שיחה ו

241שיחה ו

בפ"ד. נוסח המכרק שחואיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לשלוח לאנ"ש שי' בכל מרחכי תכל לקראת יום ההילולא (ש"ק) יו"ר שבט, תשל"ר.

שבת שלום והילולא והתועדויות פעילות והמשכם ופירותיהם טובות לשמים ולבריות בכל הימים שלאחריהם ועד שיקויים היעוד ובני ישראל יוצאים ביד רמה בגאולה האמתית והשלימה על ידי משיח צדקנו וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ. בברכה

מנחם שניאורפאהן

ב של ת

.. . והרי פסק רבינו הזקן בשלחנו הל' ציצית (סכ"ד ס"ג) מצוה לעשות טלית נאה וציצית נאה וה"ה כל המצות צריך לעשות בהידור בכל מה דאפשר שנאמר זה א-לי ואנוהו התנאה לפניו במצות. [ובנוגע לס"ת מפורט (שבת קלג, ב) בדיו נאה בקולמוס נאה וכורכן בשיראין נאין] ומסתימת לשונו (וכן ממש"כ בסתרנ"א ס'יב: ומצוה מן המובחר כו) משמע דס"ל לרבינו דהתנאה לפניו במצות הוא מן התורה. ...

242. . . מכתבן נתקבל, ובעת רצון יזכירון על הציון של כ"ק מו"ח אדמו"ר למילוי משאלות לבבן לטובה -- משאלות הראויות לבגות ישראל, בנות אמותינו שרה רבקה רחל ולאה, אשר בנו את בית ישראל.

ובתוספת ביאור, הנה בפרשה מדובר על דבר בני ישראל בהיותם במדבר ובדרך לכיבוש ארץ ישראל ולבנות בית בישראל. שדרכו של איש לכבוש, ולכן שירת משה ובני ישראל קודמת ועיקר. אבל בהפטרה מדובר בהיות בני ישראל על אדמתם והי' צריך לשמור על בית ישראל מפני אויבים ואורבים, ובזה יפה חלק האשה מחלק האיש, שלכן נקראת עקרת הבית. ומודגש זה בהפטרה דשירת דבורה, אשר לה משפט הבכורה וברק בן אבינועם הי' טפל לה.

243ויהי רצון שכל אחת ואחת מהן תלך בעקבות מרים הנביאה ודבורה הנביאה ותמלא שליחותה ותעודתה הנעלה, להיות בנות בונות בית ישראל

לגאון ולתפארת. (ממכתב מוצש"ק פ5' שירה, ה'תשל"ב)

₪ 75

מהענינים שבפרשה זו היא פרשת המן. ירידת המן הי' לכל ישראל, גם לאלו שטחנו דכו ובשלו*, וגם לאחר שנכנס במעיהם ונעשה דם ובשר כבשרם. נשאר המן במהותו ובמעלתו -- לא הי' בו פסולת.

תורה נקראת בשם לחם, ובתורה גופא ב' בחינות: גליא דתורה - להם מן הארץ, ופנימיות התורה -- לחם מן השמים (כמבואר בהמשך תרס"ו בארוכה).

הרי אשר לימוד פגימיות התורה והפצתה צריכים להיות לכל ישראל, עד גם להסוג הפחות ביותר. ומובטחים אנו, שלא רק שלא יהי' מזה קלקול ופסולת ח'ו, אלא אדרבה, בחי' לחם מן השמים דתורה -- שנשארת היא במהיתה ובמעלתה גם כאשר נמשכת במקום תחתון ביותר, כנ"ל -- תחזירם למוטב, כמאמר רז"ל (איכ"ר בתחלתו. ירוש' חגיגה פ"א סוף ה'"ז): המאור שבה (הו"ע פנימיות התורה. קה"ע בירוש' שם) מחזירו למוטב.

*) עיין וח"ב (סב, סע"ב) ות"ז (בסופו סוף ת"ג) שגם דכו גו' שייך לרשעים. ויש ליישב אשר בזה (משא"כ בפי' שטו גו') לא פליג על הש"ס (יומא עה, א). ובדייה אר*ע (המשך תרס"ו) הביא דוקא ורק -- דכו.

₪7

. . . במה שכותב שראה מנהג אנ"ש דכשיש לחם משנה רק לאחד ומוציא גם את האחרים, נוהגים שאר בני הבית לברך המוציא כל אחד לעצמו, ומקשה על זה ממה שכתוב בשו"ע רבנו הזקן סי' רע"ד סעיף ד? ובאחרונים שם,. אשר המסובים יוצאים גם בברכת המוציא.

והנה אף כי כן הוא, שיכולים גם לצאת בברכת המוציא, וכידוע שאפיי בברכת הנהנין מוציא את אחרים ידי חובתם אם גם הוא נהנה. בכל זה נכון מנהג הנ"ל כיון שבכדי לצאת בברכה זו צריך לכוון המוציא והיוצא, אסור להפסיק בין שמיעת הברכה להאכילה וכו'. ובה בשעה שבברכת קידוש והבדלה וכיו"ב כבר הורגלו השומעים שיוצאים ידי חובתם ולכן אפי' בסתם הרי זה גם כן ונגרר אחרי הרוב שמכוון לצאת בשמיעתו, שונה הוא בהנוגע לברכת המוציא. ובפרט כשהעם רב -- וכמו בהכוס של ברכה בסעודת התועדות וכיו"ב -- שמפני אריכות הזמן בין שמיעת הברכה לשתית הכוס על ידי כל השומעים קשה להזהר מהפסק, ולכן יש להנהיג דוקא מנהג ההוא וא. שכל אחד ואחד יברך לעצמו ברכת הנהנין 244ומ"ש אשר נראה באחרונים שאם עושים כן, ברכה כל אחד לעצמו, לא יצא ידי החיוב של לחם משנה, לא ידעתי מקור על זה, ואדרבה בפירוש כתוב באשל-אברהם להגה"צ מבוטשאטש לסימן הנ"ל -- שיוצא ידי חובתו של לחם משנה אף שמברך ברכת המוציא לעצמו, ולא עוד אלא -- אפילו אם השומע לא נטל ידיו עדיין, הועתק ג"כ בארחות חיים שם ...

. . . בליל שבת מניחין הלחם-משנה זו אצל זו, ולמחרתו באופן שהחלה מימין תהי' למעלה קצת על השני', אבל רק קצת ...

(ממכתב כ*ק אדמו"ר שליס"א) 9.795

ב"ה, י' אלול תשט"ז

. . . כותב אשר דורשים ממנו -- שבמקום שעתה לומד תניא במקום קרוב. ישתתף בלימוד זה במקום רחוק הרבה יותר. וכנראה, הטעם שעי"ז תבוא חלישות בשיעור הנלמד בשכונה הקרובה, ועאכו"כ שלא יתוסף בו, ב) אשר בש"ק בזמן סעודה שלישית, תחת שעד עתה הי' משתתף בהתועדות בה חזרים מאמר תורת החסידות דא"ח, יבטל הנהגתו זו ויבוא לשמוע שיחה מוסרית. ועל שאלתו -- הרי כמה מחבריו אינם נוכחים בהשיחה האמורה, ענוהו: שהם אינם נוכחים בשעת מעשה בהתועדות בה נשמעים דברי תורה, משא"כ בהנוגע אליג

ושואל איך יהי' היחס להדרישות האמורות.

והנה לפלא שאלתו בזה -- בידעי אשר זה כו"כ שלומד גפ"ת וגם לעיונא בהתמדה ושקידה, והרי אפילו בלימוד שטחי פשוט היחס בהנוגע לדרישות כהנ"ל. ובהלימוד מן הקל אל הכבד:

א) אפילו את"ל שבעצם שינוים האמורים -- אין בזה אלא שינוי ממנהג למנהג, שתוכנם שוה בעניני תורה ומצות. כבר ידוע הדין דערקתא דמסאני, אשר -- באם הכוונה והתוכן פנימי -- העברה ונגד ענין מסוים במצותי חלים על הגזירה דערקתא דמסאני הגדרים דאותו הענין שאותו מתכוונים לבטל, וכן הוא בנדון האמור, אשר כיון שעל פי כתבו מובן שכוונת שני השינוים האמורים -- הוא להחליש ולהרחיק מלימוד חלק מתורתנו, אשר תורה תמימה היא ובכל חלקי' ניתנה למשה מסיני. היחס לדרישות האמורות צריך להיות כאותו היחס להדרישה שימעט בלימוד (חלק מ)תורתנו וישפיע גם על אחרים בכיוון זה.

ב) נוסף על האמור: אם גם בההנהגה עצמה יש שינוי לגריעותא -- מובן שזהו עוד מחמיר את הענין. וכיון שמהדברים שהתורה נקנית בהם 245הוא דבוק חברים ופלפול התלמידים, הרי גם על זה חלה הודעת חז"ל לעולם ילמוד אדם במקום שלבו חפץ -- שה"ה לחבריו בלימוד ולאותם שמפלפל עמהם בלימוד זה, שאין ההצלחה וסימן ברכה שוה. וכיון שהורגל עד עתה ללמוד בחברותא מסוימה והצליח, אי ברור -- באם ישנה לחברותא אחרת -- אם יראה גם בה סימן ברכה. ומובן היחס לדרישה כזו במכ"ש וק"ו מפסק הדין בשו"ע יו"ד סי' ר"ם סעיף כה' אשר סימן ברכה בלימוד - ואפילו ספקו -- דוחה הציווי והחשש כו' עיי"ש. ועד"ז הוא גם בשינוי השני - ללמוד בזמן מיוחד לימוד אחר מהנהגתו עד עתה, שכיון שלא כל הזמנים מסוגלים בשוה לכל הלימודים, וכיון שהצליח בלימודו בזמן פלוני לימוד פלוני, הרי גם זה קרוב לודאי שיהי' שינוי לגריעותא, וק"ל.

ג) בהנוגע לדרישה השני' -- שבזמן סעודה שלישת דש"ק יחליף לימוד בפנימיות התורה לשיחה מוסרית -- כבר ידועה הוראת האריז"ל [אשר נתקבל על כל חוגי בני ישראל העולמ'שע וכן החסידים, ובלשון* תלמידו ר"ח וויטל: א-ל ה' ויאר לנו כו' וישלח לנו עיר וקדיש מן שמיא נחית הרב הגדול האלקי החסיד מורי ורבי כמהר"ר יצחק לוריא אשכנזי זללה"ה מלא תורה כרמון במקרא במשנה בתלמוד בפלפול במדרשים והגדות. ובמקום אחר (טעמי המצות להרח"ו פ' ואתחנן) : ומורי זללה"ה מרוב גודל חריפותו הי' מעיין ו' דרכים בהלכה כו],

שהוא הוא שאמר -- אשר יום הש"ק מסוגל ביחוד ללימוד פנימיות התורה, ומובן במכש"כ -- שאין מקום לבטל מנהגו הטוב שכבר נהג בלימוד בפנימיות התורה ביום השבת קדש.

הערה : הפליאני וגם תמהתי למ"ש הנוהג לומר שיחה מוסרית דוקא בומן דסעודה שלישית -- בש"ק -- כיון

שנוסף על כללות יום השבת, אשר מקרא מלא דבר הכתוב וקראת לשבת עונג ונפסק להלכה, שלכן כל צער אסור בו אפלו הבא ע'"י ודאי מצוה (נ"כ שו"ע או"ח סרפ"ז),

הרי ביחוד בעלות המנחה דשבת מבואר בזהר הק' **, ובאריכות. אשר זמן זה הוא עת רצון למעלה ביותר וביותר, ואומרים בכל תפוצות ישראל אז ואני תפלתי לך ה' עת רצון -- בתפלת מנחה דשבת. ודוקא בזמן זה -- לבוא לפני אבינו מלכנו בשיחה מוסרית שברובא דרובא תוכנה בהקו דסור מרע, תיאזר חסרוני בני אדם וכו' וכו'! ובלשון האריז"ל בהנוגע לזמן סעודה שלישית בש"ק -- אין לעורר שם בחי' דין. והוא עוד יותר מאמירת תחנון ביו"ט ושבתות. ועיין רמב"ם הל' שבת פכ"ד ה"ז. שו"ע או"ח ר"ס של"ט. סהמ"צ להצ"צ מצות לא תבערו אש.

246וכבר ידוע בכללי הפוסקים, אשר פוסקים כדברי בעלי הקבלה אם לא נמצא בתלמוד ופוסקים דפליגי על זה.

לפשיטות הדברים האמורים לעיל, תקותי שבטח איזה אי הבנה ישנה בהשקו"ט שבינו ובין אותם שדברו עמו בענין דרישות האמורות.

בברכה לבשו"ט בכל האמור, ואין טוב אלא תורה טוב בשלמות היינו טוב לשמים ולבריות. וראה אגהיק לרבנו הזקן סי' כו'. וכתיבה וחתימה טובה

מש"כ במשנ'יב סו"ס רצ'יב -- שאני התם שהוא לאפרושי מאיסורא שיחה בטילה בביהמד"ר. [ראה שו"ע או"ח רסש"ז. ומש"כ בשו"ע להרבות -- הוא מפני דקאי באיסורי דשבת דוקא. היינו שבחול כהייג מותר, דב"ט בהיתר כגון עה שאינו יכול ללמוד. וע'"ד הסבתא (תוס' שבת קיג, ב) שאינה בת"ת. משא"כ באחריני דאפילו מעט ובחול אסור, וכיומא יט, ב. -- (וראה שו"ע אדה"ז הל' ת"ת פ"ג סה"ו, ושם או"ח סקנ"ו סט"ז דמחמיר על מש"כ במג"א שם). אבל עיין זח"א לב, א. ס' חסידים סק"י. הוס' לתו"א ס"פ כי תשא. אגרת הגר"א לביתו בנסיעתו לאה"ק. ערוך השלחן רסש"ז. ואכ'"מן.

ובפרט שבזמן מנחת שבת ע"פ רוב אז הוא גם בעשרה. וראה אגה"ק סכ"ג.

מש"כ בב"י וב'יח (לטור סר"צ) ועוד ע"ד קביעות מדרש בשבת באגדה המדריכים ליראת שמים למנעם מחטוא כו' ולתשובה כו' -- פשיטא שאין בוה הכרח כלל לדברים המצערים מזכירי עון וכיו"ב. ואדרבה הדיוק הוא -- באגדה. והוא ע"פ מאמר הספרי (עקב ס"פ יא, כב) למוד הגדה שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה כו וכמרומז ברמב"ם (יסוה"ת רפ"ב): והאיך היא הדרך לאהוי"ר בשעה שיתבונן כו' ויראה מהן חכמתו שאין ערך כו ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כו' אראה שמיך מעשה אצבעותיד כו'. וכ*ע ידעי מהו הלימוד ע"ד חכמתו שאין לה ערך, מעשה אצבעותיך (ראה של"ה שער האותיות אות ק' בתחלתו. ובכ"מ),. ושמו הגדול (ראה הרד"ל לפדר"א פ"ג סק"י וש"נ). -- וראה ס' השיחות לכ*ק מו"ח אדמו"ר בשיחתו דשחוהמ"פ ש"ת.

9."

.. . כותב אודות פסק רבנו הזקן בסידורו בסדר הכנסת שבת, דהעיקר כשיטת הגאונים בזמן בין השמשות, ומעיר ממה שכתב בשלחנו הטהור סי רסיא סעיף ה', כשיטת רבינו תם, ומסתפק איזוהי משנה אחרונח.

וכבר הורה נכדו אדמו"ר הצ"צ, אשר הסידור כתב זמן רב אחרי השו"ע (חידושים למס' שבת סוף פרק ז'. מו, ד) ובתר פסקי הסידור אזלינן להלכה ולמעשה הן בענין זה והן בכמה עגינים שישנם שינוים בין הסידור 247והשו"ע (אשר רובם ככולם נקבצו בספר פסקי הסידור להרה'"ג הרה'ח כו" אברהם חיים נאה ע"ה מירושלים, ת"ו ע"י משיח צדקנו בב"א).

וזאת להעיר אשר בספר קצות השלחן להרה"ג כו' נאה הנ"ל סוף חלק ג' העיר על כמה פרטים, בסדר הכנסת שבת לרבנו הזקן.

בברכת הצלחה בעמלו לברר דברי תורה, ובהלכות בין השמשות ביחוד, שכמה הלכת גברת תלוין בהן. ואע"פ שכבר דשו בה רבים וגדולים, -- כמה מעניניהם עדיין דורשים נגר ובר נגר לפרקיני' וליישבם. מיוסד על הנקודות וההוראות שבדברי גדולי ישראל, גדולי ההוראה הראשונים והאחרונים. ועד לגדול שבהאחרונים -- כ"ק אדמו"ר הזקן.

ויה'ר אשר בימי בין השמשות אלו דאלף הששי והשביעי, יום הששי והשביעי דימי בראשית, שבין השמשות שלו שגור בפי כל, והכל חרדים אליו לגמור מלאכתן עד שלא תחשך (רש"י כתובות קג, א) יצליח כאו"א מאתנו למלאות מלאכתו, מלאכת שמים, לעשות לו ית' דירה בתחתונים, אשר עי"ז הנה לילה -- דיום -- אלף -- השביעי -- כיום יאיר., וכמרז*ל בימי בראשית -- אשר ל"ו שעות שמשה אותה האורה . ..

. . . במה שהעיר בשו"ת הצ"צ חיו"ד סיר"ד. שפוסק בספק נולד קודם שקה"ח או לאחר שקה"ח שכיון שלא נראו שום כוכבים ברקיע בעת שנולד עדיין יום הוא, ומקשה כ' -- דלדעת רבינו הזקן בסידורו דביה"ש מתחיל משתשקע כל החמה ולאחר ג' רבעי מיל הוי לילה, א"כ אין נפק"מ בראיית כוכבים לדעה זו.

אבל איך שלא נפרש הברייתא דכוכב א' יום ב' בה"ש כו" -- אם הוא רק לרי"ו או גם לריה"ו (וכבר שקו"ט בזה בכמה ספרים, ואכ"מ) הנה באם אין נראים שום כוכבים ברקיע היינו גם לא אחד ואפילו מהגדולים -- עדיין יום הוא (ולא שקה"ח עדיין). ולכן סתמו הפוסקים בזה וכדאיתא בה"ס שמביא בשו"ת הנ"ל, ואי"ז שייך לפלוגתת ריה"ו ורי" כי ע"י אי ראיית שום כוכבים -- מבררים הס' אם שקה'ח אם לאו (כשהר מסתיר במערב. או

(ממכתב ה' ניסן תשט"ו) בַ"',,₪

, \ . במש"כ הרה"ג וכו' וכו' . . בענין ביה"ש -- תמהתי על תוכנו. ובפרט בידעי את הנ"ל מאז, שאין מובן איך כותב דברים כאלו (אלא -- שקונ' השלמה. הס' זכרון יוסף, בני ציון, דברי חנה. קנה וקנמון אינם תח"י). ואולי בא לו משום רצונו להגן עמש"כ בסו"ס חי' הרמ"ל וסייעתי' -- ואש" תמיטתי' מש"כ בזה בגימוקי או"ח סרס"א. וד"ל.

248ובנוגע למש"כ הנ"ל ע"ד אדה"ז בסידורו בזה -- לא סמך שם אדה"ז ואף לא הביא שם -- לא הירוש' ולא הרדב"ז, ומה שהקשה -- דאאפ"ל דר"ת יחידאה הוא כיון שכתב החיד"א בשה"ג דפסקו של השו"ע הוא פסק ך' גדולים בדורו (ואם נפרש כן -- להלבה -- דברי החיד"א -- עדיפא הו"ל להקשות ולהפריך כל דברי הרמ"א בכ"מ שמחולק על השו"ע, כי מעולם לא שמענו שבב"ד של הרמ"א ישבו מאתים ואחד גדולים. ובכל אופן) אי"ז שייך לדברי אדה"ז שדייק בלשונו ר"ת וסייעתו יחידאי נינהו נגד הגאונים. ואחריהם וכו'. נוסף על כתבו שהשו"ע חזר בו. ולהביאו הפר"ח וערוך השלחן -- הנה בנדו"ד כולם כתבו כשיטת הגאונים (הפר"ח -- הובא בסידור שם. ברכ"י ועה"ש -- באו"ח סרס"א שם)

ביאור השיטות הנ"ל -- עייג'כ ס' מנחת כהן, ס' ביה"ש (להרי*מ טוקצינסקי). וערך ביה"ש באנציקלופדי' התלמודית . . .

. . . דחיובי שבת הוא שלא יפעול הפעולה ולא שלא תיעשה הפעולה, ולדוגמא בכתיבה וכו'. -- אין לומר כן בכל חיובי שבת, כדמוכח בכ"מ ובפרט בנוגע לכתיבה -- מחיוב נטלו לגגו דחי"ת ועשאו ב' זייניין (שבת קד, סע"ב). ואף דפרש"י שם והספר לכך צריך -- אין הטעם משום משלים וכו (כי זהו פי' רבא שם), אלא דחשיב כותב ב' אותיות (ואף שלכאורה ראי להיפך מהא דכתיבה בשמאל פטור -- י"ל הטעם שא"א שתהי' כתיבה ביד כהה (ועיין צ"צ לשבת פי"ב מ"ה (נ ג)) -- כזו שביד ימין שלו). ולהעיר גם מהוציא חצי גרוגרת ואח"כ עוד חצי גרוגרת שאם קדם והגבי' ראשונה פטור -- שבת פי א.

וצע"ק ממה שצ"ל כדרך המוציאין דוקא (שבת צב, א) וי"ל שאז לא מקרי הוצאה. ולהעיר מתוד"ה בהעלם (ב"ב נה, סע'ב). ואכ"מ. + ..

(ממכתב ר"ח סיון תשכאד)

. . . וז"ל בונה ירושלים, סי' מד (קרוב לודאי -- מרבנו הזקן בעל התניא והשו"ע) :

עוד מענין הנ"ל, כתוב א' אומר כי מחה אמחה את זכר עמלק, משמע שביד ה' למחותו. וכתיב תמחה את זכר עמלק משמע שבידינו למחותו. והענין כך הוא דהנה זכר עמלק הוא קרי וכתיב : חד בנקוד סגול וחד בנקוד 249צרי י. . והנה סגול מרמז על אהבה שהסגול הוא חסד ושבא הוא יראה *. דהיינו אהבה* שהוא המצות שעושים לגרמייהו בחי' עמלק* שעושים לשם פנ", לא צוה ה' לנו למחות. אבל היראה רעה דהיינו המצות לא תעשה היא לנו למחות שהוא רע גמור מוכרחים אנו לצאת מהרע. וזהו תמחה את זכר עמלק בנקוד שב'א* בעצמם כנ"ל. ואהבה רעה דהיינו המצות לשם פנ" אין כח בידינו למחות שיהי' המצות נעשית כתיקונה בשלימות דנהי' קרח מכאן ומכאן אם לא יעשו המצות מפני שאינה כתיקונה. וזהו כי מחה אמחה את זכר עמלק בנקוד סגול ביד ה' למחות האהבה כשיבוא משיח ב"ב אבל עכשיו אין לנו לבטל המצות וצריכים לעשות אפי' אם יש בה איזו פנ" כנ"ל. וד"ל.

עִי' הנהגות פורים -- נדפסו בסוף ,רשימות על מגילת אסתר" ע' 23 *:

בקריאת פ' זכור (ופ' תצא) -- וכן בקריאת פורים (ופ' בשלח): זכר עמלק בצירי, או בסגול -- יש בזה מנהגים שונים. ולא שמעתי הוראה בזה.

ולכאורה נכון לקרות שניהם, ובפ' זכור (ופ' תצא) להקדים זכר בצירי ואח"כ זכר בסגול, ובקריאת פורים (ופ' בשלח) להקדים זכר בסגול ואח"כ

זכר בצירי'.

3\) ראה לקמן הערה 9י

4) תקוגי זהר תס"ט (קכט, ב). ובכ"מ. פרדס להרמ"ק שער הנקודות.

65 כנואה צ"ל : אהבה רעה.

6) שייכות עמלק ועשית לגרמייהו -- מבוארת בבונה ירושלים במאמר שלפני זה. וראה ג"כ תורה אור (פג, א). ועוד.

7 להעיר מרמב"ם הל' תשובה (פ"י ה"ב ואילך) : ומעלה זו כו" אין כל חכם זוכה לה כו" לפיכך כשמלמדין כו' אין מלמדין אותן אלא כו' כדי לקבל שכר עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה מגלים להם רז זה מעט מעט כו.

8 אולי צ"ל : שבא צרי, שייכות שבא וצרי -- ראה תקו"ז בהקדמה (טוו ב). תנ"ו (פט, ב), תס"ט (קד, כ), ת"ע (קכו, א), זייח שה"ש (עג, ד). פרדס שם.

9 במסורה שעל החומש דזכר -- דפ' בשלח -- הוא בצירי דפ' תצא -- מביא שתי דעות. וכנראה לזה כ"ון במשנה בוורה סתרפ"ה סקי"ח. ומסיק -- שנכון לקרות שניהם לצאת י"ש -- (בס' מעשה וב ובהגהות שם שמועות סותרות. וראה ג"כ הגהות פורת יוסף לב"ב כא, ב) -- ועל פי זה הספק הוא רק כנוגע לפ' תצא (וקריאת פ' זכור). אבל בס' קצות השולחן בהערות שבסוף ח"ד הביא כמה מנהגים גם כנוגע לקריאת פ' בשלת. ויש לייסרם ע"פ משנ"ת בס' בונה ירושלים סי" מד, אף שכנראה יש איזה אי דיוק ברשימה תו.

וע"פ המבואר שם אשר בפ' בשלח שיך זכר בסגול ובפ' תצא זכר בצירי -- צראה לי במו שכתבתי בפנים, שבפ' בשלח (ובפורים) יקראו לראשונה ובעיקר זכר בסגול ואח"כ, לצאת י"ש, זכר בצירי. ובפ' תצא (וזכור) -- להיפך, וכיון שקריאת המפטיר היא הוספה וז' קרואים - העיקר, יש לעשות כנ"ל הן בקריאת שביעי והך בקריאת מפטיר.

והעיקר כפתגם בעהמ"ס תורת חסד -- הובא בקצות השולחן שם: זכר (בסגול) זכר (בצירי) אָבי גוט אַבמעקעני