שיחה ח
355שיחה ח
חלק משיחת ש"פ בשלח, שבת שירה, ט"ו בשבט ה'תשמ"ו - ע"ד חגיגות סיום מחזור שני דלימוד הרמב"ם -
א בעמדנו ביום השבת שלאחרי יום ההילולא דעשירי בשבט (,העשירי יהי" קודש"י), שבו מתעלים כל עניני יום ההילולא בתכלית העילוי והשלימות (,ויכולו גו'"?, עניז התענוג'), ובפרט בשנה זו, שהקביעות דיום השבת שלאחרי יום ההילולא היא בחמשה עשר בשבטי, שבו ,קיימא סיהרא (דחודש שבט) באשלמותא"! -- יש לקבל החלטות טובות להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל עניני העבודה של בעל ההילולא, ללכת ,בדרך* ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נס"ו"י, שנקודתם ותוכנם -- הפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה (כמדובר בארוכה בהתוועדויות האחרונות).
ומהענינים העיקריים בזה -- הוספה בקביעות עתים לתורה, שיעורי תורה ברבים, כולל ובמיוחד -- לימוד השיעורים היומיים בספר משנה-תורה להרמב"ם (ה,מקבץ לתורה שבעל פה כולה"?), כפי שנתפשט המנהג ללמוד ג'
פרקים בכל יום, על מנת לסיים את ספר הרמב"ם בכל שנה (ע"ד ,המנהג הפשוט" בנוגע לתושב"כ? ש,משלימין את התורה בשנה אחת"?י).
ומכיון שבעוד שבועות מספר עומדים לסיים מחזור שני של לימוד הרמב'ם -- הרי כאן הזמן והמקום לעורר ע"ד
ההכנות!', הכנות מתאימות, לקראת ה,סיום", כדלקמן.
ב. מנהג ישראל (תורה היא?)
שעושין שמחה לגמרה של תורה:, אפילו כשמסיימים מסכת אחת', ועאכו"כ כשמסיימים את ספר הרמב"ם, ,מקבץ לתורה שבעל פה כולה", כנ"ל.
וכבר נהגו ישראל לערוך את ה,סיום" ברבים -- ,ברוב עד הדרת מלך*5.
ולהעיר מהקשר המיוחד ד,ברוב עם הדרת מלך* לספר הרמב"ם -- כמודגש בכך שכו"כ ממפרשי הרמב"ם קבעו 3566 לקוטי
בשם פירושם תיבת ,.מלך* (,משנה למלך", ,שער המלך", ,יד המלך", ועוד), ובהתאם לכך, מובן, שה,סיום" דספר הרמב"ם צריך בודאי להיות באופן ד,ברוב עם הדרת מלך".
ולכן, יש להשתדל לארגן ,חגיגות סיום הרמב"ם" בכל אתר ואתר, חגיגות שייערכו בפירסום הכי גדול, ברוב פאר והדר, ,ברוב עם הדרת מלך* -- דבר שבודאי גם יוסיף חיזוק בהתחלת לימוד ספר הרמב"ם במחזור השלישי, . מיד לאחרי סיום מחזור שני.
ויש להוסיף הדגשה יתירה בנוגע ל,סיום" מחזור שני בלימוד הרמב"ם - שלהיותו מחזור שני, ראוי ונכוז לערוך את ,חגיגות הסיום" באופן ד,כפליים לתושי'"*י לגבי ,חגיגות הסיום" דמחזור ראשון, מתוך פירסום ורעש גדול (דקדושה'י) יותר מאשר בסיום מחזור הראשון, ולהוסיף בזה כהנה וכהנה -- הרבה יותר ממה שהחליטו מקודם לכן, וכל המרבה הרי זה משובח.
ג. כדי ש,חגיגות הסיום" תהיינה בהצלחה -- יש להתחיל בהכנות הדרושות לכך מבעוד מועד, ובסדר מסודר. ולכן, בכל מקום ומקום יתאספו בהקדם האפשרי ויתחילו לעסוק במרץ המתאים בכל ההכנות הדרושות לעריכת ,חגיגות הסיום" ברוב פאר והדר.
ולמען הסדר הטוב -- הרי נוסף לכך שכולם צריכים להשתתף בפעולות אלו, יש להעמיד כמה אנשים בתור ראשי המתעסקים, שהם יחליטו בכל הקשור
לאירגון ,חגיגות הסיום", והם יהיו האחראים על כל הפעולות בענין זה.
ובהדגשה -- שיהיו כמה אנשים בתור ראשי המתעסקים, שכן, באופן כזה ישנה מעלה מיוחדת -- ,תשועה ברוב יועץ**י, שיכולים להתייעץ ביניהם כיצד לעסוק בפעולות אלו באופן הכי טוב (וכמובן, תוך כדי שלילת הענין הבלתירצוי שאפשר להיות ב,קדרא דבי שותפי כו'"לו).
ומז הראוי שראשי המתעסקים בזה יהיו אלו שכבר התעסקו באירגון ,חגיגות הסיום" דמחזור ראשון - מכיון שיש להם נסיון בדבר, ,ואין חכם כבעל הנסיון**:.
ובראשם -- הרבנים ומורי-הוראה די בכל אתר ואתר, שעליהם מוטלת האחריות לכל הקשור לעניני יהדות, תורה ומצוותי', בכל השכונה והעיר כו',
ובפרט -- הרבנים שכבר עסקו והשתתפו בעריכת ,חגיגות הסיום" דמחזור ראשון.
ופשוט, שראשי המתעסקים לא
יסתפקו בנסיון העבר, אלא יוסיפו בזה עוד יותר, כולל ובמיוחד - עי" שיתייעצו עם מומחים שמבינים בענינים כיוצא בזה.
ד. בנוגע לזמן דעריכת ,חגיגות סיום הרמב"ם"* במחזור שני - הנה:
מובז וגם פשוט שאין לערוך את ,חגיגות הסיום" לפני שמסיימים את הלימוד דמחזור שני.
357ומכיוז שסיום מחזור השני (ראה ב,מורה-שיעור") הוא -- יום ועש"ק פ' ויקהל, כ"ו אדר ראשון, ובו ביום קשה במאד לערוך ,סיום" פומבי, ובפרט באופן ד,ברוב עם הדרת מלך", מפני הטירדא בהכנות לשבת': ועוד -- הרי הזמן הראשון לעריכת חגיגות הסיום הוא: יום הש"ק שלאחריו, שבת שישנם בו כו"כ ענינים מיוחדים -- שבת פ' ויקהל, שבת שקלים, שבת מברכים אדר שני (הסמוך לניסן), שבו חוגגים את ימי הפורים, ש,ליהודים היתה אורה"? - ,אורה? זו תורה".
וכדי שיוכלו לערוך את ,חגיגות הסיום" ברוב פאר והדר, ,ברוב עם הדרת מלך" -- הרי מכיון שביום השבת ישנם כו"כ הגבלות בדבר, יש מקום להעתיק את ,חגיגות הסיום" לר"ח אדר שני, יום א' דר"ח או יום ב' דר"ח, בהתאם לתנאי המקום.
ולהעיר, שמנהג ישראל שמאחרין את זמן ה,סיום" ,עד שעת הכושר יומא דראוי לתקן בו סעודה כו'"*, ,משום כבוד התורה, שאז נעשה ביותר הידור, ברוב עם כן""*.
וכמובן, שבאותם מקומות אשר מסיבות שונות תהי' אפשרות לערוך את ,חגיגת הסיום" ב,רוב עם הדרת מלך" רק (או --- באופן טוב הרבה יותר) בימים
הסמוכים שלאח"ז -- יכולים להעתיק את ,חגיגת הסיום" עד לשעת הכושר המתאימה במקום ההוא, ו,אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות*, בכל מקום ומקום לפי ענינו.
ה. כרגיל בכגון דא, יש לקשר את ההתעוררות וקבלת החלטות טובות עם דבר גשמי? -- ע"י נתינת קנקן"* משקה מהתוועדות זו, התוועדות שמתקיימת בשבת שלאחרי יום ההילולא דעשירי בשבט, בבית-הכנסת ובית-המדרש בד' אמותיו של בעל ההילולא, שבו למד והתפלל במשך עשר שנותיו (תקופה שלימה*) האחרונות (,הכל הולך אחר ' החיתום*":) בחיים חיותו בעלמא דין.
ומכיון שנמצאים כאן רבנים מארץ הקודש, שעסקו באירגון חגיגות סיום מחזור ראשון דלימוד הרמב"ם בארצנו הקדושה, ולאחרי השבת מתכוננים לחזור לאה"ק, ובמילא, לא יוכלו לקבל משקה בסמיכות יותר לזמן ,חגיגות הסיום" (כמו אלו הנמצאים כאן) -- יגשו עתה לקבל קנקן משקה מהתוועדות זו, בתור השתתפות בפעולות דחגיגות סיום מחזור שני דלימוד הרמב"ם בכל רחבי ארצנו הקדושה. .
ובנוגע ל,חגיגות הסיום* כאן, וכן בשאר המקומות בכל קצוי תבל - יקבלו קנקני משקה בסמיכות יותר לזמן ,חגיגות הסיום" (או שיקחו מאלו שקיבלו כבר).
358188 לקוטי
ו. והמעשה הוא העיקרי
בכל מקום ומקום יתחיל מיד לעסוק בכל ההכנות הדרושות לארגון חגיגות הסיום ברוב פאר והדר.
וכבר הבטיחה תורה ,יגעת ומצאת":י, היינו, שתהי" הצלחה רבה ומופלגה,
למעלה מן המשוער לגמרי, באופן של מציאה, שאינה לפי-ערך היגיעה כלל.
ויה"ר שע"י כל הפעולות בקשר ללימוד ספר ,יד החזקה" להרמב"ם - נזכה בקרוב ממש לראות ה,יד החזקה . . אשר עשה משה לעיני כל ישראל"יי, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.
הערות
עמוד 355
- 1. לשו הכתוב -- בחוקותי כז, לב. וראה לקו"ש ח"ו ס"ע 290. וש'נ. \
- 2. בראשית ב, א. וראה אוה"ת עה"פ (מב, ב ואילך. (כרך גָ') תקח, א ואילך).
- 3. אוה"ת שם מג, ב ואילך. תקי, ב ואילך.
- 4. ראש השנה לאילן (ר"ה בתחלתה) -- ,האדם עץ השדה" (שופטים כ, יט. וראה תענית ז, א. לקוטי לוי"צ אגרות ע' תיג),
- 5. זח"א קנ, רע"א. ח"ב פה, א. שמו"ר פט"ו, כו. ובכ"מ.
- 6. לשון אדה"ז באגה"ק סכ'ז.
- 7. כל מקום שנאמר נס"ו אין לו הפסק עולמית (עירובין נד, סע*א. וראה חדא*ג מהרש"א שם).
- 8. לשון הרמב"ם בהקדמתו לספר הי"ד.
- 9. שכ.שאדם קורא בתושב"כ תחלה ואח'"כ קורא בזה (ס' הרמב"ם) ויודע ממנו תושבע"פ כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם" (הקדמת הרמב"ם קרוב לסופה).
- 0. רמב"ם הל' תפלה רפי"ג.
- 11. וו) להעיר (מביצה ב, ב) שדבר חשוב צ'ל בהכנה. וראה אנציק' תלמודית ערך הכנה.
- 2. ראה ירושלמי פסחים פ"א ה'א. תוד"ה נפסל -- מנחות כ, ב. וראה גם מנהגים ישנים מדורא עי 3. מהרי"ל -- הובא ברמ"א יו"ד סשע'ו סיד. ועוד.
- 3. רמ"א או"ח סתרס"ט ס'א.
- 4. רמ"א יו"ד סרמ"ו סכ"ו.
- 5. משלי יד, כח. וראה אנציקי תלמודית בערכו. וש"נ.
עמוד 356
- 6. לשון הכתוב -- איוב יא, ו. וראה שמו"ר רפמ"ו.
- 2. 7]) האופנים וחיות הקודש (נוסח התפלה -- ע"פ יחזקאל ג, יג). -- ולהעיר שלדעת הרמב"ס (הלי יסוה"ת פ"ב ה"ז) הם למעלה מכל המלאכים. ואכ"מ.
- 3. ש"פ בשלח, ט"ו בשבט תשמ"ו
- 8. משלי יא, יד. כד, ו.
- 9. עירובין ג, סע"א. ביב כד, בי
- 0. עקדת יצחק שער יד. וראה אגרות קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"ד ע' קנב.
עמוד 357
- 21. ראה שו"ע או"ח סרמ"ו (וסרמ"ב) ודאדהיז שם,
- 2. אסתר ח, טז. וראה מגילה טז, בי
- 3. ל' נקבה (משא"כ -- ,תורה אור) - תושבע"פ (ראה שערי אורה לאהאמ"צ שער הפורים דיה וקבל היהודים פל"ב ואילך. אוה"ת מג'א ע' בישמא). וטי היד ה"ה ,מקבץ לתושבע"פ כולה'.
- 4. ש"ך יו"ד סרמ"ו סקכ"ז -- מתשובת מהר"מ מינץ סקי"ז.
- 5. ס' תורת חיים -- או"ח סתקנ"א סקכ"ז.
- 6. ש"פ בשלח, ט"ו בשבט תשמ"ו
- 6. סנהדרין ו, ב. רמבים הל' סנהדרין פכ"ג ה"ט,
- 7. ראה דרשות הרץן דרוש ב. וראה רמב"ן עֶה"פ לך לך יב, ו. לבוש על הרקנטי לך לך שם.
- 8. ראה לקוטי הש"ס להאריז"ל סוף אבות. מאו"א בערכו.
- 9. ראה אבות ספ"ה.
- 0. ברכות יב, א.
עמוד 358
- 1. אבות פ"א מי"ז.
- 2. ראה כתובות סז, א.
- 3. מגילה ו, ריש ע"ב.
- 4. ש"פ בשלח, ט"ו בשבט תשמ"ו
- 5. שיחות
- 4. לשון הכתוב חותם פ' ברכה -- ולהעיר אשר בכו"כ דפוסי הרמב"ם הועתק כתוב זה בשער הספר, וצ"ע וחיפוש שאולי קשור זה עם חידוש שם הספר (ושינויו) ,ס' יד החזקה".
- 7. +-=0-0>0-- ל
שמות רבה ט״ו:כ״ו - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים עב, ז): יִפְרַח בְּיָמָיו צַדִּיק וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ, עַד שֶׁלֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּרֶמֶז הוֹדִיעַ לָהֶם שֶׁאֵין הַמַּלְכוּת בָּאָה לָהֶם עַד שְׁלשִׁים דּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, הַחֹדֶשׁ שְׁלשִׁים יוֹם, וּמַלְכוּת שֶׁלָּכֶם שְׁלשִׁים דּוֹר. הַלְּבָנָה בָּרִאשׁוֹן שֶׁל נִיסָן מַתְחֶלֶת לְהָאִיר, וְכָל שֶׁהִיא הוֹלֶכֶת מְאִירָה עַד חֲמִשָּׁה עָשָׂר יָמִים, וְדִסְקוֹס שֶׁלָּהּ מִתְמַלֵּא, וּמֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר עַד שְׁלשִׁים אוֹר שֶׁלָּהּ חָסֵר, בִּשְׁלשִׁים אֵינָהּ נִרְאֵית. כָּךְ יִשְׂרָאֵל חֲמִשָּׁה עָשָׂר דוֹר מִן אַבְרָהָם וְעַד שְׁלֹמֹה. אַבְרָהָם הִתְחִיל לְהָאִיר, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מא, ב): מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ, בָּא יִצְחָק אַף הוּא הֵאִיר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צז, יא): אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק. בָּא יַעֲקֹב וְהוֹסִיף אוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה י, יז): וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ, וְאַחַר כָּךְ יְהוּדָה, פֶּרֶץ, חֶצְרוֹן, רָם, עֲמִּינָדָב, נַחְשׁוֹן, שַׂלְמוֹן, בֹּעַז, עוֹבֵד, יִשַּׁי, דָּוִד. כֵּיוָן שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה נִתְמַלֵּא דִסְקוֹס שֶׁל לְבָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א כט, כג): וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ, וְכִי יוּכַל אָדָם לֵישֵׁב בְּכִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (דניאל ז, ט): כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר. אֶלָּא מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְשׁוֹלֵט בְּכָל הַמְלָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלח, ד): יוֹדוּךָ ה' כָּל מַלְכֵי אָרֶץ, כֵּן שָׁלַט שְׁלֹמֹה מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב ט, כג כד): וְכֹל מַלְכֵי הָאָרֶץ מְבַקְּשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה וגו' וְהֵמָּה מְבִיאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבוּשׁוֹ הוֹד וְהָדָר וְנָתַן לִשְׁלֹמֹה הוֹד מַלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א כט, כה): וַיִּתֵּן עָלָיו הוֹד מַלְכוּת. בְּכִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתִיב (יחזקאל א, י): וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה, וּבִשְׁלֹמֹה כְּתִיב (מלכים א ז, כט): וְעַל הַמִּסְגָּרוֹת אֲשֶׁר בֵּין הַשְּׁלַבִּים אֲרָיוֹת בָּקָר. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (מלכים א ז, לג): כְּמַעֲשֵׂה אוֹפַן הַמֶּרְכָּבָה. בְּכִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין דָּבָר רָע נוֹגֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ה, ה): לֹא יְגֻרְךָ רָע, וּבִשְׁלֹמֹה כְּתִיב (מלכים א ה, יח): אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה שִׁשָּׁה רְקִיעִים וּבַשְּׁבִיעִי יוֹשֵׁב, וּבְכִסְאוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה כְּתִיב (מלכים א י, יט): שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא, וְיוֹשֵׁב בַּמַּעֲלָה הַשְּׁבִיעִית, הֲרֵי נִתְמַלֵּא דִּסְקוֹס שֶׁל לְבָנָה וּמִשָּׁם הִתְחִילוּ הַמְלָכִים פּוֹחֲתִין וְהוֹלְכִין, (דברי הימים א ג, י): וּבֶן שְׁלֹמֹה רְחַבְעָם, וּבֶן רְחַבְעָם אֲבִיָּה וּבְנוֹ אָסָא, יְהוֹשָׁפָט, יְהוֹרָם, אֲחַזְיָהוּ, יוֹאָשׁ, אֲמַצְיָהוּ, עֻזִּיָה, יוֹתָם, אָחָז, יְחִזְקִיָּה, מְנַשֶּׁה, אָמוֹן, יֹאשִׁיָהוּ, יְהוֹיָקִים. כֵּיוָן שֶׁבָּא צִדְקִיָּהוּ, דִּכְתִיב (ירמיה נב, יא): וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר, חָסַר אוֹרָהּ שֶׁל לְבָנָה. וְכָל אוֹתָן הַשָּׁנִים אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל חוֹטְאִין הָיוּ הָאָבוֹת מִתְפַּלְּלִין עֲלֵיהֶן וְעוֹשִׂין שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עכ, ג): יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם. וְאֵין הָרִים אֶלָּא אָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ו, ב): שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה'. וְעַד מָתַי הָיוּ הָאָבוֹת מִתְפַּלְּלִין עֲלֵיהֶן, עַד שֶׁאָבַד צִדְקִיָּהוּ אֶת עֵינָיו וְחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עב, ז): וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ, עַד שְׁלשִׁים דּוֹר שֶׁהָיָה לְיִשְׂרָאֵל מִן הַמַּלְכוּת, מִן אוֹתָהּ שָׁעָה וְעַד עַתָּה מִי עוֹשֶׂה שָׁלוֹם לְיִשְׂרָאֵל, ה', שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו, כו): יִשָֹּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים י״ג - הטקסט מספריא
המנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימין את התורה בשנה אחת מתחילין בשבת שאחר חג הסוכות וקורין בסדר בראשית בשניה אלה תולדות בשלישית ויאמר יי' אל אברם וקוראין והולכין על הסדר הזה עד שגומרין את התורה בחג הסוכות ויש מי שמשלים את התורה בשלש שנים ואינו מנהג פשוט.
עזרא תיקן להם לישראל שיהו קורין קללות שבספר ויקרא קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה והמנהג הפשוט שיהו קוראין במדבר סיני קודם עצרת ואתחנן אחר תשעה באב אתם נצבים קודם ראש השנה צו את אהרן קודם הפסח בשנה פשוטה לפיכך יש שבתות שקורין שחרית שני סדרין כגון אשה כי תזריע וזאת תהיה תורת המצורע אם בחקותי עם בהר סיני וכיוצא בהן כדי שישלימו בשנה ויקראו אותן הסדרים בעונתן.
מקום שמפסיקין בשבת בשחרית שם קוראין במנחה ובשני ובחמישי ולשבת הבאה כיצד שבת ראשונה קורין בשחרית בסדר בראשית במנחה קורין אלה תולדות נח עשרה פסוקים או יותר וכן בשני ובחמישי וכן לשבת הבאה בשחרית מתחילין מאלה תולדות נח וקורא עד סוף הסדר ועל דרך זו קורין כל השנה ומפטירין בכל שבת ושבת בנביא מעין שקרא בתורה.
ובראשי חדשים הראשון קורא שלשה פסוקים מפרשת צו והשני חוזר וקורא פסוק ג' שקרא הראשון ושני פסוקים שאחריו כדי שישייר בפרשה שלשה פסוקים והשלישי קורא שלשה פסוקים ששייר השני עם וביום השבת והרביעי קורא ובראשי חדשיכם ואם חל ראש חדש להיות בשבת מוציאין שני ספרים בשחרית באחד קורין בו סדר אותה שבת ובשני קורא בו המשלים ובראשי חדשיכם והמפטיר קורא ענין ראש חדש ומפטירין והיה מדי חדש בחדשו וראש חדש אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי ור"ח שחל להיות באחד בשבת מפטירין בשבת שלפניו ויאמר לו יהונתן מחר חדש.
כל העולה לקרות בתורה פותח בדבר טוב ומסיים בדבר טוב אבל פרשת האזינו קורא הראשון עד זכור ימות עולם והשני מתחיל מזכור ימות עולם עד ירכיבהו והשלישי מירכיבהו עד וירא ה' וינאץ והרביעי מן וירא ה' וינאץ עד לו חכמו והחמישי מן לו חכמו עד כי אשא אל שמים ידי והששי מכי אשא אל שמים ידי עד סוף השירה ולמה פוסקין בה בענינות אלו מפני שהן תוכחה כדי שיחזרו העם בתשובה.
שמונה פסוקים שבסוף התורה מותר לקרות אותם בבית הכנסת בפחות מעשרה אף על פי שהכל תורה היא ומשה מפי הגבורה אמרם הואיל ומשמען שהם אחר מיתת משה הרי נשתנו ולפיכך מותר ליחיד לקרות אותן.
קללות שבתורת כהנים אין מפסיקין בהן אלא אחד קורא אותן מתחיל בפסוק שלפניהם ומסיים בפסוק של אחריהם וקללות שבמשנה תורה אם רצה לפסוק בהן פוסק וכבר נהגו העם שלא לפסוק בהן אלא אחד קורא אותן.
מפסיקין למועדות וליוה"כ וקוראין בענין המועד לא בסדר שבת ומשה תיקן להם לישראל שיהו קוראין בכל מועד ענינו ושואלין ודורשין בענינו של יום בכל מועד ומועד ומה הן קורין בפסח בפרשת מועדות שבתורת כהנים וכבר נהגו העם לקרות ביום ראשון משכו וקחו לכם ומפטירין בפסח גלגל וביום טוב שני שור או כשב ומפטירין בפסח יאשיהו בשלישי קדש לי כל בכור ברביעי אם כסף תלוה בחמישי פסל לך בששי ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו ביום טוב אחרון ויהי בשלח עד סוף השירה עד כי אני ה' רופאך ומפטירין וידבר דוד ובשמיני כל הבכור ומפטירין עוד היום.
בעצרת קורין בשבעה שבועות ומנהג פשוט שקורים ביום טוב הראשון בחדש השלישי ומפטירין במרכבה ובשני קורין בפרשת מועדות כל הבכור ומפטירין בחבקוק.
בראש השנה קורין בחדש השביעי באחד לחדש ומנהג פשוט שקורין ביום ראשון ויי' פקד את שרה ומפטירין ויהי איש אחד מן הרמתים ובשני קורין והאלהים נסה את אברהם ומפטירין הבן יקיר לי אפרים.
ביום הכפורים בשחרית קורין אחרי מות ומפטירין כה אמר רם ונשא במנחה קורין בעריות שבאחרי מות כדי שיזכור ויכלם כל מי שנכשל באחת מהן ויחזור בתשובה והשלישי קורא בתורה ומפטיר ביונה.
בסוכות בשני ימים טובים הראשונים קורין בפרשת המועדות שהיא שור או כשב או עז וגו' ומפטירין ביום ראשון הנה יום בא ליי' וביום שני ויקהלו אל המלך שלמה וביום טוב אחרון קורין כל הבכור ומפטירין ויהי ככלות שלמה ולמחר קורין וזאת הברכה ומפטירין ויעמוד שלמה ויש מי שמפטירין ויהי אחרי מות משה ובשאר ימות החג קורין בקרבנות החג.
כיצד בכל יום ויום מחולו של מועד קורא שתי פרשיות ביום השלישי שהוא חולו של מועד קורא הכהן וביום השני ולוי קורא וביום השלישי וישראל קורא ביום השלישי והרביעי חוזר וקורא ביום השני וביום השלישי וכן ביום הרביעי שהוא שני של חולו של מועד קורין וביום השלישי וביום הרביעי ועל דרך זו בכל יום ויום.
בכל יום ויום מימים טובים וכן ביוה"כ ובשבעת ימי הפסח מוציאין שני ספרים בשחרית הראשון קורא בו אלו הענינות שאמרנו והשני קורא בו קרבן אותו היום האמור בחומש הפקודים בתורה והקורא ענין הקרבן הוא מפטיר בנביא.
ובכל יום שמוציאין שני ספרים או שלשה אם הוציאו זה אחר זה כשמחזיר את הראשון אומר קדיש ומוציא השני וכשמחזיר את האחרון אומר קדיש וכבר אמרנו שהמנהג הפשוט לומר קדיש אחר שקורא המשלים לעולם ואחר כך מפטירין בנביא.
שבת שחלה להיות בחולו של מועד בין בפסח בין בסוכות קורין באותה שבת ראה אתה אומר אלי ומפטירין בפסח העצמות היבשות ואם חלה בתוך החג ביום בא גוג.
בחנוכה ביום ראשון קורין מברכת כהנים עד סוף קרבן המקריב ביום הראשון וביום שני קורין קרבן נשיא שהקריב בשני וכן עד יום השמיני ביום שמיני קורין עד סוף הקרבנות עד סוף הסדר ומפטירין בשבת של חנוכה בנרות זכריה ואם היו שתי שבתות בחנוכה מפטירין בשבת ראשונה בנרות זכריה ובשנייה בנרות שלמה והקורא בענין חנוכה הוא שמפטיר בנביא בפורים קורין בשחרית ויבא עמלק.
בתשעה באב קורין בשחרית כי תוליד בנים ומפטירין אסף אסיפם נאם יי' ובמנחה קורין ויחל משה כשאר ימי התעניות ובשאר התעניות שאנו מתענין על מה שאירע לאבותינו קורין בשחרית ומנחה הראשון קורא ויחל משה ארבע פסוקים וקורא השני והשלישי מפסל לך עד אשר אני עושה עמך ובתעניות שגוזרין אותן הצבור מפני הצרות כגון בצורת ודבר וכיוצא בהן קורין ברכות וקללות כדי שישובו העם ויכנע לבבם כשישמעו אותם.
נהגו העם להיות מפטירין קודם תשעה באב בשלש שבתות בדברי תוכחות שבת ראשונה מפטירין בדברי ירמיהו שנייה חזון ישעיהו שלישית איכה היתה לזונה וכן שבת שאחר תשעה באב מפטירין נחמו נחמו עמי ומנהג פשוט בעירנו להיות מפטירין בנחמות ישעיהו מאחר תשעה באב עד ראש השנה ושבת שבין ראש השנה ויום הכפורים מפטירין שובה ישראל.
ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים ומפטירין ביהוידע הכהן וכן אם חל ראש חדש אדר להיות בתוך השבת ואפילו בערב שבת מקדימין וקורין בשבת שלפניו בפרשת שקלים בשנייה קורין זכור ומפטירין פקדתי את אשר עשה עמלק אי זו היא שבת שנייה כל שחל פורים להיות בתוכה ואפי' בערב שבת בשלישית קורין פרה אדומה ומפטירין וזרקתי עליכם ואי זו היא שבת שלישית הסמוכה לרביעית ברביעית קורין החדש הזה ומפטירין בראשון באחד לחדש ואי זו היא רביעית כל שחל ראש חדש ניסן להיות בתוכה ואפילו בערב שבת.
נמצאת אומר שפעמים תהיה הפסקה בין שבת ראשונה ושנייה או בין שנייה ושלישית ופעמים יהיו שתי הפסקות בין ראשונה לשנייה ובין שנייה ושלישית אבל בין שלישית לרביעית אין מפסיקין.
כל פרשה מארבע פרשיות האלו אחד קורא אותה בספר שני אחר שקורין סדר אותה שבת בספר שהוציאו ראשון חל ראש חדש אדר להיות בשבת והיה סדר אותה שבת בואתה תצוה קורין ששה מואתה תצוה עד ועשית כיור נחשת והשביעי חוזר וקורא מכי תשא עד ועשית כיור ואם היה סדר אותה שבת כי תשא עצמו קורין ששה מכי תשא עד ויקהל והשביעי חוזר וקורא בספר שני מכי תשא עד ועשית כיור נחשת.
ראש חדש אדר שחל להיות בשבת מוציאין שלשה ספרים הראשון קורא בו סדר היום והשני קורא בו ענין ראש חדש והשלישי קורין בו כי תשא וכן ראש חדש ניסן שחל להיות בשבת מוציאין שלשה ספרים קורין סדר היום בראשון וענין ראש חדש בשני והחדש הזה בשלישי.
ראש חדש טבת שחל להיות בשבת מוציאין שלשה ספרים הראשון קורא בו סדר היום והשני קורא בו ענין ראש חדש והשלישי קורא בו ענין חנוכה חל להיות באמצע השבת שלשה קורין בענין ראש חדש והרביעי קורא בענין חנוכה.
אע"פ שאדם שומע כל התורה כולה בכל שבת בצבור חייב לקרות לעצמו בכל שבוע ושבוע סדר של אותה שבת שנים מקרא ואחד תרגום ופסוק שאין בו תרגום קוראהו שלש פעמים עד שישלים פרשיותיו עם הצבור.
מנחות כ׳ ב - הטקסט מספריא
אַדְּרַבָּה: דָּם הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן מַתִּיר כְּמוֹתָהּ, נִפְסָל בִּשְׁקִיעַת הַחַמָּה כְּמוֹתָהּ! הָנָךְ נְפִישָׁן.
אָמַר מָר: שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ עֵצִים וָדָם שֶׁנִּקְרְאוּ קׇרְבָּן. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר עֵצִים אִיקְּרוֹ קׇרְבָּן? רַבִּי! לְרַבִּי מִבַּעְיָא בָּעוּ מֶלַח!
דְּתַנְיָא: ״קׇרְבַּן מִנְחָה״ – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין עֵצִים, וְכַמָּה? שְׁנֵי גְּזִרִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים״, רַבִּי אָמַר: עֵצִים קׇרְבַּן מִנְחָה הֵן, וּטְעוּנִין מֶלַח, וּטְעוּנִין הַגָּשָׁה.
וְאָמַר רָבָא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים טְעוּנִין קְמִיצָה. וְאָמַר רַב פָּפָּא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים צְרִיכִין עֵצִים.
סְמִי מִיכָּן עֵצִים, וְאֶלָּא קְרָא לְמַעוֹטֵי מַאי? אִי לְמַעוֹטֵי דָּם – מֵ״עַל מִנְחָתֶךָ״ נָפְקָא!
The Gemara rejects this proof: On the contrary, blood should be included in the requirement to have salt applied, since it renders the offering permitted to be sacrificed and eaten, as is so with regard to the handful, which renders the remainder of the meal offering permitted to be eaten. In addition, blood becomes invalid at sunset and can no longer be sprinkled on the altar, as is the halakha with regard to the handful of a meal offering, whereas the limbs of the burnt offering may be sacrificed at any point during the night. The Gemara responds: These characteristics shared by the meal offering and the limbs of the burnt offering are more than those shared by the blood and the meal offering.
§ The Gemara continues discussing the baraita: The Master said above: Had the verse stated only: And every offering you shall season with salt, I would derive that this applies to even the wood and the blood, which are also termed: An offering. Therefore, the verse states “and every meal offering of yours” (Leviticus 2:13), to teach that just as the meal offering is unique in that other items come as a requirement for it, so too, anything that is unique in that other items come as a requirement for it requires the application of salt. Therefore, the wood and the blood do not require salting, as in their case no other item is needed. The Gemara asks: Whom did you hear who says that the wood is termed an offering? It is Rabbi Yehuda HaNasi. But according to Rabbi Yehuda HaNasi, doesn’t the wood in fact require salting?
This is as it is taught in a baraita: The verse states: “And when one brings a meal offering [korban minḥa]” (Leviticus 2:1). The superfluous word korban teaches that one can voluntarily give wood as an offering for the altar. And how much wood must one bring if he does not specify an amount? Two logs. And the support for the fact that wood can be brought as a voluntary offering is from a verse, as the verse states: “And we cast lots for the wood offering” (Nehemiah 10:35). Rabbi Yehuda HaNasi says: This voluntary donation of wood is an offering like a meal offering, and therefore it requires salt and requires bringing to the corner of the altar, like a meal offering.
And Rava says: According to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, wood donated in this manner requires the removal of a handful, just as in the case of a meal offering, a portion of the wood must be removed and sacrificed separately. And Rav Pappa says that according to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, since it is an offering for the altar, the wood that is brought as an offering needs to be placed on other wood to burn, like any other offering that is burned on wood on the altar. Apparently, this means that Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that the wood is termed an offering, also holds that it requires the application of salt, in contrast to the ruling in the baraita.
The Gemara responds: Remove wood from the baraita here, as it is not excluded by the term “and every meal offering of yours.” The Gemara asks: But then, the phrase in the verse “and every meal offering of yours” is to exclude what? If it serves to exclude blood, this is derived from the continuation of the verse, which states: “From your meal offering,” as explained in the continuation of the baraita.
שולחן ערוך, אורח חיים רמ״ו - הטקסט מספריא
מֻתָּר לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר כֵּלָיו לְעַכּוּ"ם, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בָּהֶם מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָנוּ מְצֻוִּים עַל שְׁבִיתַת כֵּלִים; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכֵלִים שֶׁעוֹשִׂין בָּהֶם מְלָאכָה, כְּגוֹן מַחֲרֵשָׁה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, אָסוּר לְהַשְׂכִּיר לְעַכּוּ"ם בְּעֶרֶב שַׁבָּת; וּבַיּוֹם הַה' מֻתָּר לְהַשְׂכִּיר לוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִטֹּל שְׂכַר שַׁבָּת אֶלָּא בְּהַבְלָעָה, כְּגוֹן שֶׁיַּשְׂכִּיר לוֹ לְחֹדֶשׁ אוֹ לְשָׁבוּעַ; וּלְהַשְׁאִיל לוֹ, מֻתָּר אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת. הַגָּה: וְכֵן עִקָּר כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה; וּמֻתָּר לְהַשְׁאִיל לוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת (טוּר וסמ"ג וּסְמַ"ק וְתוס' פ"ק דְּשַׁבָּת) אַף עַל גַּב שֶׁמַּתְנֶה שֶׁהָעַכּוּ"ם יַחֲזֹר וְיַשְׁאִיל לוֹ, וְלֹא אַמְרִינָן בְּכִי הַאי גַּוְנָא דְּהָוֵי כִּשְׂכִירוּת (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ז).
אָסוּר לְהַשְׁאִיל שׁוּם כְּלִי לְעַכּוּ"ם בְּשַׁבָּת, וַאֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת אִם הוּא סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, כָּל שֶׁאֵין שְׁהוּת לְהוֹצִיאוֹ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ שֶׁל הַמַּשְׁאִיל קֹדֶם חֲשֵׁכָה, מִפְּנֵי שֶׁהָרוֹאֶה סָבוּר שֶׁיִּשְׂרָאֵל צִוָּהוּ לְהוֹצִיאוֹ.
אָסוּר לְהַשְׂכִּיר אוֹ לְהַשְׁאִיל בְּהֶמְתּוֹ לְעַכּוּ"ם כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, שֶׁאָדָם מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ. הַגָּה: אֲבָל יָכוֹל לְהַשְׂכִּירָהּ אוֹ לְהַשְׁאִילָהּ, וּלְהַתְנוֹת שֶׁיַּחֲזִירֶנָּה לוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת, אֲבָל לֹא מְהָנֵי אִם מַתְנֶה עִם הָעַכּוּ"ם שֶׁתָּנוּחַ בְּשַׁבָּת, כִּי אֵין הָעַכּוּ"ם נֶאֱמָן עַל כָּךְ (סְמַ"ג וסֵפֶר הַתְּרוּמָה וּמָרְדְּכַי פ"ק דְּשַׁבָּת) וְאִם הִשְׁאִילָהּ אוֹ הִשְׂכִּירָהּ לְעַכּוּ"ם, וְהִתְנָה עִמּוֹ לְהַחְזִירָהּ לוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת וְעִכְּבָהּ בְּשַׁבָּת, יַפְקִירֶנָּה בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ קֹדֶם הַשַּׁבָּת, אוֹ יֹאמַר בְּהֶמְתּוֹ קְנוּיָה לְעַכּוּ"ם, כְּדֵי שֶׁיִּנָּצֵל מֵאִסוּרָא דְּאוֹרַיְתָא. הַגָּה: וְאִם רוֹצֶה, יָכוֹל לְהַפְקִירָהּ לִפְנֵי ג' בְּנֵי אָדָם כְּדִין שְׁאָר הֶפְקֵר, וַאֲפִלּוּ הָכֵי אֵין שׁוּם אָדָם יָכוֹל לִזְכּוֹת בָּהּ דְּוַדַּאי אֵין כַּוָּנָתוֹ רַק כְּדֵי לְהַפְקִיעַ מֵעָלָיו אִסּוּר שַׁבָּת (טוּר). וְדַוְקָא בְּשַׁבָּת, אֲבָל בְּיוֹם טוֹב אֵין אָדָם מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת בְּהֶמְתּוֹ בְּיוֹם טוֹב (בֵּית יוֹסֵף סי' ש"ח בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי הַלֶּקֶט).
יִשְׂרָאֵל שֶׁהִשְׂכִּיר שְׁוָרִים לְעַכּוּ"ם לַחֲרֹשׁ בָּהֶם, וְחוֹרֵשׁ בָּהֶם, יֵשׁ מַתִּירִים אִם קִבֵּל עָלָיו הָעַכּוּ"ם אַחֲרָיוּת מִיתָה וּגְזֵלָה וּגְנֵבָה וְיוֹקְרָא וְזוֹלָא; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכֵיוָן שֶׁאֵין הָעַכּוּ"ם יָכוֹל לְמָכְרָהּ אִם יִרְצֶה, נִקְרֵאתָ בֶּהֱמַת יִשְׂרָאֵל וְעַיֵּן לְמַטָּה בְּסִימָן זֶה.
אִם יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ"ם שֻׁתָּפִין בַּבְּהֵמָה, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת בָּהּ הָעַכּוּ"ם מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, עַל יְדֵי שֶׁיַּתְנֶה עִם הָעַכּוּ"ם בִּתְחִלָּה כְּשֶׁקָּנוּ אוֹתָהּ שֶׁיִּטֹּל הָעַכּוּ"ם בְּשַׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם חֹל, וְאִם לֹא הִתְנוּ מִתְּחִלָּה אָסוּר, אַף עַל פִּי שֶׁהִתְנוּ אַחַר כָּךְ; וְאִם יַלְוֶה אוֹתָהּ לְעַכּוּ"ם בְּהַלְוָאָה גְּמוּרָה, שֶׁיְּהֵא רְשׁוּת בְּיָדוֹ לְהוֹצִיאָהּ אִם יִרְצֶה, שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל, וְיִזְקֹף הַדָּמִים עַל הָעַכּוּ"ם וְאַחֲרָיוּת הַשְּׁוָרִים עַל הָעַכּוּ"ם, מֻתָּר. וְיֵשׁ מַתִּירִים אֲפִלּוּ לֹא יְהֵא רְשׁוּת בְּיַד הָעַכּוּ"ם לְהוֹצִיא, עַל יְדֵי שֶׁיִּזְקֹף הַדָּמִים עַל הָעַכּוּ"ם בְּמִלְוֶה וְיַחֲזֹר הָעַכּוּ"ם וְיַעֲשֶׂה אַפּוֹתִיקֵי (פֵּרוּשׁ אַפּוֹ תְּהֵא קָאֵי כְּלוֹמַר לֹא יְהֵא לְ ךְ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזֶּה) לְיִשְׂרָאֵל, אוֹ יְהַרְהֲנֵם (פֵּרוּשׁ מַשְׁכּוֹן בִּלְשׁוֹן יִשְׁמָעֵאל רהן) אֶצְלוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ: מֵעַכְשָׁו; וְיֵשׁ מַתִּירִים עַל יְדֵי שֶׁיַּזְהִיר אֶת הָעַכּוּ"ם שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בָּהּ מְלָאכָה בְּשַׁבָּת וְאִם יַעֲבֹר וְיַעֲשֶׂה תִּהְיֶה אַחֲרָיוּת עָלָיו וַאֲפִלּוּ מֵהָאוֹנְסִים, וְיִכְתֹּב כֵּן בְּעַרְכָּאוֹתֵיהֶם, דְּהַשְׁתָּא אִם בָּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת אֵינָהּ בֶּהֱמַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי קְנָאָהּ הָעַכּוּ"ם לְהִתְחַיֵּב בְּאָנְסֵיהּ. הַגָּה: וְכָל צְדָדֵי הֶתֵּרִים אֵלּוּ הִלְכְתָא נִינְהוּ וְיָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה, אֲפִלּוּ אִם הַבְּהֵמָה כֻּלָּהּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל דִּינוֹ כְּאִלּוּ הָיָה בְּשֻׁתְּפוּת הָעַכּוּ"ם, רַק שֶׁיְּפַרְסֵם שֶׁעָשָׂה דֶּרֶךְ הֶתֵּר.
משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם כ״ג:ט׳ - הטקסט מספריא
כל דיין שאינו דן דין אמת לאמתו גורם לשכינה שתסתלק מישראל וכל דיין שנוטל מזה ונותן לזה שלא כדין הקדוש ברוך הוא גובה ממנו נפשות שנאמר וקבע את קובעיהם נפש וכל דיין שדן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת כאילו תקן את כל העולם כולו וגורם לשכינה שתשרה בישראל שנאמר אלהים נצב בעדת אל ושמא יאמר הדיין מה לי ולצרה הזאת תלמוד לומר ועמכם בדבר משפט אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
משנה אבות ה׳ - הטקסט מספריא
בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות. אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות:
עשרה דורות מאדם עד נח. להודיע כמה ארך אפים לפניו. שכל הדורות היו מכעיסין ובאין. עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח עד אברהם. להודיע כמה ארך אפים לפניו. שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם:
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם. להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום:
עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים. ועשרה על הים. עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ועשרה על הים. עשר נסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר שנאמר (במדבר יד, כב) וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי:
עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. לא הפילה אשה מריח בשר הקדש. ולא הסריח בשר הקדש מעולם. ולא נראה זבוב בבית המטבחים. ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים. ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה. ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. ולא נמצא פסול בעומר. ובשתי הלחם. ובלחם הפנים. עומדים צפופים. ומשתחוים רווחים. ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם. ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים:
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן. פי הארץ. ופי הבאר. ופי האתון. והקשת והמן והמטה. והשמיר והכתב והמכתב והלוחות. ויש אומרים אף המזיקין. וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה:
שבעה דברים בגולם. ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה. ואינו נכנס לתוך דברי חבירו. ואינו נבהל להשיב. שואל כענין ומשיב כהלכה. ואומר על ראשון ראשון. ועל אחרון אחרון. ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. ומודה על האמת. וחלופיהן בגולם:
שבעה מיני פורעניות באין לעולם. על שבעה גופי עבירה. מקצתן מעשרין. ומקצתן אינן מעשרין. רעב של בצורת באה. מקצתן רעבים. ומקצתן שבעים. גמרו שלא לעשר. רעב של מהומה ושל בצורת באה. ושלא ליטול את החלה רעב של כליה באה. דבר בא לעולם. על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין. ועל פירות שביעית. חרב בא לעולם. על ענוי הדין ועל עוות הדין. ועל המורים בתורה שלא כהלכה:
חיה רעה באה לעולם. על שבועת שוא. ועל חלול השם. גלות בא לעולם. על עובדי עבודה זרה. ועל גלוי עריות. ועל שפיכת דמים. ועל השמטת הארץ. בארבעה פרקים הדבר מתרבה. ברביעית. ובשביעית. ובמוצאי שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית. בשביעית. מפני מעשר עני שבששית. ובמוצאי שביעית. מפני פירות שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. מפני גזל מתנות עניים:
ארבע מדות באדם. האומר שלי שלי ושלך שלך. זו מדה בינונית. ויש אומרים זו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי. עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך. חסיד. שלי שלי ושלך שלי. רשע.
ארבע מדות בדעות. נוח לכעוס ונוח לרצות. יצא שכרו בהפסדו. קשה לכעוס וקשה לרצות. יצא הפסדו בשכרו. קשה לכעוס ונוח לרצות. חסיד. נוח לכעוס וקשה לרצות. רשע:
ארבע מדות בתלמידים. מהר לשמוע ומהר לאבד. יצא שכרו בהפסדו. קשה לשמוע וקשה לאבד. יצא הפסדו בשכרו. מהר לשמוע וקשה לאבד. חכם. קשה לשמוע ומהר לאבד. זה חלק רע:
ארבע מדות בנותני צדקה. הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים. עינו רעה בשל אחרים. יתנו אחרים והוא לא יתן. עינו רעה בשלו. יתן ויתנו אחרים. חסיד. לא יתן ולא יתנו אחרים. רשע:
ארבע מדות בהולכי לבית המדרש. הולך ואינו עושה. שכר הליכה בידו. עושה ואינו הולך. שכר מעשה בידו. הולך ועושה חסיד. לא הולך ולא עושה. רשע:
ארבע מדות ביושבי לפני חכמים ספוג. ומשפך. משמרת. ונפה. ספוג. שהוא סופג את הכל. משפך. שמכניס בזו ומוציא בזו. משמרת. שמוציאה את היין וקולטת את השמרים. ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת:
כל אהבה שהיא תלויה בדבר. בטל דבר. בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר. אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר. זו אהבת דוד ויהונתן:
כל מחלוקת שהיא לשם שמים. סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים. אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהוא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים. זו מחלוקת קרח וכל עדתו:
כל המזכה את הרבים. אין חטא בא על ידו. וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו. שנאמר (דברים לג, כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו שנאמר (מלכים א' טו, ל) על חטאות ירבעם (בן נבט) אשר חטא ואשר החטיא את ישראל:
כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו. מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבאין שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. אבל תלמידיו של בלעם הרשע. יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת שנאמר (תהלים נה, כד) ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך:
יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר. וקל כנשר. ורץ כצבי. וגבור כארי. לעשות רצון אביך שבשמים. הוא היה אומר עז פנים לגיהנם. ובשת פנים לגן עדן. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך.
הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא. בן עשר למשנה. בן שלש עשרה למצות. בן חמש עשרה לתלמוד. בן שמונה עשרה לחופה. בן עשרים לרדוף. בן שלשים לכח. בן ארבעים לבינה. בן חמשים לעצה. בן ששים לזקנה. בן שבעים לשיבה. בן שמונים לגבורה. בן תשעים לשוח. בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם.
בן בג בג אומר הפוך בה. והפוך בה. דכולה בה. ובה תחזי. וסיב ובלה בה. ומינה לא תזוע. שאין לך מדה טובה הימנה:
בן הא הא אומר לפום צערא אגרא:
משנה אבות א׳:י״ז - הטקסט מספריא
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:

