שיחה ב

299שיחה ב

חג השבועות

בשל"ה ריש מס' שבועות ד"ה חייב אדם לשמוח מביא מהס' תולעת יעקב וזיל: בא הקרבן ביום זה (שבועות) חמץ ומצה, חמץ כנגד הגוף ומצה כנגד הנפש, והחמץ והמצה קריבים יחד על גבי המזבח, גם הנפש והגוף יתענגו יחד בעדון העולם ההוא (שאחר התחי), שהוא זיו השכינה, כמו שמצינו למשה ואליהו, עכ"ל. -- והוא ע"פ מ"ש בזהר (ח"ב קפג, ב) דביומא דשבועות ... מקרבין חמץ לאתוקדא על מדבחא ומקרבין תרין נהמין אחרנין כחדא וחמץ אתוקדא בינייהו בנורא דמדבחא ולא יכול לשלטאה ולנזקא לון לישראל כו'.

והדבר פלא שהרי שתי הלחם דשבועות נאכלים לכהנים ואין בהם למזבח, וכדאיתא במשנה מנחות (עד, ב). ולא עוד אלא שהמעלה מהם ע"ג המזבח עובר בלא תעשה (מנחות גז, ב). ומצוה לתרץ.

תשובה. לפי גירסא הנ"ל בזוהר יש להוסיף עוד קושיא על קושיתו, והיא:

מלשון הזוהר משמע דמלבד החמץ מקריבין עוד שתי לחם, והחמץ נשרף עמהם -- בה בשעה אשר שתה"ל הם הם חמץ הקרב בשבועות ואין חמץ אחר קרב אז,

והנה כבר עמדו קמאי על מאמר הזוהר זה. ראה: שער הגלגולים בסופו (הובא בהגהות הנדפסות על גליון הזוהר), מקדש מלך, אור החמה, מטפחת ספרים, הגהות החיד"א שעל גליון הזוהר ועוד.

ובמקדש מלך תירץ אשר מ"ש בזוהר דחמץ אתוקדא על מדבחא, הכונה היא על יצר הרע הנקרא חמץ, שעל ידי הנפת שתי הלחם כו' הי' נשרף כו' וזיש ומקריבין שתי נהמין אחרנין כו' שמע מינה שחמץ אתוקדא כו' לא קאי על שתה"ל. -- אבל החיד"א לא נראה לו תירוץ זה וכתב ע"ז ,במק"מ ישב ודרש רמזים". -- (לכאורה, לפי המק"מ, צ"ע תיבות אחרנין, כיוז דחמץ שלפני זה אינו לחם כי אם יצה"ר).

ובשער הגלגולים הביא גירסא אחרת בזוהר שאין בה לא תיבת אחרנין ואף לא תיבת בינייהו. וסרה קושיא השני'. וקושיא הא' קס"ד שם לתרץ דמיירי בשתה"ל הבאות בפני עצמן, כגון, דאבדו הכבשים, דאז נשרפות כנזכר ברמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ח -- אבל דחה ישוב זה כי דוחק להעמיד מאמר הזוהר באבדו הכבשים, כיון דבדברי הפסוק עצמו מדבר -- ונשאר בצ"ע.

300- (ולכאורה גם בלאו הכי א"א לומר דהזוהר קאי בשתה"ל הנשרפות, דהא שריפת שתה"ל אלו היא בבית השריפה ובזוהר קאמר דאתוקד על מדבחא. וי"ל דעדיפא מינה משני בש' הגלגולים) --

ולפענ"ד אפ"ל בלשון הזוהר דאתוקד על מדבחא, שהוא ממש ע"ד מ"ש במנחות (נז, ב) דשתי הלחם יש מהם לאשים, עד שיש בהם חיוב דכל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו,

ואף ששתה"ל עצמן אין קריבין ע"ג המזבח וכנ"ל, הרי חלבי כבשי עצרת הבאים עמהן ובגינם כגוף שתה"ל נחשבים וכמ"ש שם בפירש"י, ולכן ג"כ דין שיריים על שתה"ל.

ונמצא חלוק שבועות מכל השנה כולה, דבכל השנה כל המנחות באות מצה וגם שירי המנחות אסרה תורה להחמיץ (מנחות פ"ה משנה א-ב) משא"כ בחה"ש דשתה"ל חמץ דוקא תאפינה וחלבי הכבשים, דכגוף שתי לחמי חמץ דמי, אתו

ואינה קושיא, דשאני לחמי תודה דאין שם קרבן מנחה עליהם, משא"כ שתה"ל (מנחות מו, ב ותוד"ה כל שם נב, ב). עוד זאת, והוא העיקר, דכבשים הבאים עם שתה"ל כגופם דמו וכנ"ל, ואמרינן נמי שאין הכבשים באים אלא בגין לחם (הוריות יג, א).

ובפרט לדעת ר' עקיבא (מנחות מה, ב) -- וכך פסק הרמב"ם (הלי תו"מ פ"ח הט"ו) -- דלחם מעכב את הכבשים (ועיין במנחת חינוך מצוה שז, דר"ל דהא דהוריות מכריח דעת רע"ק).

ולכן כשנשרפין חלבי הכבשים, ה"ז כאלו נשרף משתה"ל ע"ג המזבח, וכניל דחשיבי שתה"ל יש מהן לאשים -- מה שאין כל זה בתודה.

ויש להעיר ג"כ ממנחות (טו, א) תודה כו' דלא הוזקקו זה לזה (תודה ולחמה) בתנופה אבל כבשים דהוזקקו זל"ז (עם שת"ה) כו'; ומתוד"ה לא (מנחות עח, ב) דתנופה דשתה"ל כעין הקרבתה אבל הכא (בתודה ולחמה) בשחיטה דלמיקדש לחם בעלמא אתי כו'.

ובחילוק זה שבין שתה"ל ולחמי תודה יובנו ג"כ דברי הרמב"ן בפירושו עהיית (ויקרא ז, יד) שכתב וז"ל: ואני תמה כשהוציא הכתוב מלאו השאור קרבן ראשית 301תקריבו למה לא אמר ג"כ וקרבן תודה. וזו אינה שאלה כי הכתוב אמר ועל המזבח לא יעלו לריח ניחוח ולחם התודה אין ממנו למזבח כלום כו' ואע"פ שאמר בלחם הפנים שעובר עליו בחימוצו מפני שהלבונה שעליו שהיא ללחם לאזכרה אשה לד' אבל לחם התודה אין ממנו למזבח כלום עכ"ל. -- ולכאורה הוא ממש כמ"ש בזוהר הנ"ל. וכבר הקשה הטור עה"ת על הרמב"ן דהא שתה"ל אין מהם למזבח כלום, ושתה"ל ולחמי תודה בשניהם זבח בא עמם, ומאי שנא הא מהא.

- ובס' עיטור ספרים שעל הס' מטפחת ספרים ר"ל שהזוהר והרמב"ן ס"ל דשתה"ל קריבים ע"ג המזבח, והוא תמוה, כמובן -

אבל כפי מה שנת"ל סרה תמיהת הטור על הרמב"ן.

והנה לשלימות הענין עלינו לבאר עוד שאלה אחת, והיא: הן אמת אשר ע"פ הנ"ל מתורץ לשון הזוהר והתולעת יעקב בשריפת שתי הלחם, שאיז כונתם אלא על הכבשים דכגוף שתה"ל דמו. אבל עדיין אין הענין מיושב כלל: כיון אשר ע"פ פירוש התולע"י (ועד"ז יש לפרש גם כונת הזוהר) הקרבת החמץ בשבועות מרמז על זה שבעולם התחי' גם הגוף, כמו הנשמה, יתענג מזיו השכינה, אם כן הי' צ"ל דין שתה"ל שיקרב מגופן ממש ע"ג המזבת, וכמו שמנחת המצה הבאה בשבועות - והרומזת על הנשמה -- מגופה ממש קרב ע"ג המזבח.

ולתרץ זה ילה"ק ביאור קצת ביחס הנשמה והגוף.

דהנה תכלית בריאת האדם, שהוא תכלית הבריאה כולה, הוא לעבוד את ד', וכמרזיל (משנה סוף קדושין) אני נבראתי לשמש את קוני, והיינו ע"י קיום התומ"צ, וכדרשת רז"ל (ע"ז ג, א) על הפסוק אם לא בריתי יומם ולילה (תורה) חוקות שמים וארץ לא שמתי. וזה אי אפשר ע"י הנשמה כמו שהיא למעלה, אלא דוקא כשירדה

* ונתלבשה בגוף, שלכן לא ניתנה התורה למלאכי השרת אלא לבני אדם (שבת פח, ב).

אבל חלוקה השתתפות הנשמה או הגוף בקיום התומ"צ: ממעלות הנשמה שהיא רוחנית, שרוצה ומשתוקקת לתומ"צ, והגוף, שהוא גשמי, מסתיר ומעלים על הרוחני ונמשך אחר החומריות דוקא, ורק ע'י נשמתו אשר בקרבו רוצה גם הוא בעשית תומ"צ, וממעלת הגוף על הנשמה שאין היא יכולה לקיים תומ"צ, כי אם ע"י כחות ואיברי הגוף.

- ונרמז כ"ז -- בענין עבירה על התומ"צ -- במרז"ל (סנהדרין צא, א ושם) שהמשילו הנשמה לחיגר שאין הוא יכול לילך והגוף -- לסומא שאין הוא רואה אנה ללכת, ורק בהתחברותם נעשה דבר שלם, ועיג"כ חולין (ז, ב) ישראל קדושים הם יש רוצה כו' ויש שיש לו כו' --

וכיון שאי אפשר לקיום התומ"צ כ"א בהתחברות הנשמה והגוף, לכן גם השכר ע"ז בעולם התחי' הוא דוקא לנשמות בגופים, וכמרז"ל (ברכות יז, א) העוה"ב אין בו לא אכילהי ולא שתי' כו' אלא צדיקים כו' ונהנין מזיו השכינה, שגם הגוף יהי' ניזון מזיו זה וכמו משה ואליהו -- 302= = = = ומעבר הנשמה (אבל אין החיות בא ממנה כמו שהוא עתה)....

במ"ש בתולע"י הנ"ל, וכמו שהאריך בזה הרמב"ן בשער הגמול וחלק שם על פיי הרמבים (תשובה פ"ח ה"ב ועוד) במרזיל זה -

כי אז יזדכך הגוף כ"כ -- עיי"ש בשער הגמול -- עד שיכול להיות ניזון מזיו השכינה. ומבואר בזה בדא"ח (תורה אור פ' תולדות סד"ה מים רבים) שגם מצד החיות יהי' שינוי, כי יהי' אז גילוי אור נעלה כ"כ, עד אשר יכול להחיות גם גוף גשמי ולא כמו עתה שהנשמה מחי' את הגוף.

והנה, בכל זה גם בעולם התחי' מוכרח חבור הנשמה והגוף גם בענין החיות, כי בכדי שאור נעלה הלזה יחי' את הגוף בסדר והדרגה, וחיות זה -- שעל זה כותב בתולע"י שיתענג הגוף מזיו השכינה -- יתלבש בו בפרטיות דוקא, צריך החיות לעבור דרך הנשמה ולהיות נמדד על ידו -- וכמו שנתבאר כ"ז באר היטב בד"ה לכל תכלה דשנת תרנ"ט.

נמצא דגם לע"ל -- שע"ז מרמז שבועות כפי' התולע"י -- יהי' חלוק זה בין החיות שתקבל הנשמה להחיות שיגיע להגוף, שאינו בא להגוף אלא ע"י אמצעיות

ולכן גם הקרבנות הרומזים על שתיהם חלוקים: מצה הרומזת על הנשמה קרב

מגופה ממש -- בלי אמצעי -- על המזבח, משא"כ חמץ, הרומז על הגוף, אין הוא ממִש קרב ע"ג המזבח. וק"ל.) (ממכתב קיץ תש"ד)

... העיר במה שהובא בקובץ ,ליובאוויטש" השלישי (ע' 39)* קושיא הידועה על מ"ש בזהר ח"ב (קפג, ב) דבחה"ש מקריבין חמץ עייג המזבח, והרי שתה"ל אין בהם למזבח, וכותב אשר בס' לחמי תודה מתרץ קושיא זו אשר נאמר ג"כ בתורה קרבן ראשית תקריבו . . . דאף דנאכלין לכהנים היינו משלחן גבוה קזכו דהשוו ... אכילת מזבח ואכילת כהנים והו"ל כאלו אתוקדו על מדבחא, ומוסיף כת"ר, אשר זהו התירוץ המובחר ומביא ראי' ממנחות (ו, א) וחולין (קכ, א) דארז"ל דנבלה לא אקרי הותר מכללה ע"י שכהנים אוכלים חטאת העוף שנמלקה -- דמשולחן גבוה קזכו.

והנה הס' לחמי תודה לא ראיתי וגם עתה לא מצאתיו פה אצל מכירי, ואולי יש שם ביאור נוסף על הנ"ל, אבל כפי שהועתק במכתב כת"ר, כנ"ל, הוא כולו מוקשה, ותורה היא וללמוד אני צריך:

א) מ"ש ראי' מקרא (ויקרא ב, יב) דקרבן ראשית גו' -- הרי מסיים שם בפירוש ואל המזבח לא יעלו, ו"כ אדרבא, מקרא זה מחזק הקושיא, ואם כוונתו להביא ראי" דשתה"ל קראם הכתוב קרבן -- הרי עגלות הנשיאים (במדבר ז, ג) וכלי זהב משבי מדין (שם לא, נ) נק' ג'כ קרבן אף שלא נשרפו ולא נאכלו.

303ב) מה שתירץ דכהנים משלחן גבוה קזכו -- צע"ג, דלכאורה אינו ענין לקושיא הנ"ל כלל, דדין משולחן גבוה קזכו הוא דין בהקרבן -- ודברי הזהר והקושיא שעליהם הם באופן אכילת או שריפת הקרבן היינו דין בכהן או במזבח. ובמנחות וחולין (שם) דמתרץ דמשולחן גבוה קזכו -- הכוונה ג"כ שהבשר הוא של גבוה ולא של הדיוט ולכן הותרה בו -- בבשר זה -- נבלה.

ג) תירץ דהושווה אכילת כהנים לאכילת מזבח -- כנראה הכונה לדרז"ל עה"פ אם האכל יאכל גו' -- והוי כאלו נשרף ע"ג המזבח, וצ"ע שהרי אכילת מזבח היא לאו דוקא שריפה, וגם שפיכת שיריים נק' אכילת מזבח (זבחים יג, ב) ואולי איז הלשון מדוייק ונתכווין לקדושין (נב, ב) וזה יהי' לך מקה"ק מן האש כו' כאש מה אש כו', אבל, מלבד שבפלוגתא היא שנוי' שם, הגה דוחק גדול לפרש ל' הזוהר ,אתוקדא בנורא דמדבחא" דהיינו אכילת כהנים שהושווה לשריפה ע"ג המזבח (ובפרט לפמ"ש במק"מ ,ע"ג המזבח ר"ל בכח הארת המל' הנק' מזבח" -- דזה לא שייך באכילת כהנים, ויעויין ביאור בזה לקו"ת פ' צו ד"ה ואכלתם ס"ב, סהמ"צ להצ"צ מצוה אכילת ק"ק, דיה כי הוא יברך -- לכ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א -- דשנת שית).

עוד אינו מובן לפי שני טעמים הנ"ל, דמשטחיות ל' הזהר משמע דחידוש הוא בקרבן חה"ש דאז חמץ אתוקד ע"ג המזבח, ולפי הנ"ל תימה שהרי גם בכל השנה ישנו לזה והיינו חמץ שבתודה אשר כהנים אוכלים אותו ומשולחן גבוה קזכו, ולא עוד אלא שגם על אכילת הבעלים אמרז"ל משולחן גבוה קזכו (ביצה כא,

א. ועוד).

המורם מהנ"ל: דברי הלחמי תודה לא זכיתי להבין, גם לא ירדתי לסוף דעת כת"ר שכתב שתירן[ו]? הלחמ"ת הוא מן המובחר.

.. . בכתר כהונה סיק קס מפרש בפסקא הנ"ל -- מאמר דשמות רבה סוף פרשה כ"ט: אמר רשב"ל כו' כשאדם קורא לחבירו יש לקולו בת קול והקול שהי' יוצא מפי הקב"ה לא הי' לקולו בת קול. -- ואף שאין משיבין על הדרוש.

הנה ע"פ פירושו אינה מובנת התחלת המאמר כשאדם קורא לחבירו וכו'. ונראה לי פירוש נ"כ המדרש שם, שפירשו בת קול כפשוטו -- הד, דקולו של הקב"ה במ"ת לא הי" לו הד.

ורעיון עמוק וביחד עם זה מובן בזה*, ובא בהמשך וכתוצאה ממאמר המדרש 304שקדמו: כשנתן הקב'"ה את התורה צפור לא צווח כו' הים לא נזדעזע כו' אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול אנכי בו',

שתוכן מאמר זה הוא שכל פרט מהבריאה שמע והבין וקלט בעצמו את הקול אנכי ה' אלקיך. ובא מאמר השני הסמוך לו ומבאר אשר לא רק ברוחניות והבנת הבריאה ונשמתה הי זה.

- וע"ד פיי התוספת (ע"ז יז, סע"א. וכה'"ג בחדא"ג מהרש"א חולין ס, א) שהשר ומלאך אמר והשכיל --

אלא שגם גשם וחומר כל פרטי הבריאה שמע (הבין) וקלט דבר וקול ה': אנכי ה' אלקיך. -- (ואל תתמה על החפץ, כי כן יהי' לעתיד לבוא אשר אבן מקיר תזעק וכמרז"ל במדרש תהלים עג בסופו וראה ג"כ תענית יא, א) -

ומזה מובן שלא הי' לקול זה הד. בי מציאות ההד הוא, שהקול הנישא בגלי האויר פוגש דבר המעכבו ואינו

777 קולטו,"ולכן"נסוג ונזרק לאחור (להעיר מתוס'"סנהדרין יא; רע"א): ושני ענינים בזה: "

א) שלא נקלט הקול בדבר המעכבו. ב) שהקול בא למקום שמגיע ההד -- לא באופן ישיר ממקור הקול, אלא ע'י אמצעי וממוצע. וכיוז שהדיבור אנכי ה"א גו' הי' מוסב מהבורא ולכל או"א מפרטי הבריאה, וכהסיום במדרש שם: כשדבר הקב"ה על הר סיני השתיק את כל העול כדי שידעו הבריות שאין חוץ ממנו, והכוונה בזה הוא לא רק להמדבר והחי וכו' אלא אפילו להדומם, וכמו שאומר הים לא נזדעזע -- הרי בכל מקום שהגיע הקול אנכי ה"א נקלט בהמקום ובהנמצא בו, ולכל מקום שה" צריך לבוא הדיבור אנכי ה"א -- בא באופן ישר מן הקב"ה. וזהו תוספת ביאור רשב"ל בענין הדברות, שפעלו בגילוי גם בגשם הבריאה, ולכן אף שכשאדם קורא לחבירו יש לקולו ב"ק (הד) -- לא כן הקול שהי' יוצא מפי הקב"ה.

ועי"ז תומתק ג"כ שייכות מאמר זה עם הקודם לו, וכנ"ל. ובפרט שמוכח מהסגנון במד"ר שם. ששני מאמרים אלו באו ביחד, כי הרי אחרי מאמרו דרשב"ל חוזר להמאמר הקודם דהעולם שותק ומחריש, וכמו שמסיים: ואם תמה אתה על זו כו', כבשדבר הקב"ה על הר סיני השתיק את כל העולם כו' ואמר אנכי ה"א. וק"ל.

מכתבו נתקבל ומוסג"פ קונטרס לחה"ש, שזה עתה הביאוהו מבית הכורך. והוא לזכות בו את הרבים בכל עת, וכמבואר בפנים אשר תורה אינה מוגבלת בזמן.

ולסיים בפטפטיא דאורייתא ומענינא דיומא:

305אמרזיל שלשה דברים ציוה אחיתופל את בניו אל תהיו במחלוקת ואל תמרדו במלכות בית דוד ויו"ט של עצרת ברור זרעו חטים (ב"ב קמז, א). וכמה צ"ע בזה. ומהם: ואל תמרדו כו' מיותר, כיוז שכבר אמר אל תהיו במחלוקת.

צוואת אדם, ובפרט אדם גדול שעליו העיד הכתוב שדבריו הם כאשר ישאל איש בדבר האלקים, בודאי היא כולל[ת] הוראות עקריות הוראות כלליות שבהן ניכרת שיטתו וכו', ומהו הצד השוה אשר בג' דברים הנ"ל. מהו התוכן פנימי דחה"ש ברור.

וייל, ובקצור נמרץ: רום המעלות נפשיות אשר אליהן ישאף האדם הוא בשלשה. ונתבארו במשנה: שלשה כתרים הן כתר תורה כהונה ומלכות. הדרך המובילה לזה לכאורה אפשר להיות בשני אופנים: יראת חטאו (קבלת עול) קודמת לחכמתו (טעם ודעת), או להיפך. והנה אחיתופל כל ימיו התנהג באופן השני (ראה תוד"ה כל חגיגה טו:) וכלי רשב"ם בב"ב שם לא אירע לו יפה. ולכן הזהיר את בניו (ולכן נמסר בש"ס, כי זהו הוראה נצחית בכל זמן ובכל מקום ולכל אחד ואחד): אל תהיו במחלוקת, אשר בנין אב לכל מחלוקת שלא לשם שמים הודיעה המשנה שזהו מחלוקת קורח ועדתו על כתר כהונה. אף שטענת קרח היתה חזקה בשכל וחכמה וכמבואר בדרז"ל.

ב) אל תמרדו במלכות בית דוד שהוא הקים עול תורה ועול תשובה. כתר מלכות. אף שע"פ השכל, הרי שאול באחת וניטלה ממנו המלכות, וא"כ עאכו"כ שכן צריך להיות בדוד שחטא בשתים.

ג) חטים הוא מאכל אדם, בעל שכל וחכמה. ועץ הדעת חטה היתה. שאין התינוק יודע כו' (ברכות מ, א). והנה עה"ד חכמה ושכל, הוא טוב ורע. וציוה לבניו שכדי שיצליחו החטים ויהיו טוב זה תלוי בחג השבועות דוקא. דלכאורה מה נתחדש בחה"ש דהרי למדו כל התורה כולה מאז ומקדם וכמרז"ל (יומא כח, ב) מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו וישיבה דשם ועבר וכו'. אלא שבמ"ת נתחדש שכל ישראל הקדימו נעשה לנשמע קבלת עול שלימה כמבואר בקונטרס. והקב"ה התחיל אנכי -- אנא נפשי כתבית יהבית (שבת קה, א) עצמות ומהות א"ס ב"ה ניתן בחכמת התורה. כתר תורה.

וזהו הצד השוה שבכל ג' ההוראות של אחיתופל, שהיסוד כל ג' השלמות, תורה כהונה מלכות, הוא דוקא קב"ע שלמעלה מטו"ד.

שזהו ג"כ רמז המשנה דאבות (ד, יג) ג' כתרים הן כו' וכתר שם טוב עולה על גביהן. כי כתר שם טוב, הוא תנאי עקרי דכל ג' כתרים הנ"ל. ואכמ"ל.

בברכת קבלת התורה בשמחה ובפנימיות. (ממכחב ערחה"ש, תש"ט)

)5 2 306במענה על הזמנתו לחתונתו בשטומו"צ אשלח ברכתי ברכת מזל טוב מזל טוב ויבנו בית בישראל על יסודי ופנימיות התורה והמצוה.

וי"ל דהנה חתונה הכללית של עם ישראל עם הקב"ה הי' בחה"ש וכמרזיל במכילתא יתרו (הובא ברשיי עה"ת ר"פ ברכה) שהקביה יצא לקראתם כחתן כו'.

והנה אנן פסקינן דבששה בסיון ניתנה התורה וכמ"ש רבינו בשולחנו הטהור ר"ס תצ"ד (וכ"מ ממנהגנו בקרה"ת, עפמ"ש ברש"י דה והאידנא מגילה לא, א) ושבעת ימי המשתה הם עד י"ב בסיון ועד בכלל, וא"כ יש לקשר זה עם מה דתשלומין דעצרת הם עד י"ב ועד בכלל (חגיגה יז, א) ועם מ"ש רז"ל (יומא ד, ב) דלמ"ד בששה ניתנה תורה, הימים שעד י"ב ועד בכלל היו מחולקים -- לפרישה -- מימים שאחיכ.

עכ"פ, לכ"ע ימים האלו הם משבעת ימי המשתה של החתן מלך מלכי המלכים הקב"ה.

ע'פ מרז"ל (פדר"א ספט"ז) מה המלך פניו מאירות כאור החמה (כמ"ש באור פני מלך חיים, הרד"ל) כך החתן פניו מאירות כאור החמה -

יאר ה' פניו אליו שיקויימו בו כל הברכות שברכו כ"ק מו'ח אדמו"ר שליט"א.

בברכת מזל טוב, לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה (מכתב יום די, ט' סיון תש"ד)

על של עתה באתי להסג"פ הקונטרס לחה"ש, שהביאו זה עתה מהכריכה, ובל"ס יזכה בו את הרבים באופן היותר מתאים. וידוע מרז"ל (דברים רבה פז, ח) שאלו היו ישראל חסרים אפילו אדם אחד אף שהאחד הי' היותר פחות מהם (עיייש במדרש במאמר הקודם), לא היתה נגלית השכינה במתן תורה.

ובפרט שמי הוא זה מאתנו אשר בא בסוד הוי' לידע מה שבלבו של חברו וגדולת ומעלת נפשו ורוחו בשרשן ומקורן באלקים חיים.

והנותן לנו תורת חיים יזכנו לקבל התורה בשמחה ובפנימיות. בפ"ש ואיחולי כטיס.

307במענה על מכתבו, בו שואל פירוש הלשון קבלת התורה בשמחה ובפנימיות, אם הכוונה לפנימיות התורה או לפנימיות הלומד.

והנה פשיטא שכמו שהמלה בשמחה פירושה שהלומד ילמוד בשמחה ה"ה בהנוגע להמלה ובפנימיות שהכוונה שהלומד יקלוט זה בפנימיותו... (ממכתב ג' מ"ח, תשט"ז)

.. ויהי רצוז אשר יוסיף אומץ וכח בזה, ולא רק כחות הגלוים ולא רק כחות הנעלמים אלא עד לכחות היולים עצמיים, שהרי ענין ותכלית מתן התורה וקבלת התורה הוא באופן שיהי' אורייתא וקוב"ה כולא חד וכמעלת התורה על המצות, שענינה א) התגלות ב) העצמות ומהות [שבזה הוא ג"כ מעלת התכמה דאורייתא מחכמה נפקת על הכתר ענין המצות, שאמרתי ונעשה רצוני], כמבואר באריכות במאמר דחה"ש שנה זו, ועד"ז ה"ה בכל יום וכלשון נותן התורה לשון הוה, ובפרט

שזכות הרבים מסייעתו וכמאמר חז"ל ומתלמידי יותר מכולם. (ממכתב כ"א טיון, תשי"ח)

ב"ה, יו"ד סיוז ה'תשמ"ה

ברוקלין, 1. י. לכל המשתתפים במטיבה החגיגית של מוסד החינוך ,בית רבקה" יערר, צרפת ה' עליהם יחיו שלום וברכה!

בנועם קבלתי הידיעה על דבר המסיבה שתתקיים בעז'ה ביום כ"ג לחודש זה, חודש השלישי, שנקודתו זמן מתן תורתנו. ודבר בעתו שהידיעה נתקבלה בסמיכות לחג השבועות, ומכתב זה נכתב תוך ימי התשלומין של החג.

308ובודאי אשר הוראות הנצחיות של זמז מתן תורתנו ביחד עם התעוררות ושמחת החג הן פעולה נמשכת שרישומה ניכר בכל ימות השנה, ובפרט בחודש זה עצמו,

אחת מהוראות דזמן מתן תורתנו שהדגישו חכמינו זיל היא שבשעה שבא הקב"ה לתת את תורתו לעמו ישראל, ציוה למשה רבינו להודיע על דבר ,חמדה גנוזה" זו תחילה לנשים (כה תאמר לבית יעקב -- אלו הנשים) ואחר כך לאנשים (-- ותגד לבני ישראל). ומובן אשר הקדמת הנשים תחילה בהודעה האמורה - מדגישה ביותר חשיבותן של נשי ובנות ישראל בקבלת התורה ושמירת התורה ומצותי' ומסירתן מדור לדור עד סוף כל הדורות,

שכל זה תלוי במדה הכי חשובה ועקרית בהנהגת הבית היהודי ובחינוך הילדים -- בפרט בגיל שלהם המטביע חותמו על כל החיים. והרי זהו התפקיד הכי אחראי והזכות הכי גדולה של עקרת הבית ואם הבנים!

שמא תאמר האם או הבת: איככה אוכל למלא אחריות זו כדרוש? -- יהא לבה בטוח בהבטחת הבורא (ענין שהוא מובן ופשוט גם בשכל האנושי) שביחד עם נתינת

= המצוה והשליחות נותן הוא גם כל הכוחות הדרושים למלא מצותו ושליחותו ובמדה"

הכי מלאה, ולא עוד -- אלא בשמחה ובטוב לבב.

אלא שהתורה, תורת חיים (הוראה בחיים) מחייבת את האדם לעשות כל התלוי בו גם בדרך הטבע ואז מצליח ביותר -- בברכת השם ית'. ומקרא מלא דיבר הכתוב: וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה.

והעשי' בנידון דידן הרי היא חינוך הבנות, חינוך מתאים לתפקידן הבא, אחריותן וזכותן, כלומר חינוך תורני מלא וגדוש, באוירה חדורה יראת השם ואהבת השם ורצופה באור וחיות חסידותיים, כמו שהורנו כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, מייסד מוסדות חינוך ,בית רבקה" בצרפת ובשאר ארצות.

ולא עוד אלא שהוא גם עומד ומעורר רחמים וברכה -- בברכות השי"ת לכל העושים ומעשים למען מוסדות החינוך שייסד ושמתנהלים ברוחו -- ברכות ה' בכל המצטרך בגשמיות וברוחניות גם יחד.

בכבוד ובברכה להצלחה מרובה בכל האמור 309ב"ה, י"ב סיוז, סיום וחותם ימי התשלומין דחה"ש, ה'תשד"מ. = ברוקלין, נ.י.

תלמידות המסיימות בי"ס לנערות ,בית רבקה" מאנטרעאל

ה' עליהן תחיינה ברכה ושלום! בנועם קבלתי ההודעה על דבר חגיגת הסיום שתתקיים בימים הקרובים,

וכמדובר כמה פעמים, וגם מעצמו מובן, אשר ענין של ,סיום" בכל הנוגע לחינוך והתקדמות ביהדות אינו אלא הכנה לעליי' לשלב גבוה יותר בכיון זה, בכמות ובאיכות גם יחד.

ובפרט שמכתב זה נכתב ביום דסיום וחותם ימי התשלומין דחג השבועות, זמן מתן תורתנו,

ובתור הכנה והכשרה לזה נאמר ויחן שם ישראל (כולם כאיש אחד בלב אחד), ולכאו"א מבני ישראל נאמר: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש,

והרי זכות ואחריות מיוחדות ניתנו לבנות ישראל מאת נותן התורה, כמרומז בפסוק ,כה תאמר לבית יעקב (הנשים והבנות תחילה) ותגד לבני ישראל (האנשים והבנים)" -- זכות ואחריות מיוחדות בקבלת התורה ושמירתה ומסירתה מדור לדור.

ובודאי ששעת הכושר היא להחלטות טובות שסופן להתקיים במעשה בפועל, כי המעשה הוא העיקר, במרץ ובשמחה ובטוב לבב.

ויהי רצוז שחפץ ה' ביד כל אחת מכן יצליח, ותלכנה מחיל אל חיל בכל האמור, וימלא השי"ת כל משאלות לבבכן לטובה.

בברכה להצלחה ולבשורות טובות. הפינ שבמכ' יקראו בעת רצון על הציון הקי'.

310ב"ה, יום השלישי פ' בהעלתך את הנרות, ט"ו סיון, ה'תשמיה

בנועם קבלתי ההודעה על דבר חגיגת הסיום שתתקיים בזמן הקרוב,

וכמדובר כמה פעמים, וגם מעצמו מובן, אשר ענין של ,סיום" בכל הנוגע לחינוך והתקדמות ביהדות אינו אלא הכנה לעלי' לשלב יותר בכיון זה, בכמות ובאיכות גם יחד.

לבריות --- פרשת בהעלתך את הנרות ועד שתהא שלהבת עולה מאליי (כפרש"י על הפסוק),

שכל אחת ואחת מכן -- תהיינה נרות להאיר -- את הבית ואת הסביבה ואת העולם כולו בנר מצוה ותורה אור ומאור שבתורה זו פנימיות התורה,

וביום דקיימא סיהרא בשלמותא דירחא תליתאי -- החודש דזמן מתן תורתנו,

אשר אחת מהוראות דזמן מתן תורתנו שהדגישו חכמינו זיל היא -- שבשעה שבא הקב"ה לתת את תורתו לעמו ישראל (מגדולם ועד קטנם), ציוה למשה רבינו להודיע על דבר ,חמדה גנוזה" זו תחילה לנשים (כה תאמר לבית יעקב -- אלו הנשים), ואחר כך לאנשים (-- ותגיד לבני ישראל -- אלו האנשים). ומובן אשר הקדמת הנשים תחילה בהודעה האמורה -- מדגישה ביותר חשיבותן של נשי ובנות ישראל בקבלת התורה ושמירת התורה ומצותי' ומסירתן מדור לדור עד סוף כל הדורות.

ובודאי ששעת הכושר היא להחלטות טובות שסופן להתקיים במעשה בפועל, כי המעשה הוא העיקר, במרץ ובשמחה ובטוב לבב.

ויהי רצון שחפץ ה' ביד כל אחת מכן יצליח, ותלכנה מחיל אל חיל בכל האמור, וימלא השי"ת כל משאלות לבבכן לטובה.

בברכה להצלחה ולבשורות טובות. נ.

ב. הפנ שבמכ' יקראו בעת רצון על הציון הק'.

311ב"ה, עש"ק מברכים חודש וירחא תליתאי, ה'תשמ"ו. = ברוקלין, נ.י. תלמידות המסיימות בית רבקה -- מאנטרעאל ה' עליהן תחיינה ברכה ושלום!

בנועם קבלתי ההודעה על דבר חגיגת הסיום שתתקיים בזמן הקרוב,

וכמדובר כמה פעמים, וגם מעצמו מובן, אשר ענין של ,סיום" בכל הנוגע לחינוך והתקדמות ביהדות אינו אלא הכנה לעליי לשלב עליון יותר בכיון זה, בכמות ובאיכות גם יחד.

שהי' בגילוי אצלם מדת אהבת ישראל ועד לאחדות ישראל.

ועל פי דברי רבותינו זיל הי' זה האתערותא דלתתא להחלטת הקב"ה לתת את התורה לעם ישראל,

ובאשר ,הימים האלה נזכרים ונעשים" בכל שנה ושנה, הרי הזמן מסוגל לכל אחד ואחת להתעורר ולהתחזק בכל הנ"ל,

ושייכות מיוחדת לתלמידות ולנשי ישראל -- שתליט"א -- בכלל -- במודגש בקריאת השם למשה: תאמר לבית יעקב (אלו הנשים, ולאחרי זה) ותגיד לבני ישראל (אלה האנשים), שלהן הזכות והחובה להיות נרות להאיר.

וכמובן, כהנ"ל -- מיוסד וחדור מצות ,ואהבת לרעך כמוך", עלי' אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה.

ושעת הכושר היא, יומין זכאין אלה וימי סגולה אלה, ימי הכנה לנתינת וקבלת התורה, ולהחלטות טובות שסופן להתקיים במעשה בפועל, כי המעשה הוא העיקר, במרץ ובשמחה ובטוב לבב.

ויהי רצון שחפץ ה' ביד כל אחת מכן יצליח, ותלכנה מחיל אל חיל בכל האמור, וימלא השי"ת כל משאלות לבבכן לטובה. בברכה להצלחה ולבשורות טובות ולקבלת התורה בשמחה ובפנימיות ב. הפ"נ שלהן נתקבלו ויקראו בעת רצון על הציון הק'.

312ב"ה, יום שלישי פ' בהעלתך את הנרות, חמשה עשר לירחא תליתאי -- קיימא סיהרא באשלמותא - ה'תשמ"ח. ברוקלין, נ. י.

תלמידות המסיימות בית רבקה -- מאנטרעאל ה' עליהן תחיינה ברכה ושלום! בנועם קבלתי הידיעה על דבר ,חג הסיום" שיתקיים בקרוב, בעז"ה,

ובודאי אין צורך להסביר לכן המדובר כמה פעמים, ש,סיום" זה אינו אלא הכנה והכשרה להמשיך בשלב גבוה יותר בדרך היהדות, התורה ומצותי', ובפרט שהלימוד והחינוך שלכן -- מניח היסוד לכל החיים, כיאות לבנות ישראל, בנות אמותינו שרה רבקה רחל ולאה אשר בנו את בית ישראל.

תליתאי, לעמנו, עמא תליתאי, מבואר בספרים אחד הרמזים שבהדגשה זו של חכמינו זיל שהוא לעורר תוספת מרץ והשתדלות בשלשה דברים שעליהם עומד העולם -- עולם הגדול כפשוטו, וכן עולם הקטן של כל אחד ואחת מישראל -- תורה, עבודה וגמילות חסדים. וכנ"ל, בכדי למלאות השליחות האמורה בשלימות בכל שלשת הקוים, מוכרח שהחינוך יהי' בשלימות.

ועד"ז -- השלימות העלאת והדלקת הנרות -- עד שתהא שלהבת עולה מאליי,

והשי"ת יצליח את כל אחת ואחת מכן ללכת מחיל אל חיל בכל האמור, וימלא משאלות לבבכן לטובה בכל המצטרך בגשמיות וברוחניות.

בברכה להצלחה ולבשורות טובות.

313ב"ה, ל"ג בעומר, ה'תשמ"ו ברוקלין, 1. י.

314השם יתברך זאֶל אייך מצליח זיין, הלוך ומוסיף, אין אַלע אייערע אונטערנעמונגעז.

315הוראות כ"ק אדמו"ר שליט"א לחג השבועות

ע'פ הוראת חז"לג דמזכירים ,ומזרזין . . בשעת מעשה" -- כאן המקום להזכיר ולזרז עוד הפעם אודות הענינים דלקמן שהזמן גרמא:

א) ב,תיקון ליל שבועות" -- בכל הדפוסים שראיתי -- הסיום דספר יצירה הוא: ,... נאמנת בפנים . . אחד בפה ואחד בלב".

ולפענ"יד אינו נכון. כי (נוסף לזה שחסר סיום בדבר טוב, הרי) נוסח זה איגו מובן כלל.

וצריך להיות, כמו שהוא בכו"כ הוצאות הספר יצירה הנדפס בפ"עי: , .. . נאמנת ג' רעות ללשון דיבור רע והמלשין והמדבר אחד בפה ואחד בלב ג' טובות ללשון

שתיקה ושמירת הלשון ודיבור אמת".

ומענין לענין: ב,תיקוז" שנדפס בסלאוויטא (ועוד) בהעתקת מאמרו של רשב"י: ,אנז בחביבותא תליא מילתא דכתיב כו'", הובאו רק ב' פסוקים.

וצ'"ל כבזהר: ,אנן בחביבותא תליא מילתא דכתיב ואהבת את ה' אלקיך וכתיב מאהבת ה' אתכם וכתיב אהבתי אתכם אמר ה"?.

ב) כמדובר כמה פעמים -- ע'פ מרז"לי ,אמר הקב"ה לישראל בני היו קורין את הפרשה הזאת בכל שנה ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדים לפני הר סיני ומקבלין את התורה" -- כשם שאמירת עשרת הדברות בפעם הראשונה היתה בנוכחות כל עם ישראל, אנשים נשים וטף, גם הקטני קטנים -- כדאי להשתדל אשר בעת קריאת הפרשה הזאת בזמן מ"ת בכל שנה ושנה,

כל בני ישראל, גם הקטני קטניםות), יהיו בבית הכנסת (לכל הפחות) בעת קריאת עשרת הדברות.

ולהעיר אשר מ"ת הוא ע"י אשר ,בנינו עורבים אותנו"י.

גּ) הרגילים בנתינת צדקה בכל יום -- בערב חה"ש זה יתנו גם בעד שני הימים דחג השבועות. ועד"ז בכל עש"ק* וערב יו"ט כן'*.

(משיחת יום ב' דחה"ש תשמ"ג)

-+---=₪> 00-ה 316נוסח המברקים שהואיל כ''ק אדמו'יר שליט''א לשלוח לאנייש שי' בכל מרחבי תבל לקואת חג השבועות

ה'תשד"מ

קבלת התורה בשמחה ובפנימיות ולהמשיך כל זה ובנשיאות ראש במשך כל השנה כולה ויום טוב שמח וידעו כי אתה שמך הוי' לבדך עליוז על כל הארץ.

/מקום החתימה/

ה'תשמ"ה

שבת שלום ויום טוב שמח וקבלת התורה בשמחה ובפנימיות ולהמשיך כל זה בכל השנה כולה וללכת מחיל אל חיל והוי' אלקים צבאות ישמע תפילתנו לבנות ביתו ויבט פני משיח בגאולה האמתית והשלימה בקרוב ממש.

/מקום החתימה/

וללכת מחיל . . פני משיח: ע'"פ תהלים פד, חיו"ד. 7 ה'תשמ"ו יום טוב שמח וקבלת התורה בשמחה ובפנימיות ושבת שלום ולהמשיך כל זה בכל השנה כולה ויראנו הוי' חסדו בקרוב ממש לשכון כבוד בארצנו בגאולה

האמתית והשלימה. /מקום החתימה/