שיחה טז

362שיחה טז

ומסוגלים ימים אלו להזזה עיקרית בכל האמור, שהרי הם ימי רחמים ורצון, וכמבואר בארוכה מרבנו הזקן בעל התניא והשולחן ערוך. אשר המלך (מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא) נמצא בשדה ומקבל את כולם בסבר פנים יפות וכו' (עיין לקוטי תורה ד"ה אני לדודי, ל"ב עמוד ב' עיין שם באר היטב).

(ממכ' כ"ב אלול תשכ"א)

ראש השנה

לשון הברכה שאמר כ"ק ארמו"ר שליט"א אחרי קריאת הפ"נ כללי*

ער"ה תשכ"ח :

דער אויבערשטער זאֶל געבן לכל אחד ואחת א כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה למטה מעשרה טפחים, אַו יעדערער זאֶל פאַרשריבען ווערן בספרן של צדיקים גמורים לאלתר לחיים טובים.

דער אויבערשטער זאֶל ממלא זיין משאלות לבבו לטובה של כל אחד ואחד הבא כאן על החתום, בתוככי משאלות לבבו לטובה של כל אחד ואחת מבני ישראל בכל מקום שהם,

און געבן אַ כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה למטה מעשרה טפחים, לכל אחד ואחת, מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה, בכל המצטרך להם מנפש ועד בשר, 363און עס זאֶל זיין א שנת אורה, שנת ברכה. שנת תורה, שנת גאולה אמיתית ושלימה ע"י משיח צדקנו יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו בעגלא דידן, אמן כן יהי רצון.

ער"ה תשל"א :

עס זאֶל מקויים ווערן די כתיבה וחתימה טיבה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה אין אַלע ענינים ובפרט אין די ענינים וואָס מען שרייבט דאָ (בהפ"נ בללל),

א גוט יאֶר -- אַ שנה טובה ומתוקה. מו

... ידוע אשר ,ראש השנה" שני פי' בלי זה: א) תחלת השנה (לשנים - זמן דחול -- ולשמיטין -- זמן דמצוה -- כו), ב) ראש השגה וכמ"ש בלקו"ת פ' תבוא בדה היום הזה: ולכן נקרא ראש השנה ולא תחלת השנה כי כמו שיש בחי' ראש בנפש שהוא ראש ושכל לגבי הגוף כך יש בחי' ראש בשנה והוא ראש השנה.

פירושו בעבודת האדם לקונו, אשר כמו שבהנהגת האדם צ'"ל המוח שליט על הלב, והראש הוא המנהיג את כל האיברים, כך מצב רוח נפש אדם הישראלי בימים הנוראים, שאז הוא קירוב המאור אל הניצוץ (וראה ביחזקאל מ, א, שגם יוהכ"פ נקרא ראש השנה) ובפרט בר'ה, צריך להשפיע שתתאים הנהגת כל השנה למעמד האדם ורצונותיו בר"ה.

והנה בלקו"ת שם מבאר בהערה (והארה) אחרי תיבות הנ"ל: הוא בחי' גלגלתא דחפיא על מוחא שהוא בחי' גילוי רצון העליון.

זאת אומרת: ענין הראש דראש השנה אינו השכל וההשגה, כי באם יתחיל סדר עבודתו שצריך להבין ולהשיג ואז יעשה, ואם אינו מבין, אזי אינו מסכים לעשות, או שעל כל פנים יחכה -- הרי זה היפך כוונת ר"ה, שהוא גילוי רצון העליון, גלגלתא דחפיא על מוחא, 364כי אם העבודה צריכה להיות בקבלת עול מלכותו יתברך. א יאַך אָבער אַ געשמאַקעַר יאֶךָ, וכמרז"ל (ברכות יז, א) רצוננו לעשות רצונך.

שממנו מתחיל מנין השנה עתה (ראה רש'י ותוס' למנחות ק. ב, צפנת פענח להגאון ר"י ראזין מראגאצאוו הלי יום"טוב פרק א' הלכה כ"ב)

- חל ביום השבת, אשר אז אסורין עובדין דחול ורק חפצי שמים, מה שחפצים בשמים, מותרים (שבת קיג, א) 365(והנה בלקו"ת שם מבאר בהערה והארה אחרי תיבות הנ"ל: הוא בחי' גלגלתא דחפיא על מוחא שהוא בחי' גילוי רצון העליון, זאת אומרת : ענין הראש דראש השנה אינו השכל וההשגה, כי באם יתחיל סדר עבודתו, שצריך להבין ולהשיג ואז יעשה, ואם אינו מבין אזי אינו מסכים לעשות, או שעל כל פנים יחכה -- הרי זה היפך כוונת ר"ה, שהוא גילוי רצון העליון, גלגלתא דחפיא על מוחא, כי אם העבודה צריכה להיות בקבלת עול מלכותו יתברך. א יאַך אָבער א געשמאַקער יאֶך, וכמרז'"ל (ברכות י"ז א) יצוננו לעשות רצונך) . +.

.. . מוסג"פ הקונטרס לר"ה * אשר זה עתה הו"ל, ובימים אלו, אשר היחיד הוא כציבור דכל השנה (ר"ה יח, א), בטח ישתדל שכל יחיד ויחיד אשר השפעתו עליו, יהנה בקונטרס זה. כולו או במקצתו עכ"פ. ולב ישראל ער הוא, ובפרט בזמן דקירוב המאור אל הניצוץ (קונטרס העבודה ספ"ה).

הנה ידוע דיום א' הוא יומא דדינא קשיא (פע'"ח שרה פ"ד ובכ"מ) וע'"י תק"ש נמתקים. וביארו רז"ל בלקו"ת ובכמה מקומות, דבשבת אין לזה צורך לתק"ש, כי כל פעולות תק"ש נעשים עתה מלמעלה. מובן במילא אשר גם בענין הרוחני דתק"ש, שהוא ענין התשובה כמש"כ הרמב"ם ומבואר בקונטרס המוסג"פ, כן הוא שנעשה כ"ז מלמעלה מה שבשאר השנים צריך להעשות באתדל"ת.

והנה בכלל, הרי הענינים הבאים באתדל"ת יש בהם יתרון שהם של קיימא, המטה נזדכך, באופן כזה דוקא נשלמה הכוונה העליונה שהיא עבודת המטה דוקא בתומ"צ.

ויתרון הענינים דאתדל"ע שהם בעילוי שלא לפי ערך, כיון שניתנים מלמעלה, וכמבואר כ"ז בכ"מ.

ועפהנ"ל מובן, דהיתרונות דשני האופנים גם יחד ישנם בר"ה שחל להיות בשבת. וראה בלקו"ת שה"ש ד"ה להבין כו' שהאתדל"ע כו' גודל העילוי שבזה. 0 366ויש להמתיק עוד, ששם ובד"ה רני ושמחי שבתו"א וש"א מדבר בלע"ל, ולכן אין צריך האתדל"ע שום קישור באתדל"ת. משא'"כ בנדו"ז שקדם לזמן דלע"ל, נזקקו לאחיזה עכ"פ באתדל"ת. ולכן זה גופא שאין תוקעין ביו"ט שר"ה שחל בשבת כי נעשה באתדל"ע, בא בציווי התורה. ומקיים עי"ז גזירת חו*ל, אלא שהוא באופן שלילי, ואינה מצוה אלא רק גזירה וסייג. ואכמ"ל יותר.

. . .שלוח בזה קונטרס ר"ה הבע"ל*, ובודאי יזכה בו את כל אנשי סביבתו. ומה טוב אם ילמדו בו בחבורה, כי אם בכל זמן הפליגו חז"ל במעלת הלימוד לא ביחידות, הנה על אחת כמה וכמה בימים שלפני ר"ה, בר"ה, ועשי"ת - שיש מעלה מיוחדת בדיבוק חברים,

וכמבואר בתורת החסידות עה"פ אתם נצבים היום כולכם, אשר פרשת זו קורין לעולם קודם ראש השנה, ומרומז במלת היום דקאי על ר"ה, שכל ניצוצי נשמות נצבים ומתעלים במקורם עד לפני הוי', וצריך להיות כולכם שכולם מתאספים יחד להיות לאחדים כאחד, ראשיכם, שבטיכם. גו' עד שואב מימך.

367ועל ידי זה אשר נצבים אנו כולנו כאחד -- הוי' אלקינו מקים אותנו היום, דא יומא דראש השנה, לו לעם והוא יהי' לנו לאלקים, עתיד להאיר לנו באור עולם ויגאלנו בגאולה האמיתית ושלמה במהרה בימינו ממש.

. . . שלוח בזה הקונטרס לר"ה הבע"ל *, וכאמור בהקדמה, בודאי ישתדלו ללמדו בחבורה ובדיבוק חברים. ויהי רצון אשר, בהיות שזהו אחד מהדברים שהתורה נקנית בהם,

-- וידוע הדקדוק בשינוי הלשון דברים, ולא מעלות כמו בתחלת המאמר שם -- כי הם ענינים של הכנעה ושפלות, ואל יאמר הלומד מה יוסיף לי חברי בלימודי, ואני כחי רב לי, ואדרבה הזולת יבלבלני וכו" וכו --

הנה יָעָשָה לימוד זה קנין בנפש הלומדים, שתהי' נקראת על שם שלו, תורתו, וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע: לא רק שהוא למד תורה, אלא שהתורה לימדה אותו.

סיפר כ"ק מו"ת אדמו"ר: כ"ק אאמו"ר הרה"ק הנה המאמר חסידות דיום שני דר"ה הי' ממשיך באמירתו ונכנס בליל מוצאי יו"ט. והטעם -- כדי להמשיך ההמשכות דארבעים ושמונה שעות דר"ה בעולם, אשר בכל הענינים יהי' נשמע (זיך הערין) ויאיר אור החסידות.

ואני בהצעתי, אשר גם כאו"א ינהוג כן לחבר שעות דר"ה והתחלת מוצאי ר"ה בלימוד החסידות, ובשביל אשר סללו לנו נשיאינו -- יומשך גם לנו בכל ענינינו אור החסידות עד למטה מטה.

(ממכ' יום ג' דסליחות, ה'תיש"א)

6.7 368הנה כל המברך יתברך בברכות מאליפות מעלה מעלה בנפש וגוף בתוספות מרובה על העיקר.

ובקרוב ממש זאָלען מיר אַלע זוכה זיין צו משיח אתי לאתובי צדיקיא -- בכל נפשך -- בתיובתא -- בכל מאדך:

-- ויש להעיר מאגה"ק ס"ד ומלקו"ת סד"ה להבין ענין יו"ט שני של גליות --

(ממכ' ח' תשרי, ה'תש*ג) 369... ימים האלו שבין ראש השנה ל,ראש השנה" היינו יוהכ"פ, שגם הוא נק' ראש השנה כמ"ש בתוספות נדרים כג, ב. (ועיין בס' חסידים סי' רנ"ח, ובלקו"ת בד"ה והי' ביום ההוא יתקע וסד"ה יחיעו מיומים) כמה רמזים עמוקים יש בהם, ואחד מהם:

כל החי -- ישראל נקראו חיים -- ישים אל לבו, אשר ציוונו הקב'יה לעשות ולחוג ראש השנה לא ביום הראשון למעשה בראשית אשר אז נבראו השמים והארץ וכל תולדותיהם (ב"ר פ"א, ועיין תוד"ה ואת חגיגה יב, ב) גם לא ביום השביעי לבריאה אשר ביום זה בחר ה' לקדשו מכל הימים -- ברם ויצוונו ד' לעשות ראש השנה דוקא ביום ברוא אלקים את האדם, יצור אשר תיכף ביום בריאתו אמר והכריז לכל הברואים: ד' מלך גאות לבש גו' בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ד' עושנו, וכסיפור רזל (פדר"א פי"א, זח"א רכא, ב).

כל אחד מאתנו, וכבו' בכלל, שחננו ד' בהשפעה בחוג מכיריו ומיודעיו צריך להכריז בדבור ועל ידי מעשיו:

קרוב יום הבהיר אשר יהי' ד' למלך על כל הארץ. בואו והכונו לקראת יום ד' הגדול והנורא על ידי תשובה תורה ומעשים טובים.

על כבו' הי' לעמוד בשורה ראשונה של עובדים -- בנפש וגוף ובממון -- בתעמולה לחיזוק היהדות וקיום התורה והמצוה בין חוגים היותר רחבים של בני ישראל (כמה אופנים בעבודה זו מבוארים בפרוגראם של ,מחנה ישראלי המרכז. לעניני חנוך" שנדפסו בקובץ ,היום יום").

וד' יזכנו אשר ע"י השחיטה שנעשה אנו -- זה הזובח את יצרו (סנהדר' מג, ב) -- יבוא בקרוב ממש יום שישחוט הקביה ליצר הרע, כהבטחת רז"ל (סוכה גב, ב).

(ממכ' יום ו' לחודש תשרי, תש"ד) [ שו

. . . ובשנה זו, שהיא תמימה (להביא את חדש העבור) וחדשי' שלימים (חשון וכסלו מלאים) -- תהי' התמימות והשלימות בכל עניני השנה, הגשמים והרוחנים, הכללים והפרטים,

ובפרט אשר תיכף לראש השנה 370- הן בחו"ל והן באהקת"ו, שגם שם ר"ה שני ימים, ואפילו בזמן שהיו קובעין על הראי' (לבנ"י אשר בגולה ולרוב בני ארץ ישראל. ולפעמים רבות -- אפילו בירושלים עצמה) --

הוא יום שבת קדש, אשר אין עצב עמה, ופרש שבתכם לא קאמר, ואדרבה -- עליו נאמר ברכת ה' היא תעשיר ומענגין אותו -- מלמעלה ולמטה -- עונג גשמי ועונג רוחני גם יחד.

"75

...וכיון שזה עתה באנו מחודש תשרי, אשר ראש חדש זה הוא יום ראש השנה, וכמדובר כמה פעמים על דבר הדיוק ,ראש" השנה, שהוא בדוגמת הראש אשר אברי הגוף מושפעים ומתנהלים על ידו, וכן הוא בנוגע ליום ראש השנה וכל ימות השנה. שההנהגה בהם צריכה להיות בהתאם לההתעוררות ולההחלטות הטובות בראש השנה,

יהי רצון שכן יהי' בפועל ממש, הן בנוגע לברכות השי"ת לשנה טובה ומתוקה והן בנוגע להאדם. אשר עליו להמשיך הברכות ולעשות הכלים לקבלת ברכות השי"ת בגשמיות וברוחניות גם יחדי 371הוספות/ רייה שיחות 371 וכיון שראש השנה זה -- חל ביום השבת (ועונג) וכל השנה -- היא שנת השמיטה ושבת לה' יהא כל האמור -- מתוך מנוחת הנפש והגוף ומתוך עונג.

6."

...ובמה שהעיר והקשה על מנהגנו המובא ב;היום יום" א' תשרי תש"ד: יהי רצון שעל התפוח -- אחר הברכה וקודם האכילה.

הנה בכל ר"ה ראיתי את כ"ק מו"ח אדמו"ר נוהג כן. שאלתיו אם זהו ממנהגי הנשיאים דוקא, או מנהגי כל בית רבי,. או הוראה לרבים ג"כי וענני שזהו שייך לכל, ושאוכל לפרסם הדבר -- ולכן הכנסתי ההוראה ב;היום יום".

טעם על השיגוי ממש"כ בשו"ע אדה"ז, לא אמר לי, אבל סיפר שכך הי' עושה כ"ק אדמו"ר ג"ע.

-- (והוא הדין לחידוש, ויותר גדול הוא בעיני, המועתק ב,היום יום" שם, שבהדה"נ מסיימין: של יום הזכרון. ושקו"ט בזה -- עפ"י סיפורו של כ"ק מו"ח אדמו"ר -- הרב רפאלאָוויטש מקרעמענטשוג עם כ"ק אדמו"יר נ"ע. וכ"יק אדנ"ע א"ל שזהו מעשה רב דבית רבי).

ומה שנלפע"ד בזה, ובהקדים אשר גם להמג"א רק לכתחילה יאכל ואח"כ יאמר, אבל בדיעבד לא חשיב הפסק, -- הנה במג"א על אתר (סתקפ"ג סק"ב) הביא, אשר במ"צ כתב שאומר תחילה ואח"כ אוכל. כן הובא בשד"ח (אס"ד ר"ה ב' ד') שכ"כ בחמדת ימים. ואין הספרים מ"צ וחמ"י תח"י לעיין בהם.

ואף שאדה"ז בשו"ע שלו פסק כדעת המג"א החולק על המ"צ, הרי

בכ"מ חזר בו ממש"פ בשו"ע, וכמו שנראה בסידורו, ובנדו"ד מוכח כן ממנהג בית רבי.

372וראה בשו"ת דברי נחמי' חאו"ח רסכ"א שכתב על אדה"ז שידוע ,שבשו"ע נדחק הרבה שלא לדחות כל דברי האחוענים ז"ל (בפרט המ"א) משא"כ בסוף ימיו שהוסיף חכמה העמיד ע"ד לחלוק עליהם אפילו להקל בנכל מה של"ג לי' (וכידוע שבפי' שמעו ממנו זל שחזר בו במה שנתן נאמנות להמ"א יותר מדאי) בפרט בדבר שהמציאו מד"ע כו'". ועייג'*יב שו"ת צ'צ חאו"ח סי"ח ס"ד עד"ז.

ועמ"ש בשער הכולל בתחילתו, דבאין הלכה פסוקה, הנה אף שהכריע בשו"ע בנטי' להפוסקים, הכריע בסידורו, שזהו משנה אחרונה שלו, בנטיי להמקובלים -- גם בנדו"ד אפ"ל כן ועפ'ימ שהביא בשד"ח טעם ע"פ רוחניות הענינים להקדים היה"ר לאכילה. ובפרט, שכנ"ל, גם לדעת המג"א. רק לכתחילה צריך להקדים האכילה (ול' אדה"ז בשו"ע תקפ"ג סיג צע"ק). וכדאי הטעם הנ"ל לעשות הלכתחילה כדיעבד.

ומה שנלפענ"ד טעם המובחר ופשוט, ע"פ נגלה, להקדים היהי רצון להאכילה, הוא כדי שיהי' היהיר סמוך לברכת הפרי, ותהי' הפתיחה דברכת בפה"ע שייכת גם אליו* (שמטעם זה ברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך -- פסחים קד, ב

ואם ביה"ר דתפלת הדרך שבוכה היא, בכ'ז אמרו שטוב להסמיכה לאיזה ברכה כדי שגם בתחילתה תפתח בברכה (שו"ע רבנו או"ח סק"י ס"ז. ועייג'יב ס"ו ס"ז).

עאכו"כ דיה"ר זה טוב לסמכו לברכה, ובפרט לברכת התפוח מתוק המשמש סימן לבקשת היה"ר גופא, ויתוסף כחו ותקפו.

דכיון שאין בידינו להוסיף ברכות שלא נזכרו בש"ס וגאונים, עכ"פ הסמיכו היה"ר להברכה, שיהי' לו מעין תוקף ברכה. וכיון דא"א בע"א, הוי כדיעבד.

עוד סניף י"ל להקדים אמירת היה"ר ככל האפשרי -- כי הרי כל אכילת התפוח הוא לסימן טוב, ובמילא צריך זהירות יתרה דלא ליתרעי מזלי', והוא כמרז"ל בברכות (נו, ב) הרואה כו' ישכים ויאמר כו' קודם שיקדמנו כו

- ואין להקדים היה"ר גם לבוכת הפרי, כמו שאין מקדימין ברכת הסוכה לברכת המוציא (שו"ע סו"ס תרמ'"ג). --

ובנדו"ד כל שכן שאין להקדים מפני טעם נוסף -- שלא יקדים בקשת צרכיו לשבחו של מקום.

373ויש לחזק טעמים אלו ע"פ הידוע (שו"ע אדה"ז סתקפ"ב ס"ז) דבימים האלו שהם ימי דין צריך לדקדק כו' אף שבשאר ימות השנה אין אנו חוששין.

ומה שהקשה כת"ר דאף את"ל שמאיזה טעם צ"ל היהיר קודם האכילה, הרי אפשר שיאכל תיכף לברכה ויאמר היה"ר ויאכל עוה"פ.

-- בשדיח הביא פשרה זו משו"ת אורח חיים סו"ס ג' ומס? מאמר מרדכי. ואינם תח"י -

-- ובשד"ח הביא מספרים עוד עצה, לברך ולטעום מפרי אחר ואח"כ לומר היה"ר ולאכול התפוח. ועפמ"ש לעיל לא יועילנו זה, כי הדיוק הוא להסמיך היה"ר להברכה. --

ומובן מנהג בית רבנו ואנ"ש.

ועיפ מנהג זה מדויק ג"כ לשון רבנו בסידורו בענין אכילת התפוח, שכתב :

וצריך לברך בתחלה ברוך כו' בפה"ע ואח"כ יאמר כו'. -- דלכאורה ,בתחלה, ואח"כ" מיותר:

ועפהנ"ל י"ל הכוונה שמחדש בזה: בתחלה דוקא, דיש סברא שיאמר היה"ר ואח"כ הברכה. גם מרמז שזהו התחילה דכל הענין גם דהיה"ר, ואח"כ -- תיכף אחרי שיברך.: % 4 +

וצע"ק, דפשרת כת"ר והס' הנ"ל, דיטעום ויאמר היה"ר ויאכל, יש לה מקום בסו"ס תרמ"ג בברכת לישב בסוכה, עכ"פ למצוה מן המובחר. ובפרט דלברכת הסוכה צ"ל אכילה כביצה דוקא (משא"כ ביה"ר דתפוח דאין לה שיעור) ומפני מה אין עושין כן...

נב את המחזור עם פי' מעגלי צדק שכנראה זהו ר"ת מיצ שבמג"א לא מצאתי אבל ראיתי מחזור עם פי' הדרת קודש, שלתוכו נכנסו רוב המנהגים ממ"צ הנ"ל וז"ל: וראוי לברך על התפוח בפה"ע ואח"כ אומר תחדש עלינו שנ"ט ומתוקה ואוכל התפוח בדבש.

מעג"צ נדפס בפעם הא' בויניציא שנת שכח ובו ,מנהג פולין פיהם ומעהרין רייסין וליטא". וא"כ הרי שמנהגנו הוא מנהג ישן נושן.

זה עתה באה לידי רשימת מנהגי בבל (בספר מסע בבל מאת דוד סלימאן ששון, ע' רכ"ב) ונוהגים כמנהגנו לאמר היה"ר בין הברכה והאכילהי

ומדי דברי: טעם לקיחת תפוח דוקא כתב מהרי"ל -- הובא בד"מ -- לרמז על חקל תפוחין קדישין.

374ולכאורה הול"ל דמרמז לזח"ג (קלג, ב) דכתב דמיני' -- תפוחין דלעילא -- חיי. ומזח'ג עד, א.

ובשני המקומות מדבר בתפוחים ולא באתרוגים (תוד"ה פריו שבת פח סע"א) כי משבחו בטעם מתוק ובג' גווניןי

ואולי עדיפא למהרי"ל רמז הנ"ל כי בר"ה הוא בנין המל' שהיא חקל ת"ק, משא"כ תפוח שהוא מחולק משאר פירות דשייך לז'א דוקא ולא למל' (זח"ב טו, ב)

וראה ג"כ טעם אכילת תפוח דוקא מרבנו הצמח צדק בפלח הרמון ח"א סא, ד. (ממכ' י*ח תמוז, תש"ט)

... אכילת התפוח בליל א' דר"ה -- הוא בתחלת הסעודה, אחרי אכילת המוציא, ואכילת הפרי חדש בליל ב' קודם נט"י לסעודה... והחילוק פשוט: אכילת התפוח (גם לולא הטבול בדבש) כיון שאין נפ"מ, טוב יותר שתהי' אחר נטילת ידים, כדי לסמוך הקידוש לסעודה עד כמה שאפשר, אכילת הפרי חדש קודם נט"י -- כדי לסמכה לברכת שחחיינו דקאי עליו...

... מביא כמה שקו"ט בהא דאין תוקעין ביו"ט שר"ה שח"ל בשבת גזירה שמא יעבירנו. וחבל דאישתמיטתי', כנראה, חדוש מפתיע של רבנו הזקן (שו"ע או"ח תקפ"ח ס"ד) דהא דאין תוקעין הוא משום עובדין דחול, עיייש. ועי"ז יש ליישב אריכות חל' ברמב"ם הל' שופר פיב ה"ו.

כותב שאינו רואה בשו"ע אדה"ז שיסבור שאין תוקעין אז משום עובדין דחול. אבל ז"ל אדה"ז שם (תקפ"ח ס"ד): יו"ט שר"ה שחל בשבת איז תוקעין בשופר אע"פ שהתקיעה . . אסורה בשויו"ט . . משום עובדין דחול ולמה אין דוחין איסור קל כזה . . כמו שדוחין אותו בכל יו"ט שריה כו'.

וההפתעה היא דמפרש דאין תוקעין ברה שחלב"ש משום עובדין דחול, וגזרה דרבה באה לחזק שבות זה שלא ידחה. משא"כ דעת התוס' (סוכה מג, א ורפיד דר'ה), דע"פ המג'א ומחצה"ש גם הוא ס"ל דאין תוקעיץן משום שיש ב' שבותין, יל*פ דהעיקר הוא גזירה דרבה. וכשטחיות לי העייס ונ"כ.

375במענה על מ"ש ע"ד הקושיא המובאה בקונ' ומעין - לכ"ק אדמו"ר נ"ע - מתחיל מסוף מאמר יז - בסתירת מרז"ל שאמרו (ביצה טז, א) דמזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה ועד יוהכ"פ ובר"ה (טז, א) אמרו שאדם נידון בכ"י, וכותב שהקשה לו גדול א':

א) הלא ר' יוסי, שהוא האומר אדם נידון בכ"י, הוא יחיד, ורבנן פליגי עלי' וס"ל דנידון בר"ה.

ב) בספר מקראי קדש לר' יוסף מאמיגה (ח"ב ס"י ואילך) מסיק דבאמת, לדעת ר"י, אין חילוק בין רייה לשאר ימות השנה לענץ הדי, ורק שריה נקבע להזכיר ולעורר את בנ"א לעשות תשובה בכ"י ויום בלי הבדל בין יום ליום.

ג) תמי' מפני מה לא הוזכר בקונטרס ומעין שבס' מקראי קדש מפלפל ע"ד סתירה הנ"ל.

א) גם א"ת דאין הלכה כר"י, ולכן לדידן, ל"ק מהא דאדם נידון בכ"י, הרי בכ"ז לר' יוסי הקושיא במקומה עומדת: מהו ענין דין דר"ה כיון דנידון בכ"י.

ופליאה על המקשה שעמד ע"ז, כיון דבמקומו גופא מבואר כן בקונטי ומעין, וז'ל: צ'ל משארז"ל אדם נידון בכ'י ואיך יתווך זה עם מאמר הנל דמזונותיו קצובין לו מר"ה כו' דודאי גם ר"י שאמר דאדם נידון בכ"י מודה דהדין ומשפט הוא בר"ה כו'. וביתר בי' בלקו"ת ס'פ קרח. דכתב: והגם שמה שאמרו אדם נידון בכ"י זהו דברי ר"י ור"ג משא"כ לרבנן. מ"מ הא ע"כ גם לר"י ור" עיקר הדין בר"ה, דאל"כ כו' וכן מרז"ל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה ועד יוהכ"פ משמע דאתי ודאי לכ"ע ואין בזה שום מחלוקת, ואעפ"כ ס"ל דאדם נידון ג"כ בכ"י עכ"ל.

נוסף על הנ"ל: הא דפשיטא לי' להמקשה דאין הלכה כר"י כ"א כרבנן - וכ"כ בס' מקראי קודש חב רפ"א דהלכתא כרבנן - צע'"ג. דאדרבא איפכא מסתברא - דהלכה כר"י, והוא א) ע'"פ הידוע בכללי הש"ס דאם אמוראים שקו"ט בסברת תנא אחד ש"מ דהלכה כמותו. ורב חסדא (ר"ה טז, א) נושא ונותן לפרושי דברי ר"י. ואין לסתור מהא דכמה אמוראים שקו"ש (ר"ה יח, א) בדברי רבנן במתני'. - דשם אינו שייך לדעת רבנן, כיא באופן הדין למעלה, וגם אליבא דר"י שייך פירושם. ב) כל אלו דס"ל דגז'ד של יחיד אינו נקרע, (עיין ר"ה יז, ב ונדה ע, ב) ודלא כר' יצחק, ע"כ דס"ל ג"כ כדעת ר' יוסי, כיון דמצלינן אקצירי ומריעי, וכדאי' בר"ה (טז, א). - ודוחק גדול לתרץ דכולם לא היו מתפללים אקצירי ומריעי. ובפרט שבש"ס אומר בפשיטות כמאן מצלינן האידנא, משמע שכו"ע היו עושין כו. ועיג'יכ בנדרים (מט, ב) דרבא לא קאמר אי בעית אימא דמצלינן אקצירי ומריעי גם אליבא דרבנן (אף דיש לדחות דשאני התם שלא הובא ענין זה אלא דרך אגב).

376הערה. אין להביא ראי' דהלכה כר"י מהכלל דהלכה כר"י מחבריו, וגם אם נאמר דהוא דוקא מחברו ולא מחבריו (עיין תוד"יה כרבי עירובין מו, ב וד"ה בשעת שם פג, ב וכבר האריכו בזה בספרי כללי השיס), הוי כאן כיון דכאו"א מחבריו יש לו דעה מיוחדת חשובים כיחידים כדמשמע בעירובין (מז, א) דפליגי שם ר"מ ר' יודא ור' יוסי,

דאינו -- דכיון שהוא מחלוקת בברייתא וסתם במתני! -- כרבנן -- הרי הלכה כסתם (יבמות מג, ב).

ב) מה דמסיק בס' מקראי קדש (ח"ב פי"ב) דר"י (ומכ"ש ך"נ) ס"ל ,דאדם נידון בכ"י במו בר"ה בלי שום הבדל כו' לא שהוא יום דין משאר ימות השנה, ומה שאנו אומרים . . בריות בו יפקדו . . הכוונה שביום זה יפקדו וכן בכל שאר הימים" והאריך בזה, הנה אפי' לשיטתו דאין הלכה כר"י ור"נ, צעיג איך אפ"ל דר"י ורינ ס"ל כן, וכמו שהקשה בלקו"ת (שם). ובפרט אחרי האריכות בזהר בענין ר"ה איך שהוא יומא דדינא רבא כו', ורי יוסי שהי' מהחברייא דרשב'"י, איך יחלוק על כל זה.

וביותר קשה מזח"ג (לא, ב, ולב, א) דהאריך שם בענין פתקין דהו"ר ובענין ר"ה וגם ר' יוסי בין המדברים, ואיך יפרנס בעהמ"ס מק"ק סתירה מפורשת כזו.

ג) מפני מה לא הזכיר בקונ' ומעיז דבס' מקראי קדש מפלפל בסתירה הנ"ל. הנה בקונטרס זה בא לברר הענין ע"פ יסודות כתהאריז"ל ותורת החסידות, ואין מענינו להביא כל מקום שמדבר שם עד"ז. ומה שהביא ס' עשרה מאמרות הוא לסיוע שיש לפרש בסוגיין דר"ה דר"י ורבנן לא פליגי

ומו אומר חדא ומר אומר חדא +.. (ממכ' יוד כסלו תש"ד)

,..א) העיר על מה שכתבתי בענין הלכה כר"י או כרבנן -- בפלוגתתם אם אדם נידון בכ"י -- שהרי בדא"ח מבואר (לקו"ת ס"פ קרחי קונטרס ומעין מי"ז) דמר אמר חדא כו' ולא פליגי.

-- מכתבי נכתב במענה על קושית השואל הנשען על פי' הס' מקראי קדש בסוגיא דר"ה דר"י ורבנן פליגי, וכותב שם בפשיטות דהלכה כרבנן, ועיז תמהתי דלפירושו אין זה פשוט, ואדרבה כו'.

ב) מביא ראי' דלר"ח (ר"ה טז, א) דיליף טעמי' דר"י ממש"נ לעשות . משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו -- עכצ'ל ד,עבדו" קאי אכל אדם, וזהו הראי' דנידון בכ"י, וכיון שתיכף אומר *ואמר ר"ח מלך וצנור מלך נכנס תחלה שנא' משפט עבדו והדר עמו ישראל" דמפרש תיבת ,עבדו" אמלך, הרי כדי שלא יסתור דברי עצמו עכצ"ל דמימרא קמייתא - אליבי' דר"י קאמר לה ולי' לא ס"ל.

377-- ולפענ"ד כ"ז מופרך מכמה טעמים: א) אין זה כלל מסגנון הש"ס שבתחלה יחפש טעם לר"י אף דלא ס"ל כוותי' ויאמר שטעמי' מהכא, ותומ"י יאמר מימרא שעפ"ז מוכרח פי' הפכי בקרא, מבלי להעיר ולרמז על הסתירה כלל. ב) אית ד,,עבדו" קאי אכל אדם, א"כ מה מוסיף בתיבות שומשפט עמו ישראל", ואין לתרץ דבא להוסיף גם דין הצבור, דא'כ בקשה מיותרת היא, דאם משפט היחיד יהא נעשה בכ"י, פשיטא דנעשה דינא דצבורא שהוא חשוב יותר, ג) א"ת ד,עבדו" קאי אכל אדם, א"כ יהא דין היחיד קודם לדין הצבור והוי סברות הפוכות עם אידך דר"ח. ד) לעשות משפט עבדו הוא מתפלת שלמה המלך ופי' הפשוט ד,עבדו" קאי על המלך, וא"כ מה ראי' והכרח יש מתיבה זו דכל אדם נידון בכ'י -- היפך דעת דרבנן -- כיון שאדרבה אנו מוציאין את התיבה מידי פשוטה (או שאומרין, עכ"פ, דמלך וה"ה כל אדם שאין כתוב בקרא).

ועכצ"ל דהראי' לדעת ר"י דאדם נידון בכ"י הוא ממש"נ ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו, ובאחת משתי פנים: א) דלא ס"ל לר"ח לחלק בין דין דיחיד וצבור לענין נדון בכ"י, ב) מיתור תיבת ישראל. והראשון נ"ל.

ג) מביא ראי' מר' כרוספדאי אר"י ג' ספרים נפתחים בר"ה כו" -- והובא ברמב"ם להלכה -- הרי דהלכה כרבגן דנידון בר"ה.

-- הנה מפסק הרמב"ם אין ראי', די"ל דס"ל כמ"ש בס' עשרה מאמרות ובלקו"ת דאין כאן פלוגתא.

וממאמר ר' כרוספדאי אר"י אין ראי' -- גם למאן דס"ל דפליגי ר"י ורבנן, -- די"ל דיפרש כדעת תוד"ה ונחתמין דקאי בחיי עוה"ב, די"ל דבזה גם ך"י מודה, כיון דקרא דמשפט עמו ישראל - זזהו טעמי' דר"י, והא דמצלינן אקצירי ומריעי הוא בחיי עוה"זי

ד) כותב דכיון דר"מ (ר"ה יח, רע"א) ס"ל כרי'צ דיפה צעקה גם לאחר גז'ד -- מסתמא גם רי"צ ס"ל כר"מ דאדם נידון בר"ה -- דלאפושי פלוגתא (בברייתא) למה לן,

-- ולא הבנתי -- דלאפושי פלוגתא היינו באותו הענין גופא, אבל וכי משום דר"מ ורי"צ אמרו דבר אחד בענין קריעת גז"ד -- נאמר דגם לענין דין דר"ה דעותיהן שוות? ואם יש להביא ראי' מברייתא זו -- איפכא מסתברא: דפליגי בזה, דאלת"ה -- רי"צ היינו ר"מי

ה) הביא ראי' דהלכה כרבנן ממרז'ל (שם יח, א) ויחיד אימת אלו עשי"ת. - והנה אין מזה ראי' אלא שנוח לעשות תשובה בעשי"ת יותר מכל השנה כמש'נ דרשו ה' בהמצאו, ובמילא נקרע עי"ז הגז'"ד, אבל אין מזה ראי' דאין אדם נידון בכ"י, (וע'"ד יוהכ"פ שמפורש בקרא כי ביום חזה גו' -- ובכ"ז אין מזה סתירה לדעת ר"י).

וא"ו) מה שכתבתי -- דכל אלו האמוראים דס"ל דאין גז"ד של יחיד נקרע, עכצ"ל דס"ל כר"י דאדם נידון בכ"י כיון דמצלי אקצירי ומריעי 378--686--- וילך