שיחה א

409שיחה א

ושבת שובה

א. בפרשת השבוע נאמר: לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלקיכם¹.

בגמרא² ישנן שתי דעות בנידון זה. לדעה אחת היה מונח ספר־התורה – בארון, יחד עם הלוחות, ולדעה אחרת " היה מונח בצד הארון. ברם, לפי שתי הדעות היה ספר התורה בקודש הקדשים.

כלומר, בקדשי־קדשים היו מונחים הן הלוחות – אותיות חקיקה, והן ספר התורה – אותיות כתיבה.

יש, איפוא, להבין את הקשר בין ספר־תורה, אותיות כתיבה, לבין קדשי קדשים.

הקשר בין הלוחות – אותיות חקיקה – לבין קדשי קדשים מובן, שכן בקדשי־קדשים "מקום הארון אינו מן המדה", כלומר: למרות שהיה זה מקום מוגבל, אמתים וחצי ארכו וגו', היה מקום זה עצמו למעלה מן המקום.

– כך גם הזמן של קדשי קדשים היה למעלה מן הזמן, שכן זמן ומקום קשורים זה בזה –

והוא הדבר לגבי ענין אותיות " החקיקה: למרות שהן מהוות מציאות של אותיות בשיעור ומדה הדרושים לאותיות – לא הביאו, עם זאת, תוספת ללוחות, והרי זה ההבדל בין אותיות הכתיבה לבין אותיות החקיקה, שאותיות הכתיבה הן דבר נוסף – דיו

על הקלף ואילו אותיות החקיקה הן

מיניה וביה",

ובמיוחד האותיות מ"ם וסמ"ך שבלוחות – שבנס היו עומדין³.

מובן, איפוא, לפי זה, הקשר בין אותיות החקיקה לבין קדשי־קדשים, אבל מה הקשר בין אותיות הכתיבה לקדשי קדשים?

ב. תכליתו של קדש הקדשים הוא – שתוכנו, זמן ומקום שלמעלה מזמן ומקום, יאיר גם מחוץ לקדשי קדשים, בעזרת כהנים, עזרת ישראל, עזרת נשים, הר הבית ואף מחוץ להר הבית, עד כדי שגם אומות העולם – במקום המצאם ולא רק כשהם באים לבית המקדש – ידעו שזמן ומקום הנם למעלה מזמן ומקום, ולכן "ועמדו זרים ורעו צאנכם".

לפיכך היו מונחות גם אותיות הכתיבה בקדשי־קדשים. אלו שימשו

ממוצע" (דרגת ביניים) להמשכת אור קדשי הקדשים אל המציאות והישות שבחוץ.

409ג. בתורת החסידות מוסבר היתרון של "עבודת" ראש־השנה לגבי עבודת כל השנה, בכך שבכל השנה עיקר העבודה הוא על־פי טעם ודעת, אף מסירת־נפש שבכל ימות השנה קשורה במשהו לטעם ודעת, ואילו עבודת ראש־השנה היא התבטלות הנעלית מטעם ודעת.

יש, איפוא, לדעת שלמרות שבמשך כל השנה לא נדרש הלך הרוח של התבטלות הנעלית מטעם ודעת – יש, אף־על־פי־כן, צורך שגם במשך השנה, כשהאדם קיים במציאותו, תהיה "עבודה" כפי שהיא נדרשת לפי ההתבטלות שבראש השנה – כדוגמת "המשכת" קדש הקדשים אל אותיות הכתיבה ואף אל החוץ.

ומביאים הדברים לידי כך שגם ה"המשכות" המושפעות בראש־השנה מתבטאות במציאות במשך כל השנה גם בגשמיות בכל הצורך.

ד. ההכנה לכך היא: "אתם נצבים היום (יומא דדינא רבא) כולכם גו', ראשיכם שבטיכם גו' מחוטב עציך ועד שואב מימיך". גם אדם שיתכן שהוא מ"ראשיכם שבטיכם" מתקשר עם יהודי שני מן הסוג של "חוטב עציך ושואב מימיך" ומתאחד אתו בבחינת "כולכם" "לאחדים כאחד"⁴.

העובדה שאינו מבדיל בין "ראשיכם שבטיכם" לבין "חוטב עציך ושואב מימיך" – נותנת לו כח לא לעשות הבדלים בין עבודת ראש־השנה לבין כל השנה, וגם במשך כל השנה מאירה בנפשו ההתבטלות של ראש־השנה.

וע"י כך הוא מביא לידי זה שגם ה"המשכה" שלמעלה מורגשת בכל מקום עד כדי "ועמדו זרים ורעו צאנכם".

משום שע"י כך שאדם יוצר את ההתבטלות של ראש השנה ב"זר" שבקרבו, הגוף והנפש הבהמית, וגם ב"זר" שביהודים אחרים – מביא הוא לידי כך שגם בקרב אומות העולם, הזרים האמתיים, תורגש מעלת בני ישראל – ורעו צאנכם".

וע"י כך זוכים שה"המשכה" ש"נמשכה" בראש־השנה תתבטא בכל השנה גם בגשמיות, בכל המצטרך, בטוב הנראה והנגלה, לכתיבה וחתימה טובה בתוך כלל ישראל, לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה.

(משיחת ש"פ נצו"י, תשי"ב)

ה. יהודים מקווים שבראש השנה העניק להם ודאי הקב"ה שנה טובה ומתוקה, להם ולבני ביתם, בכל הפרטים, בני, חיי ומזוני רויחי, בטוב הנראה והנגלה.

ברם, לטוב אין גבול. נתן, איפוא, הקב"ה את הימים שבין ראש־השנה ליום הכפורים – עשרת ימי תשובה – וב"עבודת" ימים אלו ניתן להשיג שביום הכפורים יתן הקב"ה יותר ויותר, מידו המלאה והרחבה, כמדת יכלתו של הקב"ה.

410מה ה"עבודה" הדרושה בימים אלו? – אנו אומרים ב"מחזור": שזהו תשובה, תפלה וצדקה. באמצעות שלושה אלו אפשר להשיג מהקב"ה שיתן מידו המלאה והרחבה.

ל

ו. ממבט שטחי נראה, לכאורה, ששלושה דברים אלו מצויים גם בין לא־יהודים, להבדיל, והם: "רRנטנס§ ¤ ¤ ", "Rרייער§ ¥ ¤ ", "צ'רטי¤ § ¦ ". ברם, לאמתו של דבר, קיים הבדל גדול ויסודי בין שלשת הדברים כפי שהם בבני ישראל לכפי שהם, להבדיל, בעמים. ההבדל מוצא את ביטויו בעצם המלים: תשובה, תפלה צדקה.

ז. תשובה:

התרגום המדויק ללשון הקדש של המושג "רפנטנס" הוא: חרטה. ואילו בישראל אין הדבר נקרא בשם "חרטה" כי אם בשם "תשובה".

ההבדל בין חרטה לתשובה הוא קוטבי:

חרטה מציינת התהוות חדשה. חורה לו על שעשה דבר לא־טוב או על שלא עשה דבר טוב, ורוצה הוא ללכת בדרך חדשה.

תשובה מציינת – שיבה חזרה. יהודי הוא טוב בעצם ורצונו לעשות טוב, אלא שמסיבות שונות, שאינן באשמתו כלל או שהן באשמתו החלקית, עשה דבר לא־טוב, ואילו בעצמותו הוא טוב.

וזו משמעות התשובה: הוא חוזר לשרשו ומקורו, ל"אני" הפנימי שלו, והוא מגלה את ה"אני" הפנימי שלו במדה שזה יהיה השולט בחייו.

לפיכך קייימת תשובה בכל אחד⁵, גם לצדיק יש מקום לתשובה. פירוש הדבר, שהוא שואף תמיד להגיע

"אני" הפנימי שלו ולגלותו, וגם לרשע יש מקום לתשובה, שכן עד כמה שהגיע לדרגה נחותה יש לו תמיד האפשרות לחזור בתשובה, כיוון שאינו צריך ליצור התהוות חדשה. עליו רק לשוב ל"אני" הפנימי שלו.

ח. תפלה:

התרגום המדויק ללשון הקדש של המושג "Rרייער" הוא: בקשה. ואילו בישראל אין הדבר נקרא בשם "בקשה" כי אם בשם "תפלה".

ההבדל בין בקשה לתפלה אף הוא קוטבי:

משמעות "תפלה" אינה "בקשה" – כי אם – התחברות.

"בקשה" מציינת בקשה מהקב"ה שיתן – מלמעלה למטה – את הדבר החסר, ואילו כשלא חסר הדבר או כשאין רצון להשיגו – אין מקום לבקשה. "תפלה" מציינת – התחברות⁶ עם הקב"ה, מלמטה למעלה. דבר זה שייך בכל אחד ובכל עת.

לכל יהודי יש נשמה הקשורה עם הקב"ה. אך משום שהנשמה ירדה לגוף וקשורה אתו – מוכרחת הנשמה להזדקק לענינים גופניים כגון אכילה, 411שתיה וכדומה, ובו בזמן נחלשת התקשרותה עם הקב"ה. לשם כך קבועים זמנים מסוימים בכל יום לתפלה, כדי לחדש את הקשר עם הקב"ה ולחזק אותו.

לפיכך הרי גם לאלו שלא חסר להם דבר ישנו – ובמלוא התוקף – הענין של תפלה, שכן תפלה אינה אך ורק בקשה, כי אם, בעיקר, ריענון ההתקשרות והדבקות שלו בה'.

ט. צדקה:

התרגום המדויק ללשון הקדש של המושג "צ'רטי¤ " הוא: חסד. ואילו בישראל אין הדבר נקרא בשם "חסד" כי אם בשם "צדקה". אף ההבדל בין חסד לבין צדקה הוא קוטבי:

חסד מציין שאדם זה הוא טוב־לב, כלומר: אין מגיע לו לפלוני דבר ואין הוא חייב לתת לו, ורק בטוב לבו הוא נותן לו.

לעומתו, צדקה – מציינת "צדק", ובשני אופנים:

א) הוא חייב לתת לאחר. הוא יודע שאינו נותן משלו. הקב"ה נתן לו בפקדון כדי שיתן לאחר.

ב) מאחר שהוא חייב להזדקק לכך שהקב"ה יתן לו, והרי הקב"ה ודאי אינו חייב לו דבר – צריך הוא וחייב לעשות מדה כנגד מדה, למרות שאינו חייב לו. ע"י כך הוא מעורר גם למעלה, שהקב"ה יתן לו יותר מכפי שהוא זכאי, שכן נתן במדה יתרה מכחותיו.

ובמיוחד – צדקה השייכת לרבים, וביחוד צדקה למוסדות תורה, שכל אחד מן המתחנכים במוסדות אלו מהוה בסיס לעתיד לבנין בית בישראל, מורה־דרך בעתיד לסביבתו. הנותן, איפוא, צדקה למוסדות תורה כאלו רשאי לבוא לפני הקב"ה ולומר: אני נתתי יותר מכפי יכלתי ל"עסקים" שלך, כביכול – תן גם אתה, יותר מן המגיע, לצרכים שלי.

י. אלה הם שלשת הדברים, תשובה, תפלה וצדקה, שבאמצעותם משיגים חתימה וגמר חתימה טובה. כששבים אל ה"אני" הפנימי – תשובה, מתחברים אל הקב"ה – תפלה, ונותנים צדקה כ"צדק" – הרי ככל שהקב"ה נתן בראש השנה כל טוב – נותן הוא ביום הכפורים במדה יתרה, שנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה.

(משיחת ו' תשרי, תשי"ג)

יא. בחשבון "עשרת ימי תשובה" נכללים גם שני ימי ראש־השנה ויום הכפורים, שהרי הימים שבין ראש השנה לבין יום הכפורים אינם אלא שבעה, ומובן, איפוא, שעשרת ימי תשובה כוללים גם את ראש־השנה ויום הכפורים.

מן העובדה שעשרה ימים אלו נקראים בשם כולל – עשרת ימי תשובה – יש להוכיח שכל הימים האלה מהווים מציאות אחת שראשיתה בראש־השנה וסיומה ביום הכפורים.

מכאן מובן שמן הרגע הראשון של ראש השנה מתחילה כבר ההכנה ליום הכפורים.

412מצות היום של ראש השנה היא – שופר⁷. ה"נקודה" של יום הכפורים היא עבודת הכהן הגדול, שכן בכל השנה עסקו ב"עבודה" גם שאר הכהנים, ואילו ביום הכפורים היה צריך הכהן הגדול בעצמו לעשות את כל העבודות.

בעבודת הכהן הגדול ביום הכפורים היו שני חלקים. חלק אחד היה עושה בבגדי זהב [היו בבגדים אלו סוגים נוספים על הזהב אך נקראו בשם "בגדי זהב"], וחלק שני – ב"בגדי לבן" של בד נקי.

בבית המקדש היו שלושה חלקים: העזרה, ההיכל או אהל מועד, ו"קדשי קדשים". את העבודות שבעזרה ובהיכל היה הכהן הגדול מבצע בבגדי זהב והעבודות שבקדשי־קדשים היה מבצע בבגדי לבן.

יב. חורבן בית המקדש התרחש רק בבית המקדש הגשמי, באבנים, זהב וכסף, ואילו בית המקדש הרוחני המצוי בכל איש ישראל בנפשו פנימה, בית המקדש שבנשמתו של כל איש ישראל, קיים ונשאר שלם. אפילו יהודי אינו מסוגל ח"ו להחריבו, וכל־שכן שגוי אינו מסוגל לכך.

– כפי שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר⁸: רק גופותינו נמסרו בגלות ושעבוד מלכיות, אבל נשמותינו לא הוגלו ולא – נמסרו בשעבוד מלכיות –

גם בבית המקדש הרוחני, המצוי בנפש כל איש ישראל, ישנם כל מועדי השנה, וכשמגיע יום הכפורים צריך כל יהודי, שהוא הכהן הגדול שבבית המקדש שלו, לבצע בעצמו את כל העבודות ולא לסמוך על אחרים. ובעבודה זו המוטלת עליו ישנם שני חלקים: העבודות שב"קדשי־קדשים" בבגדי לבן, ושאר העבודות בבגדי זהב.

יג. הטעם לכך שהכהנים בעבודתם היו צריכים ללבוש בגדים לכבוד ולתפארת – וכאמור היתה העבודה ביום הכפורים צריכה להיעשות בבגדי זהב מלבד בקדשי קדשים – כותב הרמב"ם⁹ לפי שבקדושה יש להשתמש במיטב ובמפואר שבדברים. הזהב תופס מקום נכבד ויוצר רושם על בני אדם – משום כך צריכה להיות העבודה בבית המקדש, וביחוד ביום הכפורים, בבגדי זהב.

לפי זה, איפוא, בלתי מובן: מדוע היתה ב"קדשי קדשים" העבודה דוקא בבגדי לבן? ב"קדשי קדשים" גדולה הרי יותר הקדושה – היתה צריכה בודאי להיות שם העבודה בבגדי זהב?

– הענין הוא: כל אחד צריך לעבוד את הקב"ה בהתאם לכל כחותיו שלו.

כשבאים לעשיר לשם קבלת צדקה

אינו יכול לטעון שהוא יוצא ידי חובתו בתורה, תפלה, למוד חסידות ונגלה. עליו לדעת שבבית המקדש היו צריכים להיות בגדי זהב.

413לאידך גיסא יש לזכור שאי אפשר לצאת ידי חובה בהחזקת ישיבות וכדומה, בלבד – "בגדי זהב", כי אם יש צורך גם ב"בגדי לבן", בגדים נקיים, ענינים רוחניים הנקיים ומשוחררים מגשמיות וחומריות.

וכל דבר צריך להיות מותאם למקומו. לעבודות שמחוץ ל"קדשי קדשים" – יש להשתמש בבגדי זהב, לנצל את בגדי הזהב לצרכי בית המקדש.

– כפי שנאמר במדרש¹⁰: לא היה ראוי זהב להשתמש בו, ולא נברא אלא בשביל בית המקדש. עיקר בריאת הזהב היה לצורך בית המקדש, ובזכות כך הוא נמצא גם בכל העולם, כל אחד מבין, איפוא, שאין לעשות את העיקר לטפל ואת הטפל לעיקר –

אך כשמדובר ב"קדשי קדשים", בקדשי הקדשים שבנשמת כל איש ישראל, שם אין להכניס את הזהב. העשיר – שוה לכל אדם. עבודות קדשי הקדשים צריכות להיעשות ב"בגדי לבן".

יד. וזה ענינם של עשרת ימי תשובה, הפותחים בשופר של ראש־השנה ומסתיימים בעבודת הכהן הגדול ביום הכפורים.

בתחלת עשרת ימי תשובה נוטלים שופר ותוקעים בו. השופר הוא קרן של – בהמה, אף הקולות הבוקעים ממנו אינם "טונים מוסיקליים", כי אם קולות פשוטים של תקיעה שברים ותרועה. כשאדם ניצב לפני הקב"ה אין מקום להתחכמויות. התקשרותו עם הקב"ה היא בצעקה לבבית פשוטה. הוא צועק מעומק פנימיות לבו, שהוא בנו של הקב"ה והקב"ה הוא אביו, ומבקש הוא מאביו שיתן לו שנה טובה ומתוקה.

סיומם של עשרת ימי תשובה הוא בעבודת הכהן הגדול, על שני חלקיה האמורים. כלומר, האדם יודע ומחליט לעבוד את ה' הן בבגדי זהב והן בבגדי לבן.

בקשר לדברים שהם מחוץ לקדשי קדשים – יודע הוא שמאחר והקב"ה נתן לו כסף ונשמה ישראלית, אסור לו להסתתר ב"בגדי לבן", שכל דבר מהווה בהם כתם, וכשיבואו בקשר לכסף – לעני. יפנה אותם לאחרים בטענה שהוא קדוש וטהור. הוא יודע שבית המקדש, הישיבה, בית־הכנסת ובית המדרש זקוקים לזהב – וצריך הוא לתת זהב.

אך כשמדובר בקדשי קדשים הוא שוה לכל. אין הוא מתהלך ב"בגדי זהב" כי אם ב"בגדי לבן" נקיים ובהירים, נקיים מגשמיות וחומריות. הוא יודע שבקשי הקדשים לא נמצא כל דבר – ואפילו לחם הפנים, שהוא לחם קדוש, לא נמצא בקדשי קדשים – כי אם הקב"ה, התורה – הארון והלוחות

והכהן הגדול.

טו. וזה מוסר ההשכל לכל יהודי:

ראשית החיים, תחלת העבודה ותחלת השנה, צריכות להיות בצעקה 414פשוטה אל הקב"ה, נעלית מן השכל, ולאחריה צריך האדם עצמו לעשות את העבודות בבית המקדש – הקיים גם עתה – בבגדי זהב ובבגדי לבן.

וכשיעשה כן – יהיו אצלו הגשמיות והרוחניות ביחד, כפי שהיה הסדר של הכהן הגדול. לא היה לובש תחלה בגדי זהב ולאחר מכן בגדי לבן, כי אם היה מחליף אותם: תחלה בגדי זהב, לאחר מכן בגדי לבן, ולאחר מכן שוב בגדי זהב ולאחר מכן שוב בגדי לבן, ושוב – בגדי זהב. שכן בבני ישראל אין הגשמיות והרוחניות נפרדים.

טז. ביום הכפורים צריך יהודי להתבונן ולהתכונן להכנס לקדשי הקדשים שבנפשו פנימה.

מה משמעותם של קדשי הקדשים?

– בקדשי הקדשים שבבית המקדש לא נמצא אלא הארון, ובו נמצאו הלוחות.

כלומר: "קדשי הקדשים" הוא מקומם של הלוחות, של התורה החקוקה.

וזו גם משמעות קדש הקדשים הנמצא בנפשו של כל איש ישראל. ההתקשרות של יהודי עם התורה, תורת חיים, היא התקשרות באופן של חקיקה¹¹.

יז. כשבא יום הכפורים ויהודי צריך להכנס ל"קדש הקדשים" מתעוררת אצלו שאלה: כיצד מסוגל אני להכנס לקדשי קדשים, בשעה שאני "בלתי מקושט" לחלוטין?

על כך התשובה:

כדי להכנס לקדשי קדשים אינם דרושים בגדי זהב, קישוטים, צבעים. אבל דרושים בגדים לבנים ונקיים. לב זך וטהור ומוח זך וטהור.

ולזה מגיע כל יהודי לאחר הטבילה בערב יום־כפור, הטבילה השוטפת את הדברים הבלתי טובים ובלתי מתאימים.

יח. כשם שהכהן הגדול, לאחר כל עבודתו בבגדי זהב ובגדי לבן, היה אומר תפלה קצרה, ובמספר מלים אלו היה מבקש ומשיג שנה טובה עבורו, עבור בני שבטו, ועבור כל בני ישראל בכל העולם, גם בגשמיות,

כך כל יהודי, בשעה שהוא עושה את העבודה בקדשי הקדשים שבקרבו פנימה, מביא הוא, במספר מלים ספורות ובזמנים ספורים, אושר לכל ימי כל השנה.

וכשם שתפלתו של הכהן הגדול היתה עבור כל בני ישראל – כך תפלתו של כל יהודי ביום הכפורים, כשהוא בא בבגדי לבן בלב טהור ובכוונה טובה, מועילה לא לעצמו בלבד, כי אם לכל בני ישראל, ישראל ערבים זה בזה¹², להמשיך שנה טובה ומתוקה ברוחניות ובגשמיות.