שיחה א

311שיחה א

א. במאמר "באתי לגני"¹ לכ"ק מו"ח אדמו"ר, הוא מסביר את הענין של "שטות דלעומת זה" ומביא הוכחה ל מהכתוב: כי תשטה אשתו².

בכלל, בתורת החסידות בא הכל במדויק, מובן, איפוא, שהוכחה מפסוק, אינה כדי לגלות בקיאות, אלא מורה על קשר הפסוק לנידון.

לכאורה, מובן הקשר בין הפסוק "כי תשטה אשתו" לענין שטות דלעומת זה (שעל זה באה הראיה מהפסוק) בפשטות, שהרי דרשת רז"ל³ האומרת: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", מבוססת על פסוק זה.

אך, דבר זה עצמו, טעון ביאור, שהרי יש מאמרי רז"ל רבים בלי כל הוכחה מפסוק. הכרחי, איפוא, לומר, כי לפסוק "כי תשטה אשתו" שייכות מיוחדת לענין "אין אדם עובר עבירה כו'". ויש להבין: שייכות זו מהי?

יתר על כן, בלתי מובן: הרי "יש בכלל מאתים מנה"⁴, אך אין בכלל מנה – מאתים. מדוע, איפוא, יש צורך להוכיח מעבירה חמורה של "כי תשטה אשתו, והלוא הכלל: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" אמור גם ביחס לעבירה קלה, ואפילו לדקדוק קל של דברי סופרים⁵, ועד

"קדש עצמך במותר לך"⁶, שהרי בתניא⁷ מוסבר הטעם לכך, משום שעובר על רצון העליון, דבר שהוא גם ב"קדש עצמך במותר לך". נשאלת, אם כן, השאלה, כאמור, מדוע ההוכחה היא מעוון חמור של כי תשטה אשתו דוקא?

ב. הקשר שבין "כי תשטה אשתו" לבין "אין אדם עובר עבירה" הוא בשנים:

א) ההלכה של "כי תשטה אשתו", נאמרת לגבי אשת איש, ודוקא אשת איש נעשית בביאה זו זונה⁸, לא כן בפנויה (ואף שלדעת ר' אליעזר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, אין זה אלא דעת יחיד, ואין הלכה כמותו⁹). כלומר, הטעם לחומרת עבירה זו, קשור בהיותה "אשת איש", וכן הוא לגבי "אין אדם עובר עבירה" כו', שעל ידה הרי הוא נפרד מאלקות. כל עבירה ואפילו עבירה קלה פוגמת כל כך, משום שישראל הן בבחינת "אשה" להקב"ה, כמוסבר להלן.

311נאמר בזוהר¹⁰ שפילוסוף שאל את " ר' אלעזר: מאחר ובני ישראל הם עם המובחר שבין העמים, מדוע חלשים הם ביחס ליתר העמים? השיב ר' אלעזר: היא הנותנת, משום היותם המובחרים בעולם, אינם סובלים פסולת, כשקצים ורמשים ברוחניות, ולכן אינם יכולים לסבול אותה גם בגשמיות.

– דבר זה הוא כדוגמת שהוסבר במאמר¹¹, שלמרות שאצל אומות העולם אין "קרו לי' אלקא דאלקיא" נחשבת למרידה¹², הרי יהודי, משום " היותו גבוה במעלה, נעשה, בכל עבירה כלשהי, נפרד בתכלית, מנותק לגמרי מאלקות, יותר מה"קלפיה וסטרא אחרא" –

ישראל דומים ללב¹³, וכשם שהלב, בהיותו המובחר מכל האיברים, אינו סובל פסולת, אפילו דקה מן הדקה, כך ישראל.

בזה, תובן השייכות בין "כי תשטה"

ו ל"אין אדם עובר עבירה" כו'.

ישראל הם, כאמור, בבחינת "אשה" להקב"ה. הקב"ה הוא הבעל, וישראל הם האשה, וזה בכל הזמנים, אף בזמן הגלות. – ההבדל בין הזמן הנוכחי לעתיד לבא הוא רק בכך, שעתה נקרא הקב"ה בשם "בעל" ואילו לעתיד:

איש" – וכמו שאומר הכתוב (מענה¹⁴ לישראל שקבלו על גירושיו של הקב"ה, "ומה לבעל על אשתו לאחר גירושין"): "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה גו'". שהרי להחליפם באומה אחרת חס ושלום אי אפשר¹⁵, ומשום כך – מאחר שנאמר: "איזוהי אשה כשרה – העושה רצון בעלה"¹⁶ יש חשיבות גם לעבירה קלה, שכן כשאדם עובר אף על רצון קל, ובכללו גם "קדש עמך במותר לך" – אינו עושה "רצון הבעל", ואין הוא בכלל

אשה כשרה".

לפיכך, כדי להסביר, שבאמצעות כל עבירה נעשה האדם "נפרד" בתכלית – ואפילו בדברים המותרים – מובא לצורך זה הפסוק "כי תשטה אשתו", שאינו בגדר הוכחה גרידא, אלא משמש גם הסבר: מדוע חשובה כל כך אפילו עבירה קלה? – לפי שהנשמה, הנפש הבהמית הנפש הטבעית והגוף הם כ"אשה" להקב"ה,

"איזוהי אשה כשרה – העושה רצון בעלה", לכן, חשוב אפילו רצון קל.

ג. ב) המקרה שלגביו נאמר "כי תשטה אשתו", אינו, הרי, כשישנה ידיעה ברורה שנטמאה האשה כי אם שנסתרה בלבד ויתכן שטהורה היא, אלא שעצם הדבר ש"ונסתרה", נקרא בשם "כי תשטה" מלשון שטות, 312ו"מעשה בהמה", שבגללו עליה להביא קרבן ממאכל בהמה¹⁷.

לכאורה, אין הדבר מובן: מאחר ואין יודעים בודאות שנטמאה, אפשר הרי להעמידה בחזקת כשרות, ורוב בנות ישראל כשרות הן, ולשם מה עליה להביא קרבן ממאכל בהמה? לא שטעם הדבר הוא, שעצם היותה במצב שאפשר לחשדה בטומאה, הרי זה ענין של מעשה בהמה, כי אצל בנות ישראל, אסור להיות מצב של חשד.

ברם, למרות שענין "ונסתרה" עמו נקרא בשם מעשה בהמה, ומשום כך, אף אסורה לבעל, אין זה רק לשעה קלה בלבד, שהרי למעשה לא נטמאה, אלא ש"ונסתרה", ולכן נעשית היא אח"כ טהורה, וכמאמר הכתוב: "ונקתה ונזרעה זרע"¹⁸.

כך הדבר, בשעה שישראל עובר עבירה, דבר שהוא בבחינת "רוח שטות", אין זה ענין של טומאה לבעלה ח"ו, שהרי "וכבודי" – הניצוץ האלקי שבכל איש ישראל – "לאחר לא אתן"¹⁹, אלא שלשעה קלה עשה מעשה בהמה, אבל סוף סוף – "ונקתה ונזרעה זרע", שכן "לא ידח ממנו נדח"²⁰. "

וזה טעם נוסף לכך, שלענין שטות דלעומת זה מובא הפסוק "כי תשטה אשתו", כדי להסביר, שכל ענין השטות דלעומת זה בישראל, אינו ענין של טומאה חס ושלום, אלא כמעשה בהמה לשעה קלה.

ד. הרי כשאדם חושב שקיימת מציאות מסוימת מלבד אלקות מהווה הדבר כפירה באחדותו, יתברך, כל־שכן כשיודע שנכשל בעבירה דרבנן או חמורה ממנה, דבר שהוא "רוח שטות" – עלול הוא לחשוב, כפי שנאמר בכתוב²¹: "ותאמר ציון: עזבני ה', ואד' שכחני" –

– מובא לכן ביחס לזה הפסוק "כי תשטה אשתו": כשם שאשה שנסתרה, אף שאסורה לבעלה לשעה קלה, אבל מכל מקום לא נטמאה ח"ו, ולאחר מכן מותרת לו, ויתירה מזו – "ונזרעה זרע", כמאמר הגמרא²² על כך: "היתה יולדת בצער – יולדת בריוח, נקבות – יולדת זכרים", ולדעה אחת בגמרא, אף "היתה עקרה – נפקדת".

כך גם, למרות שיודע כל אחד בנפשו, מדת השטות דלעומת זה שבקרבו, אינו צריך, ליפול ברוחו, עליו לדעת שמעולם לא נטמא חס ושלום, שהרי "וכבודי", שהוא ניצוץ האלקי המצוי בקרב כל איש ישראל,

לאחר לא אתן", אין זה אלא שעשה מעשה בהמה לשעה קלה. אך סופו ש"ונקתה ונזרעה זרע", ישיג "אהבה ויראה", ו"בנים זכרים" דוקא, כלומר: אהבה ויראה שביגיעתו, והיא יחוד 313משיח הפרטי שבכל אחד²³, שהיא הכנה לביאת המשיח הכללי.

(משיחת יו"ד שבט, תשי"ג)