וידבר משה אל ראשי המטות

לווידבר משה אל ראשי המטות

פ' מטות

וידבר ^* משה אל ראשי המטות לאמר זה הדבר כו' איש כי ידור נדר כו'. וידוע הקושי' במפרשים למה נא' כאן במצוה זו את ראשי המטות דוקא מה שאין בכל המצות שנא' דבר אל בנ"י. והתירוץ מבואר באור החיים שזה רמז על היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמכו וניתלו רק ברמז שחכם מתיר את הנדר ודווקא יחיד מומחה, לכן נא' לראשי המטות דוקא. ועוד מהו הלשון מטות ולא שבטים כבכל התורה והנה ידוע מארז"ל איש כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור ולא בדבר האסור, והטעם הוא כיון שדבר זה מותר בעצם איך יכול לתפוס בו איסור רק בדבר הנדור כמו כעולה כחטאת שהי' תחילה חולין ואח"כ נתפס בו קדושה ע"י הדיבור, כן גם דבר זה של היתר נתפס בו קדושה ע"י דיבור בלבד דקונם ככר זה עלי כעולה. ובאמת זה גופא יש להבין איך יוכל האדם ע"י דיבור בלבד להקדיש דבר של חולין והיתר שיהי' הקדש ואיסור עליון בדבורו שנא' לא יחל דברו, יש להבין תחילה ענין הקרבנות שהאדם החוטא מביא קרבן בהמה ומתכפר בזה, הלא על חטא הי' נצרך בעצמו סיגופים ותעניות ואיך יתכפר בקרבן בהמה ויתכפר בזה. אך הנה כתי' אחור וקדם צרתני אחור למע"ב שאפי' יתוש קדמך, שבתחילה נברא הדומם כמ"ש בראשית שמים וארץ ואח"כ צומח כמ"ש תדשא הארץ דשא ואח"כ תוציא הארץ נפש חי' ואח"כ ביום הו' נברא האדם מדבר. נמצא שהאדם אחור למע"ב וקדם למע"ב, שתכלית הבריאה בשבילו, כי הבהמה של היתר נבראת שיאכל ממנה האדם, ובהמה טמאה כמו סוס לרכוב עליו וכן צומח ודומם כמו לחם ומים הכל שייך לאכילת אדם, וכל העולם לא נבראת אלא לצוות לזה, כי זה כל האדם. ומה שהחי והצומח אינו צריך לאדם והאדם צריך להם שכל חיותו מהם הוא כי יש בשורש דצ"ח בחי' גבוה מאדם כמ"ש כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי' הוי' יחי' האדם. כידוע שכל המאכלים גשמיים יש בהם טעם ותענוג והוא מצד שנפלו בשבה"כ מעולם התוהו שלמעלה מאדם התיקון לכן מחי' את האדם למטה. אך האדם מעלה את האדם^* מנפילתם כמ"ש ואכלת ושבעת וברכת את הוי' אלקיך כו', כי האדם נברא בצלם אלקים כמ"ש חביב אדם שנברא בצלם אלקים, כמ"ש נעשה אדם בצלמנו כדמותינו והוא כמאמר כל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה, בחי' זה אספקלרי' המאירה שיוכל לראות מהות הדבר, וכה הוא אספקלריא שאינה מאירה. כך נבואת משה הי' פנים בפנים בהשגות גילוי המהות ונק' זה כמ"ש זה אלי ואנוהו בקי"ס, לכן ניתנה התורה ע"י כמ"ש זכרו תורת משה עבדי, ונחנו מה דיחו"ע זהו בצלמנו. וכל הנביאים נתנבאו בכה רק בדמיון כמו הדמות מהדבר ולא הדבר עצמו כמ"ש והי' זרעך והיא כדמותינו, ולמעלה הוא צלמינו בחי' יחו"ע כדמותינו היא יחו"ת. כך כל הנשמה ונשמה יש בה כצלמינו ביטל דיחו"ע זה לזפסוק ראשון בק"ש שמע ישראל שית תיבין דיחו"ע למסור נפשו באחד ביטל במציאות, וכדמותינו בפסוק ברוך שם כבוד מלכותו ביטל היש. והוא ענין ברכה והודאה, ברכה הוא התגלות דיחו"ע ברוך אתה הוי' וחייב אדם לברך בכל יום^* מאה ברכות בכל יום, והוא בחי' ראי' דחכ' גילוי המהות ואיזהו חכם הרואה חכמים נק' עיני העדה. והודאה מרחוק כמו הודו לה' ביטל היש, כמו וצבא השמים לך משתחוים מהילוכו למערב כי שכינה במערב. והודאה והשתוואה זו היא ביטל חיצוני' ביטל היש ומאן דלא כרע במודים שדרתו נעשה נחש שהוא יש נפרד מאלקות לגמרי. וברכת המזון ברכת הזן הוא ברכה דיחו"ע וברכת הארץ היא יחו"ת נודה לך מה שהאדם נעשה בצלמינו כדמותינו כי בצלם אלקים עשה את האדם, וכן כתי' ומוראכם וחיתכם יהי' על כל חיות הארץ ומושל על כולם כמ"ש ורדו בדגת היום כו' וכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה האדם. אך כשהאדם חוטא אז פוגם בנפשו ובצלם אלקים שעל פניו והוא גרוע מבהמה שאין לה בחירה והוא משנה רצון העליון בבחירה ורצונו. ועז"נ אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו, ואין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות כמ"ש איש איש כי תשטא אשתו, ואין חיה רעה מושלת על אדם אא"כ נדמה לה כבהמה וראי' מדניאל בגוב אריות. וכן לתיקון הפגם שפגם בנפשו ובצלם אלקים צריך לתשובה ולקרבן, כי ע"י הקרבת הבהמה ע"ג המזבח באש שלמטה ואש של מעלה מעלה הבהמה לשרשה בחיות הקודש בפני שור, ואז להיות נושאות את הכסא ועל הכסא כמראה אדם בבחי' כי לא אדם הוא, ומשם תיקון פגם האדם שפגם, כי העולה והחטאת נק' קודש הקדשים ומכפר על הפגם דקודש דתומ"צ אשר קדבמ"צ, כמו ע"י תשובה שע"י יתכפר. אך עיקר הקרבת הקרבן הוא כשמקדיש תחילה הבהמה בפה דוקא בדיבור הרי עלי עולה הרי זו עולה, ובלא זה אינו כלום כמביא חולין לעזרה. והענין הוא דהדבור דהאדם שנק' מדבר שרשו למעלה מדצ"ח כמ"ש ויהי האדם לנפש חי' לרוח ממללא, דצ"ח עפר מים אש נגד בי"ע ורוח מדבר הוא כנגד אצי' בחי' חכ' כמ"ש בחכ' יסד ארץ, ולכן בדבור דרוח האדם מעלה האש דבעל חי שנפל למטה ושרשו בחיות המרכבה שנק' אש כמ"ש ומראיהן כגחלי אש ומשם למעלה מעלה, כי כדי שיוגבה הגשמיות צריך להמשיך מבחי' מקיפים הרי עלי כמו ותתפלל חנה אל ד' ואח"כ יוכל להיות אתהפכ' בפנימי' ע"י אש המזבח. וכך יובן בתפילה שכנגד תמידין תקנו שמקריב את נה"ב ששרשו ג"כ מפני שור לפני אדם שבפני שור לירד למטה להיות כח המתאוה לתאות גשמיים ברשפי אש זר וע"י ק"ש ותפילה עולה למעלה למסור נפשו באחד בפנימי' הרצון ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך בשני יצריך באהבת עולם ואהבה רבה שנק' אש שלמטה ואש למעלה רשפי אש שלהבת י"ה, וגדולה תפילה יותר מהקרבנות להיות רוח האדם עצמו עולה למעלה כעולה וכקרבן. אך כמו הקרבן שצריך תחילה להקדיש בפה ודיבור כך קודם ק"ש תיקנו פסוקי דז' וברכה ק"ש, שע"י הסיפור והדיבור בהתבוננות שכל העולמות והמלאכים בטלים למקורם מקור לחחיים אוא"ס ב"ה עי"ז מעלה נפשו הבהמיות ששרשה מהמלאכים דפני שור להיות עולה בק"ש ותפי' לד' כעולה וזבח, וכמארז"ל כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מקריב עולה בלא מנחה זבח בלא נסכים, לכן תפילין^* כנגד תמידין וקרבנות תקנון. ועתה י"ל ענין הנדרים שאחר פרשת הקרבנות שכמו שע"י הקרבן מעלה נפש הבהמה גשמיות מחולין לקדושה כן ע"י הנדר עושה המאכל מחולין לקודש ומעלה אותו, כי עיקר כוונת אכילה להעלות שיהי' חיות שבמאכל עולה ונכלל בקדושה האלקות בתורה ותפילה, לכן אסור לאכול קודם התפילה כמ"ש לא תאכלו על הדם חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו עדיין קודם התפילה ואין לו כח להעלות המאכל. אך התפילה וברכות המזון אז מעלה את המאכל. אך אם ירא לנפול ופן אם יאכל לתאוות נפשו יתגשם מהמאכל כמו וישמן ישראל ויבעט שמנת עבית כסית, אז פורש מן המאכל כמא' נדרים סייג לפרישות ומעלה את המאכל ע"י שגובר שנברר זה יהי' כהקדש. אך עליות הקרבן הוא ע"י כהן איש החסד ימין מקרבת, ועז"נ אתהפכא מחשוכא לנהורא. אך הנודר הוא רק שמאל דוחה בבחי' אתכפי', וכד אתכפי' ס"א לתתא כו'. לכן נדרים שייך ליוהכ"פ שאומרים כל נדרי שאסור באכילה ושתיה ע"י תשובה תעניות. אך היתר נדרים ע"י החכם המתיר את הנדר הוא בבחי' אתהפכא, כמו הקרבן כיודע דנדרים הוא בבחי' בירור דאתכפי' והיתר נדרים בחכ' אתברירו בחי' אתהפכא מחשוכא לנהורא והוא כמו אכילת שבת שהוא כקרבן, וכמארז"ל פתח במזבח וסיים בשולחן כמ"ש וידבר אלי זה השולחן, כי בזמן שבהמ"ק קיים מזבח מכפר ועכשיו שולחן של אדם מכפר. ובפי' רש"י שמאריך בשולחנו ביותר להיות מאכיל לעניים ועי"ז מעלה אכילתו כקרבן ויותר למעלה כמ"ש כי חסד חפצתי ולא זבח, וכמבואר במד"ר על ריב"ז כו' וכמ"ש ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר א' אכילת מזבח וא' אכילת אדם. וגם מבואר בספרי הקבלה שיש ג"כ כוונת אכילה ככונת הקרבן. ועפ"י פשוט עליות המאכל הוא ע"י מאריך בשולחנו לזכות לעניים זהו בירור דחכ' וחסד, לכן היתר נדרים דוקא ע"י חכם דוקא. וזהו וידבר משה אל ראשי המטות דוקא זה הדבר איש כי ידור נדר לרמז בו להתר נדרים. אך מהו הלשון מטות ולא שבטים יובן עד"מ גשמי ששבטים נק' ענפי האילן כשהן מחוברין להאילן והשבט גידולו ראשו למעלה, והמטה כשהוא נפרד מן האילן ראשו למטה. כך למעלה כתי' כי האדם עץ השדה הוא מקור נשמות ישראל והאבות הן הן המרכבה ונק' גופא דאילנא, לכן אמרו השבטים ליעקב כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא כו', כי האבות הן בחי' יחו"ע בצלמנו בחי' זה, והשבטים הן בחי' כה כה יהי' זרעך כדמותינו יחו"ת וכגוונא דאינון מתייחדין לעילא באחד אתיחדת לתתא ברזא דאחד כמו ועד בחילופי אתוון דא' זהו ענין שבטים שהנשמות כשהן מחוברין בשרשן וראשם למעלה כנ"ל להיות נכללים ובטלים במקורן ושרשן, אך המטות הוא ענין ירידות נשמות למטה בגופם בחומרן הגשמי אף עשיתי אף הפסיק הענין וראשם למטה מטה בתכלית הירידה. אך לטכי ירידה זו לצורך עליה הוא שע"י ירידת הנשמה למטה יעלה למעלה יותר משרשה וכמ"ש במד"ר ע"פ חותמך ופתילך ומטך חותמך זו מל' פתילך זה סנהדרין ומטך זו משיח שנק' מטה עוזך כמ"ש עוד במד"ר ע"פ הנה מטתו שלשלמה א"ת מטתו אלא מטות שלשלמה מלך שהשלום שלו דהקב"ה שלום הוא המחבר שני הפכים כמו עושה שלום במרומיו במכאל שר של מים כו'. אך יש שלום בפמלי' של מעלה ושלום בפמשמ"ט הוא ענין התחברות הנשמות בגופם גשמיים שהם ההפוכים מן הקצה אל הקצה והתחברות הוא ע"י מלך שהשלום שלו שמחבר כל מיני הפכים זהו מטתו שלשלמה, ועז"נ אז יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי, והוא ע"י עוז דתו' ד' עוז לעמו יתן דוקא במטות שהוא לנשמות שבגופין, לכן המטה חזק יותר מן השבט, גם מטה לשון נטי' ורב חסד מטה כלפי חסד שע"י הנטי' דנפש הבה"מ ששרשם מפני שור ומשמאל שנכלל בימין דנפש האלקית ע"י התו' שמימינו אש דת למו עי"ז מאיר ע"ב חסד כמו אלקי' ברב חסדיך ענני, לכן בראשי המטות נאמר זה הדבר כמו המשיח שנק' מטה עוזך יהי' התכלות זה כמו יבא זה לקבל זאת מזה. והנה אלקינו זה קוינו לו זה הוי' קווינו לו ויושיענו לזה הוא וידבר משה שבחי' זה אל ראשי המטות דוקא לאמר זה הדבר אשר ציוה ה' איש כי ידור נדר להיות חכם מתיר את הנדר.