שיחה כד
1297שיחה כד
של כהן ולא ע"י שכהני שלוחי דרחמנא בבחי' פנים נעשה יחוד פב"פ – ובזה יובן – ומשחרב ביהמ"ק יש מעין זה בשעת מקדש מעט.
ביאור ויסוד לכהנ"ל יובן ממ"ש בסש בשעת ק"ש ותפלה שהיא שעת מוחין
נינהו, ששלוחו כמותו, כי ע"י עבודה
מה ששחיטה כשרה בזר משא"כ מליקה התפלה ות"ת שביהכ"נ וביהמ"ד נקראו
"ב פי"ב: "כ"א בעתים מזומנים כמו דגדלות" ובפי"ג ובתורת ה' חפצו כו'
מוכח
כבשעת ק"ש ותפלה ושם בסוף הפרק מעין עבודת הצדיקים לקו"ת ד"ה דאהבת הבינונים בשעת התפלה היא
מזמור
ועוד... שיר חנוכת הא' ס"ג דרושי עמלק
פסח
... ידוע אשר ענין דחג הפסח הוא ענין הבטחון של בני ישראל בהקב"ה כמ"ש
במדבר
זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי וגו' וכמו שבימים ההם בזמן הזה
גדולה
שהראו ישראל בטחונם במדה היותר הרי ראו גם בעיני בשר, המן בארה
מעליך,
של מרים אשר שמלתך לא בלתה ענינים הנ"ל ותוקף מדת הבטחון ממשיך ג
הרי בכל שנה בזמן הזה מתעוררים "כ ישועה כללית ופרטית בכל המצטרך
הזקן
בגו"ר, וע"פ המבואר בלקו"ת לרבנו בביתו בסביבתו גם בימי השנה. בפ' ברכה דצ"ח ע"ב הנה יומשך זה
הוא
והנה שם (בלקו"ת הנ"ל) המדובר ובמילא א"צ להמשיך אלא עד הרגל הבא
בבחי' ביטול שישנו בכל המועדים אחריו, משא"כ בענינים המיוחדים לכל
כולה
מועד ומועד שנמשכים על כל השנה אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע בשיחת מאירה בכל יום והארת חג הפסח נמשכת
ויש להסביר הדברים בקיצור עכ"פ
ובפרט לחג הפסח וכפתגם כ"ק מו"ח חג הפסח תש"ג הארת כל המועדים תמיד.
אשר
בכללות שבועות הוא ענין התורה זמן
וכללותה
מ"ת, סוכות הוא בכללות ענין המצות פרק ה') וכמ"ש ואשים דברי בפיך ובצל האמונה וכלשון הזהר דמצה היא מיכלא ומצות התלוים בזמן ובמקום, משא"כ התורה ומצוה.
מצות הצדקה מקיפים (עיין תניא ידי כסיתיך, ופסח זמן חרותנו הוא ענין
דמהימנותא. והנה ישנם עניני התורה האמונה שהיא מצוה תמידית ויסוד כל
ב 1297...אמרו רז"ל אשר אחת הסיבות אשר קושי השעבוד ובפרט מה שהיו שמים את את אשר חסרו בני ישראל ממתכונת וצועקים ואין מציל אותם ותעל שועתם
והנה מלבד הענין כפשוטו יש בזה גם
החישו את הגאולה מעבדות לחירות הוא
ילדי בני ישראל בקירות הבנינים בכל הלבינים והילדים הקבורים חיים בוכים אל האלקים.
רמז בחיים הרוחניים, להילדים אשר
המלאים
מנתקים אותם מבית וחיים יהודים זרים בתי מצרים אשר ימש בהם חשך.
ואם מר הוא שעבוד הגוף על אחת כמה חירותינו על כל אחד ואחת מאתנו לשחרר מצרים ולהשתדל ביחוד כאו"א באופן ישראל משעבוד הנפש הנורא ולהוציאם על טהרת הקדש.
אור תורה ומשימים אותם לתוך בתי
וכמה שעבוד הנפש ובבואינו לחוג זמן
את עצמינו מלהיות שקוע ח"ו בבניני המתאים ליכלתו לשחרר את בני ובנות
מאפילה לאור גדול על ידי חנוך כשר
ב הדלת
בב' לילות הראשונים דפסח פותחין
אמרו רז"ל1 מה שהוא עושה הוא אומר לפתוח את הדלת בלילות הפסח מוכח שגם הקב"ה2 את כל הדלתות והשערים לכל התחשב עם מעשיו במשך שנה העברה, בדרך "פסח" ודילוג, שלא בהדרגה כלל.
(שו"ע או"ח סימן תפ).
לישראל לעשות. מזה שציונו הקב"ה
הקב"ה עושה כן. בלילות הפסח פותח
אחד ואחת מישראל, וכל אחד, בלי יכול אז להגיע למדריגות היותר נעלות, 2) ראה פדר"א פל"ב: אוצרות טללים נפתחים בזו
אחש
א. סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר1, אשר
"פ הבעש"ט באחש"פ הי' אוכל ג' סעודות,
היתה נקראת "סעודת משיח". כי
ערב)
וסעודה השלישית (שהיתה לפנות באחש"פ מאיר גילוי הארת המשיח.
הערות
עמוד 1297
- . (ממכתב יום ג' י"ב לחדש סיון, תשג"ה) (ממכתב ו' ניסן תשי"ד) (ממכתב י"א ניסן תשי"א)
עמוד 1297
- 1. שמו"ר פ"ל, ט. ירושלמי ר"ה פ"א, ה"ג. – וראה (משיחת ליל ב' דחה"פ תשי"א) לקו"ש ח"ג [המתורגם] ס"ע 217 הערה 11. הלילה.
- 2.
- 1. ראה גם "היום יום" ע' מז.
שמות רבה ל׳:ט׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קמז, יט): מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב, אֵלּוּ הַדִּבְּרוֹת. (תהלים קמז, יט): חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל, אֵלּוּ הַמִּשְׁפָּטִים. לְפִי שֶׁאֵין מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם מוֹרֶה לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת וְהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְלוּם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה הוּא אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת וְלִשְׁמֹר. מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָלְכוּ לְרוֹמִי וְדָרְשׁוּ שָׁם אֵין דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבָשָׂר וְדָם שֶׁהוּא גוֹזֵר גְּזֵרָה וְהוּא אוֹמֵר לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת וְהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְלוּם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן. הָיָה שָׁם מִין אֶחָד אַחַר שֶׁיָּצְאוּ אָמַר לָהֶם אֵין דִּבְרֵיכֶם אֶלָּא כָּזָב, לֹא אֲמַרְתֶּם אֱלֹהִים אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה, לָמָּה אֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת. אָמְרוּ לוֹ רָשָׁע שֶׁבָּעוֹלָם אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְטַלְטֵל בְּתוֹךְ חֲצֵרוֹ בְּשַׁבָּת, אָמַר לָהֶם הֵן, אָמְרוּ לוֹ הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים חֲצֵרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ו, ג): מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, וַאֲפִלּוּ אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה, אֵינוֹ מְטַלְטֵל מְלוֹא קוֹמָתוֹ, אָמַר לָהֶם הֵן, אָמְרוּ לוֹ כְּתִיב (ירמיה כג, כד): הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא. דָּבָר אַחֵר, מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְהָיָה נוֹטֵעַ בּוֹ כָּל מִינֵי אִילָנוֹת וְלֹא הָיָה נִכְנַס לְתוֹכוֹ אֶלָא הוּא, שֶׁהָיָה מְשַׁמְּרוֹ, מִשֶּׁעָמְדוּ בָנָיו עַל פִּרְקָן, אָמַר לָהֶם בָּנַי הַפַּרְדֵּס הַזֶּה אֲנִי הָיִיתִי מְשַׁמְּרוֹ וְלֹא הִנַּחְתִּי אָדָם לְהִכָּנֵס בְּתוֹכוֹ, אַתֶּם תִּהְיוּ מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיִיתִי אֲנִי מְשַׁמְּרוֹ. כָּךְ אָמַר הָאֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁלֹא בָּרָאתִי אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה הִתְקַנְתִּי אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, ל): וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, מַהוּ אָמוֹן, אוֹמֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, יב): כַּאֲשֶׁר יִשָֹּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק, לֹא נְתַתִּיהָ לְאֶחָד מִן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ (שמות כד, ז): כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, מִיָּד נְתָנָהּ לָהֶם, הֱוֵי: מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי, אֶלָא לְמִי, לְיַעֲקֹב, שֶׁבְּחָרוֹ מִכָּל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְלֹא נָתַן לָהֶם אֶלָּא מִקְצָת, נָתַן לְאָדָם שֵׁשׁ מִצְווֹת, הוֹסִיף לְנֹחַ אַחַת, לְאַבְרָהָם שְׁמוֹנֶה, לְיַעֲקֹב תֵּשַׁע, אֲבָל לְיִשְׂרָאֵל נָתַן לָהֶם הַכֹּל. אָמַר רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לְפָנָיו שֻׁלְחָן עָרוּךְ וּמִינֵי תַּבְשִׁילִין, נִכְנַס עַבְדוֹ נָתַן לוֹ חֲתִיכָה. שֵׁנִי, נָתַן לוֹ בֵּיצָה. שְׁלִישִׁי, נָתַן לוֹ יָרָק, וְכֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. נִכְנַס בְּנוֹ נָתַן לוֹ כָּל הַשֻּׁלְחָן לְפָנָיו, אָמַר לוֹ לָאֵלּוּ נָתַתִּי מָנָה מָנָה, אֲבָל אֶת הַכֹּל נָתַתִּי בִּרְשׁוּתְךָ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא נָתַן לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֶלָּא מִקְצַת מִצְווֹת, אֲבָל כְּשֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל אָמַר לָהֶם הֲרֵי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁיָּצָא לְמִלְחָמָה וְהָיוּ הַלִּגְיוֹנוֹת עִמּוֹ, וְהָיָה שׁוֹחֵט בְּהֵמָה וְהָיָה מְחַלֵּק לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מָנָה כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ, הֵצִיץ בְּנוֹ וְאָמַר לוֹ מָה אַתָּה נוֹתֵן לִי, אָמַר לוֹ מִמַּה שֶּׁהִתְקַנְתִּי לְעַצְמִי. לְפִיכָךְ נָתַן הָאֱלֹהִים לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מִצְווֹת גָּלְמִיּוֹת שֶׁיִּיגְעוּ בָּהֶן וְלֹא הִפְרִישׁ בָּהֶן בֵּין טֻמְאָה לְטָהֳרָה, בָּאוּ יִשְׂרָאֵל וּפֵרַשׁ לָהֶם הַמִּצְווֹת כָּל אַחַת וְאַחַת, עָנְשָׁהּ וּמַתַּן שְׂכָרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים א, ב): יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, לְכָךְ נֶאֱמַר: חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל.