שיחה יב
384שיחה יב
24 לקוטי
משיחות ש"פ תשא, שושן פורין קטן ה'תשד"מ
א. כאן המקום לבשר אַ בשורה טובה ושמחה בשמחה גדולה -- בקשר מיטן עניו פוז הפצת המעינות חוצה:
385(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
3866 לקוטי 387כשם ווי בשעת ,כי תבואו אל הארץ", 38818 לקוטי
בעניננו -- לימוד פנימיות התורה דאַרף זיין באופן של ראי', מ'האַט בזה תכלית ההתאמתות.
389אין רובם ככולם פוז די שטעט אין אַ 3901(0 לקוטי
וואַס ,הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה*:*, עאכו"כ אַז מ'דרוקט עס אין א ריבוי שטעט (בכמות), עאכו"כ אין אַ מדינה (אַ נייע איכות).
391אָבער ביי אַנדערע געלעגנהייט - אפילו טובים וישרים -- וואו עס פאַסן
[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן בקבוק משקה: לר"ר ש, א, שיחי" (ו,לחיים" לעוד מתעסקים בזה) -- עבור ההתוועדויות בקשר עם הדפסת תניאיס בבראזיל. ולר"ר שנ"ז ח. שיחי' -- עבור ההתוועדות בקשר עם הדפסת הלקו"ת].
-+ 094-ה
הערות
עמוד 384
- 1. שיחות
- 2. ן) ל' הכתוב -- משפטים כג, יט. פרשתנו לד, כו.
- 2. עיין הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב סוס*ב וסוס*ט. פ"ג ס"ד (ולימוד בהגדות כו'). פ"ד ס"ד (וכש"כ מפני התשובה כו' -- דמזה מובן בלימוד עצמו -- המביא אותו לתשובה). שם סי*ג (ומדרש אגדות).
- 3. ראה מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר צוין לקמן הערה 15.
- 4. להעיר ע'ד שצ'ל בירור (הדורש חקירה ודרישה היטב ע"י הראוים לזה ופשיטא שלא חזו ע*י
- 6. כל הרוצה לשלוח יד בדרז"ל וכו') -- איזו הגהות המודפסות בלקו"ת בסוגריים (באותיות רגילות) הן לאדמו"ר הצ"צ ואיזו מהן הן חלק ממאמר אדמו"ר הזקן. ואף שידוע פתגם חסידים הראשונים שכאשר אדמו"ר אומר מאמר ה"ז דברי אלקים חיים כתורה מסיני, וא"כ לכאורה מאי נפק"מ מי האומר כיון שהכל הוא דא"ח, מ"מ ידוע גודל הדיוק לומר דבר בשם אומרו (אבות פ"ו, ו). ועד כ"כ -- שאף ש,ר' יוסי היינו ת*ק*, מביא במשנה דעת ת"ק ואח"כ מביא ההלכה עוה"פ בכדי להודיע אשר ר"י אמרה, ,כי כל האומר דבר בשם אומרו כו'* (חוליז קד, ב. ועוד). - ועיין לקוטי לוי יצחק לזח"ב פרשתנו (ע' קמ ואילך).
- 7. ועוד (ועיקר) שכנראה בכ"מ נשמטו הסוגריים -- ראה לקמן הערה 42.
- 6. ראה גם מכתב הנ"ל.
עמוד 385
- 66. בהקדמתו לדרך חיים. 7 ל' הכתוב -- תהלים סה, ב. 8 מגילה כז, א.
- 2. ש"פ תשא, ט"ו אד"ר תשד"מ
- 3. שיחות 5
- 4. ובפרט וואו ,החושך יכסה ארץ וערפל לאומים"יי, א מצב של קרירות, אן אנדער ,טעמפראַטור", רוח ואויר שונה -- פון אור וחמימות התורה -
- 9. משנה עירובין פא, ריש ע"ב. וש"נ.
- 0. ראה רשב"א וריטב'א לקידושין כג, א. ריטב"א עירובין שם.
- 11. הל' גירושין ספ"ב.
- 2. ולדעת כמה אחרונים (ראה מחנה אפרים הל' זכי' ומתנה ס"ו. שו"ת עין יצחק אהע"ז ח'א ס'א, אנציקלופדי' תלמודית בערכו ע' קלח. וש - בדעת ראשונים) שבדבר שהכריעו חכמים שזכות גמורה הוא לו, אפילו צווח שאינו רוצה -- זכין לו
- 9. על כרחו.
- 3. ישעי" ס, ב.
- 4. להעיר ממחז"ל -- אורייתא הוא דקא
- 12. מרתחא לי' (תענית ד, רעיא).
עמוד 386
- 5. מח' אלול תרצ"ט -- נדפס בהוספות לתו"א יט (קמג), א. הוספות ללקו"ת ג, ב. אגרות קודש שלו ח"ד ס"ע תקס ואילך.
- 6. ראה שער התו"א ( -- לשוז הצ"צ).
- 7. כו"כ נדפסו באוה"ת -- ובחלק חשוב מהם
- 4. ש"פ תשא, ט"ו אז"ור תשד"מ
- 5. מוכח או גם מפורש שיסודם דרושי אדה"ז, ובפרט בספרי מאמרי אדה"ז שי"ל לאחרונה. 8]) לקו"ת בהר לט, ג ואילך. סה*מ תקסיב עי
- 6. קפה. סהמ"צ להצ"צ קסז, א ואילך. אוה"ת בהר (כרך
- 7. ג) עַ' תתעז ואילך.
- 9. בהר כה, ב-ד.
- 0. ראה גם לקו"ש ח"ט ע' 442, 1) סוטה יד, א.
עמוד 387
- 2. הסיבה בטבע לשינוי השם -- י"א שה" בשָביל להקל קבלת רשיון הממשלה להדפסתו.
- 2. ש"פ תשא, ט"ו אז"ר תשד"מ
- 3. ראה תו"א בתחלתו בפי' והארץ.
- 4. ראה תו"א יתרו ע, ג. ויקהל פח, א ואילך. וכמאחז"ל (שבת פו, ב) לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה.
- 5. סכלו (קמב, א ואילך).
- 6. בזח'ג קכד, ב.
- 7. ראה אוה"ת ואתחנן ע' עה ואילך. ועוד.
- 8. איכה ג, ו. סנהדרין כד, *. .
עמוד 388
- 9. ראה בארוכה שערי אורה ד"ה בכ"ה בכסלו פניד ואילך. המשך תרס'ו ע' צ ואילך. דיה אמר רבא תש"ח פייא (סה"מ תש"ח ע' 121 ואילך). ועוד.
- 0. ראה גם לקו"ש חי"ד ריש ע' 403.
- 3. ראה תו"א משפטים עה, א. המשך וככה תרל"ז פל"ג ופנ"ז. ועוד. ובנגלה: ,אין עד נעשה דיין . . כיון דחזיוהו כו' לא מצו חזו ליי זכותא" (ר"ה כו, רע'א).
- 2. ראה תקו"ז ת'ו בסופו. מקדש מלך (בהקדמה לזהר). כסא מלך לתקוזז שם. ועוד.
- 3. תורת שלום ריש ע' 172.
- 4. בח יחידה -- ראה בארוכה קונטרס ענינה של תורת החסידות (וש"נ).
- 5. ראה דיה פדה בשלום תרפ"ה (בשם אביו
- 8. ש"פ תשא, ט"ו אד"ר תשד"מ
- 9. שיחות
- 10. כ"ק אדמו"ר (מהורש*ב) נ"ע יט כסלו עטר"ת - נדפס בתורת שלום (הוצאת קה"ת תשמ"ג) ע' 260) שבזה שהביא אדה*"ז חסידות לידי השגה גילה עצם פנימיות התורה,
- 6. ראה לקוטי לוי"צ -- אגרות ע' רכג ד,גילוי אור החסידות הוא בח" יותר גבוה מקבלה כו". וראה לקו"ש חט"ז ע' 38 ואילך ובהערות שם. שם עי 9 הערה 56.
- 7. וראה הביאור בקונט' ענינה של תורה החסידות הערה 53.
- 8. ו,טעות העולם" הוא שחסידות הוא רק ביאור על קבלה.
- 9. כמבואר בלקוטי לוי"צ שבהערה 36.
- 0. שהוא מקדש השכבח -- משא"כ מועדים דישראל מקדשים אותם (ברכות מט, א).
- 16. ו4) ראה ב"ב נג, א. ושינ.
עמוד 389
- 2. ולהעיר בתחלת ד"ה ראו גו' השבת: . בשלח ס"פ כ"ה . . ע"ש. וכ"ה בירושלמי ספ"ג דנדרים
- 2. סגנון דמ"מ שאינו רגיל כלל במאמרי אדה"ז בתו"א וכו" -
- 3. ולפענ"ד שכ"ז הערת הצ"צ (ונשמטו הסוגריים)
- 4. ולפענ"ד קרוב לומר שגם כאן (ע"ד הלי בתו"א וכו') ל' אדה"ז הוא: ראו כי ה' נתן לכם השבת וגו הנה יש להבין למה אומרים. -- ומה שבינתיים ה"ז מהצ"צ.
- 5. ועדיז לקמן בע' זה: ,בד'"ה לסוסתי ברכבי" ,וכמ"ש בת'א אשתך כו'" ,וכמ"ש מזה בבה"ז . כפרה יעו"ש" ,ועמ"ש עוד . . שחורה" -- אף שכ"ז נדפס באותיות רגילות ובלי סוגריים.
- 3. ע"ז יט, א. קידושין לב, סע"א ואילך.
- 4. וע"פ ביאור זה מתאימה יותר השייכות לפירוש הנ"ל ב,ושבתה הארץ שבת לה'", ולהביאור בלקו"ית כאן (פ' בשלח).
- 5. כידוע דשני אופנים בההתקשרות דישראל אורייתא וקוב"ה -- זח"ג עג, א -- סתים בסתים דדרגא דלמעלה או בגליא דלמעלה (לקו"ת ויקרא ה, ג. נצבים מו, א. ועוד. מכתב כ"ק מו*ח אדמו"ר
- 9. ש"פ תשא, ט"ו אד"ר תשד"מ
- 10. ₪ +. +
- 11. מכ"ה ניסן תרצ"ו (,התמים" חוברת ד ע' מח (קפט, ב) ואילך. אגרות קודש שלו ח"ג ס"ע תקלג ואילך).
- 6. ראה בארוכה לעיל ע' 320 ואילך.
- 7. באם פירש הנותן ואמר שיתנו לעני פלוני, שאז זכה בה אותו העני והוי כאילו בא הממון לידו - רמ"א ושיך יו"ד סרנ"ו ס"ד סק"י. וראה שדיח אס"ד מע' א"י אות ז"ח,
עמוד 390
- 8. אבות פ"ג מ"ב.
- 9. אסתר א, כב.
- 0. מגילה יא, סע"ב.
- 1. ע"ד ,ברב עם הדרת מלך* (משלי יד, כח), כשניתוסף עוד אחד אפילו על ששים ריבוא, הרי"ז מוסיף ב,הדרת מלך* כולה (איכות), ולכן הדין גבי מקרא מגילה (שו"ע או"ח סתר"צ ובמג'א ס"ק כג) ,צריך לחזור אחר עשרה", ו,אע"ג שיש לו ק' אנשים מצוה לקרותה בצבור משום ברב עם", ועד שמבטלין תת לזה -- שו"ע שם סתרפ"ז ס"ב ובמג"א שם. וראה תוד"ה מבטלין -- מגילה ג, א.
- 2. רמב"ם הל' תשובה פ"ג היד.
- 6. ש"פ תשא, ט"ו אד"ר תשד"מ
- 7. שיחות
- 3. איוב יא, ו. שמו"ר פמ"ו, א.
- 4. ראה סנהדרין קג, סע"ב ואילך.
עמוד 391
- 5. לקו"ד ח"ד תשכ, א. סי השיחות תש*ה ע' 57.
- 6. ביצה מ, א ובפרש"י. שו"ע יו*ד סליט סי"ב ובש"ך ס"ק לב שם.
- 7. כידוע תורת אדה'ז -- הובא בהמשך וככה תרלז פמ"ו.
- 4. ש"ס תשא, ט"ו אד"ר תשד"מ
- 5. שיחות ו39
- 6. מתוך שמחה וטוב לבב ובמהרה בימינו ממש.
- 8. סנהדרין כט, סע*א.
- 9. נדפס (גם) בכשיט (הוצאת קה*ת) בתחלתה. ובכ*מ.
משנה אבות ו׳ - הטקסט מספריא
שנו החכמים בלשון המשנה. ברוך שבחר בהם ובמשנתם. רבי מאיר אומר. כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדי הוא לו. נקרא ריע. אהוב. אוהב את המקום. אוהב את הבריות. משמח את המקום. משמח את הבריות ומלבשתו ענוה ויראה. ומכשרתו להיות צדיק. וחסיד. וישר. ונאמן. ומרחקתו מן החטא. ומקרבתו לידי זכות. ונהנין ממנה עצה. ותושיה. בינה. וגבורה. שנאמר לי עצה ותושיה. אני בינה. לי גבורה. ונותנת לו מלכות. וממשלה. וחקור דין. ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו. ומגדלתו. ומרוממתו. על כל המעשים:
אמר רבי יהושע בן לוי. בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב. ומכרזת ואומרת. אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף. שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם. ואומר. והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא. חרות על הלוחות. אל תקרא חרות אלא חירות. שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. וכל מי שעוסק בתורה תדיר. הרי זה מתעלה. שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות:
הלומד מחבירו פרק אחד. או הלכה אחת. או פסוק אחד. או דבור אחד. אפילו אות אחת. צריך לנהוג בו כבוד. שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד. וקראו רבו אלופו ומיודעו. שנאמר ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי והלא דברים קל וחומר ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו אלופו ומיודעו. הלומד מחבירו פרק אחד. או הלכה אחת. או פסוק אחד או דבור אחד אפילו אות אחת. על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד. ואין כבוד אלא תורה. שנאמר כבוד חכמים ינחלו ותמימים ינחלו טוב. ואין טוב אלא תורה. שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו:
כך היא דרכה של תורה. פת במלח תאכל. ומים במשורה תשתה. ועל הארץ תישן. וחיי צער תחיה. ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן. אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. אל תבקש גדולה לעצמך. ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך (עשה). ואל תתאוה לשלחנם של מלכים ששולחנך גדול משולחנם. וכתרך גדול מכתרם ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך:
גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלשים מעלות. והכהונה בעשרים וארבע. והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים. בתלמוד. בשמיעת האוזן. בעריכת שפתים. בבינת הלב. בשכלות הלב. באימה. ביראה. בענוה. בשמחה. בשמוש חכמים. בדקדוק חברים. ובפלפול התלמידים. בישוב. במקרא. במשנה. במיעוט שינה. במיעוט שיחה. במיעוט תענוג. במיעוט שחוק. במיעוט דרך ארץ. בארך אפים. בלב טוב. באמונת חכמים. ובקבלת היסורין:
המכיר את מקומו. והשמח בחלקו. והעושה סייג לדבריו. ואינו מחזיק טובה לעצמו. אהוב. אוהב את המקום. אוהב את הבריות. אוהב את הצדקות. אוהב את התוכחות. אוהב את המישרים. מתרחק מן הכבוד. ולא מגיס לבו בתלמודו. ואינו שמח בהוראה. נושא בעול עם חבירו. מכריעו לכף זכות. מעמידו על האמת. מעמידו על השלום מתישב לבו בתלמודו. שואל ומשיב. שומע ומוסיף הלומד על מנת ללמד. והלומד על מנת לעשות. המחכים את רבו. והמכוין את שמועתו. והאומר דבר בשם אומרו. הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי:
גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא. שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. ואומר רפאות תהי לשרך. ושקוי לעצמותיך. ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה. ותומכיה מאושר. ואומר כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך. ואומר תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגניך. ואומר אורך ימים בימינה בשמאולה עושר וכבוד ואומר כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך:
רבי שמעון בן מנסיא אומר משום רבי שמעון בן יוחאי. הנוי והכח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים. נאה לצדיקים ונאה לעולם. שנאמר עטרת תפארת שיבה. בדרך צדקה תמצא. ואומר עטרת חכמים עשרם. ואומר עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם. ואומר תפארת בחורים כחם והדר זקנים שיבה. ואומר וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד. רבי שמעון בן מנסיא אומר אלו שבעמדות שמנו חכמים לצדיקים. כולם נתקיימו ברבי ובניו:
אמר רבי יוסי בן קיסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך. ופגע בי אדם אחד. ונתן לי שלום. והחזרתי לו שלום. אמר לי רבי מאיזה מקום אתה. אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי. רבי. רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות. אמרתי לו. בני. אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם. איני דר אלא במקום תורה. לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם. לא כסף. ולא זהב. ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד. שנאמר בהתהלכך תנחה אותך. בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך. בהתהלכך תנחה אותך. בעולם הזה. בשכבך תשמור עליך. בקבר. והקיצות היא תשיחך. לעולם הבא. וכן כתוב בספר תילים על ידי דוד מלך ישראל. טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. ואומר. לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות:
חמשה קנינים קנה הקדוש ברוך הוא בעולמו. ואלו הן תורה קנין אחד. שמים וארץ קנין אחד. אברהם קנין אחד. ישראל קנין אחד. בית המקדש קנין אחד. תורה קנין אחד מנין. דכתיב ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. שמים וארץ קנין אחד מנין. שנאמר כה אמר ה' השמים כסאי. והארץ הדום רגלי. איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי. ואומר. מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית. מלאה הארץ קנינך. אברהם קנין אחד מנין דכתיב ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. ישראל קנין אחד מנין. דכתיב עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית. ואומר לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם. בית המקדש קנין אחד מנין. שנאמר מקדש אדני כוננו ידיך. ואומר. ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו:
כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו. לא ברא אלא לכבודו. שנאמר. כל הנקרא בשמי ולכבודי. בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ואומר. ה' ימלוך לעולם ועד.
אמר רבי חנניא בן עקשיא רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר:
משנה תורה, הלכות גירושין ב׳ - הטקסט מספריא
זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו. ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה. לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב. ונתן שלא תקח מעצמה.
אמר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה והן הן שלוחיו והן הן עדיו. וכן אם אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבים וחותמים ונותנים לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה.
וכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעים שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית. ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויאסרנה עליו.
ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירים והאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום.
וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו. הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים הרי זה גט בטל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתבו.
אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול. ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל.
ומה בין פסול לבטל. שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא בטל הוא בטל מן התורה. ובכל מקום שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים.
הבעל שהביא גט בידו חתום ואמר תנו גט זה לאשתי הרי אלו יתנו לה. אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וליתנו לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא הגט בטל או פסול הרי אלו כותבין גט אחר אפילו מאה עד שיגיע לידה גט כשר.
אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכתבו וחתמו ונתנו לשליח. ונמצא הגט בטל או פסול אין כותבים אחר עד שימלכו בבעל. שהרי לא עשה אותן שלוחים לגירושין ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד ולא ישאר להם בו מעשה אחר והרי כתבו ונתנו. לפיכך לא יכתבו אחר. ואם כתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח (ונתנו לה) הרי זו ספק מגורשת.
האומר לשנים או ליתר משנים כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה שלחוה שבקוה תרכוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו גט כשר ויתנו לה. אמר להם פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום. ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זה גט בטל.
אמר להם הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הועילוה הרי זה ספק אם משמע מלות אלו גרושין או ענין אחר. לפיכך אין כותבין לה ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת.
האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה. ואם נתנו לה אינו גט. במה דברים אמורים בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החלי במהרה והכביד עליו חליו מיד והיוצא בקולר אפילו על עסקי ממון והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו לה. שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה.
בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט. ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע לך בודאי שהרוח דחפתו. וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה. והוא שידעו אותו. ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבים ונותנין אע"פ שאינן מכירין. וכן מי שנפלו בו מכות רעות שא"א שיחיה מהן אפילו נשחטו בו רוב סימנין ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שהרי עתה חי הוא אע"פ שסופו למות.
מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החלי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת. וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט. ואם לא הגיע הרי זה ספק.
אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה. ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא. ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול.
מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. וצריכין לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו. וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש.
מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש ואין צריך לומר נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא. ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו. אבל אם נשא אשה כשהוא חרש מגרש ברמיזה שאין קידושיו קידושין מן התורה כמו שביארנו וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.
המקדש קטנה על ידי אביה וגירשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשיגיע גט ליד האב נתגרשה. גירשה כשהיא נערה אם הגיע הגט לידה או ליד אביה נתגרשה. ואין עושה נערה המאורסה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה. אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורסה בין קטנה בין נערה.
קדשה אביה כשהיא קטנה ומת. אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה ואם לאו אינה מתגרשת עד שתבחין ואם גירשה אינה מגורשת.
מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר. וכן אם הכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד העכו"ם עד שיגרש הרי זה כשר. ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש. ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט. אע"פ שאמר בעכו"ם רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והעכו"ם אנסוהו אינו גט.
בבא בתרא נ״ג א - הטקסט מספריא
שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – צָרִיךְ לְמֵימַר לֵיהּ: ״לֵךְ חֲזֵק וּקְנִי״.
בָּעֵי רַב: מַתָּנָה – הֵיאַךְ? אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי תִּבְעֵי לֵיהּ לְאַבָּא? הַשְׁתָּא וּמָה מֶכֶר, דְּקָא יָהֵיב לֵיהּ זוּזֵי, אִי אֲמַר לֵיהּ: ״לֵךְ חֲזֵק וּקְנִי״ – אִין, אִי לָא – לָא; מַתָּנָה, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! וְרַב סָבַר: מַאן דְּיָהֵיב מַתָּנָה, בְּעַיִן יָפָה יָהֵיב.
וְכַמָּה כׇּל שֶׁהוּא? כְּדִשְׁמוּאֵל – דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: גָּדַר גָּדֵר וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה, וּפָרַץ פִּרְצָה כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס וְיֵצֵא בָּהּ – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה.
הַאי גָּדֵר הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּמֵעִיקָּרָא לָא הֲווֹ סָלְקִי לַהּ, וְהַשְׁתָּא נָמֵי לָא סָלְקִי לַהּ – מַאי עֲבַד? וְאֶלָּא דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ סָלְקִי לַהּ, וְהַשְׁתָּא לָא סָלְקִי לַהּ – טוּבָא עֲבַד! לָא צְרִיכָא, דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ סָלְקִי לַהּ בְּרַוְוחָא, וְהַשְׁתָּא קָא סָלְקִי לַהּ בְּדוּחְקָא.
הַאי פִּרְצָה – הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ עָיְילִי בַּהּ, וְהַשְׁתָּא נָמֵי עָיְילִי בַּהּ – מַאי עֲבַד? וְאֶלָּא דְּמֵעִיקָּרָא לָא הֲווֹ עָיְילִי בַּהּ, וְהַשְׁתָּא קָא עָיְילִי בַּהּ – טוּבָא עֲבַד! לָא צְרִיכָא, דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ עָיְילִי בַּהּ בְּדוּחְקָא, וְהַשְׁתָּא עָיְילִי בַּהּ בְּרַוְוחָא.
אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נָתָן צְרוֹר וְהוֹעִיל, נָטַל צְרוֹר וְהוֹעִיל – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. מַאי ״נָתַן״ וּמַאי ״נָטַל״?
אִילֵּימָא נָתַן צְרוֹר – וּסְכַר מַיָּא מִינַּהּ, נָטַל צְרוֹר – וְאַפֵּיק מַיָּא מִינַּהּ; הַאי מַבְרִיחַ אֲרִי מִנִּכְסֵי חֲבֵרוֹ הוּא! אֶלָּא נָתַן צְרוֹר – דְּצַמֵּד לַהּ מַיָּא, נָטַל צְרוֹר – וְאַרְוַח לַהּ מַיָּא.
וְאָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁתֵּי שָׂדוֹת וּמֶצֶר אֶחָד בֵּינֵיהֶן, הֶחְזִיק בְּאַחַת מֵהֶן לִקְנוֹתָהּ – קְנָאָהּ.
But if the act was performed not in the seller’s presence, the seller must say to him: Go, take possession and thereby acquire the property for him to acquire it.
Rav raises a dilemma: How does one acquire a gift, i.e., is it necessary for the giver to say: Go, take possession and thereby acquire? Shmuel said: What dilemma is raised to Abba, i.e., Rav? Now one could say the following: And what is the halakha with regard to a sale, where the buyer is giving money to the seller? If the seller says to the buyer: Go, take possession and thereby acquire the property, the acquisition does take effect, but if he did not say this, it does not. Therefore, with regard to a gift, where no money is given to the seller, is it not all the more so reasonable that the acquisition not take effect without a clear directive from the seller? The Gemara answers: And Rav holds that it is possible to say that one who gives a gift gives it generously, and would allow the acquisition even absent a clear directive.
§ The mishna teaches that taking possession can be performed by building a fence or breaching a fence even a bit. The Gemara clarifies: And how much is the measure of a bit? It is in accordance with the statement of Shmuel, as Shmuel says: If one had previously built a fence, and now completed it to a height of ten handbreadths, which is the height of a halakhically significant barrier; or similarly, if one had previously breached a breach, and now expanded it in order that it be large enough that a person can enter and exit through it, this is considered taking possession.
The Gemara asks: What are the circumstances of this fence? If we say that initially one could not climb over it to enter the field, and now too one still could not climb over it, what did he accomplish? Nothing has changed through his completing the height of the fence. And alternatively, if it was such that initially one could climb over it to enter the field, and now one could not climb over it, he has accomplished a great deal, and the mishna should not have referred to this addition as: A bit. The Gemara answers: No, it is necessary to state this ruling if the height of the fence was such that initially one could climb over it with ease, and now one could climb over it only with effort.
The Gemara similarly asks: What are the circumstances of this breach? If we say that initially, one could enter the field through it, and now too one could enter the field through it, what did he accomplish? Nothing has changed through his expanding the breach? And alternatively, if it was such that initially one could not enter the field through it, and now one could enter the field through it, he has accomplished a great deal, and the mishna should not have referred to this as: A bit. The Gemara answers: No, it is necessary to state this ruling if the size of the breach was such that initially one could enter the field through it with effort, and now one could enter the field through it with ease.
Rav Asi says that Rabbi Yoḥanan says: If one placed a stone and it helps to serve some objective, or if one removed a stone and it helps to serve some objective, this act is considered taking possession. The Gemara asks: What is the meaning of placed, and what is the meaning of removed?
If we say that he placed a stone in the fence and stopped the water from flooding the field, or he removed a stone from the fence and thereby fashioned an opening that released water that had been flooding the field, this is analogous to one who chases away a lion from another’s property. In other words, these acts prevent damage to the field, which one is obligated to prevent even in the case of the property of another, and accordingly, they do not constitute a demonstration of ownership. Rather, it means that he placed a stone that connected water to the field and irrigated it, or he removed a stone and enhanced the flow of water to it.
§ The Gemara cites another statement of the same amora with regard to taking possession. And Rav Asi says that Rabbi Yoḥanan says: If there were two fields with one boundary between them, and one took possession of one of the fields in order to acquire it, he has acquired it.
משנה אבות ג׳:ב׳ - הטקסט מספריא
רבי חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות. שאלמלא מוראה. איש את רעהו חיים בלעו. רבי חנינא בן תרדיון אומר שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה. הרי זה מושב לצים. שנאמר (תהלים א, א) ובמושב לצים לא ישב. אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה שכינה ביניהם שנאמר (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. אין לי אלא שנים. מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה. שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר שנאמר (איכה ג, כח) ישב בדד וידום כי נטל עליו:
שולחן ערוך, אורח חיים תר״צ - הטקסט מספריא
קוֹרֵא אָדָם אֶת הַמְּגִלָּה בֵּין עוֹמֵד בֵּין יוֹשֵׁב; אֲבָל לֹא יִקְרָא בְּצִבּוּר, יוֹשֵׁב, לְכַתְּחִלָּה מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר. הַגָּה: וְאָסוּר לַחַזָּן לִקְרוֹת אֶת הַמְּגִלָּה עַד שֶׁאוֹמְרִים לוֹ: קְרָא, (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַקוֹרֵא).
אֲפִלּוּ שְׁנַיִם, וַאֲפִלּוּ עֲשָׂרָה, יְכוֹלִים לִקְרוֹתָהּ בְּיַחַד וְיוֹצְאִים הֵם וְהַשּׁוֹמְעִים מֵהֶם.
צָרִיךְ לִקְרוֹתָהּ כֻּלָּהּ, וּמִתּוֹךְ הַכְּתָב; וְאִם קְרָאָהּ עַל פֶּה, לֹא יָצָא. וְצָרִיךְ שֶׁתְּהֵא כְּתוּבָה כֻּלָּהּ לְפָנָיו לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד אִם הִשְׁמִיט הַסוֹפֵר בְּאֶמְצָעָהּ תֵּבוֹת, אֲפִלּוּ עַד חֶצְיָהּ, וּקְרָאָם הַקּוֹרֵא עַל פֶּה, יָצָא. הַגָּה: אֲבָל אִם הִשְׁמִיט תְּחִלָּתָהּ אוֹ סוֹפָהּ, אֲפִלּוּ מִעוּטָהּ, לֹא יָצָא (רַ"ן); וַאֲפִלּוּ בְּאֶמְצָעָהּ דַּוְקָא דְּלֹא הִשְׁמִיט עִנְיָן שָׁלֵם, (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח); אֲבָל בְּיוֹתֵר מֵחֶצְיָהּ, אֲפִלּוּ הֵן כְּתוּבוֹת, אֶלָּא שֶׁהֵן מְטֻשְׁטָשׁוֹת וְאֵין רִשּׁוּמָן נִכָּר, פְּסוּלָה.
מִי שֶׁתּוֹפֵס בְּיָדוֹ מְגִלָּה שֶׁאֵינָהּ כְּשֵׁרָה, לֹא יִקְרָא עִם שְׁלִיחַ צִבּוּר, אֶלָּא שׁוֹמֵעַ וְשׁוֹתֵק. הַגָּה: וְכֵן לֹא יְסַיֵּע שׁוּם אָדָם עַל פֶּה לַחַזָּן, וְלָכֵן אוֹתָן הַפְּסוּקִים שֶׁקּוֹרִין הַקָּהָל צָרִיךְ הַחַזָּן לַחֲזֹר וְלִקְרוֹתָם מִתּוֹךְ מְגִלָּה כְּשֵׁרָה. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט).
קְרָאָהּ סֵרוּגִין, דְּהַיְנוּ שֶׁפָּסַק בָּהּ וְשָׁהָה וְאַחַר כָּךְ חָזַר לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק, אֲפִלּוּ שָׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, יָצָא. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ סָח בֵּינְתַיִם. מִיהוּ גּוֹעֲרִין בְּמִי שֶׁסָּח בֵּינְתַיִם, כְּדִלְקַמָּן סִימָן תרצ"ב סָעִיף ב'. (הָרַשְׁבָּ"א סי' רמ"ד).
הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה לְמַפְרֵעַ, לֹא יָצָא; קָרָא פָּסוּק אֶחָד וְדִלֵּג הַשֵּׁנִי וְקָרָא שְׁלִישִׁי וְאַחַר כָּךְ חָזַר וְקָרָא הַשֵּׁנִי, לֹא יָצָא. מִפְּנֵי שֶׁקָּרָא לְמַפְרֵעַ פָּסוּק אֶחָד; אֶלָּא כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, מַתְחִיל מִפָּסוּק שֵׁנִי שֶׁשָּׁכַח, וְקוֹרֵא עַל הַסֵדֶר.
הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה עַל פֶּה, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ.
הַלּוֹעֵז שֶׁשָּׁמַע אֶת הַמְּגִלָּה הַכְּתוּבָה בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּבְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה הֵם אוֹמְרִים, יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ.
הָיְתָה כְּתוּבָה תַּרְגּוּם אוֹ בְּלָשׁוֹן אַחֶרֶת מִלְּשׁוֹנוֹת הָעַכּוּ"ם, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּקְרִיאָתָהּ אֶלָּא הַמַּכִּיר אוֹתוֹ הַלָּשׁוֹן בִּלְבַד; אֲבָל אִם הָיְתָה כְּתוּבָה בִּכְתָב עִבְרִי, וּקְרָאָהּ אֲרַמִּית לַאֲרַמִּי, לֹא יָצָא, שֶׁנִּמְצָא זֶה קוֹרֵא עַל פֶּה, וְכֵיוָן שֶׁלֹּא יָצָא הַקּוֹרֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ לֹא יָצָא הַשּׁוֹמֵעַ מִמֶּנּוּ. הַגָּה: אֲבָל אֵין לָחוּשׁ בְּאֵיזֶה כְּתָב כְּתוּבָה (בֵּית יוֹסֵף).
מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לַעַז וְיוֹדֵעַ אַשּׁוּרִית, אֵינוֹ יוֹצֵא בְּלַּעַז; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיּוֹצֵא. הַגָּה: וְאִם כְּתוּבָה בִּשְׁנֵי לְשׁוֹנוֹת, מִי שֶׁמְּבִינִים יָצְאוּ (בֵּית יוֹסֵף).
יֵשׁ לִמְחוֹת בְּיַד הַקּוֹרְאִים לְנָשִׁים הַמְּגִלָּה בִּלְשׁוֹן לַעַז, אַף עַל פִּי שֶׁכְּתוּבָה בִּלְשׁוֹן לַעַז.
קְרָאָהּ מִתְנַמְנֵם, הוֹאִיל וְלֹא נִרְדַּם בְּשֵׁנָה, יָצָא; אֲבָל אִם שְׁמָעָהּ מִתְנַמְנֵם, לֹא יָצָא.
הָיָה כּוֹתְבָהּ, שֶׁקּוֹרֵא פָּסוּק בַּמְּגִלָּה שֶׁהוּא מַעְתִּיק מִמֶּנָּה, וְכוֹתְבָהּ; אִם כִּוֵּן לִבּוֹ לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ, יָצָא, וְהוּא שֶׁתְּהֵא כְּתוּבָה כֻּלָּהּ לְפָנָיו בַּמְּגִלָּה שֶׁהוּא מַעְתִּיק מִמֶּנָּה; וְכֵן אִם הָיָה מַגִּיהָהּ; וְכֵן אִם הָיָה דּוֹרְשָׁהּ, שֶׁקּוֹרֵא פָּסוּק בִּמְגִלָּה שְׁלֵמָה וְדוֹרְשׁוֹ, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ, יָצָא; וְלֹא יַפְסִיק בָּהּ בְּעִנְיָנִים אֲחֵרִים כְּשֶׁדּוֹרְשָׁהּ, שֶׁאָסוּר לְהַפְסִיק בָּהּ בְּעִנְיָנִים אֲחֵרִים.
הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן לְהוֹצִיא הַשּׁוֹמֵעַ, וְצָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן הַשּׁוֹמֵעַ לָצֵאת, וְאִם הַקּוֹרֵא שְׁלִיחַ צִבּוּר מִסְתָמָא דַּעְתּוֹ עַל כָּל הַשּׁוֹמְעִים, אֲפִלּוּ הֵם אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת, אֵין מְדַקְדְּקִין בְּטָעֻיּוֹתֶיהָ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בְּטָעוּת שֶׁהַלָּשׁוֹן וְהָעִנְיָן אֶחָד, כְּהַהוּא עֻבְדָּא דִּתְרֵי תַּלְמִידֵי דַּהֲווּ יָתְבֵי קַמֵּהּ דְּרַב, חַד קָרֵי יְהוּדִים וְחַד קָרֵי יְהוּדִיִּים וְלֹא אַהְדַּר חַד מִינַיְיהוּ; אֲבָל טָעוּת אַחֵר; לֹא.
צָרִיךְ לוֹמַר עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן וְעֲשֶׂרֶת, הַכֹּל בִּנְשִׁימָה אַחַת, לְהוֹדִיעַ שֶׁכֻּלָּם נֶהֶרְגוּ וְנִתְלוּ כְּאֶחָד. הַגָּה: וְדַוְקָא לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד אִם הִפְסִיק בֵּינֵיהֶם יָצָא (תוס' ספ"ק דִּמְגִלָּה וְאַבּוּדַרְהַם וּמַהֲרִי"ל). וּלְכַתְּחִלָּה נוֹהֲגִין לוֹמַר בִּנְשִׁימָה אַחַת מִתְּחִלַּת חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֶת פַּרְשַׁנְדָתָא וכו' עַד עֲשֶׂרֶת; (מַהֲרִי"ל בְּשֵׁם רוֹקֵחַ).
צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: אָרוּר הָמָן, בָּרוּךְ מָרְדְּכַי, אֲרוּרָה זֶרֶשׁ, בְּרוּכָה אֶסְתֵּר, אֲרוּרִים כָּל עוֹבְדֵי אֱלִילִים, בְּרוּכִים כָּל יִשְׂרָאֵל; וְצָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: וְגַם חַרְבוֹנָה זָכוּר לְטּוֹב.
מִנְהַג כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁהַקּוֹרֵא קוֹרֵא וּפוֹשְׁטָה כְּאִגֶּרֶת, לְהַרְאוֹת הַנֵּס; וּכְשֶׁיִּגְמֹר, חוֹזֵר וְכוֹרְכָהּ כֻּלָּהּ, וּמְבָרֵךְ. הַגָּה: יֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ שֶׁנּוֹהֲגִין לוֹמַר ד' פְּסוּקִים שֶׁל גְּאֻלָּה בְּקוֹל רָם, דְּהַיְנוּ: אִישׁ יְהוּדִי וְגו', וּמָרְדְּכַי יָצָא וְגו', לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְגו', כִּי מָרְדְּכַי הַיְהוּדִי וְגו'; וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"א וְכָל בּוֹ וְאַבּוּדַרְהַם); וְהַחַזָּן חוֹזֵר וְקוֹרֵא אוֹתָן. עוֹד כָּתְבוּ שֶׁנָּהֲגוּ הַתִּינוֹקוֹת לָצוּר צוּרַת הָמָן עַל עֵצִים וַאֲבָנִים, אוֹ לִכְתֹּב שֵׁם הָמָן עֲלֵיהֶן, וּלְהַכּוֹתָן זֶה עַל זֶה כְּדֵי שֶׁיִּמָּחֶה שְׁמוֹ עַל דֶּרֶךְ: מָחֹה תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק (דְּבָרִים כה, יט) וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקַב (מִשְׁלֵי י, ז) וּמִזֶּה נִשְׁתַּרְבֵּב הַמִּנְהָג שֶׁמַּכִּים הָמָן כְּשֶׁקּוֹרִים אֶת הַמְּגִלָּה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת (אַבּוּדַרְהַם); וְאֵין לְבַטֵּל שׁוּם מִנְהָג אוֹ לִלְעֹג עָלָיו, כִּי לֹא לְחִנָּם הֻקְבָּע. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח).
מְגִלָּה בְּי"ד וּבְט"ו צָרִיךְ לַחֲזֹר אַחַר עֲשָׂרָה, וְאִם אִי אֶפְשָׁר בַּעֲשָׂרָה קוֹרִים אוֹתָם בְּיָחִיד. הַגָּה: וְיֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם נָשִׁים מִצְטָרְפוֹת לַעֲשָׂרָה. (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פ"ק טוּר סי' תרס"ט). וְאִם קָרְאוּ אוֹתָם בְּצִבּוּר, וְאֵיזֶה יָחִיד לֹא שְׁמָעָהּ, יָכוֹל לִקְרוֹת אֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה בְּיָחִיד, הוֹאִיל וְקוֹרִין אוֹתָם בְּאוֹתָהּ הָעִיר בַּעֲשָׂרָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח); וּכְשֶׁהַיָּחִיד קוֹרֵא אוֹתָהּ בִּזְמַנָּהּ, צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלֶיהָ. (בֵּית יוֹסֵף).
משנה תורה, הלכות תשובה ג׳ - הטקסט מספריא
כל אחד ואחד מבני האדם, יש לו זכיות ועונות.מי שזכיותיו יתירות על עונותיו, צדיק. ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו, רשע. מחצה למחצה, בינוני.וכן המדינה, אם היו זכיות כל יושביה מרובות על עונותיהן, הרי זו צדקת. ואם היו עונותיהם מרובין, הרי זו רשעה. וכן כל העולם כולו.
אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו, מיד הוא מת ברשעו, שנאמר: "על רוב עונך" (ירמיהו ל, יד, ירמיהו ל, טו, הושע ט, ז). וכן מדינה שעונותיה מרובין, מיד היא אובדת, שנאמר: "זעקת סדום ועמורה כי רבה" (בראשית יח, כ). וכן כל העולם כולו, אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן, מיד הן נשחתין, שנאמר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם" (בראשית ו, ה).ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות, אלא לפי גודלם.יש זכות שהיא כנגד כמה עונות, שנאמר: "יען נמצא בו דבר טוב" (מלכים א יד, יג). ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות, שנאמר: "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה" (קהלת ט, יח).ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות.
כל מי שניחם על המצות שעשה, ותהה על הזכיות, ואמר בלבו 'ומה הועלתי בעשייתן, הלוואי לא עשיתי אותן', הרי זה איבד את כולן ואין מזכירים לו שום זכות בעולם, שנאמר: "וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו" (יחזקאל לג, יב). אין זה אלא בתוהה על הראשונות.וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה.מי שנמצא צדיק, נחתם לחיים. ומי שנמצא רשע, נחתם למיתה. והבינוני, תולין אותו עד יום הכפורים. אם עשה תשובה, נחתם לחיים ואם לאו, נחתם למיתה.
אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה.לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב.חטא חטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י, כה). זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו.ומפני ענין זה, נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יוה"כ יתר מכל השנה.ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום.
בשעה ששוקלין עונות אדם עם זכיותיו, אין מחשבין עליו עון שחטא בו תחלה ולא שני, אלא משלישי ואילך.אם נמצאו עונותיו משלישי ואילך מרובין על זכיותיו, אותם שתי עונות מצטרפים ודנין אותו על הכל. ואם נמצאו זכיותיו כנגד עונותיו אשר מעון שלישי ואילך, מעבירים כל עונותיו ראשון ראשון, לפי שהשלישי נחשב ראשון, שכבר נמחלו השנים. וכן הרביעי, הרי הוא ראשון, שכבר נמחל השלישי. וכן עד סופן.במה דברים אמורים? ביחיד, שנאמר: "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר" (איוב לג, כט). אבל הציבור, תולין להן עון ראשון שני ושלישי, שנאמר: "על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו" (עמוס ב, ו). וכשמחשבין להן על דרך זה, מחשבין להן מרביעי ואילך.הבינונים, אם היה בכלל מחצה עונות שלהן שלא הניח תפילין מעולם, דנין אותו כפי חטאו ויש לו חלק לעולם הבא.וכן כל הרשעים שעונותיהן מרובים, דנין אותן כפי חטאיהם ויש להן חלק לעולם הבא שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, אע"פ שחטאו, שנאמר: "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ" (ישעיהו ס, כא). ארץ זו משל, כלומר ארץ החיים, והוא העולם הבא. וכן חסידי אומות העולם, יש להם חלק לעולם הבא.
ואלו הן שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים:המינים, והאפיקורוסין, והכופרים בתורה, והכופרים בתחיית המתים ובביאת הגואל, המורדים, ומחטיאי הרבים, והפורשין מדרכי צבור, והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיא כיהויקים, והמוסרים, ומטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים, ושופכי דמים, ובעלי לשון הרע, והמושך ערלתו.
חמישה הן הנקראים מינים:* האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, * והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר, * והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, * וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, * וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים.כל אחד מחמשה אלו הוא מין.
שלשה הן הנקראים אפיקורסין:* האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם, * והמכחיש נבואתו של משה רבינו, * והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם.כל אחד משלשה אלו הן אפיקורוסים.שלושה הן הכופרים בתורה:* האומר שאין התורה מעם ה', אפילו פסוק אחד, אפילו תיבה אחת, אם אמר משה אמרו מפי עצמו, הרי זה כופר בתורה, * וכן הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה, והמכחיש מגידיה, כגון צדוק ובייתוס, * והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת, וכבר בטלה תורה זו אע"פ שהיא היתה מעם ה', כגון ההגרים.כל אחד משלשה אלו כופר בתורה.
שנים הם המומרים מישראל:* המומר לעבירה אחת, * והמומר לכל התורה כולה.מומר לעבירה אחת - זה שהחזיק עצמו לעשות אותה עבירה בזדון והורגל ונתפרסם בה, אפילו היתה מן הקלות, כגון שהוחזק תמיד ללבוש שעטנז או להקיף פאה ונמצא כאלו בטלה מצוה זו מן העולם אצלו, הרי זה מומר לאותו דבר. והוא שיעשה להכעיס. מומר לכל התורה כולה - כגון החוזרים לדתי העובדי כוכבים בשעה שגוזרין גזרה, וידבק בהם ויאמר: 'מה בצע לי להדבק בישראל שהם שפלים ונרדפים, טוב לי שאדבק באלו שידם תקיפה', הרי זה מומר לכל התורה כולה.
מחטיאי הרבים כיצד?אחד שהחטיא בדבר גדול, כגון ירבעם וצדוק ובייתוס, ואחד שהחטיא בדבר קל, אפילו לבטל מצות עשה, ואחד האונס אחרים עד שיחטאו, כמנשה שהיה הורג את ישראל עד שיעבדו עבודת כוכבים, או שהטעה אחרים והדיחם.
הפורש מדרכי צבור, ואע"פ שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן, אין לו חלק לעולם הבא.העושה עבירות ביד רמה כיהויקים, בין שעשה קלות בין שעשה חמורות, אין לו חלק לעולם הבא. וזהו הנקרא מגלה פנים בתורה, מפני שהעיז מצחו וגילה פניו ולא בוש מדברי תורה.
שנים הם המוסרין:* המוסר חבירו ביד עכו"ם להורגו או להכותו, * והמוסר ממון חבירו ביד עכו"ם או ביד אנס שהוא כעכו"ם.ושניהם אין להם חלק לעוה"ב.
מטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים, זה הרודה צבור בחזקה והם יראים ומפחדים ממנו וכוונתו לכבוד עצמו וכל חפציו שלא לכבוד שמים, כגון מלכי העכו"ם.
כל אחד ואחד מעשרים וארבעה אנשים אלו שמנינו, אע"פ שהן מישראל, אין להם חלק לעוה"ב.ויש עבירות קלות מאלו, ואעפ"כ אמרו חכמים שהרגיל בהן אין להם חלק לעוה"ב, וכדי הן להתרחק מהן ולהזהר בהן. ואלו הן: המכנה שם לחבירו, והקורא לחבירו בכינויו, והמלבין פני חבירו ברבים, והמתכבד בקלון חבירו, והמבזה תלמידי חכמים, והמבזה רבותיו, והמבזה את המועדות, והמחלל את הקדשים.במה דברים אמורים? שכל אחד מאלו אין לו חלק לעוה"ב כשמת בלא תשובה, אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה, הרי זה מבני העולם הבא, שאין לך דבר שעומד בפני התשובה. אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב, יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר: "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו" (ישעיהו נז, יט).כל הרשעים והמומרים וכיוצא בהן שחזרו בתשובה, בין בגלוי בין במטמוניות, מקבלין אותן, שנאמר: "שובו בנים שובבים" (ירמיהו ג, יד, ירמיהו ג, כב). אע"פ שעדין שובב הוא, שהרי בסתר שב ולא בגלוי, מקבלין אותו בתשובה.
שמות רבה מ״ו:א׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה פְּסָל לְךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב יא, ו): וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה, אַתָּה מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמות לב, ז): לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, הָיָה תּוֹפֵס בַּלּוּחוֹת וְלֹא הָיָה מַאֲמִין שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, אָמַר אִם אֵינִי רוֹאֶה אֵינִי מַאֲמִין, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, יט): וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב משֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה, שֶׁלֹא שִׁבְּרָן עַד שֶׁרָאָה בְּעֵינָיו. אִי לָהֶם לִבְנֵי אָדָם שֶׁהֵם מְעִידִים מַה שֶּׁאֵינָם רוֹאִים, אֶפְשָׁר שֶׁלֹא הָיָה משֶׁה מַאֲמִין בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאָמַר לוֹ: כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֶלָּא הוֹדִיעַ משֶׁה דֶּרֶךְ אֶרֶץ לְיִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ שֶׁיְהֵא אָדָם שׁוֹמֵעַ דָּבָר מִן יְחִידִי נֶאֱמָן, אָסוּר לְקַבֵּל עֵדוּתוֹ לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַל פִּיו אִם אֵינוֹ רוֹאֶה. דָּבָר אַחֵר, שֶׁפָּרְחוּ הַכְּתוּבִים מִן הַלּוּחוֹת, לְכָךְ שִׁבְּרָן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט, טז): וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם, רָאָה משֶׁה שֶׁחָטְאוּ וְשִׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת. מָשָׁל לְשַׂר שֶׁנָּטַל אִשָּׁה וְכָתַב לָהּ כְּתֻבָּה וּנְתָנָהּ בְּיַד הַשּׁוֹשְׁבִין, לְאַחַר יָמִים יָצָא עָלֶיהָ שֵׁם רַע, מֶה עָשָׂה הַשּׁוֹשְׁבִין קָרַע אֶת הַכְּתֻבָּה, אָמַר מוּטָב שֶׁתְּהֵא נִדּוֹנֵית כִּפְנוּיָה וְלֹא כְּאֵשֶׁת אִישׁ, כָּךְ עָשָׂה משֶׁה, אָמַר אִם אֵין אֲנִי מְשַׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת אֵין לְיִשְׂרָאֵל עֲמִידָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב, יט): זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם, מֶה עָשָׂה שִׁבְּרָם, אָמַר לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא הָיוּ יוֹדְעִין מָה הָיָה כָּתוּב בָּהֶם. דָּבָר אַחֵר, וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם, רָאָה שֶׁאֵין לְיִשְׂרָאֵל עֲמִידָה, וְחִבֵּר נַפְשׁוֹ עִמָּהֶם וְשִׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת, וְאָמַר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵם חָטְאוּ וַאֲנִי חָטָאתִי שֶׁשִּׁבַּרְתִּי הַלּוּחוֹת, אִם מוֹחֵל אַתָּה לָהֶם אַף לִי מְחֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, לב): וְעַתָּה אִם תִּשָֹּׂא חַטָּאתָם, כֵּן לְחַטָּאתִי מְחֹל, וְאִם אֵין אַתָּה מוֹחֵל לָהֶם אַל תִּמְחֹל לִי, אֶלָּא (שמות לב, לב): מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. אָמַר רַבִּי אַחָא, לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁפִּנָה חַטָּיָה שֶׁלָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, טו): וַיִּפֶן וַיֵּרֶד משֶׁה, כֵּיוָן שֶׁפִּנָה חַטָּיָה שֶׁלָּהֶם, אָמַר משֶׁה הֲרֵי הָיָה לְיִשְׂרָאֵל מִי שֶׁיְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם, אֲנִי מִי יְבַקֵּשׁ עָלָי, הִתְחִיל מִצְטַעֵר עַל שִׁבּוּר הַלּוּחוֹת, וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַל תִּצְטָעֵר בַּלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁלֹא הָיוּ אֶלָּא עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת לְבָד, וּבַלּוּחוֹת הַשְּׁנִיִּים אֲנִי נוֹתֵן לְךָ שֶׁיְהֵא בָהֶם הֲלָכוֹת מִדְרָשׁ וְאַגָּדוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה כִּי כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאַתָּה מְבֻשָֹּׂר שֶׁמָּחַלְתִּי לְךָ עַל חַטָּיָה שֶׁלְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב יא, ו): וְדַע כִּי יַשֶּׁה לְךָ אֱלוֹהַּ מֵעֲוֹנֶךָ.
מצוטט ב־3 עמודים
תורת מנחם 2
שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- יורה דעה ‹ הלכות תלמוד תורה ‹ הלכות ת"ת פרק רביעי ‹ ד לקו"ש חכ"ו ע' 384

