שיחה כה
1298שיחה כה
...אמרו רז"ל אשר אחת הסיבות אשר קושי השעבוד ובפרט מה שהיו שמים את את אשר חסרו בני ישראל ממתכונת וצועקים ואין מציל אותם ותעל שועתם
והנה מלבד הענין כפשוטו יש בזה גם
החישו את הגאולה מעבדות לחירות הוא
ילדי בני ישראל בקירות הבנינים בכל הלבינים והילדים הקבורים חיים בוכים אל האלקים.
רמז בחיים הרוחניים, להילדים אשר
המלאים
מנתקים אותם מבית וחיים יהודים זרים בתי מצרים אשר ימש בהם חשך.
ואם מר הוא שעבוד הגוף על אחת כמה חירותינו על כל אחד ואחת מאתנו לשחרר מצרים ולהשתדל ביחוד כאו"א באופן ישראל משעבוד הנפש הנורא ולהוציאם על טהרת הקדש.
אור תורה ומשימים אותם לתוך בתי
וכמה שעבוד הנפש ובבואינו לחוג זמן
את עצמינו מלהיות שקוע ח"ו בבניני המתאים ליכלתו לשחרר את בני ובנות
מאפילה לאור גדול על ידי חנוך כשר
ב הדלת
בב' לילות הראשונים דפסח פותחין
אמרו רז"ל1 מה שהוא עושה הוא אומר לפתוח את הדלת בלילות הפסח מוכח שגם הקב"ה2 את כל הדלתות והשערים לכל התחשב עם מעשיו במשך שנה העברה, בדרך "פסח" ודילוג, שלא בהדרגה כלל.
(שו"ע או"ח סימן תפ).
לישראל לעשות. מזה שציונו הקב"ה
הקב"ה עושה כן. בלילות הפסח פותח
אחד ואחת מישראל, וכל אחד, בלי יכול אז להגיע למדריגות היותר נעלות, 2) ראה פדר"א פל"ב: אוצרות טללים נפתחים בזו
אחש
א. סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר1, אשר
"פ הבעש"ט באחש"פ הי' אוכל ג' סעודות,
היתה נקראת "סעודת משיח". כי
ערב)
וסעודה השלישית (שהיתה לפנות באחש"פ מאיר גילוי הארת המשיח.
1298השייכות דאחש"פ (ובאחש"פ גופא – סופו של היום) ל"גילוי הארת המשיח",
נתחדש
יש לבאר עפ"י הידוע2 אשר ביצי"מ כללות ענין הגאולה ונפתח אז הצנור
שבכל
גם לגאולה העתידה בב"א. ומכוין ההמשכה שהיתה בפעם הראשונה3, הרי
שנה ושנה חוזרת וניעורה אותה בחג הפסח שבכל שנה, מתעורר (לא רק
המשיח.
הגילוי דיצי"מ אלא גם) גילוי הארת
ואף שמטעם זה, נמשך הגילוי בכל בסיומה היא מאירה בתוקף יותר, הרי ימי חגה"פ, הנה ידוע4 שכל המשכה –
הגילוי דיצי"מ5 (וכן הגילוי דגאולה העתידה שנכלל בו), הוא ביום האחרון
גילוי הארת המשיח באחש"פ (ככל בנגלה דתורה: בשמיני של פסח מפטירין " פסח היתה מפלתו של סנחרב7. ולכאורה דפסח6 ובו גופא – בסופו של יום. הענינים שבפנימיות התורה) מרומז גם
עוד היום בנוב לעמוד וגו'" לפי שבליל
תמוה, הרי מפלת סנחרב היתה בליל
והענין,
הראשון דפסח ולא באחרון של פסח? של חזקי', שביקש הקב"ה לעשותו משיח
‘ ‘
ב. בשנת9 תרס"ו אכל כ"ק אדמו"ר התלמידים, וציווה לתת לכל תלמיד ד' משיח10.
לפי שבהפטרה זו מבואר נצחונו
8, ובאחש"פ הוא גילוי הארת משיח.
(מלוקט משיחות שונות)
‘ (מהורש"ב) נ"ע סעודת אחש"פ ביחד עם כוסות. ואמר אז: דאס איז (=זהו) סעודת
שנה
מובן, שההוראה היתה לא רק עבור טעם מנהג זה עפ"י נגלה, יש לומר: אחד הטעמים לד' כוסות של פסח
ההיא, כי אם, עבור כל השנים. הוא שהם כנגד ד' כוסות של פורענות 1299וכנגדן
שהקב"ה עתיד להשקות את או"ה, עתיד הקב"ה להשקות את ישראל
פסחים
ארבע כוסות של נחמות. (ירושלמי רפ"י. ב"ר פח, ה).
הפסח
– שייכות ד' כוסות דלעתיד לחג נפתח הצנור גם לגאולה העתידה –
ומזה מובן (במכ"ש) ענין הד' כוסות
מובן עפ"י הידוע11 שביציאת מצרים דאחרון של פסח, בסופו של יום10,
גילוי
בסעודת משיח, שהוא כדי לעורר את הד' כוסות דלעתיד.
בעבודתינו
כי כל הגילויים דלעתיד תלויים את הדברים המונעים להגילוי דלעתיד, ע
עכשיו12, (וההכנה אינה רק להסיר "י העבודה דסור מרע, אלא גם לעורר
שתיית
ולהמשיך את הגילויים דלעתיד), וע"י גילוי הד' כוסות דלעתיד13. הד' כוסות ממשיכים וממהרים את
הספירה
ימי
(תרגום
... בקשר עם ימי ספירת העומר, כולל העומר, ברצוני לספר בקצרה את הסיפור של אדמו"ר הזקן, ר' גבריאל נושא־חן
חפשי)
גם ש'כינוס' זה* מתקיים בימי ספירת
הידוע אודות אחד מחסידיו הראשונים וזוגתו מרת חנה רבקה.
החשובים
ר' גבריאל, היה מבעלי הבתים בויטבסק, עברו כבר עשרים וחמש
בילדים.
שנים מאז נשואיהם ועדיין לא נפקדו גם איבד את רכושו. כתוצאה ממצבו זה
באותו הזמן, עקב רדיפות שסבל, נגרמה לו עגמת־נפש גדולה כאשר לא
פדיון־שבויים
היה באפשרותו להשתתף, בענין של שעסק בו אדמו"ר הזקן, ולא
העריך
יכל לתת את סכום ההערכה שהרבי אותו. כשנודע הדבר לזוגתו, היא
ותכשיטים
הלכה ומכרה את שרשרת הפנינים הסכום הנדרש. את המטבעות שקיבלה שזהרו, תוך בתפלה להקב"ה שגם מזלם
נוספים שהיו לה, עד שהיה בידה עבור תכשיטיה, היא מירקה אותם עד
יזהר ויזרח. אז צררה את המטבעות
לאדמו
בחבילה ומסרם לבעלה, כדי להעבירם
*) של נשי ובנות חב"ד. "ר הזקן.
הערות
עמוד 1298
- 1. שמו"ר פ"ל, ט. ירושלמי ר"ה פ"א, ה"ג. – וראה (משיחת ליל ב' דחה"פ תשי"א) לקו"ש ח"ג [המתורגם] ס"ע 217 הערה 11. הלילה.
- 2.
- . (ממכתב י"א ניסן תשי"א) תוקף
- 1. ראה גם "היום יום" ע' מז.
עמוד 1298
- 2. ד"ה כימי צאתך תש"ח.
- 3. נסמן לקו"ש ח"ג [המתורגם] ע' 106 הערה 5.
- 4. ראה סידור דרושי סעודות שבת. בשלח
- 5. וכמרז"ל דגדולה ביזת ים מביזת מצרים (רש"י
- 7. או"ח סימן תצ.
- 6. לפעמים מבואר שכללות ימים האחרונים דפסח בפרטיות יותר: שש"פ – (גמר) יצי"מ, אחש"פ – גאולה להארת המשיח יותר מדשש"פ, אינו רק לפי שהוא יום בחול (שהרי מצד עצמו הוא חול ורק מצד מנהג אבותינו בגאולה העתידה – גילוי אלקות גם למטה ביותר, וכמ"ש טו, כב ע"פ שהש"ר א, יא). (גם שביעי של פסח) שייכים לגאולה העתידה. אמנם האחרונה. עוד י"ל בדא"פ אשר השייכות דאחש"פ האחרון, כי אם גם לפי שענינו הוא המשכת קדושה בידינו תקנו חכמים שיהי' קודש), וזה יהי' החידוש גם (ישעי' מ, ה) ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר גו'.
- 9. ראה ג"כ "היום יום" ע' מז.
- 10. ראה גם לעיל סעיף א.
- 8. סנהדרין צד, א. וראה מחזור ויטרי בכל זה.
עמוד 1299
שמות רבה ל׳:ט׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קמז, יט): מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב, אֵלּוּ הַדִּבְּרוֹת. (תהלים קמז, יט): חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל, אֵלּוּ הַמִּשְׁפָּטִים. לְפִי שֶׁאֵין מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם מוֹרֶה לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת וְהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְלוּם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה הוּא אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת וְלִשְׁמֹר. מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָלְכוּ לְרוֹמִי וְדָרְשׁוּ שָׁם אֵין דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבָשָׂר וְדָם שֶׁהוּא גוֹזֵר גְּזֵרָה וְהוּא אוֹמֵר לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת וְהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְלוּם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן. הָיָה שָׁם מִין אֶחָד אַחַר שֶׁיָּצְאוּ אָמַר לָהֶם אֵין דִּבְרֵיכֶם אֶלָּא כָּזָב, לֹא אֲמַרְתֶּם אֱלֹהִים אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה, לָמָּה אֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת. אָמְרוּ לוֹ רָשָׁע שֶׁבָּעוֹלָם אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְטַלְטֵל בְּתוֹךְ חֲצֵרוֹ בְּשַׁבָּת, אָמַר לָהֶם הֵן, אָמְרוּ לוֹ הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים חֲצֵרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ו, ג): מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, וַאֲפִלּוּ אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה, אֵינוֹ מְטַלְטֵל מְלוֹא קוֹמָתוֹ, אָמַר לָהֶם הֵן, אָמְרוּ לוֹ כְּתִיב (ירמיה כג, כד): הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא. דָּבָר אַחֵר, מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְהָיָה נוֹטֵעַ בּוֹ כָּל מִינֵי אִילָנוֹת וְלֹא הָיָה נִכְנַס לְתוֹכוֹ אֶלָא הוּא, שֶׁהָיָה מְשַׁמְּרוֹ, מִשֶּׁעָמְדוּ בָנָיו עַל פִּרְקָן, אָמַר לָהֶם בָּנַי הַפַּרְדֵּס הַזֶּה אֲנִי הָיִיתִי מְשַׁמְּרוֹ וְלֹא הִנַּחְתִּי אָדָם לְהִכָּנֵס בְּתוֹכוֹ, אַתֶּם תִּהְיוּ מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיִיתִי אֲנִי מְשַׁמְּרוֹ. כָּךְ אָמַר הָאֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁלֹא בָּרָאתִי אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה הִתְקַנְתִּי אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, ל): וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, מַהוּ אָמוֹן, אוֹמֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, יב): כַּאֲשֶׁר יִשָֹּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק, לֹא נְתַתִּיהָ לְאֶחָד מִן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ (שמות כד, ז): כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, מִיָּד נְתָנָהּ לָהֶם, הֱוֵי: מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי, אֶלָא לְמִי, לְיַעֲקֹב, שֶׁבְּחָרוֹ מִכָּל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְלֹא נָתַן לָהֶם אֶלָּא מִקְצָת, נָתַן לְאָדָם שֵׁשׁ מִצְווֹת, הוֹסִיף לְנֹחַ אַחַת, לְאַבְרָהָם שְׁמוֹנֶה, לְיַעֲקֹב תֵּשַׁע, אֲבָל לְיִשְׂרָאֵל נָתַן לָהֶם הַכֹּל. אָמַר רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לְפָנָיו שֻׁלְחָן עָרוּךְ וּמִינֵי תַּבְשִׁילִין, נִכְנַס עַבְדוֹ נָתַן לוֹ חֲתִיכָה. שֵׁנִי, נָתַן לוֹ בֵּיצָה. שְׁלִישִׁי, נָתַן לוֹ יָרָק, וְכֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. נִכְנַס בְּנוֹ נָתַן לוֹ כָּל הַשֻּׁלְחָן לְפָנָיו, אָמַר לוֹ לָאֵלּוּ נָתַתִּי מָנָה מָנָה, אֲבָל אֶת הַכֹּל נָתַתִּי בִּרְשׁוּתְךָ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא נָתַן לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֶלָּא מִקְצַת מִצְווֹת, אֲבָל כְּשֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל אָמַר לָהֶם הֲרֵי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁיָּצָא לְמִלְחָמָה וְהָיוּ הַלִּגְיוֹנוֹת עִמּוֹ, וְהָיָה שׁוֹחֵט בְּהֵמָה וְהָיָה מְחַלֵּק לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מָנָה כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ, הֵצִיץ בְּנוֹ וְאָמַר לוֹ מָה אַתָּה נוֹתֵן לִי, אָמַר לוֹ מִמַּה שֶּׁהִתְקַנְתִּי לְעַצְמִי. לְפִיכָךְ נָתַן הָאֱלֹהִים לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מִצְווֹת גָּלְמִיּוֹת שֶׁיִּיגְעוּ בָּהֶן וְלֹא הִפְרִישׁ בָּהֶן בֵּין טֻמְאָה לְטָהֳרָה, בָּאוּ יִשְׂרָאֵל וּפֵרַשׁ לָהֶם הַמִּצְווֹת כָּל אַחַת וְאַחַת, עָנְשָׁהּ וּמַתַּן שְׂכָרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים א, ב): יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, לְכָךְ נֶאֱמַר: חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל.