שיחה ז
473שיחה ז
לקוש" הוספות / מכתבים כלליים לריה שיחות 23
ב"ה, ח"י אלול, היתשליז ברוקלין, 1.י.
אל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם
ה' עליהם יחיו שלום וברכה !
474(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
475(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
476בגאולה האמתית והשלימה דורך משיח צדקנו.
בכבוד ובברכה להצלחה בכל האמור ובברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה
הערות
עמוד 473
- 1. חי אלול: יום הולדת את שני המאורות הגדולים הבעש"ט (בשנת נח"ת) ורבנו הזקן (בשנת קה"ת) -- ראה קונטרס ח"י אלול ה'תש"ג, רשימה בסו"ס המאמרים תש"ח (ע' רצב).
- 2. אלול .. חשבון הנפש: ראה סה"מ אידיש ע' עה.
- 3. אלול .. צוגרייטונג צום נייעם יאָר: ועד שיש אומרים ש,משנכנס אלול כשכותב אדם אגרת שלום לחבירו צריך לרמוז בהתחלתו שמבקש עליו כו' בשנה טובה תכתב ותחתם וכה"ג" (ליקוטי מהרי"ל במקומו).
- 4. שבת פירט .. סליחות: נוסף ע"ז דמשבת מתברכין כולהו יומי (דשבוע לאחריו. זח"ב סג, ב), הרי פתיחת הסליחות: במוצאי מנוחה. ובב"ר ספכ*ב: כך היא כוחה של תשובה כו' מזמור שיר ליום השבת וגו'. (ובויק"ר פ"י, ה -- אין תיבת וגו'. אבל ראה שוח"ט ס"ק). ושבת אותיות תשב (אגה"ת ספ"י. דיה לך הוי' הצדקה לרבנו הזקן. וראה הוספות לכתר ש"ט סקי"ח: תשובה איז שָבת ו*ה כו'. ובלק"א להה"מ (סקכ"ו) ד"ה איתא במדרש (הנ"ל) נת' השייכות גם לתשרי).
- 5. שלימות מיינט .. גאַנצקייט .. פולקאַמענהייט: כמבואר במפרשי התנ"ך. וראה במקומות שהובאו באוה"ת לך ד"ה ומלכי צדק. ולהעיר מפרש"י וישלח לג, יח. מו"נ בסופו.
- 6. חשובה שלימה: ראה אגה"ת ספ"ח. ובלקו"ת ס"פ בלק שיש בה ב' דרגות. וי"ל שהן מתאימות לב' פירושי שלמות.
- 7. צוועלף .. לחודש: סה"ש ה'תש"ג ע' קעז, קעט.
עמוד 474
- 1. שליחות .. די טביבה: ראה ע"ח שכ"ו (הובא בתניא פל"ז (מח, ב)). ולהעיר מזח'א רכא, ב. זח'ג קז, ב (וראה פדר'א פי"א) שאדה'ר אמר לכל הנבראים בואו נשתחווה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו (בראש השנה. וכן עשו).
- 2. .אויפצוהייבן" די סביבה: ועד ,שמגב"* גם המצוות (נוסף ע*ז שרק ע"י עשיית האדם נעשית מצוה (תפלין על ידך גו' משא"כ כשמונחים על השלחז)), ראה או"ת להה"מ פ' אחרי. לקו"ת וכח בפי' וזכרתם את כל מצות ה'. ועוד.
- 3. אירע איינצעלהייטן: כמחזיל (אבות ספ"ו) כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו. וראה מאמרי דא"ח עה"פ כל הנקרא בשמי (אוה"ת נ"ך (ע' רמ). סה"מ תרצ"ט (ע' 47). ועוד) -- דקאי על כל העולמות. וראה תניא ספמ"ט: וזהו תכלית כו
- 4. דומם .. מדבר: :כנגד ד' אותיות שם הו" (תניא פל"ח), שנכלל בזה גם הקוץ שעל היו"ד (אגה"ת פ"ד), ומזה מובן גם במדבר.
- 5. אַנהייבס .. חשרי: אותיות רשית (השנה) -- אוה"ת להצ"צ דברים (ע' א'תשנו). וראה עט"*ר בתחלתו דראש כולל כל האברים כו
- 6. בית הדירה: פיהמ"ש סוכה ספ*ב.
- 7. סוכה .. בית .. דומם: דבית -- ענינו דומם. -- ואע"פ דהסכך עיקר בסוכה ועד דאין נקרא
עמוד 475
- 1. סוכה אלא הסכך בלבד (שו"ע אדה"ז רסתרל*ח) צומח -- ה"ז דוקא פסולת (גורן ויקב -- סוכה יב, א) צומח, משא"כ מצות ד' מינים -- הדר דוקא. -- ולהעיר דבית סוכה ודומם -- כולם ספיי המלי.
- 2. זיבן טעג: רצופים, וי"ל ע"ד מש"כ בכתבי האריז"ל (שער הכוונות דרושי ר"ה (לפני דרוש הא'). סידור האריזיל עשי"ת) בנוגע לז' הימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, דיום ראשון שבהם כולל כל יום א' בשבוע דכל השנה, יום ב' כולל כל יום ב' וכו' (בענין התשובה), כן הוא בנדו"ד (בענין הוראת מצות סוכה).
- 3. דד מינים .. צומח: דבכולם מודגש ענין האחדות (וביטול) -- סידור ד"ה להבין ענין לולב (רסה, א). המשך וככה פפ"ז,
- 4. מצוה פון שופר .. חי: ונעשה מצוה נעלית דגזירת הכתוב וגם הרמז שלה -- תשובה (רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ד).
- 5. ציווי: לשון צוותא וחיבור להמצווה (לקו"ת בחוקותי מה, ג. ובכ"מ. וראה אוה"ת בשלח (ע' תסד) שהוא עד רום המעלות).
- 6. פאַרלאָנגט .. מעגלעכקייט: כי אין הקב"ה מבקש אלא לפי כוחן (במדב"ר פי"ב, ג).
- 7. קיום המצוה .. אירע כוונות: שהן עד דומם צומח חי מדבר (תניא ספל"ח). וראה המשך תער"ב פקמ"ה-ח.
עמוד 476
- 1. בשעתא .. .קער": מלשון וישע גו' לא שעה (ראה סה"מ קונטרסים ח"ב ע' 792).
- 2. המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה: ברכה שלישית דברהמ"ז. וי*ל שזהו כנגד ד' אותיות שם הוי'; מל' (מלאה -- שלימות דמקבל). ז"א (פתוחה -- משפיע). חו*ב. וראה סי' היעב"ץ.
- 3. הקדושה: להעיר אשר בסידורו של הבעש"ט כתוב הגדושה (בגימ"ל) וכן הוא בכמה נוסחאות.
- 4. ויהי בשלם סוכו: תהלים עו, ג ובתרגום שם.
- 5. בשלם .. פולקאָמענער שַטאָט -- ירושלים: ראה ראב"ע שם: היא ירושלים אולי נקראה כן כי היא שלימה כו'. וראה תוספתא ברכות ספ"א. זח"א פו, ב (ובביאוה"ז לאדהאמ"צ ולהצ"צ שם). זח'א קעב, ב. תוד"ה הר (תענית טז, א). אוה"ת הנ"ל ד*ה ומלכי צדק. לקוטי לוי"צ לזח"א ע' פו.
- 6. בגאולה האמתית והשלימה: להעיר משני אופני: גאולה -- בעתה, אחישנה (ישעי' ס, כב),לא זכו וזכו (סנה' צת, א. וראה שערי אורה ד"ה יביאו לבוש פצ"ד); אמת -- אמת, אמת לאמתו (ראה תוד"ה דין שבת י, א (וש*נ בגליון הש"ס). ד"ה כל השונה וד"ה אם בחוקותי תרס"ז (המשך תרט'ו ע' תלא ואילך)); שלימה -- שלא חסר כלל, שלימות (כנ"ל במכתב).
- 7. משיח: ראה סנה' (שם) עם ענני שמיא כו' וכתיב כו'. - וב' זמנים בביאת משיח: ימות המשיח, תחה"מ (וראה זח*א קלו, ב ואילך. קלט, א. ומש"כ בירוש' מע"ש פ"ה, ה"ב ,קודם למלכות ב"ד', י"ל מלכות שלימה, על כל ישראל, שזה בא לאחר קיבוץ גלויות דוקא, כפשוט. וראה רמב'ם הלי מלכים רפי"א וסופו). וי"ל אשר ב' הדרגות בכהנ"ל -- מתאימות לב' ההשפעות (ובהברכות מלמעלה): -- די מחסורו (כולל -- עבד לרוץ לפניו וכו'), לעשרו (כתובות סז, ב) וראה מו"נ ח"ג, רפנ"ג. המשך תער"ב פקנ"ז, שם פשעיג-ה.
ויקרא רבה י׳:ה׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר תְּשׁוּבָה עוֹשָׂה מֶחֱצָה וּתְפִלָּה עוֹשָׂה הַכֹּל, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר תְּשׁוּבָה עָשְׂתָה אֶת הַכֹּל וּתְפִלָּה עָשְׂתָה מֶחֱצָה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי תְּשׁוּבָה עוֹשָׂה מֶחֱצָה, מִמִּי אַתְּ לָמֵד מִקַּיִן שֶׁנִּגְזְרָה עָלָיו גְּזֵרָה כֵּיוָן שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה נִמְנַע מִמֶּנּוּ חֲצִי גְזֵרָה, וּמִנַּיִן שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד, יג): וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ה' גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְשׂוֹא, וּמִנַּיִן שֶׁנִּמְנַע מִמֶּנּוּ חֲצִי הַגְּזֵרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ד, טז): וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן, נָע וָנָד אֵין כְּתִיב אֶלָא בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן. דָּבָר אַחֵר, וַיֵּצֵא קַיִן, מֵהֵיכָן יָצָא רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַיְבוּ אָמַר הִפְשִׁיל בְּגָדָיו לַאֲחוֹרָיו וְיָצָא כְּגוֹנֵב דַּעַת הָעֶלְיוֹנָה. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אִלְעָאי בַּר שְׁמַעְיָא אָמַר יָצָא כְּמַעֲרִים וְכִמְרַמֶּה בְּבוֹרְאוֹ. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא בַּר יִצְחָק אָמַר יָצָא שָׂמֵחַ, כְּמָה דְתֵימַר (שמות ד, יד): וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא פָּגַע בּוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן אָמַר לוֹ מַה נַּעֲשָׂה בְּדִינֶךָ, אָמַר לוֹ עָשִׂיתִי תְּשׁוּבָה וְנִתְפַּשַׁרְתִּי, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע אָדָם הָרִאשׁוֹן כָּךְ הִתְחִיל טוֹפֵחַ עַל פָּנָיו, אָמַר לוֹ כָּל כָּךְ הִיא כֹּחָהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה וְלֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר אָדָם הָרִאשׁוֹן (תהלים צב, א): מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת. אָמַר רַבִּי לֵוִי הַמִּזְמוֹר הַזֶּה אָדָם הָרִאשׁוֹן אֲמָרוֹ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי דְּאָמַר תְּפִלָּה עָשְׂתָה אֶת הַכֹּל, מִמִּי אַתְּ לָמֵד מֵחִזְקִיָּה, חִזְקִיָּה עִקַּר מַלְכוּתוֹ לֹא הָיְתָה אֶלָּא אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה לו, א): וַיְהִי בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ, וְכֵיוָן שֶׁהִתְפַּלֵּל הוֹסִיפוּ לוֹ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לח, ה): הִנְנִי יוֹסִיף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּאָמַר תְּשׁוּבָה עָשְׂתָה אֶת הַכֹּל, מִמִּי אַתְּ לָמֵד מֵאַנְשֵׁי עֲנָתוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יא, כב): כֹּה אָמַר ה' וגו' הַבַּחוּרִים יָמֻתוּ בַחֶרֶב, וְכֵיוָן שֶׁעָשׂוּ תְּשׁוּבָה זָכוּ לְהִתְיַחֵס, שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה ז, כז): אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה, וְאִם אֵין לְךָ לִלְמֹד מֵאַנְשֵׁי עֲנָתוֹת לְמַד מִיכָנְיָהוּ (ירמיה כב, כח): הַעֶצֶב נִבְזֶה נָפוּץ וגו'. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר כָּעֶצֶם הַזֶּה שֶׁל מֹחַ שֶׁמִּשֶּׁמְנַפְּצוֹ אֵין בּוֹ מְאוּמָה, רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר כַּחוֹתָל שֶׁל תְּמָרָה שֶׁכְּשֶׁאַתָּה מְנַעֲרוֹ אֵין בּוֹ מְאֻמָּה, (נחמיה ז, כז) אִם כְּלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ, רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר כַּכַּדִּין שֶׁל מֵי רַגְלַיִם, רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר כַּכַּדִין שֶׁל מְקִיזֵי דָם. אָמַר רַבִּי זֵירָא מִלְּתָא הָכָא שְׁמָעִית מִן רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַבִּי יִצְחָק דַּהֲוָה דָּרִישׁ הָכָא, וְלֵית אֲנָא יָדַע מַהוּ, אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַחָא אֲרִיכָא דִּלְמָא דָא הִיא (נחמיה ז, ל): כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי גֶּבֶר לֹא יִצְלַח בְּיָמָיו, אָמַר לֵיהּ הִין בְּיָמָיו אֵינוֹ מַצְלִיחַ בִּימֵי בְּנוֹ מַצְלִיחַ. רַבִּי אַחָא וְרַבִּי אָבִין בַּר בִּנְיָמִין בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא, גָּדוֹל הוּא כֹּחָהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה שֶׁמְבַטֶּלֶת גְּזֵרָה וּמְבַטֶּלֶת שְׁבוּעָה, שְׁבוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה כב, כד): חַי אָנִי נְאֻם ה' כִּי אִם יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים וגו', וּמְבַטֶּלֶת גְּזֵרָה, (נחמיה כב, ל): כֹּה אָמַר ה' כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי, וּכְתִיב (דברי הימים א ג, יז): וּבְנֵי יְכָנְיָה אַסִּר [בנו] שְׁאַלְתִּיאֵל בְּנוֹ, אַסִּר, שֶׁהָיָה בְּבֵית הָאֲסוּרִים, שְׁאַלְתִּיאֵל בְּנוֹ, שֶׁמִּמֶּנּוּ הוּשְׁתְּלָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בְּרַבִּי יִרְמְיָה אַסִּר זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאָסַר אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁבוּעָה, שְׁאַלְתִּיאֵל, שֶׁשָּׁאַל אֵל לְבֵית דִּינוֹ שֶׁל מַעְלָה עַל נִדְרוֹ. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּאָמַר תְּפִלָּה עָשְׂתָה מֶחֱצָה, מִמִי אַתָּה לָמֵד מֵאַהֲרֹן, שֶׁבַּתְּחִלָּה נִגְזְרָה גְזֵרָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט, כ): וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אֵין הַשְׁמָדָה אֶלָּא כִּלּוּי בָּנִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (עמוס ב, ט): וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת, כֵּיוָן שֶׁהִתְפַּלֵּל משֶׁה עָלָיו נִמְנְעָה מִמֶּנּוּ חֲצִי הַגְּזֵרָה, מֵתוּ שְׁנַיִם וְנִשְׁתַּיְּירוּ שְׁנַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ויקרא ח, כ): קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ.
תניא, אגרת התשובה י׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, תְּשׁוּבָה עִילָּאָה זוֹ, דְּאִתְדַּבְּקוּתָא דְרוּחָא בְּרוּחָא עַל־יְדֵי תּוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, הִיא בִּבְחִינַת הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, לִהְיוֹת דְּבַר ה׳ מַמָּשׁ בְּפִיו, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ״, ״וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי״ בִּגְמִילוּת חֲסָדִים, דְּ״חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא וְכוּ׳״.
אֲבָל אָדָם הַתַּחְתּוֹן צָרִיךְ לֵילֵךְ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה מִמַּטָּה לְמַעְלָה, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה וְאִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא, בְּכַוָּונַת הַלֵּב בִּתְפִלָּה, וּבִפְרָט בִּקְרִיאַת־שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, כְּדֵי לוֹמַר: ״וְאָהַבְתָּ וְגוֹ׳ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וְגוֹ׳״, בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ: וְכֵן: ״וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגוֹ׳, וְדִבַּרְתָּ בָּם וְגוֹ׳״, לִהְיוֹת דְּבַר ה׳ בְּפִיו בֶּאֱמֶת, ״וְאֵין אֱמֶת וְכוּ׳״:
וְכֵן לְקַיֵּים כָּל הַמִּצְוֹת, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו״, כְּמוֹ: ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי״, הִיא בְּחִינַת קֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן, לְשׁוֹן פְּרִישׁוּת וְהַבְדָּלָה, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְלַבֵּשׁ תּוֹךְ עָלְמִין, מִשּׁוּם דְּ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״, אֶלָּא בִּבְחִינַת סוֹבֵב כָּל עָלְמִין, הוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי־אֲמָרִים פֶּרֶק מ״ו.
וְגַם אַחַר הַתְּפִלָּה אוֹמְרִים: ״אֵלֶיךָ ה׳ נַפְשִׁי אֶשָּׂא״, דְּהַיְינוּ, לְאִתְדַּבְּקָא רוּחָא בְּרוּחָא כָּל הַיּוֹם וְכוּ׳. וְכָל זֶה, עַל־יְדֵי הַהִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּהַעֲמָקַת הַדַּעַת, בִּ״שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ״ וּבִ״פְסוּקֵי דְזִמְרָה״, כַּנּוֹדָע.
וּמֵאַחַר שֶׁהַתְּפִלָּה הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה – צָרִיךְ לְהַקְדִּים לְפָנֶיהָ בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בַּמִּשְׁנָה: ״אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כּוֹבֶד רֹאשׁ״, וּפֵירֵשׁ רַשִׁ״י: ״הַכְנָעָה״, וְהִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה לְעוֹרֵר רַחֲמִים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְכִדְיָלִיף הָתָם בַּגְּמָרָא מִקְּרָא, דִּכְתִיב: וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ.
אָכֵן, בַּבָּרַיְיתָא שָׁם: ״תָּנוּ רַבָּנָן, אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה״. וְעַכְשָׁיו בְּדוֹר יָתוֹם הַזֶּה, שֶׁאֵין הַכֹּל יְכוֹלִין לַהֲפוֹךְ לִבָּם כְּרֶגַע מִן הַקָּצֶה, אֲזַי, עֵצָה הַיְּעוּצָה לְהַקְדִּים בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה בְּתִיקּוּן חֲצוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּמִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּכָל לַיְלָה – עַל כָּל פָּנִים לֹא יִפְחוֹת מִפַּעַם אַחַת בַּשָּׁבוּעַ, לִפְנֵי יוֹם הַשַּׁבָּת, כַּנּוֹדָע לַיּוֹדְעִים, שֶׁהַשַּׁבָּת הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה, וְשַׁבָּ״ת – אוֹתִיּוֹת ״תָּשֵׁ״ב אֱנוֹשׁ״, כִּי בְּשַׁבָּת הִיא עֲלִיּוֹת הָעוֹלָמוֹת לִמְקוֹרָם כוּ׳, וּבִפְרָט תְּפִלּוֹת הַשַּׁבָּת, וְדַי לַמֵבִין.
(וּבָזֶה יוּבַן מַה שֶּׁכָּתוּב: ״שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ״, פֵּירוּשׁ, כִּי מֵאַחַר שֶׁ״מָּחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ״ הִיא הַעֲבָרַת הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וּ״גְאַלְתִּיךָ״ מִן הַחִיצוֹנִים בְּהִתְעוֹרְרוּת רַחֲמִים עֶלְיוֹנִים, בְּאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא בִּתְשׁוּבָה תַּתָּאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל – אֲזַי – ״שׁוּבָה אֵלַי״ בִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה):
תניא, אגרת התשובה ח׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, אַחֲרֵי הַעֲמָקַת הַדַּעַת בְּכָל הַנִּזְכָּר לְעֵיל, יוּכַל לְבַקֵּשׁ בֶּאֱמֶת, מֵעוּמְקָא דְלִבָּא ״כְּרוֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי וְגוֹ׳״. כִּי אֲזַי תִּקָּבַע בְּלִבּוֹ בֶּאֱמֶת גּוֹדֶל הָרַחֲמָנוּת עַל בְּחִינַת אֱלֹקוּת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ וְשֶׁלְּמַעְלָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּבָזֶה – יְעוֹרֵר רַחֲמִים הָעֶלְיוֹנִים מִי״ג מִדּוֹת הָרַחֲמִים, הַנִּמְשָׁכוֹת מֵרָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא, הַנִּרְמָז בְּקוֹצוֹ שֶׁל יוּ״ד, שֶׁלְּמַעְלָה מַּעְלָה מִבְּחִינַת הַהַשְׁפָּעָה הַנִּשְׁפַּעַת מֵאוֹתִיּוֹת שֵׁם הַוָיָ׳.
וְלָכֵן הַי״ג מִדּוֹת הָרַחֲמִים מְנַקִּים כָּל הַפְּגָמִים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״נוֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְנַקֵּה״, וְשׁוּב אֵין יְנִיקָה לְהַחִיצוֹנִים וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא מֵהַשְׁפָּעַת הֵ״א תַּתָּאָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (וּבָזֶה תָּשׁוּב הֵ״א תַּתָּאָה לִמְקוֹמָהּ, לְהִתְיַיחֵד בְּיה״ו, וְדַי לַמֵבִין).
וְכֵן מַמָּשׁ לְמַטָּה בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית שֶׁבָּאָדָם, שׁוּב אֵין ״עֲוֹנוֹתֵיכֶם מַבְדִּילִים״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב ״וְנַקֵּה״ – ״מְנַקֶּה הוּא לַשָּׁבִים״, לִרְחוֹץ וּלְנַקּוֹת נַפְשָׁם מִלְּבוּשִׁים הַצּוֹאִים, הֵם הַחִיצוֹנִים וְסִטְרָא אָחֳרָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא ״מְלַפַּפְתּוֹ וְכוּ׳״.
וּמֵאַחַר שֶׁ״רוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם״, אֲזַי תּוּכַל נַפְשָׁם לָשׁוּב עַד הַוָיָ׳ בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ, וְלַעֲלוֹת מַעְלָה מַּעְלָה לִמְקוֹרָהּ, וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּיִחוּד נִפְלָא, כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה מְיוּחֶדֶת בּוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, בְּטֶרֶם שֶׁנְּפָחָהּ בְּרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ לֵירֵד לְמַטָּה וּלְהִתְלַבֵּשׁ בְּגוּף הָאָדָם (וּכְמוֹ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, בְּאָדָם הַנּוֹפֵחַ בְּרוּחַ פִּיו, בְּטֶרֶם שֶׁיּוֹצֵא הָרוּחַ מִפִּיו – הוּא מְיוּחָד בְּנַפְשׁוֹ). וְזוֹ הִיא תְּשׁוּבָה שְׁלֵימָה.
וְהִנֵּה, בְּחִינַת יִחוּד זֶה וּתְשׁוּבָה זוֹ, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה שֶׁלְּאַחַר תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת נָשֹׂא, דִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה הִיא, דְּיִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ דְּקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא וְכוּ׳, דְּאִיהוּ בֶּן י״ה – בִּינָה וְכוּ׳ (וּמַעֲלַת בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עַל צַדִּיקִים גְּמוּרִים בָּזֶה הִיא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת חַיֵּי שָׂרָה, דְּאִינוּן מָשְׁכֵי עֲלַיְיהוּ בִּרְעוּתָא דְלִבָּא יַתִּיר וּבְחֵילָא סַגִּי לְאִתְקָרְבָא לְמַלְכָּא וְכוּ׳):
משנה אבות ו׳ - הטקסט מספריא
שנו החכמים בלשון המשנה. ברוך שבחר בהם ובמשנתם. רבי מאיר אומר. כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדי הוא לו. נקרא ריע. אהוב. אוהב את המקום. אוהב את הבריות. משמח את המקום. משמח את הבריות ומלבשתו ענוה ויראה. ומכשרתו להיות צדיק. וחסיד. וישר. ונאמן. ומרחקתו מן החטא. ומקרבתו לידי זכות. ונהנין ממנה עצה. ותושיה. בינה. וגבורה. שנאמר לי עצה ותושיה. אני בינה. לי גבורה. ונותנת לו מלכות. וממשלה. וחקור דין. ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו. ומגדלתו. ומרוממתו. על כל המעשים:
אמר רבי יהושע בן לוי. בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב. ומכרזת ואומרת. אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף. שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם. ואומר. והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא. חרות על הלוחות. אל תקרא חרות אלא חירות. שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. וכל מי שעוסק בתורה תדיר. הרי זה מתעלה. שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות:
הלומד מחבירו פרק אחד. או הלכה אחת. או פסוק אחד. או דבור אחד. אפילו אות אחת. צריך לנהוג בו כבוד. שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד. וקראו רבו אלופו ומיודעו. שנאמר ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי והלא דברים קל וחומר ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו אלופו ומיודעו. הלומד מחבירו פרק אחד. או הלכה אחת. או פסוק אחד או דבור אחד אפילו אות אחת. על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד. ואין כבוד אלא תורה. שנאמר כבוד חכמים ינחלו ותמימים ינחלו טוב. ואין טוב אלא תורה. שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו:
כך היא דרכה של תורה. פת במלח תאכל. ומים במשורה תשתה. ועל הארץ תישן. וחיי צער תחיה. ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן. אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. אל תבקש גדולה לעצמך. ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך (עשה). ואל תתאוה לשלחנם של מלכים ששולחנך גדול משולחנם. וכתרך גדול מכתרם ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך:
גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלשים מעלות. והכהונה בעשרים וארבע. והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים. בתלמוד. בשמיעת האוזן. בעריכת שפתים. בבינת הלב. בשכלות הלב. באימה. ביראה. בענוה. בשמחה. בשמוש חכמים. בדקדוק חברים. ובפלפול התלמידים. בישוב. במקרא. במשנה. במיעוט שינה. במיעוט שיחה. במיעוט תענוג. במיעוט שחוק. במיעוט דרך ארץ. בארך אפים. בלב טוב. באמונת חכמים. ובקבלת היסורין:
המכיר את מקומו. והשמח בחלקו. והעושה סייג לדבריו. ואינו מחזיק טובה לעצמו. אהוב. אוהב את המקום. אוהב את הבריות. אוהב את הצדקות. אוהב את התוכחות. אוהב את המישרים. מתרחק מן הכבוד. ולא מגיס לבו בתלמודו. ואינו שמח בהוראה. נושא בעול עם חבירו. מכריעו לכף זכות. מעמידו על האמת. מעמידו על השלום מתישב לבו בתלמודו. שואל ומשיב. שומע ומוסיף הלומד על מנת ללמד. והלומד על מנת לעשות. המחכים את רבו. והמכוין את שמועתו. והאומר דבר בשם אומרו. הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי:
גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא. שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. ואומר רפאות תהי לשרך. ושקוי לעצמותיך. ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה. ותומכיה מאושר. ואומר כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך. ואומר תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגניך. ואומר אורך ימים בימינה בשמאולה עושר וכבוד ואומר כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך:
רבי שמעון בן מנסיא אומר משום רבי שמעון בן יוחאי. הנוי והכח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים. נאה לצדיקים ונאה לעולם. שנאמר עטרת תפארת שיבה. בדרך צדקה תמצא. ואומר עטרת חכמים עשרם. ואומר עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם. ואומר תפארת בחורים כחם והדר זקנים שיבה. ואומר וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד. רבי שמעון בן מנסיא אומר אלו שבעמדות שמנו חכמים לצדיקים. כולם נתקיימו ברבי ובניו:
אמר רבי יוסי בן קיסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך. ופגע בי אדם אחד. ונתן לי שלום. והחזרתי לו שלום. אמר לי רבי מאיזה מקום אתה. אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי. רבי. רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות. אמרתי לו. בני. אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם. איני דר אלא במקום תורה. לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם. לא כסף. ולא זהב. ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד. שנאמר בהתהלכך תנחה אותך. בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך. בהתהלכך תנחה אותך. בעולם הזה. בשכבך תשמור עליך. בקבר. והקיצות היא תשיחך. לעולם הבא. וכן כתוב בספר תילים על ידי דוד מלך ישראל. טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. ואומר. לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות:
חמשה קנינים קנה הקדוש ברוך הוא בעולמו. ואלו הן תורה קנין אחד. שמים וארץ קנין אחד. אברהם קנין אחד. ישראל קנין אחד. בית המקדש קנין אחד. תורה קנין אחד מנין. דכתיב ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. שמים וארץ קנין אחד מנין. שנאמר כה אמר ה' השמים כסאי. והארץ הדום רגלי. איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי. ואומר. מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית. מלאה הארץ קנינך. אברהם קנין אחד מנין דכתיב ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. ישראל קנין אחד מנין. דכתיב עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית. ואומר לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם. בית המקדש קנין אחד מנין. שנאמר מקדש אדני כוננו ידיך. ואומר. ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו:
כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו. לא ברא אלא לכבודו. שנאמר. כל הנקרא בשמי ולכבודי. בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ואומר. ה' ימלוך לעולם ועד.
אמר רבי חנניא בן עקשיא רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר:
תניא, ליקוטי אמרים מ״ט - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, אַף כִּי פְּרָטֵי בְּחִינוֹת הַהֶסְתֵּר וְהַהֶעְלֵם אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי עָצְמוּ מִסְפֹר, וּמִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים, כַּיָּדוּעַ לַטּוֹעֲמִים מֵעֵץ הַחַיִּים, אַךְ דֶּרֶךְ כְּלָל, הֵם שְׁלֹשָׁה מִינֵי צִמְצוּמִים עֲצוּמִים כְּלָלִיִּים. לִשְׁלֹשָׁה מִינֵי עוֹלָמוֹת כְּלָלִיִּים. וּבְכָל כְּלָל יֵשׁ רִבּוֹא רִבְבוֹת פְּרָטִיים, וְהֵם שְׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת בְּרִיאָה, יְצִירָה, עֲשִׂיָּה. כִּי עוֹלַם הָאֲצִילוּת – הוּא אֱלֹהוּת מַמָּשׁ.
וּכְדֵי לִבְרוֹא עוֹלַם הַבְּרִיאָה, שֶׁהֵן נְשָׁמוֹת וּמַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים, אֲשֶׁר עֲבוֹדָתָם לַה׳ בִּבְחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת הַמִּתְלַבְּשִׁים בָּהֶם, וְהֵם מַשִּׂיגִים וּמְקַבְּלִים מֵהֶם – הָיָה תְּחִלָּה צִמְצוּם עָצוּם, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְכֵן מִבְּרִיאָה לִיצִירָה, כִּי אוֹר מְעַט מִזְּעֵר הַמִּתְלַבֵּשׁ בְּעוֹלַם הַבְּרִיאָה, עֲדַיִין הוּא בִּבְחִינַת אֵין־סוֹף לְגַבֵּי עוֹלַם הַיְצִירָה, וְאִי אֶפְשָׁר לְהִתְלַבֵּשׁ בּוֹ, אֶלָּא עַל יְדֵי צִמְצוּם וְהֶעְלֵם. וְכֵן מִיצִירָה לַעֲשִׂיָּה [וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בֵּיאוּר שְׁלֹשָׁה צִמְצוּמִים אֵלּוּ בַּאֲרִיכוּת, לְקָרֵב אֶל שִׂכְלֵינוּ הַדַּל].
וְתַכְלִית כָּל הַצִּמְצוּמִים הוּא – כְּדֵי לִבְרוֹא גּוּף הָאָדָם הַחוּמְרִי, וּלְאַכְפָּיָיא לְסִטְרָא אָחֳרָא, וְלִהְיוֹת יִתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחוֹשֶׁךְ – בְּהַעֲלוֹת הָאָדָם אֶת נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית וְהַחִיּוּנִית וּלְבוּשֶׁיהָ וְכָל כֹּחוֹת הַגּוּף כּוּלָּן לַה׳ לְבַדּוֹ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל בַּאֲרִיכוּת, כִּי זֶה תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת.
וְהִנֵּה, ״כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים״ – כְּמוֹ שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כִּבְיָכוֹל, הִנִּיחַ וְסִילֵּק לְצַד אֶחָד, דֶּרֶךְ מָשָׁל, אֶת אוֹרוֹ הַגָּדוֹל הַבִּלְתִּי תַכְלִית, וּגְנָזוֹ וְהִסְתִּירוֹ בְּג׳ מִינֵי צִמְצוּמִים שׁוֹנִים, וְהַכֹּל בִּשְׁבִיל אַהֲבַת הָאָדָם הַתַּחְתּוֹן – לְהַעֲלוֹתוֹ לַה׳, כִּי ״אַהֲבָה דּוֹחֶקֶת הַבָּשָׂר״, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, בְּכִפְלֵי כִפְלַיִים לְאֵין קֵץ, כִּי רָאוּי לְאָדָם גַּם כֵּן לְהַנִּיחַ וְלַעֲזוֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִנֶּפֶשׁ וְעַד בָּשָׂר, וּלְהַפְקִיר הַכֹּל – בִּשְׁבִיל לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ בִּדְבִיקָה חֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה, וְלֹא יִהְיֶה שׁוּם מוֹנֵעַ מִבַּיִת וּמִבַּחוּץ, לֹא גוּף וְלֹא נֶפֶשׁ וְלֹא מָמוֹן, וְלֹא אִשָּׁה וּבָנִים.
וּבָזֶה יוּבַן טוּב טַעַם וָדַעַת לְתַקָּנַת חֲכָמִים, שֶׁתִּקְּנוּ בִּרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע ״שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ כוּ׳״, דְּלִכְאוֹרָה, אֵין לָהֶם שַׁיָּיכוּת כְּלָל עִם קְרִיאַת שְׁמַע, כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הָרַשְׁבָּ״א וּשְׁאָר פּוֹסְקִים, וְלָמָּה קָרְאוּ אוֹתָן ״בִּרְכוֹת קְרִיאַת שְׁמַע״? וְלָמָּה תִּקְּנוּ אוֹתָן לְפָנֶיהָ דַוְוקָא?
אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁעִיקַּר קְרִיאַת שְׁמַע – לְקַיֵּים ״בְּכָל לְבָבְךָ כוּ׳״ – ״בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ כוּ׳״, דְּהַיְינוּ, לַעֲמוֹד נֶגֶד כָּל מוֹנֵעַ מֵאַהֲבַת ה׳; וּ״לְבָבְךָ״ – הֵן הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, שֶׁלְּבָבוֹ שֶׁל אָדָם קְשׁוּרָה בָהֶן בְּטִבְעוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״הוּא אָמַר וַיֶּהִי״ – ״זוֹ אִשָּׁה״, ״הוּא צִוָּה וַיַּעֲמוֹד״ – ״אֵלּוּ בָנִים״; וְ״נַפְשְׁךָ״ וּ״מְאֹדֶךָ״ – כְּמַשְׁמָעוֹ, חַיֵּי וּמְזוֹנֵי – לְהַפְקִיר הַכֹּל בִּשְׁבִיל אַהֲבַת ה׳.
וְאֵיךְ יָבֹא הָאָדָם הַחוּמְרִי לְמִדָּה זוֹ? לְכָךְ, סִידְּרוּ תְּחִלָּה – בִּרְכַּת ״יוֹצֵר אוֹר״, וְשָׁם נֶאֱמַר וְנִשְׁנָה בַּאֲרִיכוּת עִנְיַן וְסֵדֶר הַמַּלְאָכִים ״הָעוֹמְדִים בְּרוּם עוֹלָם״, לְהוֹדִיעַ גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אֵיךְ שֶׁכּוּלָּם בְּטֵלִים לְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, ״וּמַשְׁמִיעִים בְּיִרְאָה כוּ׳, וּמַקְדִּישִׁים כוּ׳, וְאוֹמְרִים בְּיִרְאָה קָדוֹשׁ כוּ׳״, כְּלוֹמַר, שֶׁהוּא מוּבְדָּל מֵהֶן וְאֵינוֹ מִתְלַבֵּשׁ בָּהֶן בִּבְחִינַת גִּילּוּי, אֶלָּא, ״מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ״ – הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה וְיִשְׂרָאֵל לְמַטָּה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְכֵן ״הָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקּוֹדֶשׁ בְּרַעַשׁ גָּדוֹל וְכוּ׳, בָּרוּךְ כְּבוֹד ה׳ מִמְּקוֹמוֹ״, לְפִי שֶׁאֵין יוֹדְעִים וּמַשִּׂיגִים מְקוֹמוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״כִּי הוּא לְבַדּוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ״.
וְאַחַר־כָּךְ בְּרָכָה שְׁנִיָּה: – ״אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ״, כְּלוֹמַר, שֶׁהִנִּיחַ כָּל צְבָא מַעְלָה הַקְּדוֹשִׁים, וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עָלֵינוּ, לִהְיוֹת נִקְרָא ״אֱלֹהֵינוּ״, כְּמוֹ ״אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כוּ׳״ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְהַיְינוּ, כִּי אַהֲבָה דּוֹחֶקֶת הַבָּשָׂר, וְלָכֵן נִקְרָא ״אַהֲבַת עוֹלָם״ – שֶׁהִיא בְּחִינַת צִמְצוּם אוֹרוֹ הַגָּדוֹל הַבִּלְתִּי תַכְלִית, לְהִתְלַבֵּשׁ בִּבְחִינַת גְּבוּל הַנִּקְרָא ״עוֹלָם״, בַּעֲבוּר אַהֲבַת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי לְקָרְבָם אֵלָיו, לִיכָּלֵל בְּיִחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ.
וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים ״חֶמְלָה גְדוֹלָה וִיתֵירָה״, פֵּירוּשׁ, יְתֵירָה עַל קִרְבַת אֱלֹהִים שֶׁבְּכָל צְבָא מַעְלָה; ״וּבָנוּ בָחַרְתָּ מִכָּל עַם וְלָשׁוֹן״ – הוּא הַגּוּף הַחוּמְרִי הַנִּדְמֶה בְּחוּמְרִיּוּתוֹ לְגוּפֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם; ״וְקֵרַבְתָּנוּ וְכוּ׳ לְהוֹדוֹת וְכוּ׳״, וּפֵירוּשׁ הוֹדָאָה יִתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר; ״וּלְיַחֶדְךָ כוּ׳״ – לִיכָּלֵל בְּיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְהִנֵּה, כַּאֲשֶׁר יָשִׂים הַמַּשְׂכִּיל אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֶל עוּמְקָא דְּלִבָּא וּמוֹחָא, אֲזַי מִמֵּילָא, ״כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים״ – תִּתְלַהֵט נַפְשׁוֹ וְתִתְלַבֵּשׁ בְּרוּחַ נְדִיבָה, לְהִתְנַדֵּב לְהַנִּיחַ וְלַעֲזוֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִנֶּגֶד, וְרַק לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ וְלִיכָּלֵל בְּאוֹרוֹ בִּדְבִיקָה חֲשִׁיקָה וְכוּ׳, בִּבְחִינַת נְשִׁיקִין וְ״אִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא״ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
אַךְ אֵיךְ הִיא בְּחִינַת ״אִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא״? לָזֶה אָמַר: ״וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כוּ׳ עַל לְבָבֶךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם כוּ׳״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים, שֶׁיִּחוּד הַנְּשִׁיקִין, עִיקָּרוֹ הוּא יִחוּד חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת בְּחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת, וְהוּא – עִיּוּן הַתּוֹרָה; וְהַפֶּה – הוּא מוֹצָא הָרוּחַ וְגִילּוּיוֹ בִּבְחִינַת גִּילּוּי, וְהַיְינוּ – בְּחִינַת הַדִּבּוּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה, ״כִּי עַל מוֹצָא פִי ה׳ יִחְיֶה הָאָדָם״.
וּמִכָּל מָקוֹם, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּהִרְהוּר וְעִיּוּן לְבַדּוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו, כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא לְמַטָּה עַד נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַשּׁוֹכֶנֶת בְּדַם הָאָדָם, הַמִּתְהַוֶּה מִדּוֹמֵם־צוֹמֵחַ־חַי, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת כּוּלָּן לַה׳ עִם כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ, וּלְכָלְלָן בְּיִחוּדוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֲשֶׁר יָאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים בִּבְחִינַת גִּילּוּי, ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר וְכוּ׳״, שֶׁזֶּהוּ תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת כָּל הָעוֹלָמוֹת, לִהְיוֹת כְּבוֹד ה׳ מָלֵא כָל הָאָרֶץ הַלֵּזוּ דַּוְקָא בִּבְחִינַת גִּילּוּי, לְאַהֲפָכָא חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא וּמְרִירָא לְמִיתְקָא, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל בַּאֲרִיכוּת.
וְזֶהוּ תַּכְלִית כַּוָּונַת הָאָדָם בַּעֲבוֹדָתוֹ, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא לְמַטָּה, רַק שֶׁצָּרִיךְ תְּחִלָּה הַעֲלָאַת ״מַיִּין נוּקְבִין״, – לִמְסוֹר לוֹ נַפְשׁוֹ וּמְאוֹדוֹ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל:
משנה תורה, הלכות תשובה ג׳:ד׳ - הטקסט מספריא
אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה.לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב.חטא חטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י, כה). זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו.ומפני ענין זה, נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יוה"כ יתר מכל השנה.ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום.
אבן עזרא על תהילים ע״ו:ג׳ - הטקסט מספריא
ויהי בשלם - היא ירושלם אולי נקראה כן, כי היא שלימה כנגד שער השמים, או שהיא ראויה להיות בשלום, או קראוה כן על דרך תפלה, כדרך: שאלו שלום ירושלם.
מצוטט ב־2 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך כ ‹ הוספות - מאמרים ושיחות חורף תשל"ח ‹ שיחה ה ‹ 328 לקו"ש חי"ד ע' 473
כתר שם טוב ספרי הבעל שם טוב 1
- הוספות ‹ קכט לקוטי שיחות חי"ד ע' 476

