שיחה א

1130שיחה א

א. את הציווי "והלכת בדרכיו" (הנאמר בפ' תבוא) מונה הרמב"ם¹ במנין התרי"ג מצוות, ומפרשו: "להדמות בו יתעלה כפי היכולת". כלומר להתנהג כפי מדותיו של הקב"ה, וכפי שמביא שם הרמב"ם את הדרשה²: "מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד".

בין השרשים שקבע הרמב"ם בענין מנין המצות, הוא אומר³, שציווי כולל, כמו "את חקותי תשמרו גו'" או "קדושים תהיו", אינו נמנה במנין המצוות, משום שאינו ציווי על פרט מסויים, אלא שכולל את כל התורה. ולכאורה, הרי גם המצוה "והלכת בדרכיו" היא ציווי כללי. אמנם פרטים הנ"ל שבמצוה: "היה חנון", "היה רחום" ו"היה חסיד" נכללים בגמילות חסדים, הנכללת במצות "ואהבת לרעך כמוך"⁴. אך לפי הביאור האמור בפירוש "והלכת בדרכיו" – "להדמות בו יתעלה כפי היכולת" – הרי הוא כולל כל המצוות, שכולם הן "דרכיו" של הקב"ה, שהוא ית' מקיים את כל המצוות⁵ – אם כן הרי הציווי "והלכת בדרכיו" אינה מצוה פרטית, אלא כולל את כל המצוות, ומכל מקום נמנה ע"י הרמב"ם במנין המצוות^*?

הכרח איפוא לומר, שבציווי "והלכת בדרכיו" יש פרט מסויים שאינו קיים בשאר ציווים, ומשום החידוש שבציווי זה, הוא נמנה במנין המצוות⁶. כשם שמצות "ועבדתם את ה' אלקיכם", עם היותה ציווי כולל – שכן בכל מצוה עובדים את הקב"ה – הרי בכל זאת, מצד החידוש שישנו במצוה נמנית היא במנין המצוות⁷.

ב. מהו החידוש בציווי "והלכת בדרכיו" שלא נאמר בשאר מצוות? – "והלכת", שקיום המצוות צריך להיות בדרך של הליכה. יכול אדם לקיים מצוות ואף על פי כן ישאר באותו מעמד ומצב כפי שהיה לפני קיום המצוה. על זה בא הציווי "והלכת", שקיום מצוות יהיה באופן כזה, שיביא את האדם לדרגת "הולך"; שיצא ממצבו הקודם ויתעלה למדריגה נעלית יותר.

ובמה פועלים את "והלכת" – על ידי "בדרכיו": שמקיים כל מצוה משום שהיא דרכו של הקב"ה, הוא עושה כדי 1131"להדמות בו יתעלה", אזי משפיעות המצוות עליו ופועלות בו הענין של – "הלכת".

אף שקיום המצוות פועל בודאי זיכוך באדם המקיים את המצוות, באיזה אופן שמקיימן, גם אם אינו מקיים את הציווי המיוחד "והלכת בדרכיו" (עד שאפילו כשהוא מקיים מצוה בדרגא התחתונה "שלא לשמה", גם אז פועלת בו המצוה) וכל זיכוך גורם בו ללכת ולפרוש) ממצבו הקודם – אלא שזה הוא ענין שבהעלם. הציווי "והלכת" מורה, לקיים את המצוות כך שיורגש בגלוי שהמצוה מביאותו לידי "והלכת".

ג. על הפסוק⁸ "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" נאמר בחסידות⁹ שמלאכים, וכן גם נשמות קודם ירידתן למטה, נקראים "עומדים", ונשמות אחר ירידתן למטה, על ידי קיום התורה ומצוות שלהם, נקראים "מהלכים". ותורת החסידות מסבירה¹⁰, כי אף שגם מלאכים, וכל שכן הנשמות למעלה, מתעלים תמיד בעילוי אחר עילוי, נקראים הם "עומדים", משום שהעליות שלהם הן בסדר והדרגה – כך שהם מוגבלים: כל עליה היא בערך לקודמתה וככל שתגדל המדריגה אליה הם מתעלים, עדיין קשורה היא למדריגה הנחותה ביותר אותה השיגו בתחילה. ולכן הם נקראים "עומדים", הם עדיין עומדים במקום אחד: גם על ידי כל העליות הגבוהות ביותר אינם הולכים לגמרי מן המדריגות הקודמות. "מהלכים" (בחינה שנשמות לאחר ירידתן למטה מגיעות אליה) עניינו, שהעליות הן למעלה מסדר וללא כל הגבלה; בהגיען למדריגה הנעלית כבר "הלכו והתנתקו" לגמרי מן הדרגה שעמדו בה לפני זה.

מכך מובן, כי פירוש של "והלכת בדרכיו" הוא, שקיום המצוות צריך להיות באופן כזה, שהאדם יתרומם על ידן באופן בלתי מוגבל, שיעבור מגבול לבלי גבול, אז הרי הוא "מהלך".

כל נברא הוא הרי מוגבל, ואם כן א) כיצד מסוגל הוא על ידי עבודתו שלו להתעלות בלי גבול? ב) אם הוא מגיע לבלי גבול, כיצד הוא יכול להשאר אז נברא מוגבל? לכאורה היה עליו לחדול מלהיות נברא. על כך נאמר "והלכת בדרכיו", עליך להתקשר עם דרכיו של הקב"ה (על ידי קיום המצוות משום שהן דרכיו של הקב"ה, כנ"ל). ומאחר שהקב"ה הוא "נמנע הנמנעות"¹¹ ו"נושא הפכים", יכול הוא ית' לחבר גבול ובלי גבול יחדיו, שהנברא א) על ידי עבודתו המוגבלת יגיע ל"והלכת" שיעלה בעילוי בלתי מוגבל ב) שגם לאחר עלייתו הבלתי מוגבלת ישאר במציאותו המוגבלת.

1132ד. ברם עדיין צריך להבין: הכוונה העליונה הרי היא, שכל העילויים שהאדם זוכה להם, יבואו באמצעות עבודה דוקא. שכן אם יעניקו לאדם את כל ההשפעות מלמעלה ללא עבודה, לא יהא זה תכלית הטוב, שאינו אלא "נהמא דכיסופא"¹² ("לחם בושת"). הכרח איפוא לומר, שגם העילוי של "והלכת", הילוך בלי גבול, בא דוקא על ידי עבודתו. ואילו לפי הנ"ל יוצא, לכאורה, שעל ידי עבודתו המוגבלת אין הוא מסוגל להגיע אלא לעליות מוגבלות, ול"הילוך" שבבלי גבול הוא בא רק בגלל שהקב"ה מרומם אותו לידי כך.

ואף שעליה זו של "הילוך" אין ענינה שהאדם בעבודתו הוא עולה בהגבלה, אלא שלאחר שמשיג כפי יכולתו, מרוממים אותו יותר מלמעלה, בלי גבול – כי אם שהקב"ה שהוא "נמנע הנמנעות" נותן כוח בעבודת האדם שהעבודה מרומם אותו אל בלי גבול; בכל זאת, מאחר שדבר זה עצמו שהעבודה פועלת את ה"הילוך", אינו משום עבודת האדם, הרי לכאורה, אינו כפי הכוונה העליונה, שכל העליות יבואו על ידי העבודה דוקא¹³.

הכרח לומר, שגם זה עצמו, שהעבודה גורמת ל"הילוך" האדם, קשור בעבודת האדם.

ה. הביאור בזה:

יכולת האדם להביא לידי כך שהמצוות יהיו "דרכיו" של הקב"ה, ושיהיה בהם כוח בלתי מוגבל, באה לו מכך שקיום המצוות שלו קשור בעצם נשמתו, שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"¹⁴ – בלי גבול. ועל ידי כך שהאדם העובד ממשיך את עצם נשמתו במצוה הפרטית, של חנון כו' (שזה פירוש "אף אתה היה חנון; אתה היה רחום; אתה היה חסיד", אתה עצמך (עצם הנפש) היה חנון רחום וחסיד). כלומר (בעבודה) שהוא מקיים את המצוות מצד אמונה פשוטה 1133ומסירת נפש (שלמעלה מטעם ודעת) הבאה מעצם הנשמה, על ידי כך הוא פועל גם, שבתוך עניניו הוא "נמשך" הקב"ה בעצמו – "הקב"ה נקרא חנון, הקב"ה נקרא רחום, הקב"ה נקרא חסיד". נמצא אם כן, שגם ההילוך בבלי גבול בקיום המצוות, נוצר באמצעות עבודת האדם¹⁵.

ו. הכוח של "נמנע הנמנעות", שישנו ב"והלכת בדרכיו", מתבטא כאמור, בשני אופנים: א) שעבודתו המוגבלת של האדם תוכל להעלותו בלי גבול. ב) לאחר כל העליות בבלי גבול, ישאר האדם במציאות מוגבלת. ומאחר שכל הענינים והעילויים צריכים לבוא על ידי עבודת האדם, הכרח לומר שגם עילוי זה שהוא נשאר במציאות מוגבלת, באה על ידי עבודתו:

חיותו האמיתית של יהודי באה מנפשו האלוקית בלבד¹⁶ (אלא שחיותו עוברת דרך נפש הבהמית), אף שהגוף הוא גשמי, מוגבל, ומקורו בקליפת נוגה, ואילו הנשמה היא "חלק אלקה ממעל ממש" – הרי לא זו בלבד שהגוף אינו מתבטל על ידי הנשמה, אלא אדרבה, היא מחיה אותו. חיותו שלו היא מנפש האלוקית.

אך חיות זו, שהגוף חי מהנשמה, היא – בהעלם (מצד עצמו). והאדם על ידי עבודתו צריך להביאה לידי גילוי, במדה שיורגש בו, שאברי גופו חיים מן הנפש האלוקית: כשם שהגוף, החי בגלוי מנפש החיונית, מיד כשהנפש רוצה לעשות איזו פעולה, נשמעים לה אברי הגוף מאליהם בדרך ממילא "תיכף ומיד בלי שום ציווי ואמירה להן ובלי שום שהיי' כלל"¹⁷, כך צריך להיות בנוגע לנפש האלוקית; כשהאדם מסיר את הדברים המסתירים על הנשמה ובא לידי הכרה שחיותו היא מנפש האלוקית, ממלאים אבריו בדרך ממילא אחר רצונות הנפש האלוקית. כלשון הירושלמי:¹⁸ "כרע מגרמיה" (כשבאים ל"מודים", הראש כורע מעצמו).

ועל ידי כך שהאדם פועל על ידי עבודתו את חיבור הנשמה והגוף בגילוי, שגופו המוגבל חי מהנפש 1134האלוקית, הוא ממשיך את כוח העצמות, שכל העליות הגבוהות ביותר באופן של "הילוך" יוכלו להיות בגופו הגשמי, ושיהיה כלי לאותן עליות.

ז. הרי אין כל אחד מסוגל לפעול בעצמו את בחינת ההתבטלות שאברי גופו יקיימו מעצמם את רצונות הנפש האלוקית – על זה בא הציווי הקודם (שגם סדר הציווים הוא בדיוק ונוגע לעבודת השי"ת) – "ובו תדבק", וכפי שהרמב"ם מביא¹⁹ מהספרי, שפירושו "הדבק בחכמים ובתלמידיהם", ב"חכמים" אלה העומדים בהתבטלות (חכמה, כח מה, ביטול)²⁰ באופן של מרכבה. ומאחר שיניקתו היא מהחכמים, שהם הראש שלו²¹, על ידי הדביקות בהם, אף הוא "נדבק בשכינה ממש"²¹, וגופו נעשה כלי לאור הנשמה, כנ"ל²².

ברם הציווי "ובו תדבק" הוא ענין כללי: להתחבר עם הקב"ה על ידי דביקות בחכמים ובתלמידיהם; שעל ידי כך נעשה גופו בכלל כלי לאלקות ונעשה ראוי לכך שיגיע לבחינת "והלכת" בלי גבול. אבל ה"הילוך" בפועל חייב לבוא על ידי מעשה המצוות, שכן "המעשה הוא העיקר", עשיית המצוה בפועל דוקא מגיעה וממשיכה את העצמות. וכדי שההמשכה תהיה בגילוי, בא הציווי "והלכת בדרכיו", שקיום המצוות יהיה באופן של "בדרכיו", שיקיימן משום שהן דרכיו של הקב"ה, "להדמות בו יתעלה", ואז לאחר ההקדמה של "ובו תדבק", הן פועלות את "והלכת", שנעשה "צדיקים אין להם מנוחה כו', שנאמר ילכו מחיל אל חיל"²³, עד שיבואו לזמן ובחינה נעלית יותר – "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".