94

שיחה א

א. על הפסוק "ויגש אליו יהודה" אומרים רז"ל¹ שבגישה זו ליוסף היה יהודה מוכן לכל, גם למלחמה.

מדוע סיכן עצמו יהודה במדה כזו? – ממשיך הכתוב: "כי עבדך ערב את הנער". לפיכך היה מוכן גם למלחמה.

לכאורה: כיצד זה היה מוכן יהודה להילחם ביוסף, בשעה שיהודה ואחיו מהוים מספר קטן, ויוסף הוא השליט שלמרותו נתונה כל מצרים?

נכון, אמנם, שיהודה היה גבור, אבל יוסף ובניו היו הרי גבורים יותר, כפי שמסופר במדרש² שכשיהודה רקע ברגליו וכתוצאה מכך הזדעזע כל ארץ מצרים – גילה גם יוסף גבורה כזו, עד שאמר יהודה "זה גבור ממני". איך זה, איפוא, היה מוכן להלחם נגדם?

אך הטעם לכך הוא: בגלל העובדה שיהודה נטל על שכמו את האחריות להציג את בנימין לפני יעקב – "כי עבדך ערב את הנער" – הרי, למרות ששאר אחיו נשארים חיים ושלמים, מסר נפשו עבור ילד אחד מבני ישראל, משום שנטל על עצמו האחריות.

ב. וזו הוראה ומוסר־השכל לכל אב ואם, שהקב"ה הטיל עליהם את האחריות לכל אחד מילדיהם – שהם צריכים למסור נפשם אפילו עבור ילד אחד שלא יארע לו את אשר לא צריך לקרות לילד יהודי.

וע"י מסירות־נפש על חינוך הבנים והבנות על טהרת הקדש – מגיעים לאמור בסיום הפרשה: "ויפרו (ויתר על כן:) וירבו (עד) מאד".

(משיחת ש"פ ויגש, תשי"א)

ג. על הפסוק "ואת יהודה שלח גו' להורות לפניו גשנה" מצטט רש"י בשם המדרש: "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה".

כשציוה הקב"ה את יעקב לרדת למצרים דאג יעקב תחלה – "לפניו" – שתהיינה שם ישיבות. למרות שהקב"ה הבטיחו שילוה אותו – "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה" – השתדל יעקב להכין לפני כן ישיבות, ורק אז הלך למצרים עם הקב"ה, משום שהישיבות הן יסוד קיום בני ישראל.

הישיבות שיסד יעקב אבינו התקיימו בכל משך הזמן שהיו בני ישראל במצרים, כמאמר רז"ל³: "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם, היו במצרים – ישיבה עמהם, שנאמר⁴: לך ואספת את זקני ישראל".

בכל הזמנים ובכל המקומות בהם היו בני ישראל, ואפילו בגלות מצרים שהיתה גלות קשה מאד, היו ישיבות