שיחה א

1שיחה א

דרברים

א. בתחלת פרשתנו, עה"פ ,אלה הדברים אשר דבר משה וגו" ודי זהב", מפרש רש"י : ,ודי זהב -- הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שה" להם שנאמר'י וכסף הרביתי להם: וזהב עשו לבעל*.

והנה, אע"פ שכבר הקדים רש"י בתחלת פירושו לפסוק זה .שהן דברי תוכחות (ומנה כאן כל המקומות שהכ" עיסו וכו)* ובכ"ז חזר וכתב גבי ,ודי זהב" : .הוכיחן (על העגל)" -- נראה שטעמו הוא מפני ש,די זהב" אינו נכלל בהמקומות המנויים בפסוק (כי משמע לי' לרש"י שאינו שם מקום), ובמילא לא ידענו עדיין שגם ,די

1) הושע ב, -

62 כ"ה בכת*י וברוב הדפוסים; אף ש" בכתוב : ,הרביתי לה גו" -- הרי שגם מפרשייי זה מוכח הכלל שנת' במ"א (על פרש"י יתרו כ, ח) -- דע"פ שיטת" דבא לפרש פשוטו של מקרא (גם לזה שאך זה עתה מתחיל בלימוד המקרא -- בן חמש, כדבר חכמים במשנתם (אבות פ"ה מכ*ב -- לגירסת אדהיז)) -- הרי כשמביא ראי' מקרא (ועאכו"כ ממחז"ל) -- כותב הל' בפירושו -- היינו ע"פ פשוטו (באם הראי' -- מפשט הכתוב), אף שלי הכתוב שונה -- וכן בנדו"ד : לי הכתוב .הרבתי לה", אבל רש"י בותב. (כנ"ל בגירסת הכת"י וברובם ככולם ההפוסי רש"י*) ,הרבתי להם" כפירוש הכתוב -- עפ הכלל הנ"ל (עד שבא מעתיק ובחור-זעצער שרצה לתרץ רש"י מהמקשה עליו מלי הכתוב -- ושיבש הכת"י והופוסים ותיקן וכתב <לה").

זהב" הו"ע של תוכחה. ולכן פי' רש"י על די זהב" -- .הוכיחן (אף שלא פירש כן בהמקומות -- הקודמים) על העגל שעשו בשביל רוב זהב" - ובזה כוונתו (גם) להדגיש, שאין ,די זהב" שם מקום שבזה מרמז להוכיחן, אלא שלשון זו עצמה מודיעה את התוכחה על העגל: .הוכיחן על העגל בו' * י. וכפירושו על .ובין תופל ולבן* -- ,הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן". כי גם תופל ולבן אינו שם מקום.

ומה שהכריחו לרש"י לפרש ש,די זהב" אינו שם מקום, י"ל בפשטות שזהו משום שלא מצינו בקרא מקום ששמו ,די זהב"*; וגם זה הוא כמו (ובהמשך למה) שכתב בנוגע ל,תופל ולבן* -- עחזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן. אלא כו""

6 ואין רש"י צריך לכתוב ב,ודי זהב* שאונו שם מקום, כי מובן הוא מעצמו פיי הקדמתו ,הוכיחן בו'* -- ואין צריך לכתוב ש,חזרנו על כל המקרא וכו"* כי כבר כתב כן בנוגע ל-בין תופל ולבן"י 22 לקוטי

אבל צריך להבין:

למה לא יפרש שזהו שם מקום, ונקרא המקום ;די זהב" ע"ש ,העגל שעשו (שם) בשביל רוב זהב"! והרי מצינו כמה מקומות בתורה, שנקראו ע"ש הפעולות שנעשו בהם ז. ואף שלא מצינו עוד פעם במקרא מקום ששמו די זהב" -- הרי כו"כ מקומות* נזכרו בתורה רק פעם אחת בלבד.

ואינו דומה ל,תופל ולבן" -- כי בהם אין לומר שהמקום נקרא כן ע'ש שבו ,תפלו על המן שהוא לבז - כי בשם כזה (הנקרא ע"ש איזו פעולה) -- צ"ל ניכר בהשם מענין הפעולה, או הדבר שבו געשה הפעולה, או עכ"פ הדבר שהוא סיבת הפעולה שהיתה במקום זה:; אבל בנידון ד,תופל ולבן" הרי זה שהמן הוא ,לבן" הוא עגין צדדי בהמן ואינו ע"ד הנ"ל [ובתיבת ,תופל" עצמה (שפירושה ש,תפלו") בלא תיבת ,ולבן', אין מרומז שום חטא מיוחד, כי כל החטאים של בג'י במדבר היו זה ש+תפלו" על איזה ענין]. ולכן מסתבר שאין ,תופל ולבן" שם מקום ע"ש ששם ,תפלו" על המן (הנרמז בענין צדדי לגמרי --) שהוא לבן" .

אבל ב,די זהב" הרי מרומזת סיבת

רברים א שיחות

החטא (הפעולה), וכלשון רש"י ,שעשו בשביל רוב זהב שהי' להם" -- וא"פ הרי אפ"ל שג"ז נכלל בהמקומות שהכעיסו, כי המקום נקרא ;די זהב* ע"ש רוב זהב כו

גם אינו מובן: תוכן פרש"י זה, כבר כתבו רש"י בפ' תשא:י עֶה"פ ,וישב משה אל ה' ויאמר וגו' ויעשו להם אלקי זהב" ופירש"י: ,אלקי זהב -- אתה הוא שגרמת להם שהשפעת להם זהב וכל חפצם, מה יעשו שלא יחטאו וכו" -- ואם כפרש"י כאן צריך להביא ראי' ע"ז (מהכתוב ,וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל") הו"ל לרש"י להביא הראי' בפ' תשא, שבה נאמר ענין זה בפעם הראשונה 1

ב. והביאור בזה:

ההכרח של רש'י לפירושו בפ' תשא מובן הוא:י: דלכאורה תמוה מאד הקדמת משה ,חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלקי זהב" (כטעם) לבקשתו הבאה תיכף אח"כ .ועתה אם תשא חטאתם וגו'"1 ה"ז סתירה לבקשת הסליחה! וע"כ:י ב" הכרח לומר שבדבריו אלו מבאר טעם ונימוק המקטין את החטא: היינו, אף שא'א למעט ערכו של החטא עצמו, דהרי ,חטא העם הזה חטאה גדולה", מקטין שייכות וקשר בנ"י להחטא -- לסיבתו. וזהו שפירש"י שמשה התכוון בזה לומר ש,אתה הוא שגרמת להם

1 כפי' בבאר מים חיים על פרשייי שם.

3וכו' י, ללמד זכות על ישראל, שאינם אשמים (כ"כ) בעשיית החטא *'

עפ"ז מובן שישנו חילוק עיקרי (לפי פשוטו של מקרא+). בין תוכן הענין (של ריבוי הזהב) בפ' תשא ובין תוכנו בפרשתנו: בפ' תשא אמרו משה להקב"ה בכוונה ללמד זכות על ישראל ולהקטין סיבת חטאם, משא"כ בפרשתנו שאמרו לבנ"י והתכוון ל" עהוכיחן"*: -- מדגיש גודל החטא.

דברים א

ומעתה מובן שא"א לרש"י, המפרש פשוטו של מקרא, להביא בפ' תשא הכתוב ,וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל", כי בפסוק זה מודגש שהכסף וזהב שנתן הקב"ה -- ולא נתינה סתם, כ"א ,הרביתי להם" -- מהם עצמם עשו דבר שהוא היפך רצונו של הקב"ה -- הרי נקודה זו מבליטה את גודל החטא ביותר**י

משא"ם בפרשתנו. כשבא משה להוכיח את בנ"י, מתאים להביא פסוק זה.

ג ע"פ הנ"ל מובן אשר אא"פ לפרש ש,די זהב" הוא שם מקום, שנקרא כן עיש ששם עשו את העגל ,בשביל רוב זהב שהי' להם", היינו עיש סיבת החטא שחטאו שם: ע"פ הנ"ל הרי -- הן לפי ההדגשה (בפרד שתנו) שהרוב זהב הו"ע של הוספה בחומר החטא. והן לפי המודגש בפ' תשא שהוא פרט המקטין את ערכו של החטא וסיבתו -- ה,די זהב" הוא פרט צדדי באופנו של החטאי או גורם המסייע בהחטא. אבל לא עצם (סיבת) החטא. (שהרי הסיבה האמיתית היתה זו שאמר הכתוב* ויורא העם כי בושש משה וגו")). וא'כ לא מסתבר לומר שהמקום ייקרא

דן) תשא לב, א ואילך.

44 לקוטי

ע"ש פרט בכובד או קלות פשע הד חוטא ולא ע'ש דבר שבהחטא עצמו (או הדבר שבו נעשה או עכ"פ סיבתו העיקרית).

ד. אבל עדיין אינו מוסבר לשון רש"י: ע"פ הנ"ל הו"ל לרשייי לכתוב ,הוכיחן על העגל שעשו ב(רוב) הזהב (וכיו"ב) שהי' להם" -- לשון המשתמע שפיר שאותו רוב הזהב שהיי להם מהקב"ה, ממנו עשו את העגל - ולמה נקט רש"י ,בשביל (רוב זהב וכו')", לשון המדגיש שה,די זהבי הי' כעין סיבת החטא (שהרי הוא כאומר : בשביל רוב הזהב עשו החטא), ובפרט שמבואר שבנדו"ד כוונתו להחמיר בהחטא ולא להיפך 1

והביאור בזה (ע"פ חלק הרמז והשיינה של תורה" שבפרש"י): בפירושו על פסוק זה מקדים רש"י ואומר: שוהזכירם (החטאים) ברמז מפני כבודן של ישראל"; וייל שכוונת רש"י היא, דכשם שמפגי ,כבודן של ישראלי העלים משה את החטאים מלהזכירם בפירוש -- אע"פ שכוונתו להוכיחם עליהם - כן, ומטעם זה גופא: רמז משה בדבריו אלו גם על לימוד זכות להקטין חטאים אלו, כי גם זה הוא +כבודן של ישראלי, אף שבעיקר הרי אדרבא, בא להוכיחן ולהודיעם חומר החטא.

ולכן כותב רש"י ,בשביל רוב זהביי לרמז להלימוד זכות הנ"ל ש,אתה

הוא שגרמת להם וכו' מה יעשו שלא יחטאן" 5,

ה והנה כיון שבנדויד נזהר משה ;בכבודן של ישראל" מובן שכמו

8 וראה במהרש"א שבהערה 14.

רברים א שיחות

בנוגע ל;ודי זהב", בהתוכחה גופא מרומז הלימוד זכות, עד"ז צ"ל גם בשאר התוכתות שבפסוק זה.

ומרומזים הם בלשון הכתוב או בלשון רש"י *:: ,במדבר" -- ,בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו" מי יתן מותנו וגו' ? -- ולכאורה אינו מובן: למה רמז על זה ע"י תיבת .מדבר" שהוא שם כללי דכל המקומות, ולא ע'י שמו של המקום הפרטי שבו ,הכעיסוהו" בטענתם הג"ל גי -- 5היינו ,מדבר סין אשר בין אילם ובין סיני", כמפורש בכתוב ::?

אלא שבשם ,מדבר" בא לרמז שיש ללמד זכות על טענתם *מי יתן וגו'": מכיון שהיו אז ,במדבר" שהוא ה,מדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים"", (וגם לפני פרשתנו מבואר שהמדבר הוא מקום של נחשים ועקרבים וכו'י:), הרי מובן שזהו נסיון גדול מאד, ולכן אין להאשימם כ"כ על טענתם ;מל יתן מותנו וגו' ".

,בערבה"* ובפרש"י +בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב". וצלה"ב : ערבות מואב ה" ,מבית הישימות עד אבל השטים" 5 וא"כ הול"ל ,בשטים" ולא ,בערבה".

אלא שבזה מרומז לימוד זכות על בנ"י: ,בערבה" (בית קמוצה, המשמשת במקום ה' הידיעה), וכאלו כתוב ,בהערבה" (הידועה), כפרש"י ,בערבות מואב", והנה בקריאת השם של מואב ועמון פירש"י **: +מואב -- זו שלא היתה צנועה פירסמה שמאבי' הוא, אבל צעירה קראתו בלשון נקי', וקבלה שכר בימי משה שנאמר* בבני עמון אל תתגר בם כלל, ובמואב לא הזהיר אלא שלא ילחם בם י אבל לצערן התיר לו".

ולכאורה הרי מפורש בפרש"י": ,לשנאי; פוקד עון אבות על בנים --

2) בשלח טו, א

3) עקב תו ט.

4) פרש"י בהעלותך "יי לד. 5) מסעי (לג, מט).

*25) וירא יט, לז

66 פרשתנו ב, יט.

זג) שם, ט.

8) יתרו כ. ה. תשא ל, 7

דברים א

כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם?, וא'כ איך התיר לצער את בני מואב משום יי עון האם שלא היתה צנועה1 הרי שזה מכריח לומר שגם בימי משה היתה הנהגת בני מואב בהיפך הצגיעות לגמרי.

וזוהי ההדגשה כאן בערבה, בערבות מואב -- לימוד זכות בעון בעל פעור (שסיבתה * ובעיקרה הי' זה חטא של זנות '), מכיון שהיו במקום (ב" ערבות מואב) של פריצות רבה בעון זה, ושבמילא גם הנסיון הוא גדול ביותר **.

,מול סוף" -- ,על מה שהמרו בים סוף, בבואם לים סוף שאמרו המב" לי אין קברים במצרים, וכן בנסעם **

9) ואף שלכאו' י"ל שאין בזה עונש, כי מלכתחלה לא נאסר אלא כיבוש ארצם, אלא שלעמון נתן שכר שלא להתגר בם -- אין זו דעת רשיי שמאריך ומפרט ,ובמואב לא הזהיר אלא שלא ילחם בם אבל לצערו התיר לן".

0) פרש"י בלק כה, ב.

1) כהמוכח מפרש"י (שם כד, יך) שעצת בלעם היתה ,אלקיהם של אלו שונא זמה כו" להכשילם בזמה", וכן מזה שנפסקה המגיפה ע"י מס"ג של פינחס בהענין 71 ,הבועל ארמית וכו"".

2) להעיר מהמדרש (במדב"ר פ"כ, כבי תנחומא בלק יז) ,יש מעינות שמגדלין גבורים כו ויש שטופין בזמה ומעין שטים של זנות הי'* -- הרי שלא רק הנהגת בנ"א דשם היתה באופן כזה, אלא שגם המקום עצמו גורם *זנות, אלא שפפ"ו הול"ל כאן ,בשטים" (שנקרא ע"ש שטות - וזנות),

אבל ל"ק לרש"י -- שהוא ע"פ פשוטו של מקרא ומדגיש (בלק כה, א): ,בשטיםו כך שמה", ותו לא,

3) בשלח יך, .א

4) כפשטות כונת רשיי לזה שלא 66 לקוטי מתוך הים שנאמר" וימרו על ים

וצו לנסוע משם (פרש"י בשלח טו, כב), ולא להמבואר בערכין, כי לא מצנו ענין זה בפששימ *. ומה שמציין לערכין הכוונה לכללות הדרש בהפסוק ,וזמרו וגו'", או כדלקמן. וראה פרש"י בשלח (יד, ל): ,לא יאמרו ישראל כשם שאנו כו'" (ולא שאמרו כן בפועל).

ומה שפרשיי שקאי גם** על ,בגסעם מתוך הים" (ובמילא מוכרח לפרש שאי רצונם לנסוע משם נחשב לחטא וכו') הוא : א) ממ"ש ,מול סוףי, שפירושו הפשוט ,נגד ה(ים) סוף", ומכיון שלא פיי באיזה צו, הרי י"ל שהכונה לכל צד***. ב) כיון שבפשוטו של מקרא היו (עכ"פ) בי ענינים בים סוף להוכיח עליהם -- מסתבר לומר ששניהם נרמזו בכתוב.

וכיון שאין כ"ז פשוט כ"כ -- מביאי ראי : שנאמר וימרו (א) על ים (ב) בים סוף (ואין הכונה כאן שמפרש קרא: איזה ים -- ים סוף, כ"א שהמרו כמה **** פעמים) כדאיתא בערכין.

ועפ*ז יתורץ הא דרש"י מביא ראיי רק בפי' .מול סוף".

5 תהלים קו, ז.

דברים א שיחות

בים סוף" -- ומובן הלימוד זכות : בבואם על שפת הים לא הי' שום אפשריות בדרך הטבע להנצל, כי מצד אחד היו המצריים ומצד השני הל הים וכו', וכן בנסעם מן הים, שהיו עסוקים בביזת הים*י, דבר שהקב"ה עצמו רצה שיתעסקו בזה, ה"ז ,אתה הוא שגרמת? -- ומובן גודל חפצם ותשוקתם בזה.

<בין פארן" -- אועל מה שעשו במדבר פארן ע"י המרגלים"? -- ולכאוי הול"ל (בקיצור) ,בחטא המרגלים" וכיו"ב. אלא כוונתו לדייק שהחטא הי' על ידי המרגלים -- הם הסיתו ופיתו את בג'"י, ולולא המרגלים לא היו חוטאים בג"י בעון זה.

.ובין תופל ולבן" -- ,שתפלו על המן שהוא לבן": מה שמדגיש כאן לובן המן (בה;יינה של תורה" שבפרש"י) הוא, שמכיון שהמן הי' ,לבן", חלק ומופשט מכל צבע -- וע"ד פרש"י*יי שמשה שימש כל ז' ימי המילואים בחלוק לבן. היינו שהו"ע של ,פשיטות" שאי אפשר ,למששו בידים"", הרי לא הי' להם בזה תענוג אמיתי *יי, ובמילא מובן ש-

66 ראה לעיל הערה 34.

*36) צו ח, כח.

*ז3) ראה לקו"ש ה"ט ע' 21. ולהעיר מיומא (עד, סע'יב) : ,שאינו רואה ואוכל". ורש"י שם (ד"ה אינו) : אכילת המן טועב טעם כל המינים ואינו רואה אלא מן.

7פרט זה נותן מקום להתלונן על המן (אף שבפועל לא היתה טענתם על זה שהמן הי' לבן -- שלכן אאפ"ל שזה שם המקום כנ"ל -- מ"מ זת גורם לתנועה כללית של התנגדות כלפי המן).

,וחצרות? -- ,במחלקותו של קרח**י. ולכאורה הול"ל ,במחלוקת קרח ועדתו"! אלא כוונתו לרמז גם בזה להנ"ל: המחלוקת היתה רק של קרח, ולא של בנ'י, אלא שקרח פיתה אותם יי, וכטעגת משה * ,האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף" (אף שלפועל פיתה את כולם :י).

ו והנה פ' דברים קוראים לעולם בשבת שלפני תשעה באב או בשבת ת'ב עצמו -- וגם זה שייך לענין הנ"ל: כללות ענין ;בין המצרים" הוא שהזמן עצמו:* ,מוכיח" את בג"י, ומלמדנו פרש"י בראש ותחלת הפרשה שגם בה,תוכחה" נזהר הקב"ה בכבודן של ישראל, כי תכלית הכוונה בה-

דברים א

,תוכחה" והירידה של הגלות היא בשביל העלי', לגדל .כבודן של ישראל", ולכן מובן שגם בעת הגלות (ה,תוכחה") גופא, ניכר ,כבודן של ישראל" (כנ"ל בפרש"י).

אחד הענינים שמודגש בו ,כבודן של ישראל" גם בעת הגלות גופא הוא מ"ש בתחלת מגילת איכה : +איכה ישבה בדד וגו'" -- שיש בזה גם מדה טובה **, והוא מ"ש ** ,עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", שבנ"י איד נם מתערבים עם או"ה *+, וכמארז'ל י3 ,השמן אינו מתערב אלא עומד, כך ישראל אינם מתערבים עם העכו"ם".

ומצד מעלה זו שב;איכה ישבה בדד", שאין בנ"י מתערבים עם האומות, נזכה שתתגלה ,כבודן של ישראל? בגלוי, בבנין בית המקדש השלישי, שגם הוא נרמז בפסוק זה 'י, שיבנה במהרה בימינו ובעגלא דידן.