שיחה א

94שיחה א

א. על הפסוק "ויגש אליו יהודה" אומרים רז"ל¹ שבגישה זו ליוסף היה יהודה מוכן לכל, גם למלחמה.

מדוע סיכן עצמו יהודה במדה כזו? – ממשיך הכתוב: "כי עבדך ערב את הנער". לפיכך היה מוכן גם למלחמה.

לכאורה: כיצד זה היה מוכן יהודה להילחם ביוסף, בשעה שיהודה ואחיו מהוים מספר קטן, ויוסף הוא השליט שלמרותו נתונה כל מצרים?

נכון, אמנם, שיהודה היה גבור, אבל יוסף ובניו היו הרי גבורים יותר, כפי שמסופר במדרש² שכשיהודה רקע ברגליו וכתוצאה מכך הזדעזע כל ארץ מצרים – גילה גם יוסף גבורה כזו, עד שאמר יהודה "זה גבור ממני". איך זה, איפוא, היה מוכן להלחם נגדם?

אך הטעם לכך הוא: בגלל העובדה שיהודה נטל על שכמו את האחריות להציג את בנימין לפני יעקב – "כי עבדך ערב את הנער" – הרי, למרות ששאר אחיו נשארים חיים ושלמים, מסר נפשו עבור ילד אחד מבני ישראל, משום שנטל על עצמו האחריות.

ב. וזו הוראה ומוסר־השכל לכל אב ואם, שהקב"ה הטיל עליהם את האחריות לכל אחד מילדיהם – שהם צריכים למסור נפשם אפילו עבור ילד אחד שלא יארע לו את אשר לא צריך לקרות לילד יהודי.

וע"י מסירות־נפש על חינוך הבנים והבנות על טהרת הקדש – מגיעים לאמור בסיום הפרשה: "ויפרו (ויתר על כן:) וירבו (עד) מאד".

(משיחת ש"פ ויגש, תשי"א)

ג. על הפסוק "ואת יהודה שלח גו' להורות לפניו גשנה" מצטט רש"י בשם המדרש: "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה".

כשציוה הקב"ה את יעקב לרדת למצרים דאג יעקב תחלה – "לפניו" – שתהיינה שם ישיבות. למרות שהקב"ה הבטיחו שילוה אותו – "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה" – השתדל יעקב להכין לפני כן ישיבות, ורק אז הלך למצרים עם הקב"ה, משום שהישיבות הן יסוד קיום בני ישראל.

הישיבות שיסד יעקב אבינו התקיימו בכל משך הזמן שהיו בני ישראל במצרים, כמאמר רז"ל³: "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם, היו במצרים – ישיבה עמהם, שנאמר⁴: לך ואספת את זקני ישראל".

בכל הזמנים ובכל המקומות בהם היו בני ישראל, ואפילו בגלות מצרים שהיתה גלות קשה מאד, היו ישיבות 95בהן ישבו ולמדו תורה, שכן, כאמור, הישיבות הן יסוד קיומו של עם ישראל.

ד. גלות מצרים היתה הגלות הקשה ביותר מכל הגלויות, אף מן הגלות הנוכחית, מכמה סיבות:

א) גלות מצרים היתה לפני מתן תורה. אם כי גם אז למדו תורה, כפי שמובן ממאמרי רז"ל רבים, ובכללם מאמר זה עצמו של "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם", אבל מאחר שהתורה שלמדו היה בכוחם העצמי – הרי ככל שתהיה נעלית הדרגה אליה מסוגל הנברא להגיע – אין זה אלא עד שורש הנבראים ולא למעלה מזה⁵.

ב) גלות מצרים היתה הגלות הראשונה של ישראל, ולכן היה קשה מאד לסבול אותה. כפי שרואים באחד שאירע לו אסון ר"ל לראשונה – קשה לו מאד לסבול אותו, ואילו כשנשנה אסון זה ר"ל אין זה כה קשה, לפי שכבר "התרגל" אליו.

ג) במצרים היו כל ישראל יחד. בגלויות הבאות "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין האומות"⁶. כשיהודים נמצאים במקומות שונים הרי כשמענים יהודים במקום אחד – ניתן ליהודים במקום אחר להשיב רוח, וגם לעזור ליהודים הנמצאים במצב הקשה. לעומת זאת במצרים היו כל ישראל במקום אחד ותחת ממשלה אחת.

ד) מצרים היתה ארץ קשה מאד, שאפילו עבד⁷ לא היה מסוגל לברוח משם, וכאן היו צריכים לצאת ממצרים ששים רבוא איש לבד מנשים וטף.

בכל זאת, למרות כל הקשיים, לא פרשה ישיבה מהם. תמיד היו ישיבות בהם ישבו ולמדו תורה.

ה. כבר דובר פעמים רבות שאין התורה ח"ו ספר היסטוריה, אלא שכל ענין וסיפור, ואפילו כל אות שבתורה, מהווים הוראה לכל זמן ולכל מקום.

יש כאלה הטוענים שעתה אין הזמן מתאים לקיום ישיבות. במצב קשה שכזה די גם בתלמוד־תורה, ואם כבר – הרי לא ישיבות כפי שהיו בעבר וכו'.

כלפי כך ההוראה מגלות מצרים: שם, במצרים, היה המצב קשה בהרבה משל עתה ובכל זאת לא ערכו חישובים אלא למדו תורה. יתר על כן: לא זו בלבד שלא ערכו חישובי המצב הקשה של הגלות, אלא שאף לא ערכו חישובים לאיזו דרגה מגיעה התורה, אם לשורש הנבראים, או למעלה מזה. ומעתה – בימינו כשהגלות נוחה בהרבה מאז, ולימוד התורה נעלה בהרבה מאז – ודאי שאין לערוך חישובים, ויש צורך בישיבות.

ו. הוא הדבר ביחס להחזקת ישיבות: יש מי שטוען שעתה מצבו דחוק – דוחק מוח ודוחק כיס – ורק כשיאכל, ישתה ויישן כל צרכו, וירווח לו בכיסו, יתן לישיבה, ואף יבצע 96מסירות נפש ויתן את ילדיו לישיבה עד גיל שלש עשרה שנה.

לאדם זה יש לומר: מצרים היתה גלות קשה יותר, אפילו תבן משלהם לא היה לבני ישראל והיה עליהם לשוטט במדינה זרה לחפש תבן בשעה שהנוגשים עמדו בשוט על הראש ועל הכתף, ולמרות זאת – תבן משלהם לא היה להם, אבל ישיבות החזיקו.

ז. בגמרא⁸ יש דיון – היכן גרוע יותר לאדם לעבוד, ברחוב של זונות או ברחוב של ע"ז. לכאורה, יש להבין: שכן גם ראיה – אפילו ללא הרהור – מזיקה, כידוע⁹, אך מה איכפת המעבר ליד עבודה זרה? הטעם של ראיה אינו שייך לכאן, שהרי אין רואים דבר פרט לעצים ואבנים. אך הטעם הוא: כל דבר משפיע על האויר שמסביב לו, ובמקום בו נמצאת טומאה יש באויר "המשכה" של טומאה, ואויר זה עלול להשפיע על האדם¹⁰.

כלפי מה דברי אמורים?

– אויר הרחוב, בו שוררת הדעה שאין זמננו מתאים לישיבות, השפיע גם על חלק מתלמידי הישיבות.

יש תלמידים הטוענים שקשה להם ללמוד כפי הראוי משום שהם חייבים תחלה להבטיח לעצמם פרנסה. אין הוא מוכשר ללמוד בשלוה משום שרעיונותיו מציקים לו במה יפרנס את ילדיו שהקב"ה יתן לו לאחר שיגיע לעונת השידוכים, ויטפלו בדבר, וימצא את בת זוגו, וישתדך, וינשא, וייולדו לאחר מכן הילדים בשעה טובה ומוצלחת. כן דואג הוא מה ישאיר להם לאחר מאה ועשרים שנה. לכן יוצא הוא לרחוב – כוח ההעמקה שלו, לפחות, יוצא לרחוב – וחושב על "תכלית" של פרנסה.

מנין באה הרגשה כזו לתלמידי ישיבות? – מאויר הרחוב, כנ"ל, שכן למרות שכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר שהקרח (בארה"ב) כבר "זז" – הרי יש הבדל ומרחק בקרח בין כשהוא "זז" לבין היותו רותח ב"הוי' אלקיך אש אוכלה הוא"¹¹. נוסף לכך נותרו גם שיריים מן העבר, והסוג האמור של תלמידים סופג מן השיריים הללו.

ח. יש אמנם לימוד זכות עליהם, שהדבר בא בגלל האוירה והסביבה, אך לא כך צריך להיות, וגם כלפי זה ישנה הוראה מן האמור:

במצרים – נוסף על כך שהיתה גלות קשה כאמור – היו בני ישראל דחוקים ולחוצים כל־כך עד שלא קלטו כל מחשבה בדבר יציאה מן הגלות. בשעה שמשה רבנו הביא את בשורת הגאולה – הרי "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה"¹², ובכל זאת, עוד בטרם בא משה ואמר "פקדתי" לא ערכו כל חישובים מה יהיה ה"תכלית", 97כי אם ישבו בישיבות ולמדו. כל שכן שעתה אין מקום להכניס לראש מחשבות של "מה תהא התכלית?", כי אם לשבת וללמוד בלי כל חישובים.

ובמיוחד מאחר שעתה קלה העבודה בהרבה מאז, כפי הידוע¹³ שר"ב ניצוצות מתוך רפ"ח הניצוצות שנפלו כבר התבררו בגלות מצרים, כפי שנאמר: "וגם ערב ר"ב עלו אתם", ולא נשארו אלא פ"ו ניצוצות, בגימטריא: אלקים, ומתוך פ"ו הניצוצות עצמם "ביררו" היהודים במשך הזמן רבים מהם בזיעה ובדם, ולא נשארו אלא "פכים קטנים" לבירור.

ממילא קלה העבודה בהרבה, שכן: א) נשאר רק חלק מועט לשם בירור. ב) יש סיוע הניצוצות שכבר התבררו.

(משיחת ש"פ שמות, תשי"ג)

ט. נאמר בכתבי האריז"ל¹⁴ שע"י "הא לכם זרע", בו רמוז שיוסף אילץ את המצרים למול את עצמם – הוסיפו "חיות" במצרים, בקליפות, ענין גלות מצרים, וב"הא לחמא עניא" רמוזה הגאולה.

– זה גם הטעם לכך שבנוסח האריז"ל, בפיסקא "הא לחמא עניא", מנוקדת המלה "הא" בצירה ולא בקמץ.

[ההבדל בין "הא" קמוצה לבין "הא" צרויה הוא גם בפירוש: כשה"הא" קמוצה – פירוש הדברים הוא: זה לחם עוני שאכלו אבותינו במצרים, ואילו כשה"הא" צרויה – הפירוש הוא: הרי לך לחם עוני וכו'¹⁵].

י. כדי להבין איך מהווה "הא לחמא עניא" הבטחת ותיקון "הא לכם זרע" – יש להסביר תחלה את הקלקול שנוצר כתוצאה מזה שאמר יוסף: "הא לכם זרע".

לכאורה בלתי מובן מדוע לא היתה ראויה אמירת יוסף "הא לכם זרע" למצרים. על־פי השכל נראה, לכאורה, שהנהגתו של יוסף לא זו בלבד שלא היתה צריכה להביא נזק, אלא, אדרבה, היה בה יתרון, נוסף על כך שב"ואת העם העביר" גו' הסיר את חרפת אחיו שלא יקראו להם "גולים"¹⁶ – הרי ידוע גם שענינו הרוחני של יוסף הוא היותו "צדיק יסוד עולם"¹⁷, וכל פעולותיו היו השפעת אלקות, ואם כן הרי זה הכוונה הרצויה של הפצת והשפעת אלקות לכל, אפילו למצרים?

אך הענין הוא:

יוסף עשה זאת מדעת עצמו, לפיכך הרי למרות שהדבר הביא אמנם למצרים תוספת קדושה, אבל מאחר שעשה זאת מדעת עצמו הביא הדבר תוספת חיוניות לקליפות, משום שהמצרים מצד עצמם לא היו עדיין כל־כך ראויים לזה.

דבר זה הביא את התוקף של גלות מצרים, כפירוש "הא לחמא עניא כו' 98בארעא דמצרים": אמירתו של יוסף "הא לכם זרע" היתה סיבה לחוזק הגלות של מצרים.

בדומה לכך אנו מוצאים במשה רבנו, שע"י כך שלקח אתו את ה"ערב רב" על דעת עצמו – בא חטא העגל, כפי שאמר לו הקב"ה¹⁸: "שחת עמך אשר העלית" אתה¹⁹.

יא. כ"ק מו"ח אדמו"ר כותב ברבים ממכתביו, וכן במאמרים שונים, שמכל דבר שנלמד – העיקר הוא: להסיק את ה"בכן" בעבודת ה'.

הענין האמור ביחס לעבודת ה' – הוא:

הרי תמיד דורשים לקרב את הכל, מבלי להתחשב מי הוא האיש. יש, אבל, לזכור תמיד לא לסטות, וקירוב הזולת צריך להיות ללא כל פשרות ח"ו בתורה ומצוות.

בהתאם לפתגם הידוע שכשאדם טובע ר"ל חובה על כל אחד להצילו, אך עליו להיזהר שלא יטבע הוא עצמו ח"ו.

וכפי שכבר הוסבר פעם²⁰ בפירוש המשנה²¹: "הוה מתלמידיו של אהרן כו' – אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", שיש כאן שתי הוראות: א) יש לקרב את הכל, אפילו "בריות" (כלומר, כאלה שאין להם זכות אחרת פרט לעצם היותם ברואי הקב"ה). ב) הדרך צריכה להיות – של "ומקרבן" לתורה, לא להתאים את התורה לרוח הבריות, ח"ו. כי אם, אדרבה, לקרב את הבריות לתורה, תורה תמימה ללא כל פשרות. כך גם ביחס למנהגי ישראל, שכן "מנהגי ישראל – תורה"²².

יב. אשר לפועל:

יש מי שטוען: "כשאני מקרב יהודי ליהדות – לשם מה עלי לחשב חשבונות? אוותר קצת על מחיצות בבית־כנסת, וכדומה, וכך יבואו יהודים רבים נוספים לבית הכנסת ויתקרבו ליהדות".

ועוד טוענים: "אמנם בסביבה של יהודים שומרי תורה ומצוות יש להדר על קוצו של י', אבל במקום בו ישנה התנגדות לתורה ומצוות – יש לוותר על ה"טפל" כדי לשמור על העיקר".

– אך למה הדבר דומה? – למי שאומר: "בבית, בשעת שלום, אלך חגור כלי זיין, משום שאם אמנם השעה שעת שלום – הבטחון גדול יותר כשהולכים בכלי זיין, אך כשאצא למלחמה – אלך בלי כלי זיין, כי, ראשית, אין רצוני שיכירו בי כאויב, ושנית, כדי שאוכל לנוע ביתר קלות בשעת הצורך". מובן שזו שטות גדולה ומוחלטת.

יג. באסיפת־רבנים מסוימת, לפני שנים, התבטא אחד כי כשמשתמשים במים לשם שתיה – יש לבדוק אם המים טובים אם לאו, אך כשיש לכבות 99שריפה – אין הבדל במהות המים. כ"ק מו"ח אדמו"ר השיב לו: הדברים נכונים רק כשודאי הדבר שהם מים, והספק הוא רק אם הם נקיים או לא, אבל כשאינם מים בכלל כי אם – נפט, הרי לא זו בלבד שאי אפשר לכבות בהם את הדליקה, אלא, אדרבה, הנפט יגביר אותה, למרות שגם הנפט הוא משקה.

כך גם ביחס לענין האמור: ע"י שינוי, אפילו של מנהג ישראל, לא זו בלבד שאי אפשר להשפיע לטובה על הסביבה, כי אם להיפך.

כפי שנאמר בגמרא²³, בקשר לסליחה וכפרה של יום הכפורים, שאפילו למאן דאמר "עיצומו של יום מכפר" בלי תשובה, גם על עבירות שנעשו ביום הכפורים עצמו – הרי על עבירות שנעשו ביום הכפורים וקשורות באיסורי יום הכפורים עצמו – אין יוהכ"פ מכפר לפי ש"אין קטיגור – נעשה סניגור"²⁴.

יד. ואשר לטענה: למי איכפת הדבר אם יוותר על חוט השערה, מאחר שע"י כך ירויח את העיקר?

– ישנן שתי תשובות בדבר:

א) אפילו אם היה בטחון שע"י כך תהיה התועלת הגדולה ביותר לקירוב בני ישראל לאביהם שבשמים – נאמר לכגון דא: "אל תהי צדיק הרבה"²⁵. אין להוסיף צדקות על התורה. כיון שלפי השלחן־ערוך אסור הדבר – אל לו להיות צדיק יותר מן השלחן־ערוך, ואין לו לדאוג לקירוב יהודים ליהדות יותר ממה שהתורה דואגת.

– ברם, עלול הוא לטעון: אמת, איני חייב לדאוג ליהודים יותר ממה שהתורה דואגת להם, אך מה רע בדבר אם אדאג? על כך יש לענות לו שאין הדבר כן, ואין לו רשות לעבור על דברי תורה בגלל צדקותו. ומי יאמר שהתועלת בקירוב בני ישראל (שהוא סבור שישיגה ע"י כך) חשובה מן ההלכה בשלחן־ערוך.

ב) כל זה אמור אף אם נניח שהתנהגות כזו מביאה תועלת יתר, אך, לאמתו של דבר, הרי מאחר שאין זה על־פי התורה – ודאי שלא יביא כל תועלת, כי אם – אדרבה – קלקול.

טו. וזה אשר אנו אומרים: "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", המהוה תיקון למה שאמר יוסף: הא לכם זרע.

ידוע לנו – כך אנו אומרים – שע"י כך שאמר יוסף "הא לכם זרע" – הרי "אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", נגרמה גלות מצרים, כנ"ל. משום כך הרי למרות ש"כל דכפין ייתי וייכול – כל דצריך ייתי ויפסח", למרות שיש אמנם, לקרב את כולם, יש לעשות זאת אך ורק בדרך שהתורה דורשת. אמנם – "ייתי וייכול", אך בתנאי ש"ייתי ויפסח", הוא צריך וחייב לעשות את כל סדר הפסח.

100עבדין" הרי "לשנה הבאה בארעא דישראל, ולשנה הבאה בני חורין".

(משיחת ליל ב' דחה"פ, תשי"ד)