1092

שיחה א

ואתחנן

א. על הפסוק "קול גדול ולא יסף" (שהקול של עשרת הדברות לא פסק), מביא המדרש¹ שלושה פירושים: א) "קול אחד נחלק לז' קולות והם נחלקים לע' לשון" (שלא נשאר רק בלשון הקודש). ב) "שממנו נתנבאו כל הנביאים שעמדו" (הקול לא נדם בעת מעשה, כי אם נמשך תמיד, כלומר שמהקול של מתן תורה משתלשלים כל הענינים שנתגלו אחר כך על ידי הנביאים (והחכמים²) שבכל דור ודור). ג) שלא היה לו בת קול" (הד).

צריך להבין: במה מבטא הפירוש השלישי (ש"לא היה לו בת קול") – את הגדלות והבלי גבול של הקול בעשרת הדברות? לפי שני הפירושים הראשונים מובן: הקול לא היה מוגבל ללשון הקודש בלבד או לזמן מתן תורה לבד, אלא שירד והתפשט לכל הלשונות ונמשך בכל הדורות. אבל זה ש"לא היה לו בת קול" אינו מורה לכאורה על חוזק הקול. אדרבה – ככל שהקול מתחזק כך גדל גם עוצמת ההד. ומאחר שקול זה לא היה לו הד, הרי זה מורה, לכאורה, על חלישותו.

גם צריך להבין: הקב"ה הרי אינו עושה נס לחינם³, ללא צורך, ומאחר שלכל קול קיים בטבע בת קול, ולקול גדול יש הד חזק, לשם מה היה צריך להיות כאן שינוי הטבע, שלקול הגדול של מתן תורה לא יהיה הד?

יש מפרשים המבארים, שההכרח בנס זה הוא, כדי שלא תהיה נתינת מקום לטעות, ולחשוב שההד הוא קול אחר. אך אין פירוש זה מובן, שכן בבת קול הרי ניכר שהיא הד חוזר של הקול עצמו; בה נשמע אותו קול ואותן התיבות. ואם כשהקול במתן תורה בא מד' רוחות העולם ומשמים וארץ⁴ מכל הרוחות בו זמנית, ודאי שאין לחשוש לטעות מבת קול המופיעה זמן מועט לאחר הקול, וניכר בה (על ידי שנשמע בה אותו הקול ואותן התיבות) שהיא רק הד של הקול שהיה רגע לפני כן.

גם צריך להבין: התורה הרי אינה מספרת סיפורים סתם, כי אם כדי ללמוד מהם הוראה בעבודתינו – איזו הוראה ב"עבודה" טמונה בסיפור שבמתן תורה היה "קול גדול ולא יסף"?

ב. ההתחלה, שכללה בתוכה את כל עשרת הדברות, היא תיבת "אנכי"⁵. הגמרא אומרת על כך⁶