמה שיתגלה ויומשך באותו יום שחל בו יו"ט שהרי יום זה הוא מבחי' שיתא יומין דחול שהם הששה מדות והגילוי מחכ' במדות הוא ע"י ממוצע, והיינו בחי' בינה שהיא המקשר ומחבר כו'), ועיי' עוד במ"ש בביאורי הזוהר פ' קרח בענין קריאי מועד כו', דהיינו המשכת יחוד א"ס ב"ה למטה שיהא שורה ומתגלה בנפש האדם יחודו ית' האמיתי איך הוא ממכ"ע בשוה ואפי' מלא כל הארץ הלזו הוא כבודו ית' כו' כי הוא חיי החיים ואין עוד מלבדו כו' (ועיי' בפרש"י תרומה שם איך ענין הדיבור למטה באוהל מועד היינו הקול יוצא מבין הכפורת ונשמע באוהל מועד. ונראה לפרש דידוע בענין משכן ומשכן העדות שהם יחוד או"א נק' משכן העדות ויחוד זו"נ משכן סתם ופי' אהל מועד הוא כללות ב' יחודי' אלו שנמשך מיחוד או"א להיות יחוד זו"נ ומשם נשמע למשה כו', ועכ"פ אוהל מועד הוא יחוד זו"נ), ולזאת תהיה שמחת הנפש גדולה לאלקי' להתענג על ה' בבחי' אהבה בתענוגי' מפני קרבת ה' ודבקותה באלקי' חיים תחת אשר היתה צמאה מתי אבא ואראה כו' והרוה את נפשה בגילוי יחוד זה והשביע נפש שוקקה כו' וכדכתי' עבדו את ה' בשמחה וכתי' תחת אשר לא עבדת את הוי' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ומרב כל פי' יותר מכל התענוגים אפי' רוחני' בחי' ג"ע העליון כו', אך איך הוא דרך יחוד אוא"ס ב"ה למטה בנפש האדם מאחר דלית מחשבה תפיסא בי' כו', אך הנה הוא באמת ע"י בחי' אהל וזהו אוהל מועד, והענין כמ"ש ובצל ידי כסיתיך בחי' צל ולא אורה נגלית והיינו ע"י בחי' רמ"ח פקודי' שהם רמ"ח אברי' דמלכא ידונק' אברי' עד"מ כמו אברי הגוף שהם בשר גידים ועצמות ובאין מליחה סרוחה ואעפ"כ שורה ומתלבש בהם חיות הנפש, כך הם עד"מ הרמ"ח מצות שאף שהם מלובשים בעניני' גשמיי' סדר זרעי' כו' אעפ"כ שורה ומלובש אוא"ס ב"ה ממש לפי שהן הן חכמתו ורצונו ית' והוא ית' ורצונו וחכמתו הכל א' כו', והנה כמו למשל א' האוהב את חבירו שמפני אהבתו מחבקו בגופו או בידו, הנה זה וודאי שלא מפני אהבת הגוף עצמו או היד עצמו ממש הוא מחבקו אלא מפני שאוהב פנימיותו וחיותו הוא מחבקו בגופו או בידו מפני שא"א לו לתפוס לו בפנימיו' חיותו בלבד, וכך עד"מ הנה כתי' וימינו תחבקני שהיא התורה שנק' ימינו של הקדב"ה, וכן כשהאדם דבוק בתורה ה"ז קרבת ה' ממש ויחוד אא"ס ב"ה ממש בנפשו, והנה יחוד זה הוא יחוד נפלא ועצום שאין כמוה בגשמיות כו' ולכן נק' לאשתאבא בגופא דמלכא ממש.