שיחה ג

354שיחה ג

בהעלותך

במה* שהעיר בתו"א ד"ה בכ"ה בכסלו שמפרש השיטה דרק בלילה היו מדליקים כל ז' נרות המנורה (ודלא כשיטת הרמב"ם),

הרי כן היא דעת רש"י, תוס' (מנחות פו, סע"ב), רמב"ן, ראב"ד, רשב'א ועוד. וכ'מ מנוסח העבודה דיוהכ"פ שתיקן יוסי בן יוסי כה"ג (פע"ח שער יוהכ"פ פ"ד) ונקבע בסי' האריז"ל וסי' רבנו.

ומש"כ בזח'ג (פח, ב. קפג, א) שהי' מדליק ב' זמני - זהו לכל הדעות.

= וכמוש"כ-גם בתו"א -שהיי. מדליק בבוקר נר הז' (ונר הוא"ו). וסרה קושית".

הניצוצי זוהר שם. בעת רצון אזכירם על הציון לבריאות הנכונה.

ביה, ראש-חודש אייר, ה'תשמ"א ברוקלין, נ. י.

355(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)

356במה שהעיר כת"ר בחגיגה (ט, א) במש"כ מאי בינייהו חיגר ונתפשט, ולא נקט המאי בינייהו שבנוגע לפסח (פסחים צג, א) ובפרט שבאותה סוגיא עצמה בחגיגה -- משוה ומחלק בין זה לפסח,

ואמרתי בהשקפה ראשונה דלכאורה הביאור דבפסח החילוק בזמן בין פסז ראשון לשני הוא חודש ימים ואי אפשר שלא יהי' קטן שלא הגדיל בינתיים (ואולי רגיל ג'כ גר שנתגייר), משא"כ בתשלומין דחג שזהו מיום ליום -- ואינו רגיל (כ"כ מבין אותם הנמצאים בירושלים -- קטן שיגדיל ויביא שתי שערות וכו' ועאכו"כ) גר שנתגייר (שצריך בי"ד וכו') בינתיים,

ומה לעכו"ם בירושלים ובפרט ברגלים. (ומילתא דלא שכיחא ביותר -- שידחה העכו"ם גיורו מעיו"ט -- לחוה"מ!) ולכן נקט המאי בינייהו דחיגר ונתפשט.

שוב התבוננתי דיש לבאר בפשטות -- דבחגיגה נקט חיגר שנתפשט, כי חידושא (חיגר -- שזהו דין מיוחד בעליה לרגל) עדיפא לי

ועוי"ל דחידוש נוסף קמ"ל - לשלול קס"ד דחיגר לכל הדעות חייב בתשלומיה. =

= כי זהו ארי" הוא דרביע עלי, עירובין עח, ב. ולא שלילת חיוב בדבר כקטן וכגר,

. . . במענה למכתבו מט"ל לעומר, בו שואל:

א) המבואר באגה"ק לרבנו הזקן סי' יט' בפירוש מרז"ל חכם עדיף מנביא שנבואה הוא ענין ראי' כמשל ראיית עין בשר גשמי ממש, משא"כ במדובר בענין מעלת החכמה, שהוא עניז של השגה -- האם משה רבנו חוץ ממה שהי' רואה בנבואה הי' משיג גם מדריגות אלו שהשיג האריזיל וכו' --

כן הדבר..

ואף שלכאורה יש מקום לאמר גם אחרת, ובמכש'כ מנגלה דתורה, ע"ד המסופר מרז"ל (מנחות כט', ב) -- בכל זה האמת הוא שהשיג מדריגות האמורות. וכמ"ש בספרי קבלה ומבואר בתורת החסידות, שמדריגת משה רבנו היתה מדריגת החכמה דאצילות, זוא. שהשיג בדרגא נעלית ביותר מצד ענין החכמה. ויש מקום לעיון בהנוגע למשיח וראה רמב"ם הל' תשובה פרק ט' הלכה ב'. תנחומא תולדות כ יליש לישעי' נב, יג. ואכ"מי.

6-2 357הערה כללית*. לכאורה -- ענין מוסר התורה שהוא הוא מוסר הקדש, הנה יסודו וגם תכליתו, המעשה בפועל, מעשה במושג הרחב, שלפרטיו הוא במחשבה דבור ומעשה. וכמ"ש את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם.

ענין השראת רוח הקדש או יותר מזה -- רוח הנבואה, הרי זה לכל היותר בגדר שכר העבודה והמעשה. וכדמוכח גם מזה שאין זה בכח האדם. וכלשון הרמב"ם: אע'פ שמכוונים דעתם, אפשר שתשרה שכינה עליהן ואפשר שלא תשרה (יסוה"ת פרק ז' הלכה ה'. ועיייש בלחם משנה). ועאכו"כ שלא נצטווה כאו"א להיות נביא ואפילו לא בעל רוח הקדש. ויעוין ג'כ רמב"ם סוף הלכות תשובה וסוף הל' מלכים, בטעם שנתאוו כל ישראל לימות המשיח.

נוסף על כל הנ"ל, שלפע"ד, מוכרח בכ"מ מצ"ע -- חשיבות כפולה ומכופלת להאמור, דוקא בתקופתנו זו, הזקוקה להדגשת פי כו"כ הכרח דקיום מצות מעשיות בפועל בחיי היום יומים, ואשר אין להן תחליף באיזה ענין אחר שיהי', אף שרחמנא לבא בעי וכו' וכו'.

מובן שאין בהאמור כל סתירה כלל להמבואר ברמב"ם שם, ומודגש במיוחד בתורת החסידות, אשר תכלית האדם הוא, דע את אלקי אביך ועבדהו בלבב שלם, כי, זהו בלשון רבנו הזקן (קונטרס אחרון דספר התניא, קנ"ו ע"ב) מצוה רבה ונשאה וכו' רק שזו היא מצוה אחת מתרי"ג והאדם צריך לקיים כל תרי"ג וכו', לכך צריך להרבות בלימוד כל התרי"ג וקיומן בפועל ממש במחדו"מ וכו', יעו"ש.

תחלת התדפיס עמוד שסז: הרוח הנבואה או רוח הקדש.

כנראה -- בחוברת זו אינו נכנס בפירוט הדרגות, וכוללם יחד, שהרי שלש מדריגות הן, נבואה שנסתיימה בימי חגי זכרי' ומלאכי ורוה"ק, משא"כ בת קול. והלשון נבואה (בפועל) ורוה"ק המובא בהנוגע לתקופות שלאחרי זה -- ה"ז שם המושאל ושייך לדרגת בת קול (עיין ש' רוה"ק להאריז"ל -- שהוא הפוסק אחרון בכגון דא)...

בסופו עמוד מ"ט: כי רוח הקדש בישראל הוא לא חסרון שלימות כ"א וכו'.

ע'יפ האמור לעיל צ"ע גדול בזה (ואולי כוונתו באם החסרון בכלל האומה -- ולא בהנוגע לכאו"א) -- פרט לאחרי ביאת משיח, שאז זמן היעוד, אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו וגו'.

ציונים ומ"מ להנ"ל -- הובאו בפתיחה (להרב מרגלית שיי) לשו"ת מן השמים. ובמאמרי א. י. השיל שי' -- שמצטט כת"ר ו,ההאמין הרמב"ם שזכה לנבואה" (סי היובל לל. גינזבורג).

(ממכתב נר ראשון דחנוכה, תשכ"א)

*) הערות לס' מערכת מוסר הקודש. המו"ל. 6-2 358.. ולסיים בד'"ת מה דמתחיל במכתבו הוא, בענין נתינת שלום לרבו וציין ג"כ לשו"ע יו"ד סי' רמ"ב סעיף ט"ז, הנה יעויין בנ'יכ השו"ע. וידוע שזהו ג'כ מהחילוקים דבין בני ארץ ישראל ובני בבל -- וכמובא בספר חלופי מנהגים, ובאשר אין הספר מצוי הנני מעתיק הציונים. ברכות כז, ב. נזיר כ, ב (עיייש חילוק גירסת הרי"ף והרא"ש) ובמעדני יו"ט שם. ב"ק עג, ב ובתוס' ויפיע שם. שבועות לב, א (עיי"ש). בירוש' ברכות ונזיר שם.

(ממכתב ח' אדר, תשי"ג)

ומש"כ במכתבו ע"ד עצמו, החסרונות וכו' -- נזכרתי, בקראי מכתבו, במה שא"ל כיק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, בנוגע לספור אחד: מ'טאָר ניט רעדען לה"ר אַף אַ - -אידן. אויף-זיך: אויך-ניט.----ואחכה -לבשו"ט -ומשמחות- "ידה הלחה הוה > (ממכתב ג' דסליחות, העוי"ת)