שיחה כב
447שיחה כב
ב"ה, ימי הסליחות, ה'תשכיז ברוקלין, נ. י. אל בני ובנות ישראל בכל מקום ומקום ה' עליהם יחיו שלום וברכה!
448(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
449(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
450בברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה
( ל
ב'ה, ימי הסליחות, ה'תשכ'ח ברוקלין, 2.1 אל בני ובנות ישראל אשר בכל מקום ומקום ה' עליהם יחיו שלום וברכה !
הערות
עמוד 447
- 1. צואיילען די צייט : כמחז"ל (סנה' צת, א. זח"א קיז, ב): זכו אחישנה. 670
- 2. שטארקען . . שמים : ראה וילך (לא, יב) : הקהל גו' ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיכם ושמרו לעשות גו'. וברמביים (הל' חגיגה רפ"ג) : מ"ע להקהיל כו' ולקרות כו' פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת.
- 3. בנוגע . . ומעשה : ראה תניא פכ"ט (לו, ב ושם) אגרת התשובה פ"ו. ובכיימ. ובזח"ג (לא, ב. קכא, ב) שהזכיר רק עובדא ומלה, י"ל ע"פ מש"כ בריש קו"א לתניא בבי' הזח"ג (קה, א) ועצ"ע.
עמוד 448
- 1. % % -
- 2. זדונות , , כשגגות . . כזכיות : יומא פו, ב. וברש"י ד"ה כאן (שם פו, א\: נעקר עונו מתחלתו. וכפס"ד דהלכה אחר קידושין אצל חכם והתירה מקודשת למפרע (כתובות עד, ב).
- 3. צונויפזאַמלען . . מעשים: ראה לקו"ת תצא (לו, א. ל א).
- 4. אינערלעכן ,בית המקדש: כמש"נ ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכס (ראה של"ה ש' האותיות אות ל'. ובכ"מ). ירמי' ז, ד (לקויית רפ פקודי).
- 5. זבר המלך -- צום אויבערשטען : להעיר שמצות הקהל היא לשמוע קריאת המלך ,ויואה עצמו כאילו . . מפי הגבורה שומעה שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל" (רמב"ם סוף הל' חגיגה).
עמוד 449
- 1. הכתרה . . המלך : שזהו בר"ה (ר"ה טז, סע"א) וכמו שהי' בר"ה הראשון (שם לא, רע"א. פדר"א. פי"א),
- 2. אין דער גאַנצער וועלט : כל העולמות -- עשי' יצירה בריאה אצילות וגם בקליפות להכניעם (משנת חסידים מס' ליל ר"ה פ"ח מ"ב).
- 3. עצבות , . פאַרקערט , . שמחה : ראה תניא פכ"ו ואילך.
- 4. העלפט יעדע גוטע תנועה : יומא לח, סע"ב : בא לטהר מסייעין אותו.
- 5. פולשטענדיגער שמחה: להעיר שמצות הקהל זמנה בחג זמן שמתתנו. ובלי החינוך (מצוה תריב): משרשי המצוה . . שיקהלו . . ויזכו לטובה וישמח הש"י במעשיו.
עמוד 450
- 1. עיקר-ענינים פון ראש-השנה . . הכתרה: כדמוכח מהבקשה בכל תפלות ר"ה (משאייכ זכרונות ושופרות) מלוך על העולם, והחתימה (וכן בקידוש) מלך על כל הארץ. ובפירש"י (במחזור מיטרי) דאומרים המלך הקדוש (וגם בערבית) לפי שאמר הקב"ה תמליכוני עליכם בר"ה כדכתיב אני ה"א וסמיך לי' בחודש הז'. ולכן גם תק"ש שהיא מצות היום ;הענין הראשון" שבזה הוא ש,אנו ממליכין עלינו את הבורא" (רסייג. הובא באבודרהם), וראה סי' האריז"ל, פעייח וכו' בענין רייה.
- 2. מלך ישראל ; וכנ"ל שתמליכוני עליכם, ועל ידם (ותפלתם מלוך על העולם כולו) מלך העולם (עיין לקו"ת דברים מא, ד, גו, ג. ועוד).
- 3. טיפער , . פנימיות'דיקער : כמבואר בכ"מ בענין שה"מ ממעמקים גו" ובענין בקשו פני גו' -- ושייכותם לר"ה (ולפני' ולאחרי').
- 4. די עצם מציאות . . דעם מלך'ס : ועפ"ז מובנים כמה מדיני המלך -- עיין רמבי"ים הל' מלכים (פייג הייח -- פי"ד). ושם (פ"ג, היו) : לבו הוא לב כל קהל ישראל -- ולהעיר מזח'נ רכא, ב. אגה"ק סל"א. שו"ת חכם צבי סע"ד (אבל בפסקי דינים להצ"צ חיו"ד סוס"מ הכריע כדעת החולקים עליו). ונסמן בדרכי תשובה וכניצוצי זוהר שם -- וברשיי חוקת (כא, בא) והוא מתנחומא : הנשיא הוא הכל. ראה לקו"ש ח"ד עִ' 1050.
משנה תורה, הלכות חגיגה ג׳ - הטקסט מספריא
מצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת שנאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות בבוא כל ישראל לראות וגו' הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך וגו':
כל הפטור מן הראייה פטור ממצות הקהל חוץ מן הנשים והטף והערל אבל הטמא פטור ממצות הקהל שנאמר בבוא כל ישראל וזה אינו ראוי לביאה והדבר ברור שהטומטום והאנדרוגינוס חייבין שהרי הנשים חייבות:
אימתי היו קורין במוצאי יום טוב הראשון של חג הסכות שהוא תחילת ימי חולו של מועד של שנה שמינית והמלך הוא שיקרא באזניהם ובעזרת הנשים היו קורין וקורא כשהוא יושב ואם קרא מעומד הרי זה משובח מהיכן הוא קורא מתחילת חומש אלה הדברים עד סוף פרשת שמע ומדלג לוהיה אם שמוע וגו' ומדלג לעשר תעשר וקורא מעשר תעשר על הסדר עד סוף ברכות וקללות עד מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב ופוסק:
כיצד הוא קורא תוקעין בחצוצרות בכל ירושלים כדי להקהיל את העם ומביאין בימה גדולה ושל עץ היתה ומעמידין אותה באמצע עזרת נשים והמלך עולה ויושב עליה כדי שישמעו קריאתו וכל ישראל העולים לחג מתקבצין סביביו וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת נותנו לסגן וסגן לכהן גדול וכהן גדול למלך כדי להדרו ברוב בני אדם והמלך מקבלו כשהוא עומד ואם רצה ישב ופותח ורואה ומברך כדרך שמברך כל קורא בתורה בבית הכנסת וקורא הפרשיות שאמרנו עד שהוא גומר וגולל ומברך לאחריה כדרך שמברכין בבתי כנסיות ומוסיף שבע ברכות ואלו הן:רצה ה' אלהינו בעמך ישראל וכו' מודים אנחנו לך וכו' אתה בחרתנו מכל העמים וכו' עד מקדש ישראל והזמנים כדרך שמברכין בתפלה הרי שלש ברכות כמטבען רביעית מתפלל על המקדש שיעמוד וחותם בה בא"י השוכן בציון חמישית מתפלל על ישראל שתעמוד מלכותם וחותם בה הבוחר בישראל ששית מתפלל על הכהנים שירצה האל עבודתם וחותם בה בא"י מקדש הכהנים שביעית מתחנן ומתפלל בה כפי מה שהוא יכול וחותם בה הושע ה' את עמך ישראל שעמך צריכין להושע בא"י שומע תפלה:
הקריאה והברכות בלשון הקדש שנאמר תקרא את התורה הזאת בלשונה אף על פי שיש שם לועזות:
וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל:
יום הקהל שחל להיות בשבת מאחרין אותו לאחר השבת מפני תקיעת החצוצרות והתחינות שאינן דוחין את השבת:סליקו להו הלכות חגיגה בס"ד:
תניא, אגרת התשובה ו׳ - הטקסט מספריא
אָמְנָם, זֶהוּ בִּזְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה, כְּשֶׁהָיְתָה הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְאָז, לֹא הָיוּ מְקַבְּלִים חַיּוּת לְגוּפָם, רַק – עַל־יְדֵי נֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית לְבַדָּהּ, מִבְּחִינַת פְּנִימִיּוּת הַשֶּׁפַע שֶׁמַּשְׁפִּיעַ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא עַל־יְדֵי שֵׁם הַוָיָ׳ בָּרוּךְ־הוּא, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
אַךְ לְאַחַר שֶׁיָּרְדוּ מִמַּדְרֵגָתָם, וְגָרְמוּ בְּמַעֲשֵׂיהֶם סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וּבְפִשְׁעֵיכֶם שׁוּלְּחָה אִמְּכֶם״, דְּהַיְינוּ, שֶׁיָּרְדָה הַשְׁפָּעַת בְּחִינַת הֵ״א תַּתָּאָה הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, וְנִשְׁתַּלְשְׁלָה מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה לְמַטָּה מַטָּה, עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה הַשְׁפָּעָתָהּ בְּי׳ סְפִירוֹת דְּנוֹגַהּ, הַמַּשְׁפִּיעוֹת שֶׁפַע וְחַיּוּת עַל־יְדֵי הַמַּזָּלוֹת וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְהַשָּׂרִים שֶׁעֲלֵיהֶם, לְכָל הַחַי הַגַּשְׁמִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, וְגַם לְכָל הַצּוֹמֵחַ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֵין לְךָ כָּל עֵשֶׂב מִלְּמַטָּה שֶׁאֵין לוֹ מַזָּל וְכוּ׳״.
וַאֲזַי, יָכוֹל גַּם הַחוֹטֵא וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל לְקַבֵּל חַיּוּת לְגוּפָם וְנַפְשָׁם הַבַּהֲמִיוֹת כְּמוֹ שְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ״.
וְאַדְּרַבָּה, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז, עַל פִּי הַמְבוֹאָר מִזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי, שֶׁכָּל שֶׁפַע וְחַיּוּת הַנִּשְׁפָּעוֹת לָאָדָם הַתַּחְתּוֹן בְּשָׁעָה וְרֶגַע שֶׁעוֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה׳ בְּמַעֲשֶׂה אוֹ בְּדִיבּוּר אוֹ בְּהִרְהוּרֵי עֲבֵירָה וְכוּ׳, הַכֹּל נִשְׁפָּע לוֹ מֵהֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא הַמְבוֹאָרִים שָׁם בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ.
וְהָאָדָם הוּא בַּעַל בְּחִירָה, אִם לְקַבֵּל הַשְׁפָּעָתוֹ מֵהֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא, אוֹ מֵהֵיכְלוֹת הַקְּדוּשָּׁה שֶׁמֵּהֶם נִשְׁפָּעוֹת כָּל מַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת וּקְדוֹשׁוֹת וְכוּ׳.
כִּי ״זֶה לְעוּמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹקִים״ וְכוּ׳. וְהֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא מְקַבְּלִים וְיוֹנְקִים חַיּוּתָם מֵהִתְלַבְּשׁוּת וְהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַשֶּׁפַע דְּי׳ סְפִירוֹת דְּנוֹגַהּ, הַכְּלוּלָה מִבְּחִינַת טוֹב וָרָע, הִיא בְּחִינַת ״עֵץ הַדַּעַת״ וְכוּ׳, כַּנּוֹדָע לְיוֹדְעֵי חֵן.
וְהִנֵּה, ״יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ״ כְּתִיב: עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ הַחֶבֶל שֶׁרֹאשׁוֹ אֶחָד לְמַעְלָה וְרֹאשׁוֹ הַשֵּׁנִי לְמַטָּה, אִם יִמְשׁוֹךְ אָדָם בְּרֹאשׁוֹ הַשֵּׁנִי – יְנַעֲנֵעַ וְיִמָּשֵׁךְ אַחֲרָיו גַּם רֹאשׁוֹ הָרִאשׁוֹן כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהִמָּשֵׁךְ.
וְכָכָה מַמָּשׁ בְּשֹׁרֶשׁ נִשְׁמַת הָאָדָם וּמְקוֹרָהּ מִבְּחִינַת הֵ״א תַּתָּאָה הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, הוּא מַמְשִׁיךְ וּמוֹרִיד הַשְׁפָּעָתָהּ עַל־יְדֵי מַעֲשָׂיו הָרָעִים וּמַחְשְׁבוֹתָיו עַד תּוֹךְ הֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא כִּבְיָכוֹל, שֶׁמִּשָּׁם מְקַבֵּל מַחְשְׁבוֹתָיו וּמַעֲשָׂיו. וּמִפְּנֵי שֶׁהוּא הוּא הַמַּמְשִׁיךְ לָהֶם הַהַשְׁפָּעָה, לָכֵן הוּא נוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ, וְדַי לַמֵבִין.
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֵין בְּיָדֵינוּ לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים וְכוּ׳״ – ״בְּיָדֵינוּ״ דַּוְקָא, כְּלוֹמַר, בִּזְמַן הַגָּלוּת אַחַר הַחוּרְבָּן. וְזוֹהִי בְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה כִּבְיָכוֹל, לְהַשְׁפִּיעַ לְהֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא אֲשֶׁר שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ יִתְבָּרֵךְ.
וּכְשֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה – אֲזַי מְסַלֵּק מֵהֶם הַהַשְׁפָּעָה שֶׁהִמְשִׁיךְ בְּמַעֲשָׂיו וּמַחְשְׁבוֹתָיו, כִּי בִּתְשׁוּבָתוֹ מַחֲזִיר הַשְׁפָּעַת הַשְּׁכִינָה לִמְקוֹמָהּ.
וְזֶהוּ תָּשׁוּב הֵ״א תַּתָּאָה – מִבְּחִינַת גָּלוּת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְשָׁב ה׳ אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ״, כְּלוֹמַר עִם שְׁבוּתְךָ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״וְהֵשִׁיב לֹא נֶאֱמַר וְכוּ׳״:
כתובות ע״ד ב - הטקסט מספריא
מְמָאֶנֶת וְהוֹלֶכֶת לָהּ.
תָּנוּ רַבָּנַן: הָלְכָה אֵצֶל חָכָם וְהִתִּירָהּ — מְקוּדֶּשֶׁת. אֵצֶל רוֹפֵא וְרִיפֵּא אוֹתָהּ — אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת. מָה בֵּין חָכָם לְרוֹפֵא? חָכָם עוֹקֵר אֶת הַנֶּדֶר מֵעִיקָּרוֹ, וְרוֹפֵא אֵינוֹ מְרַפֵּא אֶלָּא מִכָּאן וּלְהַבָּא.
וְהָתַנְיָא: אֵצֶל חָכָם וְהִתִּירָהּ, אֵצֶל רוֹפֵא וְרִיפֵּא אוֹתָהּ — אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת! אָמַר רָבָא: לָא קַשְׁיָא, הָא — רַבִּי מֵאִיר, הָא — רַבִּי אֶלְעָזָר. הָא רַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אָדָם רוֹצֶה שֶׁתִּתְבַּזֶּה אִשְׁתּוֹ בְּבֵית דִּין. הָא רַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר: אֵין אָדָם רוֹצֶה שֶׁתִּתְבַּזֶּה אִשְׁתּוֹ בְּבֵית דִּין.
מַאי הִיא? דִּתְנַן: הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם נֶדֶר — לֹא יַחְזִיר. מִשּׁוּם שֵׁם רָע — לֹא יַחְזִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כׇּל נֶדֶר שֶׁיָּדְעוּ בּוֹ רַבִּים — לֹא יַחֲזִיר. לֹא יָדְעוּ בּוֹ רַבִּים — יַחֲזִיר. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כׇּל נֶדֶר שֶׁצָּרִיךְ חֲקִירַת חָכָם — לֹא יַחֲזִיר. וְשֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ חֲקִירַת חָכָם — יַחֲזִיר.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֶחָד צָרִיךְ וְאֶחָד אֵינוֹ צָרִיךְ — לֹא יַחֲזִיר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא אָסְרוּ צָרִיךְ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? דִּכְתִיב:
she may refuse her husband and go on her way. According to this opinion, the marriage did not take effect at all, despite the fact that they engaged in sexual intercourse, because the betrothal involved an error.
§ The Sages taught: If a man betroths a woman on condition that there are no vows incumbent upon her to fulfill, but there are vows incumbent upon her, and she goes to a halakhic authority and he dissolves her vows, she is betrothed. However, if he betroths her on condition that she has no blemishes, but she does have blemishes, and she goes to a doctor and he heals her blemishes, she is not betrothed. The Gemara inquires: What is the difference between a halakhic authority and a doctor? The Gemara explains: When a halakhic authority dissolves a vow, he uproots the vow retroactively. It is as if she had never vowed at all, and therefore she was in fact not bound by vows at the time of their betrothal. But a doctor only heals from here onward. Since she had blemishes at the time of betrothal, she is in breach of his condition.
The Gemara raises a difficulty: But isn’t it taught in a different baraita that if she goes to a halakhic authority and he dissolves her vows, or to a doctor and he heals her blemishes, she is not betrothed? Rava said: This is not difficult, for this baraita follows the opinion of Rabbi Meir, and that one follows Rabbi Elazar. The Gemara elaborates: This baraita, which states that if her vows were dissolved by a halakhic authority she is betrothed, is in accordance with Rabbi Meir, who said that a man is willing for his wife to be degraded by going to court to have her vow dissolved. That baraita follows the opinion of Rabbi Elazar, who said that a man is not willing for his wife to be degraded in court. Consequently, even if she went to a halakhic authority and he dissolved her vows, such a solution is unacceptable to her husband, as he did not want her to go to court. Therefore, the betrothal is invalid even after the dissolution of the vow.
The Gemara poses a question: What is this fundamental dispute between Rabbi Meir and Rabbi Elazar? The Gemara answers: As we learned in a mishna (Gittin 45b): If a man who divorces his wife due to a vow that she took subsequently regrets his decision and wants to take her back, he may not remarry her. Similarly, if he divorces her due to a bad reputation she has acquired, he may not remarry her. This is because if he were allowed to take her back if the vow is dissolved by a halakhic authority or after discovering that the rumors about her were false, he might say that had he known this he never would have divorced her. Such a statement would retroactively cast doubt on the validity of the bill of divorce and could potentially cause her children from a second marriage to have the status of mamzerim. He is therefore informed that if he divorces her due to a vow or a bad reputation he can never remarry her.
Rabbi Yehuda says: With regard to any vow that is known by many people and therefore cannot be nullified, he may not remarry her. If it is not known by many people, but rather is a private matter between them, he may remarry her. Rabbi Meir says: Any vow that requires investigation by a halakhic authority, that is, the husband cannot nullify it himself and she needs a halakhic authority to analyze the vow carefully to find an opening that will permit its dissolution, he may not remarry her, for he can claim that had he known the vow could be dissolved he would never have divorced her, thereby undermining the bill of divorce. And with regard to a vow that does not require the investigation by a halakhic authority, which he knows he can nullify himself, he may remarry her. There is no concern that he might impair the bill of divorce, as he knew he could dissolve the vow and yet he chose to divorce her regardless.
Rabbi Elazar says: Both in the case of a vow that requires investigation by a halakhic authority and one that does not require it, he may not remarry her. Rabbi Elazar said in explanation of his view: They prohibited remarrying a woman who was bound by a vow that requires investigation by a halakhic authority only due to a vow that does not require such investigation. The Gemara explains the respective opinions: What is the reason for Rabbi Yehuda’s statement? As it is written:
תניא, ליקוטי אמרים כ״ו - הטקסט מספריא
בְּרַם, כְּגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוֹעֵי כְּלָל גָּדוֹל: כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן: שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה, אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – יְנוּצַּח בְּקַל וְיִפּוֹל גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵירוֹ, כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם, בִּזְרִיזוּת – הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב, וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב: ״בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר״, פֵּירוּשׁ, שֶׁיִּהְיֶה אֵיזֶה יִתְרוֹן וּמַעֲלָה מִזֶּה, הִנֵּה אַדְּרַבָּה, מִלָּשׁוֹן זֶה מַשְׁמַע, שֶׁהָעֶצֶב מִצַּד עַצְמוֹ אֵין בּוֹ מַעֲלָה, רַק, שֶׁיַּגִּיעַ וְיָבֹא מִמֶּנּוּ אֵיזֶה יִתְרוֹן, וְהַיְינוּ – הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה׳ אֱלֹהָיו, הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב הָאֲמִיתִּי לְעִתִּים מְזוּמָּנִים עַל עֲוֹנוֹתָיו בְּמַר נַפְשׁוֹ וְלֵב נִשְׁבָּר, שֶׁעַל יְדֵי זֶה, נִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, וַאֲזַי יְקוּיַּם בּוֹ רֵישֵׁיהּ דִּקְרָא: ״תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְגוֹ׳, הָשִׁיבָה לִי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ, וְרוּחַ נְדִיבָה וְגוֹ׳״.
וְזֶהוּ טַעַם הַפָּשׁוּט לְתִיקּוּן הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, לוֹמַר מִזְמוֹר זֶה אַחַר תִּיקּוּן חֲצוֹת קוֹדֶם הַלִּימּוּד – כְּדֵי לִלְמוֹד בְּשִׂמְחָה אֲמִיתִּית בַּה׳ הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב; שֶׁיֵּשׁ לְשִׂמְחָה זוֹ יִתְרוֹן, כְּיִתְרוֹן הָאוֹר הַבָּא מִן הַחֹשֶׁךְ דַּוְקָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״וְרָאִיתִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר כוּ׳״, עַיֵּין שָׁם, וְדַי לַמֵּבִין.
וּמִקְרָא מָלֵא דִּבֶּר הַכָּתוּב: ״תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וְגוֹ׳״, וְנוֹדָע לַכֹּל פֵּירוּשׁ הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַל פָּסוּק זֶה:
וְהִנֵּה, עֵצָה הַיְּעוּצָה לְטַהֵר לִבּוֹ מִכָּל עֶצֶב וְנִדְנוּד דְּאָגָה מִמִּילֵּי דְעָלְמָא, וַאֲפִילוּ בָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, מוּדַעַת זֹאת לַכֹּל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה כוּ׳״, וּפֵירְשׁוּ בַּגְּמָרָא: ״לְקַבּוּלֵי בְּשִׂמְחָה״, כְּמוֹ שִׂמְחַת הַטּוֹבָה הַנִּגְלֵית וְנִרְאֵית, כִּי ״גַּם זוֹ – לְטוֹבָה״, רַק שֶׁאֵינָהּ נִגְלֵית וְנִרְאֵית לְעֵינֵי בָשָׂר, כִּי, הִיא מֵ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ שֶׁלְּמַעְלָה מֵ״עָלְמָא דְאִתְגַּלְיָיא״, שֶׁהוּא – ו״ה מִשֵּׁם הֲוָיָ״ה בָּרוּךְ־הוּא, וְ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ – הוּא י״ה, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ״הּ וְגוֹ׳״.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, כִּי ״הַשְּׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים – עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״, כִּי, הַשִּׂמְחָה הִיא מֵאַהֲבָתוֹ קִרְבַת ה׳ יוֹתֵר מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, כְּדִכְתִיב: ״כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים וְגוֹ׳״, וְקִרְבַת ה׳ – הִיא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּמַעֲלָה לְאֵין קֵץ בְּ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״, כִּי ״שָׁם חֶבְיוֹן עוּזּוֹ״ וְ״יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן״, וְעַל כֵּן זוֹכֶה לְ״צֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״ לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁהִיא יְצִיאַת חַמָּה מִנַרְתֵּקָה, שֶׁהִיא מְכוּסָּה בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֶעָתִיד – תִּתְגַּלֶּה מִכִּסּוּיָהּ, דְּהַיְינוּ, שֶׁאָז יִתְגַּלֶּה עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא, וְיִזְרַח וְיָאִיר בְּגִילּוּי רַב וְעָצוּם לְכָל הַחוֹסִים בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמִסְתּוֹפְפִים בְּצִלּוֹ, צֵל הַחָכְמָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת צֵל וְלֹא אוֹרָה וְטוֹבָה נִרְאֵית, וְדַי לַמֵּבִין:
אַךְ הָעַצְבוּת מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא צָרִיךְ לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ לִיפָּטֵר מִמֶּנָּה, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, שֶׁצָּרִיךְ לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, אֶלָּא אֲפִילוּ מִי שֶׁהוּא בַּעַל עֲסָקִים וְדֶרֶךְ אֶרֶץ, אִם נוֹפֵל לוֹ עֶצֶב וּדְאָגָה מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא בִּשְׁעַת עֲסָקָיו, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא תַּחְבּוּלַת הַיֵּצֶר – כְּדֵי לְהַפִּילוֹ אַחַר כָּךְ בְּתַאֲווֹת חַס וְשָׁלוֹם, כַּנּוֹדָע, שֶׁאִם לֹא כֵן, מֵאַיִן בָּאָה לוֹ עַצְבוּת אֲמִיתִּית מֵחֲמַת אַהֲבַת ה׳ אוֹ יִרְאָתוֹ, בְּאֶמְצַע עֲסָקָיו.
וְהִנֵּה, בֵּין שֶׁנָּפְלָה לוֹ הָעַצְבוּת בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה בְּתַלְמוּד תּוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה, וּבֵין שֶׁנָּפְלָה לוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, זֹאת יָשִׂים אֶל לִבּוֹ: כִּי אֵין הַזְּמַן גְּרָמָא כָּעֵת לְעַצְבוּת אֲמִיתִּית, אֲפִילוּ לְדַאֲגַת עֲוֹנוֹת חֲמוּרִים חַס וְשָׁלוֹם, רַק לָזֹאת צָרִיךְ קְבִיעוּת עִתִּים וּשְׁעַת הַכּוֹשֶׁר בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת, לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה׳ אֲשֶׁר חָטָא לוֹ, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה לִבּוֹ נִשְׁבָּר בֶּאֱמֶת בִּמְרִירוּת אֲמִיתִּית.
וְכִמְבוֹאָר עֵת זוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר. וְשָׁם נִתְבָּאֵר גַּם כֵּן, כִּי מִיָּד אַחַר שֶׁנִּשְׁבַּר לִבּוֹ בְּעִתִּים קְבוּעִים הָהֵם, אֲזַי יָסִיר הָעֶצֶב מִלִּבּוֹ לְגַמְרֵי, וְיַאֲמִין אֱמוּנָה שְׁלֵימָה כִּי ה׳ הֶעֱבִיר חַטָּאתוֹ ״וְרַב לִסְלוֹחַ״. וְזוֹ הִיא הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה׳ הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל:
מצוטט בעמוד אחד
אגרות קודש 1
- כרך כד ‹ ט'שע לקו"ש ח"ט ע' 447

