שיחה ט
667שיחה ט
בא ב"ה ר"ח ניסן חודש הגאולה ה'תשי"ט.
ראל,
...וכמו שבאמירת משה לכל זקני יש ה', החודש הזה לכם גו' – הקדים והתחיל: לכל ישראל – לאחרי ששמעו דבר
משכו
משכו וקחו – ופירשו חכמינו ז"ל:
ידכם מעבודה זרה, וקחו לכם צאן שבכך הקב"ה פוסח עליכם,
הפסח
ושחטו – לאלהיהם של מצרים, ועשו
ולכל
כן גם אתה תתעוררו מראש חדש זה למשוך ידיכם, מעבודה שהיא זרה לכם, היא אך ורק, בלשון המשנה, אני נבראתי
וקחו כו' ושחטו לאלהיהם של מצרים
הימים ולחדשי השנה הבאים אחריו זרה לכל אחד מבני ישראל, כי עבודתו
לשמש את קוני.
של כל הסביבה אשר מוגבלת היא
והגשם.
ומדודה במצרים וגבולים של החומר
ועשו הפסח, דילוג ולא עלי' מדרגא ומרירו למתקא שתהפכו כל עניני הגוף פוסח עליכם. יחוס עליכם ויגן מכל דבר לדרגא כי אם לאהפכא חשוכא לנהורא והנה"ב, לאור וקדושה, ובכך הקדב"ה
בתלי רצוי, ולראש ולראשונה – מכל
בדרך
הענינים המבלבלים את האדם מהליכה הזה וחיים בעולם הבא.
תורתנו תורת חיים, חיים בעולם *
בשלח
ב"ה, פורים ה'תש"ד
ברוקלין, נ,י. שלום וברכה!
... מענה בקצרה על השאלות דשאילנא קדמיכון:
667א) בדעת זקנים מבעלי התוספות שמות תחנו, דהקשה ר"י והא אסור לומר המתן א) דדוקא לאדם אסור ולא להקב"ה ב)
(יד, ב) עה"פ לפני בעל צפון נכחו לי בצד ע"ז (סנה' סג, ב) ומתורץ שם
דעדיין
לא ניתנה התורה, ולכן אין לחוש,
בתורה
ע"כ התוכן. ומקשה א) הרי ע"ז שנזכר בעל צפון בכלל, ב) הרי גם אחרי מ"ת מותר להזכיר (סנה' שם) וא"כ גם
מוזכר
מענה לפענ"ד: (ובהקדם דאין להקשות והפוסקים – דגברא אגברא קרמית): שני גרידא ב) הזכרה לצורך דאז נוסף בזה גם
כמה שמות ע"ז בתורה.
מדעת בעה"ת משאר מפרשי הש"ס אופנים יש בהזכרת שם ע"ז א) הזכרה הנעין דנותן בה ממשות (ועיין הקס"ד
הדרישה
דהרא"ש, ל' הטור יו"ד סקמ"ז וכפי' פשיטא); וס"ל לבעה"ת דבהזכרה גרידא, אבל באופן השני אין נפקא מינה. והאם ליתן בה ממשות? אתמהה!
(ובאמת היא סברא אלימתא, וצ"ע שלא
ואין להקשות דא"כ מה מתרץ בסנה' דמותר להזכירו כיון דכתיבי בקרא, והרי
ואינה קושיא – דהנ"מ דנותן ממשות,
ובט"ז שם שכתב: ורבותא זו יותר
– אם הוזכר כבר בתורה אין איסור, בשביל שהוזכר שם ע"ז בתורה מותר
נמצא חילוק זה בפוסקים). שם אמתני' (זבים א' ה') כמגדיון כו' לפי סברא זו גם אז אסור ליתן ממשות,
כשאומר המתן לי בצד ע"ז, אבל
עצמה,
כשמשערין כמגדיון כו' אין זה הע"ז שם הע"ז מלפנים (קודם נצחון החשמונאים
אלא שם המקום (וכפיה"מ) שעמדה – ע"פ פי' הר"ש) ומודדין ממקום זה
איסור
ולא מפסל הע"ז, וא"כ תו ליכא אלא הע"ז, ופשוט.
ב) הספורנו (שמות טז. כז־כח) כתב דבר ממקום גידולו. ומקשה דהלא המן תלישה מן הקרקע, ובפרט שהי' מונח על על הקרקע.
מענה: (בהקדם, כנ"ל, שאין להקשות
הזכרה גרידא, שנק' המקום ע"ש שבלקיטת המן יש חילול שבת דתולש הי' לחם מן השמים וא"כ אין שייך בו
הטל – כמרז"ל (יומא עה, ב) – ולא על הספורנו מפירש"י הראב"ע וכה"ג –
להספורנו
דגברא אגברא קרמית); מוקשה לו – ללקוט גו' עד מתי מאנתם לשמור מצותי
– דמלשון הכתוב: יצאו מן העם ותורתי ראו כי ד' נתן לכם השבת גו'
עבירה
משמע דבהלקיטה לחוד הי' ענין של דחילול שבת. ולכן מפרש – דכמו
גדול)
דמצינו בשבת (קז, ב. – ולא בפ' כלל (וכן בעוקר פוטרא מאונא דחצבא, שם) אף
איסור תולש בעוקר כשותא מהיזמי שבין לילה הי' והוא עוקרו מן העצים
בש"ס משום דהייני רביתי' כמו"כ
הטעם
ומן האבנים – ולא מן הקרקע, ומפרש
לילה
הוא גם במן, אף שהי' מתחדש בכל והוא לוקטו מעל הטל ולא מע"ג 667הקרקע. וי"ל בשני אופנים א) דבירידתו דבירידתו למטה גדול מלחלוחית הקרקע –
* * למטה נתגשם ע"י לחלוחית הקרקע ב)
(ותלוי בב' הפי' ברמב"ן שם טז, ו)...
*
יתרו
ב"ה, כ"ד טבת הלולא של כ"ק רבינו הזקן
... במכילתא – הובא בפירש"י עה"ת יעקב אלו הנשים לבנ"י זכרים. ובשמ"ר
תשג"ה. שמות (יט. ג) – שהקדים הקב"ה בית
רפכ
כדי שיהו מנהיגות את בניהן לתורה. ועי' תרצ"ד, בזה.
וכן לענין השכר ארז"ל ברכות (יז. א) יותר מן האנשים.
"ח הטעם שהן מזדרזות במצות, ד"א שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א, ריגא גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים
עיקר
ובפרט בזמננו עקבתא דמשיחא הנה העבודה הוא עבודת הצדקה וכמ"ש
בצדקה,
באגה"ק ס"ט ואין ישראל נגאלין אלא ואמרז"ל (תענית כג. ב) דבזה
דיהבי
יתרון לנשים דיהבי רפתא על האנשים זוזא.
בדא
וביאור מארז"ל בתענית בעבודה י"ל "פ, דהנה אופן הפעולה עם זולתו –
בשנים:
וגם עם נה"ב שלו עצמו – יכול להיות
חברו
א) קודם כל מחפש תחבולות שיעשה כל המוטל עליו בירידתו בשליחותא
מצד
דמלכא בעלמא דין, ולו שיהי' בקב"ע הכרח הדבר, ואין לו אהוי"ר (עיין רמב"ם חברו, דהיינו אף שעדיין אינו מבין הל' תשובה פ"י סוף ה"א: שמחנכין
ויעבדו
אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן מאהבה). ומובן שמי שהוא בעצמו
חוש)
בעל קב"ע האט ער א© חוש (=יש לו והמשכה לאופן כזה, ובנקל ימצא
להשפיע
ה"אותיות" בדבור ובמעשה שיכולות
ב) שמתחיל בהשתדלות להסביר לחברו שעי"ז יבוא חברו מעצמו להכרה הישרה
על חברו. ועוד אופן
גדולת הבורא ואהבתו ויראתו וכו', עד ולקיום התומ"צ. ומובן שאופן זה חביב
שהנהגתם
על אלו שהם בעלי מוחין, משכילים, ישונה.
וזהו מרז"ל בתענית: דכשבא עני, אין הלוא פרוס לרעב לחמך גו' כי תראה שליט"א – שיחת פורים תרצ"א, קונטרס י"
היא ע"פ הטו"ד בדעת חזק בל
עני אלא בדעת, וצ"ל כמאמר הנביא ערום וכסיתו. ופי' כ"ק מו"ח אדמו"ר
ג – אז© מ'זעט א© אידן א© נאקעטען© אהן
הערות
עמוד 667
- . זקני ישראל, לכל ישראל: ראה מכילתא כאן. שהיא זרה: ראה שבת קה, ב. מדרגא לדרגא: לקו"ת חוקת סא, ג. לאהפכא: זח"א ד, א. תניא ספ"י. יחוס ויגן: ת"א ות"י לשמות יב, כג. * *
תניא, ליקוטי אמרים י׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כְּשֶׁהָאָדָם מַגְבִּיר נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית וְנִלְחָם כָּל כָּךְ עִם הַבַּהֲמִית, עַד שֶׁמְּגָרֵשׁ וּמְבַעֵר הָרָע שֶׁבָּהּ מֵחָלָל הַשְּׂמָאלִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ״, וְאֵין הָרָע נֶהְפָּךְ לְטוֹב מַמָּשׁ – נִקְרָא ״צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָמוּר״ וְ״צַדִּיק וְרַע לוֹ״. דְּהַיְינוּ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲדַיִין מְעַט מִזְּעֵר רָע בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, אֶלָּא שֶׁכָּפוּף וּבָטֵל לַטּוֹב מֵחֲמַת מִיעוּטוֹ, וְלָכֵן, נִדְמֶה לוֹ כִּי ״וַיְגָרְשֵׁהוּ וַיֵּלֶךְ לוֹ״ כּוּלּוֹ לְגַמְרֵי, אֲבָל בֶּאֱמֶת, אִלּוּ חָלַף וְהָלַךְ לוֹ לְגַמְרֵי כָּל הָרָע שֶׁבּוֹ – הָיָה נֶהְפָּךְ לְטוֹב מַמָּשׁ.
וּבֵיאוּר הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה, צַדִּיק גָּמוּר שֶׁנֶּהְפַּךְ הָרָע שֶׁלּוֹ לְטוֹב, וְלָכֵן נִקְרָא ״צַדִּיק וְטוֹב לוֹ״, הוּא עַל־יְדֵי הֲסָרַת ״הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים״ לְגַמְרֵי מֵהָרָע, דְּהַיְינוּ, לִמְאוֹס מְאֹד בְּתַעֲנוּגֵי עוֹלָם־הַזֶּה לְהִתְעַנֵּג בָּם בְּתַעֲנוּגוֹת בְּנֵי אָדָם לְמַלֹּאת תַּאֲוַת הַגּוּף בִּלְבָד, וְלֹא לַעֲבוֹדַת ה׳, מִפְּנֵי הֱיוֹתָם נִמְשָׁכִים וְנִשְׁפָּעִים מֵהַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא. וְכָל מַה שֶּׁהוּא מֵהַסִּטְרָא אָחֳרָא – הַצַּדִּיק גָּמוּר הוּא שׂוֹנְאוֹ בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה, מֵחֲמַת גּוֹדֶל אַהֲבָתוֹ לַה׳ וּקְדוּשָּׁתוֹ בְּאַהֲבָה רַבָּה בְּתַּעֲנוּגִים וְחִיבָּה יְתֵרָה הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, כִּי הֵם זֶה לְעוּמַּת זֶה, כְּדִכְתִיב: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים, לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי, חָקְרֵנִי וְדַע לְבָבִי וְגוֹ׳״, וּכְפִי עֵרֶךְ גּוֹדֶל הָאַהֲבָה לַה׳, כָּךְ עֵרֶךְ גּוֹדֶל הַשִּׂנְאָה לְסִטְרָא אָחֳרָא וְהַמִּיאוּס בָּרַע בְּתַכְלִית, כִּי הַמִּיאוּס הוּא הֵפֶךְ הָאַהֲבָה מַמָּשׁ כְּמוֹ הַשִּׂנְאָה.
וְצַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָמוּר, הוּא שֶׁאֵינוֹ שׂוֹנֵא הַסִּטְרָא אָחֳרָא בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה, וְלָכֵן אֵינוֹ מוֹאֵס גַּם כֵּן בָּרַע בְּתַכְלִית.
וְכָל שֶׁאֵין הַשִּׂנְאָה וְהַמִּיאוּס בְּתַכְלִית, עַל כָּרְחֲךָ נִשְׁאַר אֵיזֶה שֶׁמֶץ אַהֲבָה וְתַעֲנוּג לְשָׁם, וְלֹא הוּסְרוּ ״הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים״ לְגַמְרֵי מִכֹּל וָכֹל, וְלָכֵן לֹא נֶהְפַּךְ לְטוֹב מַמָּשׁ, מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵיזֶה אֲחִיזָה עֲדַיִין בַּ״בְּגָדִים הַצּוֹאִים״, אֶלָּא שֶׁהוּא בָּטֵל בְּמִיעוּטוֹ וּכְלָא חֲשִׁיב, וְלָכֵן נִקְרָא צַדִּיק וְרַע – כָּפוּף וּבָטֵל – לוֹ. וְעַל כֵּן, גַּם אַהֲבָתוֹ לַה׳ אֵינָהּ בְּתַכְלִית, וְלָכֵן נִקְרָא צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָמוּר.
וְהִנֵּה, מַדְרֵגָה זוֹ מִתְחַלֶּקֶת לְרִבְבוֹת מַדְרֵגוֹת בְּעִנְיַן בְּחִינַת מִיעוּט הָרָע הַנִּשְׁאָר מֵאַחַת מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת הָרָעִים, וּבְעִנְיַן בִּיטּוּלוֹ בְּמִיעוּטוֹ בְּשִׁשִּׁים עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, אוֹ בְּאֶלֶף וּרְבָבָה וְכַיּוֹצֵא עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל. וְהֵן הֵם בְּחִינוֹת צַדִּיקִים הָרַבִּים שֶׁבְּכָל הַדּוֹרוֹת, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא, דִּתַמְנֵיסַר אַלְפֵי צַדִּיקֵי קָיְימֵי קַמֵּיהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא.
אַךְ עַל מַעֲלַת צַדִּיק גָּמוּר, הוּא שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי: ״רָאִיתִי בְּנֵי עֲלִיָּה וְהֵם מוּעָטִים כוּ׳״, שֶׁלָּכֵן נִקְרָאִים ״בְּנֵי עֲלִיָּה״, שֶׁמְּהַפְּכִין הָרָע וּמַעֲלִים אוֹתוֹ לִקְדוּשָּׁה, כִּדְאִיתָא בַּזֹּהַר בַּהַקְדָּמָה, שֶׁכְּשֶׁרָצָה רַבִּי חִיָּיא לַעֲלוֹת לְהֵיכַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי, שָׁמַע קָלָא נָפִיק וְאָמַר: ״מַאן מִנְּכוֹן דִּי חֲשׁוֹכָא מְהַפְּכָן לִנְהוֹרָא וְטָעֲמִין מְרִירוּ לְמִיתְקָא עַד לָא יֵיתוּן הָכָא וְכוּ׳״:
וְעוֹד נִקְרָאִים בְּנֵי עֲלִיָּה, מִפְּנֵי שֶׁגַּם עֲבוֹדָתָם בִּבְחִינַת ״וַעֲשֵׂה טוֹב״ בְּקִיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, הוּא לְצוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ וּמַעְלָה מַּעְלָה עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת, וְלֹא כְּדֵי לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ בִּלְבָד לְרַוּוֹת צִמְאוֹן נַפְשָׁם הַצְּמֵאָה לַה׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר, אֶלָּא כִּדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים: ״אֵיזֶהוּ חָסִיד – הַמִּתְחַסֵּד עִם קוֹנוֹ״; עִם קַן דִּילֵיהּ, לְיַיחֲדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ בַּתַּחְתּוֹנִים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת תֵּצֵא: ״כִּבְרָא דְּאִשְׁתַּדֵּל בָּתַר אֲבוֹי וְאִימֵּיהּ, דְּרָחִים לוֹן יַתִּיר מִגַּרְמֵיהּ וְנַפְשֵׁיהּ וְרוּחֵיהּ וְנִשְׁמְתֵיהּ כוּ׳, וּמָסַר גַּרְמֵיהּ לְמִיתָה עֲלַיְיהוּ לְמִיפְרַק לוֹן כוּ׳״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
[וּשְׁנֵיהֶם עוֹלִים בְּקָנֶה אֶחָד, כִּי עַל יְדֵי הַבֵּירוּרִים שֶׁמְּבָרְרִים מִנּוֹגַהּ מַעֲלִים ״מַיִּין נוּקְבִין״, וְנַעֲשִׂים יִחוּדִים עֶלְיוֹנִים לְהוֹרִיד ״מַיִּין דְּכוּרִין״, שֶׁהֵם הֵם מֵימֵי הַחֲסָדִים שֶׁבְּכָל מִצְוָה וּמִצְוָה מֵרַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, שֶׁכּוּלָּן הֵן בְּחִינַת חֲסָדִים וּ״מַיִּין דְּכוּרִין״, דְּהַיְינוּ, הַמְשָׁכַת קְדוּשַּׁת אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ מִלְמַעְלָה לְמַטָּה לְהִתְלַבֵּשׁ בַּתַּחְתּוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר]: