שיחה ד

322שיחה ד

בהעלותן

ב"ה, לייג בעומר ה'תשמיה ברוקלין, 1. י.

323.. . בפרשת השבוע עה"פ ויעש כן אהרן ארז"ל והובא בפירש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. וביאר בלקו"ת להאריז'ל מה שדוקא כאן הודיע הכתוב שלא שינה, מפני שלכאורה יש כאן שינוי, כי משה נצטווה: אל מול פני המנורה יאירו זי הנרות, היינו, תיכף בהתחלת ההדלקה, ובאהרן כתיב אל מול פני המנורה העלה נרותי', היינו לאחר שכבר עלה הלהב, ולכ[ן] מבאר שלא שינה ותיכף מתחלת ההדלקה הי' אל מול פה"מ. אלא שהוסיף שגם לאחר שעלה הלהב הי" ג"כ כז. והוספה זו לשבח היא. ע"כ תוכן דבריו.

ויייל הביאור ע"פ דא"ח: דבתחלת העבודה (לית פולחנא כפולחנא דרחימותא. כהן איש החסד והאהבה) בנקל עדיין לכוון שיהי' אל מול פה"מ, אמתית כוונת המצווה, משא"כ כשעולה הלהב, תוקף הרצוא ומוצא כמה סברות ואופנים במה לבטא את הרצוא, הרי סוף סוף יכול גם להחטיא את הכוונה, ולדמות שזהו רצון המצווה ולא סברת עצמו. ולכן צריך זהירות וקבלת עול יתרה. וזהו שבחו של אהרן, הממשיך אהבה רבה בנש"י, ובאופן כזה שלא ישנה.

מה שהעיר במה שפרש"י (סנה' יז, א; ד"ה מי) שאלדד ומידד לא משום ענוה לא יצאו האהלה, אלא מיראתם שלא יעלה בידם חלק, שהוא היפך פירושו עה"ת (במדבר יא, כז).

324א) הנה רש"י בפי' עה"ת הביא דעת הספרי שהוא כדעת ר"ש בגמרא, ופליגי על הת"ק, אשר את דבריו מפרש בד"ה מי הנ"ל. וראה בהוספה לפרש"י, הנדפס בעין יעקב סנה' שם, דמוכח כנ"ל. (ראה ביל"ש במקומו עוד דעה שלא הי' כלל קלפי ולקחו מכל שבט ששה ומשבט לוי ארבעה ומונאם בשמותיהם).

ב) מנ"ל לרש"י לפרש כן דברי ת"ק? פי' זה מוכרח הוא, כי הת"ק אומר דבקלפי נשארו, היינו שלא השתתפו אלדד ומידד כלל בקלפי ולא הלכו לקחת הפתקאות. וא'כ א'ת שהוא מפני שאמרו אין אנו ראויין לאותה גדולה, והרי מה' משפט הגורל, א"כ היו צ"ל בטוחין שיעלה בידם חלק ולמה לא השתתפו בקלפי? וע"כ צ"ל שאדרבה נשארו בקלפי מפני שלפי דעתם יעלה בידם חלק. וק"ל.

ג) מנ'"ל לת"ק לפרש כוונת אלדד ומידד שהיא לא מפני ענוה, אלא אדרבה כו'?

ייל דלא ניחא לי' לומר דעלה בידם זקן ואעפ'"כ נשארו במחנה מפני ענוה, דכיון דכבר נקבעו מלמעלה לנבואה לא הי' להם להמנע מזה.

ועפ"ז פלוגתת ת"ק ור"ש היא מעין הפלוגתא בברכות תמ סע'א) א אם ם נענש מ משה

או ייל דאפילו למ"ד טוב עשה משה, הוא דוקא מפני ששם היתה ראית פנים שא"א בשום נביא (כ"א במשה. עיי"ש בחדא"ג מהרש"א) אבל באלדד ומידד שהיתה האצלת רוח ממשה על ע' זקנים, לכ"ע אין להם להמנע מקבלת נבואה זו, אם נבחרו כבר לזה מן השמים. וזהו טעמי' דת"ק. ור"ש ט"ל דע' זקנים אלו הי' להם ג"כ לדון ולהורות ולנהוג שררה בישראל ולכן נשתמטו. (בשו"ת לחמי תודה סט"ז הביא דלהזוהר ע' זקנים אלו לא היו במקום זקנים דס"פ משפטים לדון כיא רק להשראת

השכינה). ויש להאריך בכ"ז ואכ"מ. (ממכתב פורים קטן, תעש"ח)

במענה על הערתו . . במה שכתוב בדעת זקנים על התורה, בהעלותך י"א כ"ז בתוס' הרא"ש: אלדד ומידד אחי משה היו אלא שכשניתנה תורה ונאסרו כל העריות פירשו כולם וכו' וגם עמרם אבי משה פירש מיוכבד דודתו שהיתה אשתו ונשא אחרת ותלד לו את אלדד ומידד וכו', אשר איך אפשרי הדבר, כיון שבחירת הזקנים המסופר בפ' בהעלותך הי' בסמיכות למתן תורה, ואלדד ומידד מתנבאים אז במחנה.

וכוונת הרא"ש הוא אשר פרישת עמרם מיוכבד היתה מטעם האמור אבל לא בזמן האמור, והרי עמרם נביא היי, וכשנודע לו מאיסור האמור פירש מיוכבד. ומפורש הדבר יותר בספר תולדות יצחק לר' יצחק קארו בפ' בהעלותך, וזיל (הובא 325במילואים בתורה שלמה פ' שמות) שידע עמרם ממשה איסור עריות שעתידה תורה לאוסרם ופירש מיוכבד דודתו ולקח אשה אחרת ...

... במש"כ אם מותר לתלמיד להזכיר רבו בשמו בצירוף תואר כבוד - מבוארים הפרטים והדעות בזה בשו"ע יו"ד סרמ"ב סט"ו ונ"כ.

-- והנה ידוע מנהג החסידים בנוגע לאדמו"רים -- שמחמירים בזה ואפילו שלא בפניו. לכאורה כהנ"ל התירו זה בפשיטות. -- אבל ייל יסוד למנהג ותיקין זה, ועוד י"ל -- שאינה חומרא בלבד, ע"פ מש"כ שם סעיף טז דהקפידה שלא יה" ,כדרך שאר העם". ואם ינהג באדמו"רו ע"פ היתר הנ"ל ,,כדרך שאר" רבותיו ה"ז בסוג הנאסר בסעיף טז. ומאי נפק"מ אם זהו בשאילת שלום או באמירה וכתיבה.

ומשינ אדני משה גו' אבא חלפתא וכיו"ב שזהו יסוד ההיתר דסעיף טו -- הרי בכהנ"ל לא קרא יהושע לשום איש בשם אדני, ר"י לא קרא לשום אדם בצירוף התואר אבא. ופשוט. ואכ"מ. והארכתי במק"א.

.. . מה שכותב בהנמצא בשל"ה שענין האשה כושית שלקח משה זהו תלמוד בבלי, במחשכים הושיבני, ומעיר למה דוקא תלמוד בבלי ולא ירושלמי. -- וכנראה כוונתו להנמצא בשל"ה בהקדמתו בחלק בית חכמה (ט"ז ע'ב) ובמס' שבועות (קצ"ז עב ואילך). ועל פי המובן שם, הדיוק בזה הוא תורה שבעל פה ולא תורה שבכתב, שזה בא בעיקר למעט (ולא תלמוד ירושלמי), ועיקר תורה שבעל פה הוא תלמוד בבלי, שבו רבו השקו"ט והפלפולים. ובו מודגש יותר החילוק שבין תורה שבע"פ לתורה שבכתב, שבתורה שבע"פ נוספים כמה ביאורים וכו', אשר גם זה הוא ביותר יבתלמוד בבלי ולא בירושלמי (ונתבאר בארוכה, על פי תורת החסידות, בשערי אורה לאדמו"ר האמצעי סד"ה בכ"ה בכסלו, ובהמשך ראש השנה תרסיו).

ויש להעיר ג"כ, ועי"ז יומתק ביותר שייכות דמשה לתלמוד בבלי בפרט, עפ"י החילוק הנ"ל שבין תלמוד בבלי לירושלמי, שבהבבלי רבו הקושיות הפלפול והסתירות וכו' משא"כ בהירושלמי שתיכף באים לנקודת הענין, והוא על פי מרזיל (נדרים דל"ח ע"א) אשר פלפולה של תורה ניתן בדוקא למשה רבינו...