שיחה א

242שיחה א

ושבת

א. שבת זו, ככל שבתות השנה, קשורה בפרשה מסוימת בתורה,

– כ"ק מו"ח אדמו"ר היה משתמט מלהזכיר את שם הפרשה הנוכחית. בספרים שונים אין הפרשה נקראת בשמה, כי אם "פרשת טהרה", אבל כ"ק מו"ח אדמו"ר היה נמנע בכלל מלקרוא אותה באיזה שם שהוא, ולרוב כתב או אמר את היום בחודש וכדומה –

כן – עתה הוא חדש ניסן, זמן יציאת מצרים.

ככל הענינים – גם עובדה זו שפרשתנו נקראת בחדש ניסן היא בהשגחה פרטית, שכן יש לשני ענינים אלו קשר הדדי.

ב. בקשר ליציאת מצרים אמרו רז"ל: בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים¹. דוק: אמונה ולא – הכרה.

מה המיוחד שבאמונה, ומדוע תלויה יציאת מצרים דווקא בזכותה?

אף חסידי אומות העולם מודים במציאות הבורא, אלא שלדידם אין זה ענין של אמונה, כי אם תוצאה של הכרה שכלית. ההתבוננות במציאות העולם תוך הנחה ש"אין דבר עושה את הגדול

עצמו"², מביאה למסקנה של מציאות

בורא ומנהיג לבריאה.

אך בהיות והאלקות אינה נקלטת

לגביהם לכשעצמה, כי אם רק מתוך

נקודת המוצא של קיום העולם –

מצטמטמת הכרתם והודאתם רק במדה

שקיום העולם מחייב אותה, כלומר:

באלקות כפי שהיא שייכת לעולם

ומצומצמת בלבושי הטבע, ואילו

בנעלה מן העולם ומן הטבע – אינם

מודים.

לעומת זה, האמונה של בני ישראל

– אין מקורה בקיום העולם. בני ישראל

קשורים, מעצם טבעם, באלקות, ולכן

נקלטת בהם האלקות לכשעצמה. כשם

שענינם של אומות העולם הוא

ה"עולם", כן ענינם של בני ישראל –

אלקות. משום כך אין אמונת בני

ישראל מוגבלת בהגבלות הטבע, והיא

כוללת, בפשיטות גם אלקות שלמעלה

מהטבע.

ובהתאם למוסבר בתורת החסידות³

במהות ההבדל בין אמונת אומות

העולם לבין אמונת ישראל: אמונת

ישראל היא בשם הוי', היה הוה ויהיה

כאחד, למעלה מהטבע, ואמונת אומות 242העולם היא בשם אלקים, בגימטריא "הטבע", כדרך שפרעה וחרטומיו אמרו: "לא ידעתי את הוי'", "אצבע אלקים היא"⁴.

ג. ליתר הבהרה:

לא־יהודי מחפש בכל דבר שבעולם את ה"טבע" שבו. רק כשהוא נתקל בתופעה שהיא בבחינת נס גלוי ואין לה כל מקום בטבע – הריהו נאלץ להודות שהיא אצבע אלקים, וגם אז – הוא משתדל להלביש את הדבר בלבושי הטבע. לעומתו – היהודי, להבדיל, מחפש מיד בכל דבר ובכל תופעה את האלקות שבהם.

וכשם שהגוי מתאמץ ומשתדל בכל יכלתו למצוא הסבר טבעי גם לנס גלוי – כך יהודי, גם כשהוא נתקל בענין שמקורו, לכאורה, טבעי בהחלט – הריהו מתיצב בתוקף של "עם קשה עורף" ומכריז: אין כאן טבע, כי אם אלקות.

וכפי שהוסבר⁵ פירוש דברי הירושלמי "מאמין בחי העולמים": למרות שכל אחד יודע שזריעת גרעין באדמה מביאה באורח טבעי לידי צמיחה – לא יסתמך על כך יהודי, כדי לקחת חפץ – במקרה זה: הגרעין – ולאבדו ע"י הנחתו במעמקי האדמה. חוקי הטבע המבטיחים לו שהגרעין יצמח – אינם בסיס מספיק כדי להשמיד חפץ בידים. רק משום שהוא מאמין בחי העולמים ובוטח בו שיצמיח את הזרע – הריהו זורע ומקוה לנשיאת פירות.

ד. כשם שנס, שאין לו כל מקום בטבע, נחשב בודאות למעשה הקב"ה ששינה את הטבע – כך גם כל הענינים הטבעיים.

כשמישהו רוצה לרמות את עצמו הריהו יכול לראות את הנס הגדול ביתר כתופעה טבעית. אפילו בנס קריעת ים סוף – שהוא אחד מן הנסים הגדולים ביותר עד כדי כך שחז"ל⁶ מתארים אותו כ"קשה" – ניתן מקום טעות ולומר שאין כאן נס.

מסופר במכילתא⁷, שבשעת קריעת ים סוף נבקעו כל המימות שבעולם (מלבד נהר פרת, כך נאמר באחד ממאמרי כ"ק אדמו"ר מוהר"ש). וזהו שנאמר "תפול עליהם אימתה ופחד" – כי בשעה שאומות העולם נוכחו בבקיעת המימות התחילו לשאול על סיבת הדבר, וכך נודע להם נס קריעת ים סוף ונפלה עליהם אימתה ופחד.

לאידך גיסא הרי מובן שהעובדה שכל המימות שבעולם נבקעו – נתנה מקום לטעות. לו היה נבקע ים סוף בלבד היה ברור שיש כאן נס של הקב"ה בגלל עמו, אך כיון שנבקעו כל המימות שבעולם – יש מקום להסביר בצורה "הגיונית" שמקור הדבר בהתרחשות טבעית.

242אופן זה של הנהגה עליונה הוא כדי שתהיה אפשרית הבחירה. ומשום כך ניתן מקום לטעות גם בנס גלוי גדול ביותר, וכמאמר רז"ל⁸: "כתוב! והרוצה לטעות – יטעה".

ה. וזו גם משמעותו של המאמר "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים":

"מצרים" במובן של מיצרים וגבולים. הללו מופיעים בשני אופנים: א) "מצרים דקדושה". כלומר, כשישנה הכרה באלקות, אלא שהיא מוגבלת בטעם ודעת והגיון, כדוגמת האמונה בשם "אלקים". סוג זה של "מצרים" מהוה שרש להתהוות הסוג השני: ב) "מצרים דקליפה". שכחת האלקות לגמרי, ח"ו, עד כדי ירידה מטה מטה והשתקעות במ"ט שערי טומאה.

ובזכות האמונה, שהיא אי־התחשבותם של בני ישראל בעניני העולם ותהפוכות הטבע כלל, כך שלא בענינים רוחניים בלבד – כי אם גם בענינים גשמיים, שבהם אין נראה, לכאורה, שוני בין בני ישראל לאומות העולם, להבדיל, "היו ישראל מצוינים שם",

– הביא הדבר להתגלות שם הוי' שלמעלה מהטבע, ומשום כך ליציאה ממצרים, ולא רק מ"מצרים דקליפה" כי אם גם "ממצרים דקדושה".

ו. דבר זה רמוז גם בפרשת השבוע – בענין הנגעים.

הרמב"ם כותב⁹ ביחס לנגעים – נגעי בגדים ונגעי בתים – שאינם ממנהגו של עולם כי אם "אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע", והוא מסביר בפירוט את סדר הופעת הנגעים: בתחלה היו "משתנות קירות ביתו" וכאשר לא הועיל הדבר – "משתנין כלי העור שבביתו" וכן הלאה.

– כשם שבענין הנגעים היה נראה בעליל וברור שאין הדברים מצד הטבע כי אם באים מלמעלה, כך האמינו בני ישראל שהכל בא מלמעלה בהשגחה פרטית, וכבנגעים יש בכל פרט כוונה מיוחדת, כגון להזהירם מן החטא וכו', ולאמתו של דבר הוא טוב, טוב נסתר, או עד לטוב גלוי, כפי שהיה בנגעים, כאמור במדרש¹⁰ שע"י "ונתץ את הבית" נמצאו "מטמוניות של זהב" שהטמינו הכנענים.

(משיחות ש"פ טהרה, תשי"ז)

ז. לפי האמור יובן גם מאמר רז"ל¹¹, "רוח צפונית אינה מסובבת", וטעם הדבר¹², – כדי להוכיח את הפלא שבבריאת שמים וארץ. לכשיבוא אי־מי ויכחיש את פלא הבריאה – ייאמר לו: הראה את כחך ונסה להשלים את הרוח הצפונית. או אז ייאלץ להודות 243בעובדת היות הבריאה רק פלא הבורא ית'.

מאמר זה טעון הבהרה: הכיצד תתכן המחשבה שאין פלא בבריאת העולם?

אלא שלאור המוסבר לעיל יובן הדבר: כדי לא לפגום בזכות הבחירה של הבריות – ניתנת מלמעלה הרשות ליצר לפתות ולהטעות, והוא, האומן הגדול בעבודתו, מצליח להחדיר באדם את הרעיונות המגוחכים ביותר, עד כדי הסברה המוטעית שאין כל פלא בבריאת שמים וארץ.

ח. מצד שני הרי עם שההעלם גדול ביותר עד כדי נתינת מקום לטעות כזאת – טמון בכל ענין גם גילוי אלקות. הקב"ה יוצר פרט מסוים בלתי מושלם שהנבראים בכוח עצמם אינם יכולים להשלימן. ומכאן עליהם להסיק לגבי הכלל כולו שהוא "בחיק הבורא".

כשם שזה בבריאת העולם, כך הדבר בהנהגת העולם, אם באופן נסי ואם באופן טבעי: אם האדם רוצה להתברך בלבבו ולזקוף את זכות הצלחתו לתהליכי הטבע או לכוחו ועוצם ידו שעשה לו את החיל הזה – וההעלמה וההסתרה שבבריאה נותנות מקום גם לזה – הריהו נתקל בפרט מסוים שהבורא הניחו בלתי מושלם ואין בכוח הנברא להשלימו. ההתבוננות בפרט זה מביאה לידי הכרה שהכלל כולו מקורו בברכת ה'.

ט. משום כך כשאדם רואה בפרט מסוים בעניניו שאינו ניתן להשלמה והצלחה בשום פנים – עליו להתחזק באמונתו ובטחונו בבורא, ואז ישלים הקב"ה גם פרט זה.

וכבחיי הפרט – בחיי הכלל. כאשר נתקלים באחד מעניני הכלל, בפרט מסוים שאין כל אפשרות להשלימו – אין לנקוט בתחבולות שונות, כי אם להגביר את האמונה והבטחון בהקב"ה.

אז ישלים הקב"ה את ה"רוח הצפונית" – "מצפון תפתח הרעה"¹³ – והמ"ם תהא "סתומה" מכל הצדדים, רמז לגאולה העתידה¹⁴: לא יהא צורך בחסדי אומות העולם – חסד לאומים חטאת, שלגרמייהו עבדין¹⁵ – כי הקב"ה בעצמו יביאנו אל ארץ טובה ורחבה, ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה, ע"י משיח צדקנו במהרה בימינו.

(משיחת אחרון ש"פ תשי"ז)

י. בחדש ניסן מצויים כמה סוגי ענינים: ענינים שהם מדאורייתא, מדרבנן ומנהגים. מעיקרי חדש ניסן הוא – חג הפסח, כפי שהגמרא מסבירה את המשנה ש"באחד בניסן – ראש השנה לרגלים" כי הכוונה לרגל שבו – פסח¹⁶, ובפסח במיוחד מצויים הסוגים 243האמורים: דאורייתא, דרבנן ומנהגים.

בעבר היה קיים מנהג שלפני פסח היו שולחים הרבנים מצות שמורה ל"בעלי בתים" שלהם: מערכת מצות – כלומר, שש מצות – לשני הסדרים, או לכל הפחות, שתי מצות עבור כזית המצוה, כלומר המצה האמצעית.

טעם המנהג בפשטות היה – יצירת מקור הכנסה לרב. אבל בכך דאגו לענין עיקרי: קיימים הרי הרבה דינים ודקדוקים במצות מצוה¹⁷, ואין כולם בקיאים בהם או מסוגלים לקיימם. לפיכך סיפקו אותם הרבנים לבעלי הבתים, כדי שיצאו בודאי ידי מצוות מצה.

מפני טעמים שונים, במקומות רבים, התבטל המנהג. אין נוגע עתה הדיון בטעמים מדוע התבטל המנהג. מה שברצוני לומר הוא, כי הנני מבקש, ולו יישר חילי הייתי מצוה – להנהיג שוב את המנהג שרבנים ישלחו מצות שמורה לבעלי בתים שלהם.

ולא רק רב, כי אם כל מי שיש לו השפעה – רב, שוחט, או שמש, אם יש לו מישהו שכאשר ישלח לו מצות – ישתמש הלה ב"סדר" במצות ששלח לו – עליו לעשות זאת: לשלוח לו מצות, דוקא עגולות¹⁸, דווקא אפויות יד¹⁹, ודווקא – מצה שמורה²⁰, ומתוך כך תתקיים, ע"י מאות, ואולי ע"י אלפים, מישראל, מצוות אכילת מצה כפי הצריך, ובהידור. במקומות בהם נותנים לערוך סדרים כלליים (כבתי מלון וכדומה) – מובן שמסדרי הסדרים צריכים לעשות זאת.

וגדולה מעלת וסגולת מצות מצה, שהיא, כלשון הזוהר הקדוש, מיכלא דאסוותא ומיכלא דמיהמנותא (= מאכל הרפואה ומאכל האמונה)²¹, והרי אמונה היא יסוד כל המצוות והחיים בכלל²² – כי קיום המצוה כפי הצריך ובהידור – יתן חיות וקיום התורה והמצוות בכל השנה, שתהא שנת בריאות ברוחניות וממילא שנת בריאות בגשמיות.

(משיחת ש"מ ניסן תשי"ד)