שיחה יט

522שיחה יט

בחוקותי 523בברכה להצלחה ולבשורות טובות בכל האמור 524... העיר זה מכבר במה שמסופר בס' תורת שלום שאדה"ז חידש אופן הצלה להר"פ בעל ההפלאה ,בהיות כי הרמב"ם פוסק את ההלכה דגוסס חשיב כמת, ואם יהי' גוסס ואח"כ יתרפא, הרי כבר נתקיים הפס"ד. והסכימו החברייא והה"מ בראשם לפסק הרמב"ם וכן הי'" -- וכתבתי שם (ע' 332') שלא מצאתי זה ברמב"ם ואדרבא - ולכן נ"ל דצ"ל רש"י (קדושין עח, סע"ב) וכ"ה גם דעת הר"ח והב"ש באה"ע סקכ"א.

ורוצה לומר דמ"ש בתו"ש אינו שייך למחלוקת הפוסקים אם גוסס יכול לפעול, אלא לענין חשיבותו בפ"ע. וא"כ מפורש הוא בדברי הרמב"ם (ערכין א, יג) שכי הגוסס אין לו ... דמים הואיל ורוב גוססין למיתה ה"ה כמת. -- וא"כ אין צריך להגיי ההנחה. אבל אאפ"ל כן: א) כל סגנון הספור הוא שאדה"ז חיפש ומצא דעה שיש בה איזה חידוש, ואח"כ הי' צ"ל הסכמת הה"מ והחברייא על דעת פוסק זה שהלכה כדבריו -- (עיי"ש ע' 8') -- ורק עיכ"ז ניצול הר"פ.

ואת"ל שהכוונה לדין דערכין הנ"ל -- הנה סתם משנה היא ומוסכם בכל מקום, ומה לנו להזכיר את הרמב"ם או פוסק אחר ולהזקק להכרעת הה"מ וכוי!

ב) גם לולא סגנון הסיפור, הנה גופא דעובדא מוכח דאאפ"ל כן, כי הגה על הר"פ נפסק בב"ד של מעלה דין מיתה, והה"מ ביקש עצה איך להצילו. והנה היוצא ליהרג ע"פ ד"ת אין לו חשיבות וה"ה כמת, כי התורה ממיתה אותו (וכל' פיה"מ ערכין פ"א מ"ג) -- וי"ל שהוא עוד יותר מגוסס, אשר רק רוב גוססין למיתה, משא"כ בנפס"ד למיתה שהוא מת ודאי בכח. וא"כ מה יתוסף עי"ז שיחלה ויהי' גוסס. כי סו"ס גם הוא אינו מת בפועל לדיעה זו*. אתמהה.

וא"ת שזה בא בתור עונש ויסורי כפרה, א"כ אינו ענין לגוסס שיכול להיות גם בלא יסורים. והול"ל שיסתמא ויתפקח אח"כ שחשוב כמת (נדרים סד, ב) ולד"ה**.

ואין לחלק ולומר דדוקא ביוצא ליהרג בדיני אדם ה"ה כמת, מפני שאין שייך חזרה, משא"כ בנפס"ד בב"ד של מעלה דתשובה מועלת, שאז חוזר המלך, מלכו של עולם, מדיבורו -- (עיייש בפיה"מ) -- דאם היתה תשובה מועלת לבטל הפס"ד דהר"פ, א"כ למה הוצרך להיות חולה וגוסס הו"ל להפטר ע"י תשובה. וק"ל.

עוד האריך במכתבו הראשון ליישב לשונות הרמב"ם בכ"מ גם את"ל שס"ל 525כדעת רש"י דגוסס ה"ה כמת, ואף דשטחיות לשונו ל"מ כן וההגמי"י: ועוד כתבו דהרמב"ם ס"ל דהוי כחי, אבל עי"ז אפשר יהי' ליישב מ"ש בלח"מי בדרך אפשר כדי לתרץ קושיא ודיוק בדברי הרמב"ם.

והנה איני יודע מה מכריחו ליכנס לכל הדוחק הזה. ושערי תירוצים לא ננעלו. וגם אם הי' צודק בכל מ"ש במכתבו, הרי גם אז, לפעניד, צריך להגי' בתו"ש. והגע עצמך:

אדה"ז יכול הי' לתמוך עצתו ודינו על מ"ש רש"י והר"ח (והב"ש שהוא מאחרוני הפוסקים) בפירוש, ובמקום זה הביא את הרמב"ם, ונשען ע"ז אשר ע"י כמה דוחקים ודחיית פי' ההגמי"י ועוד ייל אשר גם הרמב"ם ס"ל כרש"י. אין לך תמי' גדולה מזו. (ממכתב כז ניסן תש"ח)

...א) אין' הנידון דומה, כי ערכין ודמים מסרה תורה כל הלכותיהם לב"ד דלמטה ולכן י"ל אשר במילא גם הם בכלל הגדר שאין לו לדיין אלא בנגלות ולא מה שבמחשבה והנסתרות. וכמבואר (בשו"ת נוב"י חאו"ח מהדו"ק סל"ה שו"ת חיים שאל חיב ס"ב. פתח השער לשו"ת טו"ט ודעת מהד"ת הל' טריפות. ועייג'כ רמב"ם הלי ע'ז פ"ד ה"ו. ומיש בשו"ת שם משמעון לר"ש פאלאק מהדו"ק חחו"מ ס"ב בפי' ש"ס ביב קנט, א, דמשה פסול להעיד לחותנו ובשבת קיח, ב, יודע אני בעצמי שאיני כהן ובמהרש'א זבחים ק"א מפ"מ פנחס אינו רואה נגעי מרים שהוא מטעם גלגולי נשמות -- צע"ג) לענין תשובה שאינה מועלת לעונשי ב"ד, משאזכ בנדו"ד שאינו שייך אלא לב"ד של מעלה. וא"כ בזה האופן שבא חיובו, פשיטא שיכול לבוא גם הפטור.

ולהעיר אשר ישנו ממוצע בין ב' סוגים הנ"ל והם הענינים שהפס"ד הוא בתורה הנגלית שעונשו עונש מיוחד בידי שמים, ובזה מועילים .תשובה שבלב וענינים שבנסתר (מכות יג, ב. ועייג'יכ תוסי כתובות ל, רע"ב במשנה סוטה פ"ג, ואכ"מ).

526ב) צע"ק: מדברים לא, כח (והוא ע"פ תוס' ע"ז י"ז סע"א) ומפסיקתא הובאה ביל"ש רמז קצא: וקרא למיכאל וגבריאל כו' ע"י זקן וע" עדים.

ג) בעניןי לא בשמים שקו"ט וש"נ בשה"ג לחיד"א ח"א אות יו"ד רכ"ד. שד"ת כללים אות א ס"ק צד, קא, קיב. שו"ת חת"ס ח"ו סצ"ח. פי' חיד"א אבות רפיו. הקדמת קסת הסופר לשו"ת מן השמים. ובכ"מ. ולהעיר מביאוה"ז פ' וישלח.

ד) החילוק* פשוט דלשיטת החולקים על רש"י גוסס אינו אלא מת בכח, כי הרי פעולתו פעולה, וגם נפסק דינו בב"ד מת בכח הוא, וא"כ אין במצב הגוסס הוספה על מצב מי שנפס"ד בב"ד. משא"כ לשיטת רש"י. במלים אחרות: הסבר פלוגתת רש"י והחולקים עליו בדין הגוסס, הוא אם הגוסס מת רק בכח או גם בפועל (עכ"פ לרוב הלכותיו). משא"כ נפס"ד בב"ד דלכ"ע אינו אלא מת בכח.

ודוחק לומר -- דלשיטה הא' -- צ"ל גוסס, כי מוסיף שנעשה מת בכח גם מצד הגוף. דסו"ס כיון שמיתה בכח אינה מספקת, גם מיתת הגוף בכח אינה מספקת.

ה) ייל כוונת האו"ש: בלשונו (ולא ראיתי בפנים גופא) גברא שאין בנוגע לו הציווי דלא תרצח. ובזה מתורץ מה שמקשה על האו"ש.

ו) כבר* א"ל בע"פ, דיש כאן שתי שאלות 1) מנ"ל דע"י פס"ד הב"ד עצמו נעשה גברא קטילא, 2) איך אפשר להסביר את זה. ובמענה לשאלה הב' -- הסברא פשוטה: אנו דנין אודות מי שנפס"ד אם נשתנו הלכותיו ודיניו אשר ע"פ התורה. ולכן אין נוגע מה שלא נעשה מעשה, כיון שנעשה שינוי (אף שאינו ניכר) ע*פ פסק התורה ובמילא זה משנה דינו אשר ע"פ תורה.

זו כלפי לייא?, אם ד"מ שגם בזה"ב לא אירע אלא לעתים רחוקות ביותר לא רצו לבטל, עאכו"כ שלא הי' מובן כלל אם היו מבטלים דין מלקות. וקושייתו מפני [מה] לא נאמר בפי' דדין מלקות לא בטל י"ל בכמה אופנים, ומהם: א) כשנשנה מרז"ל דדין ד"מ לא בטל דנו עדיין ב"ד דין מלקות. ואח"כ לא צריכא להודיענו כי אתיא במכש"ב, כנ"ל. ב) עונש המלקות הוא הענין דונקלה אחיך (מכות כב, ב, ושם). וא"כ אין חידוש להשמיענו שעונש המלקות לא בטל, כי מעשים בכל יום הוא דונקלה אחיך משא"כ בד"מ דלא ראינו קיומם באופן המתואר במס' סנה', לכן משמיענו דהנופל מן הגג כו' הוא במקום סקילה וכו'.

527ח) תמיהניי אם אפ"ל טעם זה כי הרי לדיעה זו הסוקל את המחוייב חנק ג"כ פטור ולהיפך. ואיך מקיים בזה דינו. ואם נחלק שמקיים עכ"פ פרט משותף שבכל ד"מ ושבזה הוא הציווי דלא תרצח, א"כ גם במלקות י"ל כן.

...בסוף הפ' מסיים לא יחליף בין טוב לרע ולא ימירנו, ומסיים אני הו" וכתב הרמב"ם ע"ז דלכאו' מה איכפת שימיר רע בטוב הרי נותן יותר טוב כעת, ומה איכפת, ירדה תורה לסוף דעתו של אדם כו' גזרה היא שמא ימיר טוב ברע ויאמר שזה רע בטוב, היינו דמעיקר הדין הי' מותר אלא שגזרה היא (ומזה ראי' למה שנסתפקו אם יש גם בענינים דמן התורה ג"כ גדר גזירה משום ענין אחר, ולפי פיי הרמב"ם באיסור תמורה הרי כמו שיש גזרות שהחכמים גזרו הנה כמו כן זה מה שהתורה גופא גזרה),

והענין בעבודה הוא, דלכאו' יכול לומר דלמה יתעסק בענינים פשוטים דוקא, הרי בזה יכול להתעסק ג"כ אחר והוא יתעסק בענינים נעלים יותר כמו לימוד דא'"ח והדומה, אשר ע"י הנהגה כזו ירויחו יותר, או להיפך דלמה יתעסק בלימוד דא"ח אשר לזה אינו ראוי כ"כ ער פאַרשטייט אַליין ניט אַזוי גוט, הוא יסביר את זה שהוא בעצמו יודע היטיב, אשר במילא על ידי זה יהי' קרבן יותר טוב, ולכן הוא מצוה ומזהיר לא ימיר, היינו אפי' אם באמח זה טוב יותר דלבד זאת אשר אפשר לחיות שאינו כן וטועה בחשבוגו בעצת היצר.

יהודי אחד מקאליפארניא בא לכ"ק אדמו"ר על יחידות ושאל בענין מסחרו בהאַלץ, והשיב לו כ"ק אדמו"ר על שאלתו, ואח"כ שאל אצלו כ"ק אדמו"ר בענין בניו כו' ואמר לו כ"ק מה לעשות בענין זה ולא התקבל אצלו, ואמר לו כ"ק אדמו"ר, ומה בעניני האָלץ שאי"ז עסקי ומ"מ נסעת מרחוק כ"כ לשמוע עצתי הרי מכש"כ בענינים אלו שזהו עסקי ועסק אבותי בודאי אתה צריך לשמוע לעצתי, ע"כ המעשה. הרי א"כ א"א בכלל לידע מה טוב ומה כו' דמאחר שכ"ק אדמו"ר האָט אויף אים אַרויפגעלייגט די שליחות בודאי זהו יותר טוב, הנה לבד זאת לו יהי' כדברו הרי מ"מ ג"כ לא ימיר, ויעשה השליחות וואָס מ'האָט אויף אים אָרויף געלייגט,

ומה שטוען שעי"ז ירויח יותר שילמוד ויהי" לו זמן גם לעצמו, הנה אמר פעם אודות ענין כזה כ"ק אדמו"ר בענין המאמר היום אומר לו עשה כך כו' הנה אין הפי בזה שאומר לו לעשות איזה דבר עבירה ח"ו מפני שהיצה"ר יודע שזה בודאי לא 528(משיחת ש"ק מבה-ח טינ, 5" בהו"ב, הישי"ת)