93

לפיכך מחפש הוא לשפר את הקיים, להדר בו למרות שאינו חייב בכך.

המשל לכך הוא בעבד המקיים את ציווי המלך, הרי כשאין לו עריבות ורוח חיים בדבר והוא עושה אותו רק משום שהוא חייב לקיים את הציווי – מקיים הוא אז את הציווי בלבד ואינו משתדל להדר בו שכן אין לו עריבות בדבר. לעומת זאת – כשהדבר חביב בעיניו ויש לו "חיות" בדבר משתדל הוא להדר בכך.

ברם, עם זאת הוא רואה את עצמו כמציאות כשלעצמה. קיימת העריבות, הרצון לקיים את המצוות, וקיים האדם הרוצה. ואילו מסירות־נפש פירושה שאין האדם כל מציאות לעצמו, אלא שכל מציאותו היא לקיים את הרצון העליון.

אין הוא מעונין שיהיה הוא ה"חושב", ה"מדבר" וה"עושה", הוא מעונין רק שהדבר ייעשה, ואין לדידו, לכן, כל שוני אם הדבר מבוצע באמצעותו או באמצעות אחרים, ובלבד שיבוצע.

וע"י העבודה של מסירות־נפש, כשאדם מוסר עצמו לגמרי, ואפילו את נשמתו, והעיקר אצלו רק לקיים את המצוה – משלם הקב"ה מדה כנגד מדה, וההנהגה שלמעלה היא נעלית מן הנס, ענין שאינו קשור לגמרי במציאות.

יט. מאחר שבחנוכה עמדו בני ישראל במסירות־נפש – היה אז לכן נס פך השמן, כדי להראות חיבתם של ישראל, שאין לה כל קשר לעניני המציאות. ע"י ענין ההידורים באה ההנהגה של נסים, שלמעלה מן הטבע, אך היא קשורה עם הגוף, עם המציאות. אבל ע"י מסירות־נפש, כשאדם מפקיר את מציאותו לגמרי – הרי ההנהגה שמלמעלה היא באופן שלא חשובה כלל המציאות.

כך גם לאידך גיסא: כשההנהגה שלמעלה אינה קשורה במציאות היא מעוררת בבני ישראל כיוון של מסירות־נפש, והרי דוקא מסירות־נפש נמצאת בכל ישראל, אפילו בקל שבקלים, כשהוא מתלהב³⁶ (שלא כענין של תורה צדקה, כו').

משום כך, החנוכה, שבו היתה ההנהגה שלמעלה כדי להראות חבתם של ישראל – דבר שבני ישראל עוררו אותו ע"י מסירות־נפש – יצרה היא בבני ישראל את הענין של "מהדרין מן המהדרין". לא רק קיום המצוות כתיקונן, ולא רק קיום המצוות בהידור, כי אם "מהדרין מן המהדרין", התמסרות והתבטלות מוחלטת.

ולפיכך יש בנר חנוכה הענין של "מהדרין מן המהדרין" שאינו נמצא במצוות אחרות, משום שכל ענינו של חנוכה הוא "מהדרין מן המהדרין" – התבטלות מוחלטת, שהיא ענין מסירת הנפש.