ללקו"ת סד"ה וידבר משה אל ראשי המטות

לטללקו"ת סד"ה וידבר משה אל ראשי המטות

שייך^* ללקו"ת סד"ה וידבר משה אל ראשי המטות

והנה איתא במד"ר פ' ויצא פ"ע ע"פ וידר יעקב נדר א"ר אבהו כתיב נדר לד' נשבע לאביר יעקב תלים סי' קל"ב לאביר אברהם ולאביר יצחק אין כתיב כאן אלא לאביר יעקב תלה את הנדר במי שפתח בו תחלה.

והענין כי הנה ידוע ענין במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד כמבואר הענין בלק"ת פ' תצא בד"ה ולא אבה ובהביאור יעו"ש. ושם דימה מעלת בע"ת על צד"ג מענין ל"ת שתלויין בי"ה על מ"ע שתלויין בו"ה ועיין בענין מ"ע ומל"ת בלק"ת ד"ה אלה פקודי המשכן והנה מקום שצדיקים גמורים עומדי' זהו יחוד זו"נ אבל בע"ת מגיעים לבינה וממשיכים יחוד דאו"א, וע"ש ביאור ההפרש בין יחוד או"א ליחוד זו"נ שם, ושם ובד"ה לבבתיני, וזהו שלום שלום לרחוק ולקרוב אך כדי שיגיע הצדיק ג"כ לבחינה זו כענין לאתבא צדיקייא בתיובתא עיין בלק"ת סד"ה להבין ענין יו"ט שני, ובשה"ש סד"ה מי יתנך, זהו ע"י הנדר שהוא בבינה מקום שבע"ת עומדים, והיינו ענין הפרישות גם מהמותר לו שעם היות שזהו מותר לו היינו לגבי זו"נ שהן הנק' ימי עולם שהם מקור להתהוות העולמות.

מאבל לגבי או"א גם זה מסתיר, וכמו יוהכ"פ שהוא בבינה אין בו אכילה ושתייה, וכמו העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה כו'. וזהו וידר יעקב נדר כו' והיה הוי' לי לאקים, שעי"ז יגיע לבחינה שגם הוי' נחשב רק בבחי' אלקים דהיינו לגבי עצמות אור א"ס ב"ה, וזהו מקום שבע"ת עומדים, עיין מזה סד"ה שובה ישראל הראשון. ולכן יעקב דוקא התחיל בנדר כי להגיע לבחי' מקום זה זהו דוקא ע"י יעקב בריח התיכון.

עד שידור בדבר הנדור. וגם להבין למה נאמרה פרשה זו אל ראשו המטות דוקא. (ה לקמן ססע"י ד' פי' מטות כענין מטה כלפי חסד ע"ש ובהביאור ססע"י ג' בענין אבל אלו חזקים כמטה). נדרים סייג לפרישות פרישות מביאה לידי קדושה כו' עד לידי יראת חטא והלא כתיב ראשית חכמה יראת ה'. עיקר הקדושה הוא כמאמר אקב"ו, ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, ונרמז בלשון הברכה בא"י אמ"ה, כי חיות כל העולמות הוא רק מבחי' מלכותו ית' שעלה ברצונו ית' אנא אמלוך משא"כ קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד (ה ופי' שמו בד"ה ואולם חי אני דהיינו כח המחשבה. אבל בד"ה אלה מסעי דרוש השלישי פ"ג פי' דהמחשבה וכח המחשבה הם ממכ"ע א"כ שמו ודאי בחי' עליונה יותר, וע' מענין שמו בד"ה עולת תמיד שע"י התורה והנשמות מאיר שמו הגדול בכל העולם ע). והנה כתי' אני ד' לא שניתי, אתה הוא קודם שנברא ואתה הוא לאחר כו', אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי כו' פי' ואני אחרון לאחר שיכלו ימוה"מ וחיי העוה"ב שאז יהיה הוא ושמו בלבד (ה וצ"ע דהא הנשמות משמע שהם נצחיים וע' בספר יונת אלם בתחלת ד"ה בענין הא"ס כ' שהשכליים הנבדלים הם נצחיים ברצון ית' אבל אינם קדמונים עכ"ל, כש"כ לדעת הרמב"ם במ"נ ח"ב פרק^*, שאע"פ שחידוש העולם הוא מעקרי האמונה, אבל הפסידו אינו מוכרח, ואע"פ שזה אינו מ"מ הנשמות י"ל שהם נצחיים כמ"ש בלק"ת ד"ה את שבתותי תשמרו ספ"א. א"כ פי' ואני אחרון צ"ל בע"א ממש"כ, ור"ל שאז יהי' גלוי הביטול ולא כמו עכשיו כו' ויאיר שלא ע"י מסכים וגם אפשר לא ע"י מלאכים ע). ומבלעדי היינו באמצעיתא ואין זה אלא זיו והארה ממדת מלכותו ית'. וזהו ד' מלך גאות לבש כו', וזיו נמשך מבחי' מחשבה אנא אמלוך. אבל מהו"ע ית' נק' ישת חשך סתרו פי' חשך ר"ל שאינו מתגלה ממנו אפילו זיו כו'.

(ב) אך עכ"ז אל ה' ויאר לנו הארה רבה ועצומה מקדושה העליונה הזאת (ה ע' בד"ה תקעו בחדש שופר דרוש הראשון פי' כי הרצון עליון יש לו שני בחי' הא' המלובש בחו"ב וזהו שורש המצות הב' הרצון שלמעלה^* מאמהחכמה ושם שורש התשובה, וע' בד"ה כי כארץ תוציא צמחה שורש המצות בא"א והתשובה בע"י וזהו ענין קדושתי למעלה מקדושתכם. אפ"ל שזהו ענין הנדרים, כי שאוסר עליו דבר המותר זהו שייך לתשובה כדלקמן. ואפ"ל לכן הנדר חל על המצוה ע"י המצות כי הנה בתומ"צ נאמר לכו לחמו בלחמי ופי' לחמי היינו דכמו שהאדם מקבל חיות מהלחם לפי ששרשו ממוצא פי ה' מוצא היינו מקור כמו מוצא מים ובשרש הע"מ הדצ"ח נעלים יותר, (ה וע' מזה לעיל בד"ה ביאור הדברים ע"פ זאת חקת ושם ספ"ב).

(ג) כן בחי' ממכ"ע הנק' אדם נמשך לבחינה זו חיות מבחי' רצון העליון הסוכ"ע, והיינו ע"י תומ"צ שנתלבשו בעשייה שבהן ועל ידן נמשך רצה"ע וזה^*.

מ"ש בתחלת הדרוש דעיקר הקדושה של ופרישות מביאה לידי קדושה היא המצות צע"ג דהא כ"י מקיימים המצות ועכ"ז רק רבי נק' רבינו הקדוש ומנחם בר"י נק' בנן של קדושים. אך י"ל כמ"ש בד"ה והתהלכתי בתוככם בענין שפ' והא"ש נק' אין עושין רש"מ אע"פ שנאמר בה והא"ש תשמעו אל מצותי לפי שלא נאמר בה בכל מאדכם. ונת' כי ערש"מ זהו היחוד דהיינו שיומשך אוא"ס בגלוי בבחי' פנימי' במל' משא"כ כשהמצות הם רק בבחי' מקיך ולא נמשך היחוד נק' אין נק' אין ערש"מ. וקדושה זהו היחוד קדוש היינו המשכת מקדש ע"י הואו שהוא ת"ת וכשנמשך במ' שהיא ה' אחרונה נק' קדושה כן מבואר בזח"ג דצ"ג סע"א.