שיחה ח
439שיחה ח
ב"ה, יום השלישי פ' עקב תשמעון, ערב ט"ו באב, ה'תשמ"ב. ברוקלין, 1. י.
כל החונים/ות במחנה גן ישראל בכל מקום שהם
ה' עליהם יחיו שלום וברכה!
שמחתי לשמוע שעונת הקייטנה עוברת עליכם בטוב, בחיזוק בריאות הגוף ובריאות הנשמה גם יחד.
ובודאי אין צורך להסביר לכם שבכל אדם בכלל -- בריאות הגוף קשורה בבריאות הנפש, ובנוגע ליהודי בפרט -- חיי הנשמה הרי הם קיום התורה ומצותיי, עליהן נאמר ,כי הם חיינו ואורך ימינו".
וכיון שהנכם בני עם -- עליו התורה מעידה כי הוא ,עם חכם ונבון" בטח מבינים אתם שמאחר שהנשמה מחי' את הגוף, הרי צרכי הנשמה -- לימוד התורה וקיום מצותי' -- קודמים לכל דבר,
ועל ידי כך היהודי בריא ושלם בנשמתו ובגופו גם יחד.
ויהי רצון שתמשיכו בהנהגה האמורה, ויתירה מזו -- באופן דמוסיף והולך במשך כל הימים הבאים עליכם ועלינו לטובה,
והבטיחו חכמינו זכרונם לברכה שאין לך דבר העומד בפני הרצון, זאת אומרת -- שאין הדבר תלוי אלא ברצונכם.
440ובפרט שאחרי עונת הקייטנה בא חודש אלול, שחז"ל אומרים כי אלו"ל ראשי תיבות -- אני לדודי ודודי לי. ו,דודי" זה הקדוש ברוך הוא, אוהב עמו ישראל, הקטנים עם הגדולים, ורוצה בטובתם בכל.
ובודאי תנצלו במילואם ימים אלה, שהם ימי הכנה לשנה החדשה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה, להתחזק בהנהגה של ,אני לדודי", כלומר הנהגה חדורה אהבת ה' וחפץ ורצוז ותשוקה למלא רצונו,
ומובטח לכם ש,דודי לי" -- שהשם יתברך מצליח אתכם ומברך אתכם וכל הקרוב ויקר לכם בכל המצטרך בגשמיות וברוחניות גם יחד.
ויקויים בקרוב ממש: הרנינו לאלקים עוזנו הריעו לאלקי יעקב -- בגאולה האמתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
בברכה להצלחה בכל האמור 441ב"ה, יום השלישי, שהוכפל בו כי טוב, פ' שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, שלשים לחודש מנחם אב, ראש חודש אלול, ה'תשמיג. ברוקלין, נ. י.
שלום וברכה! מכתבו נתקבל, ות"ח.
ובעמדנו בהתחלת ימי רצון אלה, ובלשון חזיל מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון -- ונצטווינו בפרשתנו, פרשת שופטים ושוטרים תתן לך: תמים תהיי עם ה' אלקיך -- כולל הפירוש נפש האלקית ונפה"ב, הגוף והנפש גם יחד, ע"י הגברת הנפש על הגוף, ועד שתהי' הנפש עיקר והגוף טפל,
ופשיטא בהנוגע לחיי הנפש, שהם קיום התורה ומצותי', עליהן נאמר כי הם חיינו ואורך ימינו,
הרי עת רצון דלמעלה מוסיפה בתוקף רצון האדם למטה -- למלאות רצון השם בהאמור -- בתורה עבודה (תפלה) וגמ"ח ( -- מצות) כדבעי, 442ובכדי לקיימן כדבעי -- צריך כל אחד ,לתת" בהנהגתו יום יומית ,שופטים" -- חב"ד דנפשו האלקית שיפסקו הדין ויורוהו ברור איך עליו להתנהג וגם ,שוטרים" -- הרצון והתענוג דנפשו האלקית, שאז ודאי שיקיים פסקי השופטים האמורים,
ובאופן דמוסיף והולך במשך כל ימי החודש,
ובפרט שאמרו חז'ל אשר אלו"ל ראשי תיבות -- אני לדודי ודודי לי. ,דודי" זה הקדוש ברוך הוא, אוהב עמו ישראל, הקטנים עם הגדולים, ורוצה בטובתם בכל.
ונמצא הוא ,בשדה" -- עם כאו"א תיכף בתחלת עבודת היום, עוד קודם שנכנס ונעשה (גם בגלוי) ב עיר, עיר אלקינו,
ובלשון הכתוב: אלקים נצב בעדת א-ל, דקדים ואתי,
ומברך את כאו"א בברכה תמימה, בגשמיות וברוחניות גם יחד, ועד אשר בלשון הכתוב: נחלתו ( -- מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה) יאכלון, השם הוא נחלתו כאשר דבר לו,
ועד לקיום הברכה העיקרית, אשר לה מצפים ומקוים כל היום בכל יום, גאולה האמתית והשלימה על ידי משיח צדקנו במהרה בימינו ממש.
בברכת כתיבה וחתימה טובה 443.. . ובקרבנו לחודש אלול חדש החשבון דכל השנה, ומחשבה טובה הרי הקב"ה מצרפה למעשה, הרי מחשבה טובה בהכנה דאלול, הן בהסוג דאדם למקום -- אני לדודי ודודי לי, הן בסוג דאדם לחברו -- איש לרעהו ומתנות לאביונים, תהיי התחלה טובה להמעשה אף שתבוא אח"כ ואשר הקב"ה יצרפם יחד ועי"ז יתעלו ממקום טהור לקדוש יותר, וכמבואר בתניא דבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, למקום נעלה ועליוז יותר, ובמילא באות ההשפעות מבלי מניעות ועכובים ע"ד המבואר בלקו"ת סוף פ' קרח.
. . . וכיון שנכנסנו להימים אשר עליהם אמרו רז"ל שכל המוסיף מוסיפין לו, הנה יה"ר שיוסיף כאו"א בעניני תורה ומצוה מוארים במאור שבתורה זוהי תורת החסידות, ויוסיף השי"ת בברכותיו בכל המצטרך לאדם וביתו.
והרי גם מתקרבים אנו לימי חדש הרחמים, הוא חדש אלול, אלו"ל ר"ת איש לרעהו ומתנות לאביונים, וידוע דרז"ל איש זה הקב"ה שנאמר ה' איש וגו' וקורא הוא לבני ישראל בשם אחיי ורעיי, ואפילו אלו שאין בהם -- בגלוי -- עניני הסוג דאח ורע, נכנסים הם ודאי בסוג השני דמתנות לאביונים, אביון -- התאב לכל דבר, כי חסר הוא כל דבר -
אשר -- בלשון רבנו הזקן -- בסבר פנים יפות ובפנים שוחקות ימלא השי"ת משאלות לבב כאו"א לטובה ולברכה בגשמיות וברוחניות. (ממכתב מוצשדק כ' מנחם אב, תעי"ז)
. . . בודאי למותר לעוררו, אשר ימי רצון דאלול ותשרי מסוגלים ביותר לקרב הניצוצות אל המאור. ויש ממוצע המחבר, אנכי עומד ביניכם ובין ה' אלקיכם גו', ועליו זכותו זה...
444ב"ה, כ"ז אלול ה'תשייז ברוקלין 445ב"ה, ימי אלול, תשל"ט ברוקלין, 1. י.
לכל המשתתפים בכנס לכבוד עולים החדשים
ה' עליהם יחיו שלום וברכה:
בנועם ובשמחה קבלתי הידיעה על דבר הכנס לכבוד עולים החדשים, ובפרט אלה שנכנסו לבריתו של אברהם אבינו בזמן האחרון.
ובודאי תקויים בכל אחד מהם הברכה המקודשת מדורות אין-ספור: כשם שנכנסו לברית כן יכנסו לתורה ולחופה ולמעשים טובים, והוריהם וקרוביהם וכל בית ישראל שי" ירוו מהם רוב נחת אמתי, נחת יהודי, תמיד כל הימים.
בהזדמנות זו אביע רגשי לבבי, מעומקא דלבא -- אשר בודאי גם כל אתינו בני ישראל רוחשים אותם -- רגשי גאון וחדוה אשר למרות היותם עשיריות בשנים במצב של אי-יכולת לקיים בפועל סדר חיים על פי התורה ככל הדרוש, ולא רק משום מניעות ועכובים שגרתיים, אלא -- שהיו קשורים ברדיפות ובמסירות נפש (ולא כאן המקום לעמוד עליהם באריכות), עם כל זה שמרו על הגחלת בכל תוקף נשמתם, והלהיבו אותה לאבוקה שהאירה חייהם ונתנה להם הכח והעוז להתגבר על כל הקושיים והנסיונות.
והרי זה מאמת עוד הפעם דבר תורה, תורת אמת ותורה אור (המאירה כל דבר לאמתתו): אני ישנה ולבי ער, כלומר, שאפילו כשיהודי נמצא במצב שיהדותו היא בכמה פרטים בכחינת ,ישנה" ואין ביכולתה זמנית לבוא לבטוי, הרי הלב היהודי תמיד ,ער" ופועל; וכשהלב בריא ושלם, הרי משפיע הוא חיות (על-ידי ,הדם הוא הנפש") לכל הגוף, וסוף סוף באה חיות זו לבטוי מלא בכל חלקי הגוף.
ומכאן התקוה החזקה, אשר בבואם ובהמצאם בתנאי חיים חדשים המאפשרים לחיות חיי היום-יום על פי התורה ומצותי' ככל הדרוש, בלי כל מניעות ועכובים מהחוץ, תתבטא השפעת ,לבי ער" בכל מלוא המדה להשתלט ולנהל כל פרטי החיים היומיומיים, ועד שכל רואיהם יכירו ויפליאו עוצם העוז היהודי שהטביע הקדוש ברוך הוא בנפש כל איש ואשה הישראליים, לעמוד איתן ללא כל כניעה ופשרה בכל הנוגע לעניני הנשמה, וענינים עקריים בכלל, מבלי להתחשב עם כל הפרעה איזו שתהיי, ולחנך בניהם בדרך זו, במעשה בפועל לדוגמא ולמופת.
ויהי רצון שתקויים בכל או"א מהם הבטחת הקב"ה: אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גו' -- כל הברכות האמורות בפרשה, ועד לכל המצטרך בפשטות -- הסתדרות טובה בפרנסה ובנחת מילדיהם ויוצאי חלציהם, ויזכו, בתוך כלל אחינו בני ישראל, לגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו בקרוב ממש.
446ורואים השגחה פרטית גם בזה שהכנס נועד בימי חודש אלול (אני לדודי ודודי לי), חודש של התקרבות מיוחדת והידוק קשר האהבה והדבקות בין יהודים לאביהם בשמים, חודש הרחמים והברכות בכלל (כמבואר ענינו על פי משל הידוע ד,מלך בשדה" בס' לקוטי תורה לרבינו הזקן פ' ראה דף ל"ב), ובפרט חודש ההכנה לברכה הכוללת, אשר כל אחד ואחת מהם ביחד עמנו ועם כל אחינו בני ישראל באשר הם שם יכתבו ויחתמו לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות גם יחד.
בכבוד ובברכה להצלחה ולבשורות טובות בכל האמור
הערות
עמוד 439
- 1. יוס השלישי . . בריאות הגוף ובריאות הנשמה: שהוכפל בו כי טוב, טוב לשמים וטוב לבריות. -- ראה קידושין מ, א. פיה"מ להרמבים פאה בתחלתה. ס' המאמרים תש"ט (ע' יח ואילך). וראה רש"י עה"ת (בראשית א, ז) ובשלישי כו' אחד לגמר בו'.
- 2. עקב תשמעון: להתורה ועשיתם מצותי' -- ואהבך וברכך גו' ה' אלקיך (עקב ז, יב"יג).
- 3. ט"ו באב: שמאז מוסיפין עוד יותר בלימוד התורה (תענית בסופה) וכדלקמן במכתב.
- 4. בריאות הגוף: ראה רמב"ם הל' דעות רפ"ד. תורת הבעש"ט עה'פ כי תראה (כש"ט הוספות סט"ז).
- 5. כי . . ימינו: ברכת ק"ש דערבית (האזינו לב, מז).
- 6. עם חכם ונבון: ואתחנו ד, ו.
- 7. והבטיחו . . הרצון: מגילה ו, ב. וראה רמב"ם הלי תשובה רפיה.
עמוד 440
- 1. אלו"ל . . לי: אבודרהם סדר תפלת ר"ה. פע"ח שער ר"ה פיא, לקו"ת ראה (לב, א: משל למלך כו'). .דודי" זה הקדוש ברוך הוא: ירושי ברכות פ"ב, ה"ח. שהש"ר פו, ב. הרנינו . . יעקב: תהלים פא, ב.
עמוד 441
- 1. יום השלישי, שהוכפל בו כי טוב: טוב לשמים וטוב לבריות. ראה קידושין מ, א. פיה"מ להרמב"ם פאה בתחלתו. ס' המאמרים תש"ט (ע' יח ואילך -- מכ' אדנ"ע. וגם מכ"ק מו"ח אדמו"ר). וראה רש"י עה"ת בראשית (א, ז): ובשלישי כו' אחד לגמר כו
- 2. שופטים . . בכל שעריך: בכל -- רמז שגם ,בשערי" הגוף, כדלקמן במכתב. וראה אוה"ת להצ"צ עה"פ (ע' תתכב. תתלב מש"ך עה"ת).
- 3. שלשים . . אב: סיום חודש אב דמזלו ארי', ארי' שאג מי לא יירא זה הקב"ה, שזהו ,סיומו" של עלה ארי" מסובכו, שרק על מנת זה עלה (יל"ש ירמי' בראשו ובתחלתו רמז נטר).
- 4. שלשים . . אלול: ראה שו"ע אה"ע סקכ"ו ס"ו.
- 5. מנחם אב . . אלול: ראה לקוטי לוי"צ אגרות ע' תי.
- 6. ראש חודש אלול: די"א שבא' דר"ח עלה משה להר (פדר"א פמ"ו. הובא בטור או"ח ריס תקפא. וראה פרש"י עה"ת תשא לג, יא. עקב ט, יח. מג'א לסתקפ"א סק"ב), וי"א בשני דר"ח (הובא בסה"ד ב"א תמ"ח. וראה הוספות לשו"ע אדה"ז סתקפ"א הערות להרר'"ג מדובראַוונא בקו"א).
- 7. מה . . ברצון: פרש"י עה"ת שם.
- 8. שופטים . . עם ה' אלקיך: ראה ד"ה שופטים תרכ"ט (או"ת להה"מ ר"פ שופטים).
- 9. תמים . . אלקיך: שופטים יח, יג. שיעור חומש דיום ב' דר"ח.
- 10. תמים . . כולל הפירוש: להעיר מזח"ג רל, סע"א: בכל איברין פנימאין וחצונין כו' תמים תהי' עם ה' אלקיך תוכו כברו. וראה לקו"ת נצבים מה, ג. אוה"ת שופטים ע' תתמב ואילך.
- 11. הנפש . . טפל: ראה תניא פ' לב.
- 12. כי . . ימינוי ברכת ק"ש דערבית (האזינו לב, מז).
- 13. רצון האדם למטה: ראה רמב"ם הל' גירושין ספ"ב. ולהעיר מתורת הבעש"ט שבמקום שמחשבתו, שרצונו של האדם שם הוא נמצא (כש"ט -- הוספות סי' לח, ושינ).
- 14. בתורה . . וגמ"ח: אבות פ"א, מ"ב.
- 15. וגמ"ח ( -- מצות): ראה מפרשי המשנה לאבות שם. ובירוש' פאה פ"א, ה'א דצדקה וגמ"ח שקולות כנגד כל מצותי' של תורה. תניא פליז.
- 16. כדבעי: כתובות סז, ב.
עמוד 442
- 1. ,שופטים" -- חב"ד: אוה"ת שופטים ע' תתכב. ולהעיר מתניא רפי"ג: השופט השני שהוא הנפש האלקית שבמוח כו'.
- 2. הרצון והתענוג: הבאים (ונתגלים) ע"י השכל, דאית רצון ואית רצון (תו"א פז, ד. לקו"ת ר"פ במדבר. אוה"ת שופטים ע' תתכו ואילך).
- 3. כל ימי החודש: עטרת ראש בתחלתו.
- 4. אלו"ל . . לי: אבודרהם סדר תפלת ר"ה. פע"ח שער ר"ה פ"א. לקו"ת ראה לב, א: משל למלך כו
- 5. .דודי" זה הקדוש ברוך הוא, אוהב עמו: ירוש' ברכות פ"ב, ה"ח. שהש"ר פ"ו, ב. וראה ב"ח לטואו"ח סתקפ"א סד"ה והעבירו: תשובה מאהבה,
- 6. ונמצא הוא ,בעדה": לקו"ת שם.
- 7. אלקים . . א"ל: תהלים פב, א.
- 8. דקדים ואתי: ברכות ו, א.
- 9. את כאו"א . . לו: ראה רמב"ם סוף הלי שמיטין ויובל: כל איש ואיש כו'.
- 10. נחלתו . . לו: שופטים יח, א-ב. שיעור חומש דל' מנ"א.
- 11. מידו . . והרחבה: נוסח ברהמ"ז.
- 12. הברכה . . כל היום: ברכת צמח דוד בתפלת שמו"ע.
עמוד 443
עמוד 444
עמוד 445
- 1. לקוטי הוספות / אלול שיחות 5
שולחן ערוך, אבן העזר קכ״ו:ו׳ - הטקסט מספריא
אִם יִכְתֹּב גֵּט בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל חֹדֶשׁ אִיָּיר, יִכְתֹּב: בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים לְחֹדֶשׁ נִיסָן שֶׁהוּא רֹאשׁ חֹדֶשׁ אִיָּיר. וְכֵן בְּכָל רָאשֵׁי חֳדָשִׁים שֶׁהֵם שְׁנֵי יָמִים. וּבְיוֹם שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ יִכְתֹּב: בְּאֶחָד לְיֶרַח פְּלוֹנִי. כִּי חֶשְׁבּוֹנוֹ מִיּוֹם הַשֵּׁנִי. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לִתֵּן גֵּט בְּשׁוּם רֹאשׁ חֹדֶשׁ (סֵדֶר הַגִּטִּין בְּשֵׁם סְמַ"ק וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמְגָרֵשׁ וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וְכָל בּוֹ), וְטוֹב לָחוּשׁ לָזֶה אִם לֹא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲשָׁשׁ לְעִגּוּן:
משנה תורה, הלכות גירושין ב׳ - הטקסט מספריא
זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו. ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה. לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב. ונתן שלא תקח מעצמה.
אמר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה והן הן שלוחיו והן הן עדיו. וכן אם אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבים וחותמים ונותנים לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה.
וכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעים שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית. ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויאסרנה עליו.
ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירים והאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום.
וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו. הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים הרי זה גט בטל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתבו.
אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול. ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל.
ומה בין פסול לבטל. שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא בטל הוא בטל מן התורה. ובכל מקום שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים.
הבעל שהביא גט בידו חתום ואמר תנו גט זה לאשתי הרי אלו יתנו לה. אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וליתנו לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא הגט בטל או פסול הרי אלו כותבין גט אחר אפילו מאה עד שיגיע לידה גט כשר.
אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכתבו וחתמו ונתנו לשליח. ונמצא הגט בטל או פסול אין כותבים אחר עד שימלכו בבעל. שהרי לא עשה אותן שלוחים לגירושין ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד ולא ישאר להם בו מעשה אחר והרי כתבו ונתנו. לפיכך לא יכתבו אחר. ואם כתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח (ונתנו לה) הרי זו ספק מגורשת.
האומר לשנים או ליתר משנים כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה שלחוה שבקוה תרכוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו גט כשר ויתנו לה. אמר להם פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום. ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זה גט בטל.
אמר להם הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הועילוה הרי זה ספק אם משמע מלות אלו גרושין או ענין אחר. לפיכך אין כותבין לה ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת.
האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה. ואם נתנו לה אינו גט. במה דברים אמורים בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החלי במהרה והכביד עליו חליו מיד והיוצא בקולר אפילו על עסקי ממון והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו לה. שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה.
בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט. ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע לך בודאי שהרוח דחפתו. וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה. והוא שידעו אותו. ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבים ונותנין אע"פ שאינן מכירין. וכן מי שנפלו בו מכות רעות שא"א שיחיה מהן אפילו נשחטו בו רוב סימנין ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שהרי עתה חי הוא אע"פ שסופו למות.
מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החלי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת. וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט. ואם לא הגיע הרי זה ספק.
אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה. ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא. ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול.
מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. וצריכין לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו. וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש.
מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש ואין צריך לומר נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא. ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו. אבל אם נשא אשה כשהוא חרש מגרש ברמיזה שאין קידושיו קידושין מן התורה כמו שביארנו וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.
המקדש קטנה על ידי אביה וגירשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשיגיע גט ליד האב נתגרשה. גירשה כשהיא נערה אם הגיע הגט לידה או ליד אביה נתגרשה. ואין עושה נערה המאורסה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה. אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורסה בין קטנה בין נערה.
קדשה אביה כשהיא קטנה ומת. אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה ואם לאו אינה מתגרשת עד שתבחין ואם גירשה אינה מגורשת.
מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר. וכן אם הכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד העכו"ם עד שיגרש הרי זה כשר. ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש. ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט. אע"פ שאמר בעכו"ם רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והעכו"ם אנסוהו אינו גט.
משנה אבות א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד. על התורה. ועל העבודה. ועל גמילות חסדים:
תניא, ליקוטי אמרים י״ג - הטקסט מספריא
וּבָזֶה יוּבַן לְשׁוֹן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״בֵּינוֹנִים זֶה וָזֶה שׁוֹפְטָן״ [פֵּירוּשׁ, יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר הָרָע], דִּכְתִיב: ״כִּי יַעֲמוֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשּׁוֹפְטֵי נַפְשׁוֹ״, וְלֹא אָמְרוּ ״זֶה וָזֶה מוֹשְׁלִים״ חַס וְשָׁלוֹם, כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ אֵיזוֹ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לַיֵּצֶר הָרָע בָּ״עִיר קְטַנָּה״, אֲפִילוּ לְפִי שָׁעָה קַלָּה – נִקְרָא רָשָׁע בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.
אֶלָּא, הַיֵּצֶר הָרָע אֵינוֹ – רַק עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּמוֹ שׁוֹפֵט וְדַיָּין הָאוֹמֵר דַּעְתּוֹ בַּמִּשְׁפָּט, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁלֹּא יִהְיֶה פְּסַק הֲלָכָה כָּךְ לְמַעֲשֶׂה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ עוֹד שׁוֹפֵט וְדַיָּין הַחוֹלֵק עָלָיו, וְצָרִיךְ לְהַכְרִיעַ בֵּינֵיהֶם, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּכְרִיעַ.
כָּךְ, הַיֵּצֶר הָרָע אוֹמֵר דַּעְתּוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, וּמֵהַלֵּב עוֹלֶה לַמּוֹחַ לְהַרְהֵר בּוֹ, וּמִיָּד חוֹלֵק עָלָיו הַשּׁוֹפֵט הַשֵּׁנִי שֶׁהוּא הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבַּמּוֹחַ, הַמִּתְפַּשֵּׁט בֶּחָלָל הַיְמָנִי שֶׁבַּלֵּב – מְקוֹם מִשְׁכַּן הַיֵּצֶר טוֹב, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּכְרִיעַ, הוּא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא – הָעוֹזְרוֹ לְהַיֵּצֶר טוֹב, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עוֹזְרוֹ אֵין יָכוֹל לוֹ״.
וְהָעֵזֶר, הִיא הַהֶאָרָה שֶׁמֵּאִיר אוֹר ה׳ עַל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, לִהְיוֹת לָהּ יִתְרוֹן וּשְׁלִיטָה עַל סִכְלוּת הַכְּסִיל וְיֵצֶר הָרָע, כְּיִתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחוֹשֶׁךְ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
אַךְ מֵאַחַר שֶׁהָרָע שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי בַּבֵּינוֹנִי הוּא בְּתָקְפּוֹ כְּתוֹלַדְתּוֹ, לְהִתְאַוֹּת תַּאֲוָה לְכָל תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא נִתְבַּטֵּל בְּמִיעוּט לְגַבֵּי הַטּוֹב וְלֹא נִדְחָה מִמְּקוֹמוֹ כְּלָל, רַק שֶׁאֵין לוֹ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לְהִתְפַּשֵּׁט בְּאֵבְרֵי הַגּוּף, – מִפְּנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הָעוֹמֵד לִימִין אֶבְיוֹן וְעוֹזֵר וּמֵאִיר לַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית – לָכֵן נִקְרָא – ״כְּרָשָׁע״, – כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֲפִילוּ כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אוֹמְרִים לְךָ צַדִּיק אַתָּה – הֱיֵה בְעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע״, וְלֹא רָשָׁע מַמָּשׁ, – אֶלָּא שֶׁיַּחֲזִיק עַצְמוֹ לְבֵינוֹנִי, וְלֹא לְהַאֲמִין לְהָעוֹלָם שֶׁאוֹמְרִים שֶׁהָרָע שֶׁבּוֹ נִתְבַּטֵּל לְגַבֵּי הַטּוֹב, שֶׁזּוֹ מַדְרֵגַת צַדִּיק, – אֶלָּא יִהְיֶה בְעֵינָיו כְּאִלּוּ מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ שֶׁל הָרָע הוּא בְּתָקְפּוֹ וּבִגְבוּרָתוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי כְּתוֹלַדְתּוֹ, וְלֹא חָלַף וְהָלַךְ מִמֶּנּוּ מְאוּמָה, וְאַדְּרַבָּה – נִתְחַזֵּק יוֹתֵר בְּהֶמְשֵׁךְ הַזְּמַן, שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הַרְבֵּה בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּשְׁאָר עִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה.
וְאַף מִי שֶׁבְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ וְיֶהְגֶּה בָהּ יוֹמָם וָלַיְלָה לִשְׁמָהּ, אֵין זוֹ הוֹכָחָה כְּלָל שֶׁנִּדְחָה הָרָע מִמְּקוֹמוֹ, אֶלָּא יָכוֹל לִהְיוֹת, שֶׁמַּהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ הוּא בְּתָקְפּוֹ וּבִגְבוּרָתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, רַק שֶׁלְּבוּשָׁיו, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית – אֵינָן מִתְלַבְּשִׁים בַּמּוֹחַ וְהַפֶּה וְהַיָּדַיִם וּשְׁאָר אֵבְרֵי הַגּוּף, מִפְּנֵי ה׳ שֶׁנָּתַן שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לַמּוֹחַ עַל הַלֵּב, וְלָכֵן נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבַּמּוֹחַ מוֹשֶׁלֶת בָּ״עִיר קְטַנָּה״, אֵבְרֵי הַגּוּף כּוּלָּם, שֶׁיִּהְיוּ לְבוּשׁ וּמֶרְכָּבָה לִשְׁלֹשָׁה לְבוּשֶׁיהָ שֶׁיִּתְלַבְּשׁוּ בָּהֶם, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה.
אֲבָל מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, אֵין לָהּ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה עַל מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית בַּבֵּינוֹנִי, כִּי אִם, בְּשָׁעָה שֶׁאַהֲבַת ה׳ הוּא בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ בְּעִתִּים מְזוּמָּנִים, כְּמוֹ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה וְכַיּוֹצֵא בָהּ, וְאַף גַּם זֹאת הַפַּעַם, אֵינָהּ רַק שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לְבַד, כְּדִכְתִיב: ״וּלְאוֹם מִלְאוֹם יֶאֱמָץ״ – ״כְּשֶׁזֶּה קָם זֶה נוֹפֵל, וּכְשֶׁזֶּה קָם כוּ׳״, שֶׁנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית מִתְאַמֶּצֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת עַל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, בִּמְקוֹר הַגְּבוּרוֹת שֶׁהִיא בִּינָה, לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא וּלְהוֹלִיד אַהֲבָה עַזָּה לַה׳ כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ בֶּחָלָל הַיְמָנִי שֶׁבְּלִבּוֹ, וְאָז – אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי.
אֲבָל לֹא נִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי בַּבֵּינוֹנִי, אֶלָּא בַּצַּדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: ״וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״, וְהוּא מוֹאֵס בְּרָע וְשׂוֹנְאוֹ בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה וְהַמִּיאוּס, אוֹ שֶׁלֹּא בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
אֲבָל בַּבֵּינוֹנִי, הוּא דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּאָדָם שֶׁיָּשֵׁן, שֶׁיָּכוֹל לַחֲזוֹר וְלֵיעוֹר מִשְּׁנָתוֹ, כָּךְ הָרָע בַּבֵּינוֹנִי, הוּא כְּיָשֵׁן בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, שֶׁלִּבּוֹ בּוֹעֵר בְּאַהֲבַת ה׳, וְאַחַר כָּךְ, יָכוֹל לִהְיוֹת חוֹזֵר וְנֵיעוֹר.
וְלָכֵן הָיָה רַבָּה מַחֲזִיק עַצְמוֹ כְּבֵינוֹנִי, אַף דְּלַא פָסִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא וּבְתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, בַּחֲפִיצָה וַחֲשִׁיקָה וּתְשׁוּקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה לַה׳ בְּאַהֲבָה רַבָּה כְּבִשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, וְנִדְמֶה בְעֵינָיו כְּבֵינוֹנִי הַמִּתְפַּלֵּל כָּל הַיּוֹם, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הַלְוַאי שֶׁיִּתְפַּלֵּל אָדָם כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ״.
וְהִנֵּה, מִדַּת אַהֲבָה זוֹ, הָאֲמוּרָה בְּבֵינוֹנִים, בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, עַל יְדֵי הִתְגַּבְּרוּת הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית כוּ׳, הִנֵּה לְגַבֵּי מַדְרֵגַת הַצַּדִּיקִים עוֹבְדֵי ה׳ בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, אֵין בְּחִינַת אַהֲבָה זוֹ נִקְרֵאת בְּשֵׁם ״עֲבוֹדַת אֱמֶת״ כְּלָל, מֵאַחַר שֶׁחוֹלֶפֶת וְעוֹבֶרֶת אַחַר הַתְּפִלָּה, וּכְתִיב: ״שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד, וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר״.
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, לְגַבֵּי מַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִים – נִקְרֵאת ״עֲבוֹדָה תַמָּה״ בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ שֶׁלָּהֶם, אִישׁ אִישׁ כְּפִי מַדְרֵגָתוֹ בְּמַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִים, וַהֲרֵינִי קוֹרֵא בְּאַהֲבָתָם שֶׁבִּתְפִלָּתָם גַּם כֵּן ״שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד״, הוֹאִיל וּבְכֹחַ נַפְשָׁם הָאֱלֹהִית לַחֲזוֹר וּלְעוֹרֵר בְּחִינַת אַהֲבָה זוֹ לְעוֹלָם, בְּהִתְגַּבְּרוּתָהּ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם, עַל יְדֵי הֲכָנָה הָרְאוּיָה לְכָל נֶפֶשׁ כְּפִי עֶרְכָּהּ וּמַדְרֵגָתָהּ.
כִּי הִנֵּה, מִדַּת אֱמֶת הִיא מִדָּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, הַנִּקְרָא: ״בְּרִיחַ הַתִּיכוֹן הַמַּבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה״ – מֵרוּם הַמַּעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת עַד סוֹף כָּל דַּרְגִּין, וּבְכָל מַעֲלָה וּמַדְרֵגָה מַבְרִיחַ תּוֹךְ נְקוּדָּה הָאֶמְצָעִית, שֶׁהִיא נְקוּדַּת וּבְחִינַת מִדַּת אֱמֶת שֶׁלָּהּ.
וּמִדַּת אֱמֶת הִיא ״נַחֲלָה בְּלִי מְצָרִים״, וְאֵין לָהּ שִׁיעוּר לְמַעְלָה עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת, וְכָל מַעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת שֶׁלְּמַטָּה, הֵם כְּאַיִן לְגַבֵּי מַעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת שֶׁלְּמַעְלָה מֵהֶן [כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן, שֶׁבְּחִינַת רֹאשׁ וּמוֹחִין שֶׁל מַדְרֵגוֹת תַּחְתּוֹנוֹת הֵן לְמַטָּה מִבְּחִינַת עֲקֵבַיִים וְרַגְלֵי מַדְרֵגוֹת עֶלְיוֹנוֹת מֵהֶן, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״רַגְלֵי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כּוּלָּן״]:
מצוטט ב־5 עמודים
אגרות קודש 5
- כרך ג ‹ תקכ לקו"ש חכ"ד ע' 443
- כרך ט ‹ ב'תתע לקו"ש חכ"ד ע' 443
- כרך טו ‹ ה'תרנו לקו"ש חכ"ד ע' 443
- כרך טו ‹ ה'תשמה לקו"ש חכ"ד ע' 444
- כרך כג ‹ ט'כ לקו"ש חכ"ד ע' 441

