שיחה טז

472שיחה טז

ראש השנה

בימים האלה הנני להביע בזה איחולי לחתימה וגמח"ט, לו ולכל ב"ב שי".

ומענין יומיא האלין: כתב הרמב"ם (הל' קדה'"ח פ"ז ה"ז) ומפני מה אין קובעין בחשבון זה בימי אדו (ר'"ח תשרי). . עשו יום קביעה ויום דחי'. ולא פירש ,מה חטא אדיו שלא יהי' בו . . ומה זכה בגה"ז'' וכמו שהקשה בהשגות על אתר.

ויל דהנה יום א' דר"ה שהוא ר'"ח תשרי -- הוא דינא קשיא. ולכן נדחה מלהיות חל ביום א' משבעת ימי הבנין שהוא ספירת החסד, ביום ד' שהוא ספירת הנצח שהוא ג"כ מקו הימין. וכיון שא"א להיות שני ימי דחי' סמוכים לא נשאר ליום דחי' השלישי אלא

;>> לום וא'ו. ויותר נראה לי דיום וא"ו נדחה מפנִי דהיסוד יום וא"ו הוא המתקת הגבורות .,

וכמרומז במרז"ל (פסחים נד, א) מפני מה לא נאמר כי טוב בשני בשבת מפני שנברא בו אור של גיהנום . . חזר וכללו בששי. ויעוין הגהת מהרי"א חבר שם.

ובזה יובן עוד דיוק, דכיוון דבטח הי' לו להרמב'"ם טעם לדחיית אדיו דוקא, וכהערת הראבייד, למה לא פירשו.

ואם הטעם הוא כנ"ל מובן, וע"פ המבואר בספר השיחות (קיץ ה'ת"ש ע' 41) בשם הבעש"ט, שהרמב"ם הי' מקובל (עייייש בהערתי בזה), אבל נזהר שלא לגלות אפילו ברמיזא מפני שהי' סכנה בדבר בזמנו.

במענה על מכתבו ממחרת יוהכ"פ, וכיון שאין הזמן גרמא להאריך אבוא בקצרה:

א) מ'"ש במכתבו דהא דיום א' דר'"ה הוא דינא קשיא אינו בגדר מדות, שדוגמתן ז' ימי הבנין, תמהתי איך אפ'יל כך בשעה שהש"ס, הזהר, פע''ח, ספרי מוסר וכו' מלאים מזה שר"ה ובכלל עשי"ת הם ימי המשפט ויושב על כסא דין והעולם נידון וכו' וכו'. ובפעי"יח שער רה פ'"א-ב: וביום א' דר'"ה ננסר מרישא דז"א עד הת"ת שלו ועד בכלל ולהיות נוטלת ביום זה כל הנסירות הללו לכן הוי דינא קשיא . . כוונת הנסירה . . לתת דינין שבז"א אליי . . דינין דדוכרא תקיפין ברישא ולכן יום א' נקרא דינא קשיא. ועוד בכ"מ בסגנון זה.

473ב) מה שהביא ראי' לדבריו מהא שבר"ה הוא בנין המלכות, אדרבה מכאן ראי להיפך, וכידוע דבנין המלכות הוא מהגבו', אלא ששרשם מלמע' מעלה.

ג) הביא ראי' ממה שביום דינא קשיא הוא העלי' בפנימיות וביום דינא רפיא בבחיי חיצוניות. וכנראה ראיתו היא דא"ת דדינא הוא כפשוטו גבו', הרי איפכא מסתברא.

אבל ז'יל הפעי'ח שר"ה פ"ד: והענין כי ביום א' עדיין העולמות אין יכולים להכלל רק הפני' לבד ולכן הוא דינא קשיא, אך ביום ב' אז מתבסמין כל העולמות . . תחלה צריך לכלול פנימיות ואח'כ ביום ב' אז נכללים גם העולמות.

ד) מביא ראי' ממה שבר"ה נמשכת המל' ממקורה למע' מע', ואז נמשך אור חדש שעדיין לא הי' מעולם כו'.

אמת כן הוא אבל לא מפני זה דר"ה הוא דינא קשיא. ואדרבה כהג"ל נעשה ע"יי התקיעות שהם ממתיקין הדינים. (וגם הנ"ל נעשה ע'י גבורות דשם אלקים דוקא. יעוין לקו"ית דיה שוש אשיש תוך פ"ד. ויש ע'"ז משפט וכידוע בפי' משפט לאלקי יעקב, אלא דמשפט איהו רחמי דע"י התקיעות יושב על כסא רחמים).

ה) מקשה על דברי ממה שריה הראשון -- יום ברוא אדה"ר - הי' ביום וא"ו. הנה גם לולא מה שכתבתי צריך לתרץ זה, כי הרי בודאי הכלל לא אד"ו ראש יש לו טעם בנסתר, וכמו שאר עניני התורה, וא"כ איך איקלע רייה הראשון ביום וא"+.

ומה שנ'ל הוא, כי אף דגם ברה הראשון נאמר הל' דינא קשיא (פע'ח שם) בכ"ז אינו דומה לדינא קשיא דר''ה אשר משם ואילך: א) בברוא אדה"ר, היינו קודם החטא, היי מצב העולמות והספי' למעלה מכמו שהם עתה (לי"ת להאריז'"ל ס'"פ בראשית ופע'"ח שי השבת פכ"ג) ובמילא אין הדינים קשים כ"כ. ב) עוד הוכחה דאז לא היו הדינים קשים ב"כ, מהא דאז נעשו כל הענינים מצד כי חפץ חסד הוא ועתה יש דין ומשפט ובאתדליית תליא מילתא (ולכן אומרים שהוא רק זכרון ליום ראשון. לקויית דה והי' ביום ההוא יתקע ספ"א). וכיוז שעכ"פ גם ברה הא' דינים הם לכן לא חל רייה הראשון ביום א''ד שהם מקו הימין. אבל בהיות שאינם קשים (ואולי כדי להורות על חילוק דר"ה זה משלאחריו) חל ביום ואו שאינו מקו הימין אבל נוטה אליו.

ועוד בה שלישיי: הטעם שעתה אין חל ביום וא''ו, עפמ"ש במכתבי הא', הוא מפני שנכלל בו יום ב' בכי טוב מאד, אבל מה שנכלל יום ב' בכי טוב זה נעשה רק ע"י ואחרי בריאת האדם, מתאים לפשוטו של מקרא, ולכן אין טעם זה שייך בר"ה הראשוו.

ו) כתב לתרץ דברי הרמב"ם בקדהיח (פ'ז ה"ז) עפ מייש בתשב"ץ דמטעם ירקי ומתיא אין מספיק לדחות המועדים אבל די הוא לקבוע ימי הדחי' לאד'ו --

הנה אני לא עמדתי כלל במכתבי ע"יז שהרמב"ם לא נקט טעם השיס. כי אף שהתשב"ץ אינו תח"י אבל עד הניל מבואר בפי' הר'"ח ברה ובפי' היד על אתר (וכז מתרץ דברי הרמב"ם בס' בינה לעתים להרב גינזבורג, אף שלא זכר את התשב"ץ). ומה שכתבתי הוא רק העתקת השגת הראב"ד, דהרמב"ם מתחיל ,מפני מה אין קובעין . . באד"ו" וסו"ס לא פירש ,,מה חטא אדיו . . ומה זכה בגה'"ז" וע"ז אין לתרץ דסמך שיודעים 474הטעמים המפורשים בש"ס כי הוא היפך דרך הרמב"ם בכי"מ להביא דוקא המפורש בש"ס וכידוע בכללי הרמביים.

ועוד דא'כ ,לא נהג זה המחבר מנהג חכמים . . החל בשאלות וקושיות והניח הדבר בקושיא" (לי ההשגות תשובה פ"ה). משא'"כ לפמייש שהטעם הוא שלא רצה הרמב"ם לגלות אפילו ברמיזא מחכמת הקבלה מתורץ הנ"ל.

ובזה יש לתרץ גם השגת הראב"ד בהל' תשובה הנ"ל. כי גם שם שתק הרמב"ם מטעם זה.

ומדי דברי מכלל לא אדו ראש, אעיר אשר לדעת רה"ג הובא בפיי ר''ח (שבת קטיו, א: ועייג'כ סוכה מג, ב) הוא הללמ"מ! (ועיין בפי' היד שם בפי' הר"ח ברייה בשאלתות פ' ויקהל) פיי כלל זה ע'"ד הסוד -- בהגהות הרמ"ז סו"ס מבו"ש -- דפוס ירות" - ס' קע"ח.

6 כתב להעיר דבש"ס נמצא י"פ ,,גדולה תשובה"* ח' בגלוי וב' בסתר. וצ'ע בכוונתו כי ביומא (פו, א ושם) לבד, ע''פ גירסת הע"י נמצא יו"ד פעמים ולא ט'.

= == == ולהעיר מה שצעיק דבסוף ס' האשית-חכמה.מונה כל המאמרים-גדולה ,שבכל .-

הגמרא" שבתשובה ואינו מביא אלא ארבעה - וכן העתיק במדרש תלפיות - (ומהם א' שאינו בש'ס ,,שמקרבת את הרחוקים").

ח) בל' עשרת ימים שבין שכולל גם הגבולים** ראיתי להרב נאה בספרו ,שעורי תורה" מהדב"ת (ספר מיוחד במינו, וראוי לתשומת לב), ע' ריי (ממאמר רז"ל, ר'ה [ו, ב], אין בין עצרת לעצרת ואין בין רייה לרי"ה אלא ד' ימים, דכולל אחד מהגבולים).

בברכת חג שמח וכט"ס. (ממכתב ער"ס, תש"ח)

. . . ובמה דשאילנא קדמיכון*, כיון שבר"ה הוא עליית פנימיות החיות (עליית האורות, ספר המאמרים תש"ג ע' לח)-- עיין אגה"ק סימן יד -- ובשבת עליית חיצוניות החיות עליית הכלים -- עיין קו"א לתניא קנ"ז ע'יב -- הנה איך נמשך החיות בר"ה שחל להיות בשבת.

475הנה לכאורה יש קושיא מעין זו גם בכל שבת, שכיון שנעלה חיצוניות החיות, מפני מה אינו ניכר שינוי בעולם, ומובן התירוץ ע'ז מהשקו"ט שבין הצ"צ וזקנו אדמו"ר הזקן, שכותב הצ"צ שהעליי בשבת נעשה בפנימיות הכח שבמאכל ולפיכך אין ניכר מבחוץ לעין הרואה (ספר המצות להצ"צ מצות לא תבערו אש בסופה), שמזה מובן שעליית החיצוניות בשבת, הרי הוא הפנימיות שבחיצונ' שאינו ניכר לאדם הרואה לעינים כל שינוי, והיינו שהגשמי מקבל חיות ממקום שאין שם כל שינוי, במילא עדיז הוא ג"כ בר"ה שחל להיות בשבת.

נוסף ע"ז ידוע שיש כמה בחי' בפנימיות וכמה בחינות בחיצוניות (ע''ח ש'"א ענף ב', אגה"ק סכ"ט) ודא מוחא לדא ודא קליפה לדא, וכן יש ענינים כללים וענינים פרטים, אשר בזה מובן ג"כ מה שבימים טובים החלים באיזה יום בשבוע, הנה ישנו סדר היום הקשור בימי השבוע, וכמו שאומרים היום יום ראשון, יום שני בשבת, שכל יומא ויומא עביד עבידתי' דילי', דוקא, וביחד עם זה יש ג"כ הענינים הקשורים בימי היו"ט שזהו ענינים כללים השייכים לכל השנה, נוסף ע"ז יש ג'כ ענינים התלוים בימי החדש וכידוע בפי' השם ראש חדש שביום זה נמשך חיות כללי על כל החדש הנןמ]שך אח"כ לכל יום ויום כפי ענינו, וראה בספר נהר שלום שנדפס בסוף עץ חיים הוצאת ווארשא תרנ"א דף ליט ע'יג ד"יה ידוע מ"ש הרב וד'"ה הנה בכל יום, ועיין במקורים שנסמנים שם בהגהות וביאורים, שהאמור שם הוא ג"כ יסוד להנ"ל . . .

. . . ולסיים בהערה מענינא [דיומא]: בלקו"ת סד'"ה אתם נצבים מסיים ,כי שופר של רה של יעל פשוט כו' ופשוט דכל מאי דפשיט ליבי' טפי עדיף כו"'. והנה הוא היפך פס'ד* ששופר שרה הוא של אילים (ראה גם בלקו"ת דייה יו"ט שריה פי'ג שמפרש הענין דשופר של איל דוקא) וכפופים דכל כמה דכפיף שפיר טפי, אלא שלפיד רוב הפוסקים בדיעבד כשר בפשוט, ולהרמב"ם גם בדיעבד פסול. -- ולהעיר משל"ה סוף מס' רייה הביאור ע''ד המוסר.

ואולי יש ליישב ואכ"מ כי לא באתי כאן אלא להעיר.

476. . ב) מ"ש בענין התרת נדרים שכמדומה לו שצ"ל ג"כ יה''ר מלפניך וכותב שכן נוהגים.

ג) בענין מקריא התקיעות, שרוצה להסביר זה שאינו אלא מורה באצבע שהוא רק בשעה שהאדמו"ר היי בעצמו התוקע.

הנה בטח ידוע לו שבשנים הקודמות, הנה כמה וכמה שגים של אדמו"ר מוהרש"ב לא הי' האדמו"ר התוקע כ"א המקריא וכן בשנים האחרונות של כ'"ק מו"ח אדמו"ר, ולא היו מקריאים אלא באצבע אבל לא בדיבור . . .

. . . ומשכ על מה קאי* בכולם יהיו מותרים למנהגנו - ייל שהוא אדלמטה מיניי: אין כאן לא כו'.

ענטפער: וועגען דאַרוף איז שוין פיל געשריבען געוואָרען (ספר מנחת אלעזר - געדרוקט אין מונקאָטש תרס"ב -- חלק א, סימן ע'ה, אוז חלק ב' צום סוף. ספר קצה 477במענה על מכתבו בו כותב אשר זה כעשרים וחמש שנה שהנהו בעל קורא בעל תוקע ושייץ לשחרית בר"ה ויוהכ'"'פ, וכיון אשר בשנה זו זהו בתוך ייב חדש לפטירתו אמו עייה, שואל דעתי אם יעבור לפני התיבה.

בטח ידוע לו מהוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר, להעובר לפני התיבה בר"ה ויוהכ"פ לעבור על פירוש המלות לכה"פ כפשוטו הן של התפלה והן של הפיוטים בימים שלפניהם.

478- == = צריך עיון אם אמיתי הוא; כי-אסור לחבול בעצמו. וידוע שכמה ענינים בשלשלת הקבלה- == ---.

. . . בענין שאלתו שמתפלל הוא בקביעות במנין ששם מתפללים בנוסח שלנו וחושש הוא על התקיעות אם ידקדקו בכל האפשרי בהם.

הנה מרזיל כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו ולכן לא נראה לי מה שרוצה לשנות המקום הגשמי ובפרט ששם משונה הנוסח מאשר הוא מתפלל, וגם ע''פ נגלה אינו כדאי כ"כ בימים הנוראים כיון שהש"ץ אומר פיוטים באמצע ברכות ק"ש ולדידן לא קיימא לן כן מפני ההפסק בהברכה, ולמה לו לכנוס בהצבור וזה יהי' הש"ץ שלו כיון שעד עתה לא הי' סבירא לי' הפסק הזה. ולדידי הרי יש בזה עוד ענין אם יתפלל בביהכ"נ דעד עתה, שכיון שיש לו איזה חשש באופן התקיעות יכול באַוואָרענען דאָס ובמילא יהיי ממזכי הרבים. והשיי"ת יברכו בבריאות הנכונה - (כיון שחושש הוא לפייד בענין הקול וימי תק"ש ממשמשים ובאים הרי כדאי שילמוד בדרושי ר'"ה ובפרט באותם אשר בסידור ובס' עטרת ראש ששם מדובר ע"ד הקול מקורו ואופן התפשטותו, וכשישלים ידיעותיו בזה ברוחניות הענין בטח ימלא השי"ת ענינם בזה בגשמיות הענינים. מובן שציל אחיזה גם בדרכי הטבע והוא ע'"י שישמור הוראות הרופא) . . .

479מה שלא כתבתי בתוכן הברכה* פרטים. מלבד שיש בזה ענין שצריך אדם לאמר בלשון רבו, הנה מובן הוא ג'כ ע''פ נגלה דתורה, ובפשטות -- ובהקדם המובא בטיז ומגן אברהם והובא לפסק הלכה בשו"ע רבנו הזקן סימן תקפ"ב סעיף ז' אשר בימים האלו צריך לדקדק ולהזהר בלשונו. והנה אם כפי השערת כת"ר, הייתי מפרט במכתבי נוסף על נוסח הברכה הכללית, ג''כ ענין פרטי, אף כי אחד ומיוחד, הנה הי' בזה כלל ופרט בענין אחד וקרובים זל"ז, ובהתאם לדרז"ל על כלל ופרט, הרי היי אז כלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט, או פרט וכלל אשר י"א שיש לדורשו במיעט וריבה וממעט עניז, או כלל ופרט וכלל או פרט וכלל ופרט שאי אתה דן אלא כעין הפרט (עיין נזיר לייה ע"ב) אשר כל הסוגים הנ"ל ממעטים הם בתוכן הברכה, מכשהיא אמורה בכללות בלי כל פרטיות ומיעוט. וכנ'"ל, תמיהני על שחשדני במה שלכאורה לא הי' צ''יל אצלו מקום לחשד כזה עלי . ..

מאשר הנני בזה קבלת מכתבו ממחרת יום הכיפורים תשי"ג. ואף שאין הזמן גרמא כלל לאריכות, בכ"ז באתי בהערה, במה שהעיר מענין הברכות, שהברכות המפרטות יותר חשובות יותר. אבל לפי עני"ד אינו שייך לנידון דידן, והוא מובן על פי החילוק שבין ברכת הנהנין וההודאה, שאם אינו מודה אלא על המעלה הכללית המשותפת שיש לכמה ענינים ולא גם על המעלה המיוחדת שבדבר זה בפרט, הרי אינו מכיר בטובתו של הקב"ה כדבעי. ולכן ברכה המפורטת יותר חשובה יותר, כי בזה מראה לדעת שמכיר הוא בהסגולה המיוחדת שבמין זה מהסוג הכללי. מה שאין כן בענין ברכת תפלה, ברכה מלשון המשכה, כמו ברכת השנה וכו', הרי אם ממשיכים את הכלל כולו, הכולל בתוכו כל הפרטים, יש בכלל מאתים מנה.

החילוק דברכת הנהנין לברכות התפלה וכו' על פי חסידות מבואר בביאורי הזוהר* חלק ה' ר"פ עקב.

480א) מה שציינתי לביאורי הזהר פ' עקב, הרי מראש לא היתה כוונתי בזה שגם שם מבואר בדיוק הענין שעליו נדבר בחילוף מכתבינו, אלא, נהגתי כמנהגי מאז, שכשמוצא הנני ענין בנגלה -- לחטוף, בהזדמנות זו, ולחפש ביאור הענין בתורת החסידות, וכן לאידך גיסא כשלומדים ביאור ענין בתורת החסידות לחפש דוגמתו בתורת הנגלה, אף אם הביאור הוא באופן אחר, אבל אחרי העיון הנה נוסף ע"ז, הרי כיון שבביאורי הזהר הנ"ל מבואר הענין דברכת הנהנין, הרי בודאי שגם ע"י ביאור זה יש למצוא הארה נוספת בהנוגע לתוכן דמכתבינו. ויעוין שם בכ"מ ובפרט בסוף ד'"ה ה' דא רזא דאמצעיתא, וז'ל: וזהו פי' ברוך אתה ה' כו' כדי שיהי' העלאה דהיינו פרי עץ הגשמי יוכלל במאמר עץ עושה פרי כו' וזהו פי' בורא פרי העץ וכיו"ב בכל ברכת הנהנין וד'"ל, עכייל. שמזה מובן שאם מברך ברכה כללית הרי נכלל במאמר הכללי הקודם למאמר הפרטי דמין זה, משא'"כ כשעושה ברכה מיוחדת הרי נכלל גם במאמר המיוחד למין זה, אם שנאמר בפירוש, וכמו בברכת פרי העץ המובא בביאורי הזהר, או במאמר שבא בחילופים ותמורות, וכמו שנתבאר בשער היחוד לרבינו הזקן פא וסוף פי"ב.

ב) בקיצור יש לבאר הדבר גם בנוסח אחר, והוא: כמו שברכת המשכה כללית מעלתה על ברכה פרטית מפני שנוסף על פרט זה כוללת בתוכה עוד פרטים, הנה זה הנימוק גופא הוא ג"כ בזה דבברכת הנהנין יש לאמר ברכה מיוחדת למין זה דוקא, כי אז הרי נוסף על ההודאה על מעלות הסוג, וכמו סוג הצומח, נוספת עוד הודאה על מעלות שבמין זה דזה הסוג, וכמו פה"ע. והוא בדוגמת ענין דכולל ומוסיף שבש"ס, וק"ל.

ג) ולולא דמסתפינא הייתי מוסיף עוד טעם במה שנהגו לאמר ברה נוסח ברכה כללית -- מפני שענין ר'"ה הוא הכלל של השנה.

ד) מעיר במכתבו מרש"י לדברים ליג כי"ט, שמפירושו מוכח דגם בברכת המשכה יש בפרט מה שאין בכלל, ולא הבנתי כוונתו, כי הרי לשון רשיי הוא ,לאחר שפרט להם הברכות אמר להם מה לי לפרוט לכם, כלל דבר הכל שלכם". וא''כ לכאורה, משמע להיפך.

נשען על דברי כת"ר מאז, שאפשר לשלוח לו מכל המתפרסם, ואדרבה, הנה מוסג'"פ קטע מהמדובר בהתוועדות דשמחי'ית העבר, והשייכות לענינים הנ'"ל הוא, אשר בהפצת ת"ת ויר"ש יש נמנעים או מייעצים להמנע מהלימוד דמאור שבתורה זוהי פנימיות התורה, מפני שברצונם ללכת מן הקל אל הכבד, למלא כרסם בש"ס ופוסקים ואח"כ כו'. אבל ידוע הוא בכ"מ בדאייח, אשר עומק רום ועומק תחת הם זלע"ז, וכמו שהירידה לבירא עמיקתא הנה היא דוקא ביכולתו של זה שהי' באיגרא רמא, וגם אח'"כ העלי' גם למעלה מהאיגרא רמא הוא דוקא ע"י ירידה לבירא עמיקתא, וכידוע החילוק מירידת המלאכים למטה ונפילתם עיייז וירידת הנשמות למטה אשר דוקא עי"ז מגיעים לאשתאבא בגופא דמלכא, ועד"ז הוא בלימוד התורה גופא - כדי לבוא ללימוד בחביבות (נדרים פא, א) וקיום המצות בדיוק גם בפרטים ופרטי פרטים, הרי (בימינו אלה בפרט) בא זה דוקא ע"י קישור בפנימיות התורה (להעיר מתניא פ"ד: ובלעדה אין להם 481ב'"ה, בין כסא לעשור תשייה

שלום וברכה! במענה על ברכתם לשנה הבעיל. כל המברך יתברך מאדון עולם, וכהבטחתו (בראשית יב, ג) ואברכה מברכיך.

- יעויין ברכות (נה, א) ונפסק בטושו"ע ושו"ע אדה"ז או"ח ס' ר"א ס'ג דקאי על כאו"א מזרע אברהם -

ויל דברכה לחבירו הוא ענין של גמייח.

והנה ארזייל (סוטה יד, א) תורה תחלתה גמי"ח (הלביש ערומים, רש"י) וסופה גמ'"'ח כו' דכתיב ויקבור אותו בגיא.

ותורה היא ל' הוראה, שמלמדת אותנו דעת א) שלעולם אל יתיאש, כי אין לך דבר העומד בפני התשובה כי רב חסד הוא ומרבה לסלוח ב) שגם צדיקים גמורים אין מבקשים אלא במתנת חנם (ספרי ודב''ר ר'פ ואתחנן).

והראי' היא מהנ"ל, כי הן בתכלית הירידה, שהיו אדם ואשתו ערומים, ופירז'ל (בייר פי'"ט) ערומים הם אפילו מצוה אחת שהיתה בידן נתערטלו הימנה, והקב"ה מלביש גם ערומים כאלו באתדל"ע, בתורת גמ'"ח, אשר גדולה גמ''ח יותר מן הצדקה (סוכה מט, [ב) כי היא הפלגת הטוב (מו"נ ח'יג רפנ"ג, הובא בדרך אמונה להצ"צ עה"פ ויעש ד"א לאדם סק"א -- הוא דף סז, ב -- ועייייש) וגם בתכלית העלי' שאפשר להיות שזה הי' במרעי"ה (עיין ח"פ להרמבים פ"ז) כי נון שע'יב נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה חסר אחד, וגדולים צדיקים במיתתן, שבמותו השיג גם שער הנון ועזינ לא ידע איש את קבורתו (יעויין בארוכה בלקו"ת רד'"ה מעט תוס' ביאור על ענין וספרתם, ונסמן במכתבי ל,,החבר" שבועות תשג'"ה*) אבל גם זה הי' גמי"ח ואתעדל"ע שלמעלה גם מאתדל"ע 482שבאתדל"ת, של הקב"ה (עייייש בלקויית ,א"א לנו להמשיך כו' שזה נמשך אח'"כ מלמעלה בתורת מתנה"), שהוא נתעסק בו וכמשינ ויקבור אותו, ומסיים במשנה (סוטה ט, ב): לא על משה בלבד אמרו אלא על כל הצדיקים שנאמר והלך לפניך צדקך וכבוד ד' יאספך,

ויל בדא''פ שבפרט הוא בצדיקים שהיו בגולה אחר גולה* וע"פ מרז"ל (ב'"ר סיפ מד) שבירר אברהם מלכיות, וק"ל.

והנה בהנ"ל הוא בנפש בכלל, ובפרט בשנה, הנה ענין הלביש ערומים הי' בר"ה - ביום בריאת האדם -- כי כל שנה היא רשה בתחילתה (עיין רה טז, ב וברש"י שם) ואין לנו אלא לבקש תחנונים: לא במעשים כו' ערומים נותרנו כו' ואז הבטחנו שיעשה לנו הקב"ה כתנות עור מן משך חויא דאשלח מיני' (ת'יי בראשית ג, כא) שמפשיט ק"נ מן גקה"ט וחוזרת לקדושה ואז נעשה מזה לבושין דיקר (דרך אמונה שם סקי"ב) ועולין מדרגא לדרגא עד הח'ס, שאז הוא בחי' חפץ חסד שלמעלה גם מצדקה ורחמים כי הוא גם לעשירים כנ"ל במס' סוכה (לקו'ית ס"פ דברים), ותכלית העלי' בשמעיצ שאז קורין ויעל משה אל הר נבו נון בו, סופה גמ"ח, כי אז הוא פר אחד גו' יהיו לך לבדך ואין

בברכת חתימה וגמח"ט לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה.

ב כ 483אמר כ"ק מו'ח אדמו"ר שליט'א בי"ג אלול דהאי שתא: מוחין איז אַ צוליב, מוחין צוליב עבודה בפועל, האָלט האַָבען א איש פשוט.

484תק"ש קול פשוט דוקא בלי ציור אותיות. וגם בזה לא התקיעה היא עיקר המצוה, שלזה צריך להיות עכ"פ בקי, אלא השמיעה שבעבודה הוא ענין הקב'יע וכמשיינ הלוא שמוע מזבח טוב גו'. וגם הקב"ע היא פשוטה וכללית ולא פרטית, וכידוע שזהו החילוק בין קבי'ע דרייה וכל השנה. וכמשניית בדייה שופר של רייה ה'תשיב ועוד.

ולימים האלו מראש השנה ל,ראש השנה" היינו יוהכ"פ, שגם הוא נק' ראש השנה כמ"ש בתוספות נדרים כג, ב (ועיין בס' חסידים מ' רנ'"ח ובלקו"ת בד'ה והי' ביום ההוא יתקע וסד"ה יחיינו מיומים) כמה רמזים עמוקים יש בהם, ואחד מהם:

כל החי -- ישראל נקראו חיים -- ישים אל לבו, אשר צוונו הקב'"ה לעשות ולחוג ראש השנה לא ביום הראשון למעשה בראשית אשר אז נבראו השמים והארץ וכל תולדותיהם (ב'"ר פ'א, ועיין תוד'"ה זאת חגיגה יב, ב) גם לא ביום השביעי לבריאה אשר ביום הזה בחר ה' לקדשו מכל הימים -- ברם ויצוונו ד' לעשות ראש השנה דוקא ביום ברוא אלקים אדם, יצור אשר תיכף ביום בריאתו אמר והכריז לכל הברואים: ד' מלך גאות לבש גו' בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ד' עושנו, וכספור רזל (פדר"א פי'א, זח'א רכא, ב) וע'י ההכרזה המשיך זה בהם אדה"ר והעלם למדריי הכרת ד' מלך גאות לבש גו'.

וזהו ג"כ מעין ענין השחיטה (אלא שפעולה הנל נעשית באופן אחר) כי אין ושחט אלא ומשך (חולין ל, ב) שמעתיקו למק'א לגמרי, והוא ע'"י נטילת נשמתו (עיין שבת עה, א) חיותו און זיין קאַך ממקום שהי' ע'"ע,

ואז יכול ליהפך לדם ובשר האדם, אדמה לעליון, אדה"ע, ואין הזמן גרמא להאריך. המסיים באיווי כוח"ט לו ולכל החבורה שיי בגו"ר.

485מאשר אני בתודה את קבלת מברק הברכה מכמ"ע וכל המברך יתברך בכל הצריך לו בגשמיות וברוחניות.

אף שבפרטות שונים הם התפקידים המוטלים על שרים, חיילים והעם כולו, אבל בעת הכתרת המלך הצד השוה בכולם הוא, אשר כולם מקבלים הם עליהם עול מלכות ועל ידי זה מתקשרים העם והמלך ביחס המלכות, אף שבעצם אין כל ערך ביניהם, וביחוד בנדו'"ד בענין ראש השנה, שאז אומר הקב'"ה לעמו [ת]מליכוני עליכם.

וכמו שהגוף בריא הוא, רק אם הקישור שלו עם הראש בשלימות הוא - כך השנה ,בריאה" רק כאשר הקישור שלה עם ראשה בריא.

ז. א. אשר ההחלטות שמקבלים ע"ע ברה מתוך קבלת עול אף שאין השכל מסכים, מביאים אותן לפועל במשך השנה.

ומעלת חסיד בזה הוא -- חסיד מאיזה סוג שיהי': פולני, חבד"י, מגאליצי' וכו' - שגם ענין של קבלת עול עושה הוא בשמחה, ובמילא העבודה נעשית בשלימותה.

בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.

עשרת ימי תשובה

, . במענה על שאלתו לענין אמירת הקהל זכרנו כו' ובספר בעת חזרת השייץ.