ענינים כלליים

160ענינים כלליים

... ע"ד שאלתו בהקוה"ק חשון תשג"ה אשר נשמט — (בהעתק סש"ב ספ"ו) במספר גקה"ט — אש מתלקחת*. ור"ל כונת המעתיק אשר גקה"ט הם: רוח — א, סערה — ב, ענן גדול — ג.

הנה אף שיש למצוא יסוד לפי' רוח סערה שהיא מעין שתים, עפמ"ש בעבוה"ק (הובא בלקו"ת פ' קדושים) חלק ס"ת פי"ט — והוא בזח"ג קצו, א — דרוח סערה היינו זו"נ, משא"כ רוח לחוד או סערה לחוד, אבל זה רק לחדודי. ופשוט אשר בהק"ו הוא השמטת הדפוס. וצ"ל רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת.

ועיין בע"ח שמ"ט פ"ג ולקו"ת רד"ה ויקחו אליך פרה המדברים בענינא דספ"ו דסש"ב, ואיתא שם להדיא גם אש.

ורבו לספור המקומות בכלל, אשר אש מתלקחת נמנית במספר הקליפות (ולדוגמא זח"ב קלא, א).

איברא אשר לכאורה צ"ע מה שמנה ופי' בסש"ב רו"ס וענן גדול, אבל ואש מתלקחת לא באה אלא ברמז בתיבת "וגו'" ובפרט אשר נודע עד כמה דייק אדה"ז בלשונו בספרו סש"ב. ובכל דפוסי התניא שראיתי, לרבות גם אלו שנדפסו בחיי אדה"ז, כתוב כנ"ל.

ובפשטות אואפ"ל, דאטו כי רוכלא ליזל וליחשוב, ודי ברמיזא.

והא דפי' "וענן גדול" ולא כתב "רוח סערה וגו'", הוא מפני דל' הכתוב הוא "רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב". ואי הוי כתב בסש"ב "רו"ס וגו'" הי' מקום לטעות דצפון הוא מגקה"ט. אבל "וגו'" שאחרי "וענן גדול" א"א לספק בכונתו. וגם תיבות "אש מתלקחת" סמוכות לתיבות "וענן גדול".

— ולולא דמסתפינא הוי אמינא שבסש"ב צ"ל ענן בלא וא"ו, וכל' הכתוב, וכמו שמתחיל ונקראו כו' שלזה מתאים אח"כ "ענן" בלא וא"ו. אבל בכל הדפוסים הוא בוא"ו —

עוד צריך להבין כונת מש"כ בסש"ב ונק' במרכבת כו', דלכאורה למאי נפ"מ בענינא כאן. ואואפ"ל דבא להורות מהיכן יצאו גקה"ט (וגם ק"נ) כיון שאין בהם טוב כלל (וע' בזה באורך לקו"ת לג"פ ד"ה להבין ענין הברכות אות ז' ח'{**}). וע"ז קאמר ונק' כו' שזהו שרשם למעלה.

— ועי' ביאור דאלה מסעי הג' בתחילתו. — ולא אמר זה לעיל ספ"א, דשם לא נזכרו גקה"ט אלא דרך אגב. —

ומדי דברי בענין זה באתי להעיר, שלע"ע לא מצאתי בדא"ח ביאור החלוק דגקה"ט עצמן בין אחת לחברתה, מלבד החלוק כללי שבבי' דאלה מסעי הנ"ל.

161ובמושכל ראשון י"ל שהם בג' קווין (ג' יסודות אש רוח וענן דהיינו מים ויסוד העפר נכלל בהם כידוע) קו הימין שבכחות הנפש — מים, השמאל — אש, והאמצעי — רוח.

וע"ד המוסר והעבודה מבואר ענינם בר"ח ש' היראה פ"ד. ובפרדס שכ"ה פ"ז פי' — ע"פ הת"ז — שענן אש רוח היינו חד"ר. ובקהלת יעקב בערכם דאש ענן רוח הם בינה זו"ן דקליפה — ע"פ הקדמת ת"ז דרכובין בהם ה'ו'ה' שבשם — ובערך ד' קליפות שהם חג"ת, נה"י, מל' דקליפה וק"נ היא א"ס וכח"ב דקליפה כו'. וא"כ ע"פ המבואר בד"ה ביום השמע"צ רדע"ת וד"ה לא תלבש שעטנז רע"ח (וע' ע"ח שמ"ח פ"ג. מבו"ש ש"ו ח"ב פד"ה), דבקליפה הוא סדר הפוך: מל' ולמטה ממנה ז"א וכו', ולפ"ז אש מתלקחת למטה מרוח וענן, וצ"ע מלקו"ת מסעי הנ"ל. ובע"ח שמ"ט פ"ד משמע דסדרן ממטלמ"ע הוא רוח סערה ענן ואש.

ועיג"כ מ"ש ע"ד קליפה הג' שבאגוז (דהיינו אש) בזח"ג רכז סע"א ורע"ב — הובא בפרדס שם פו"ז — ובפע"ח ש' הפורים קרוב לסופו. ואכ"מ. . .

(ממכתב ימי חנוכה תש"ג?)

שמחנו לשמוע מפי. . . כי כמ"ע הוא בראש המיסדים את החברה תהלים^* בביהכ"נ. . .

אשרי מי שזכה לדבר גדול כזה ושיש לו חלק בזכות כל אלה שאומרים תהלים ברבים בחברה זו. ובטח הולך הוא מחיל אל חיל ומשתדל יחד עם כל המסייעים אותו להשפיע על כל המתפללים בביהכ"נ שלו להרשם לחברה תהלים זו.

ובטח ידוע לו מה שאמר ה"צמח צדק"^**: "אלו ידעתם כוחם של פסוקי תהלים ופעולתם בשמי רום הייתם אומרים אותם בכל עת. תדעו שמזמורי תהלים שוברים כל המחיצות ועולים בעילוי אחר עילוי בלי שום הפרעה ומשתטחים לפני אדון עולמים ופועלים פעולתם בחסד וברחמים".

מצרפים אנו בזה מכתב כ"ק אדמו"ר שליט"א ע"ד אמירת תהלים ומכתב "מחנה ישראל" ע"ד חברת תהלים עולמית^***, ומקוים אנו כי גם חברת תהלים המתנהלת ע"י כמ"ע תואיל להרשם בחברת תהלים העולמית.

162וזכות אמירת תהלים תעמד לו ולכל חבריו בחברת תהלים בביהכ"נ. . . להנצל מחבלי משיח ולזכות לקבל פני משיח צדקנו בקרוב בקרוב ממש.

בברכה לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה

(ממכתב כ"ה מרחשון תשג"ה)

... והנה^* בב"נ רק מחוסר אבר פסול, ב"נ ובנ"י נעשה החלוק ע"י מ"ת שענינה ביטול הגזירה דבני רומי לא ירדו כו', אלא ששו"א נעשו לאחדים. בדקות זהו חידוש תורת החסידות אין עוד ממש, ד' אחד מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט. וזהו דב"נ רק מחוסר אבר — העדר המצוה לגמרי — משא"כ חסידים כמה ענינים — מומים — פוסלים — הידור מצוה ובכלל אלק' בגימט' הטבע ובגימט' מום וצ"ל ברא אלק' להבריא הטבע.

(ממכתב ח' תשרי תש"ג)

במענה למכתבו מיום ה' שמסיים בשתים עשרה שאלות וכותב שיש עוד לשאול, אבל אין לדבר סוף.

הנה לבד זאת שלא במכתב יכולים לענות על שתים עשרה שאלות כאלו, העיקר שכאשר ישיבו על אלו השתים עשרה, הנה היצר יציג אחרות במקומן ועוד גדולות במספרן מן הסתם.

והעיקר שלבחור כגילך אין זה ענין לחפש שאלות ולחשוב שזה שלא קבלת ע"ע תשובה על כל השאלות, זוהי הסיבה מה שחסר בהתמדה ושקידה. ענינו של בן ישיבה בכלל — הוא ללמוד תורה ולחפוץ להבין מה שכתוב בה, וכלל וכלל לא לחתור (גריבלען) אפשר יכולים לחדש קושיא שאחרים לא עמדו על זה, ולחקור מי יוכל לתרצה.

ולדוגמא כמו אחד שמתחיל להתלמד חכמת הרפואה להבדיל, ולמחרת אחר 163ההתחלה, יודיע למוריו שמוכרחים לתרץ לו מדוע כאשר מרפאים ענין זה וזה נותנים כדורים מרים, אפשר יכולים להיות הכדורים מתוקים, מדוע צריכים לנתוח, ירפאו בלי ניתוח וכו' וכיו"ב, ומבלי הבט על זה שכותב הנך שכבר שתי שנים שלומד אתה בישיבה, הנה לגבי העומק שישנו בתורתנו הק' — הנה זה אפשר רחוק יותר מאשר הידיעה של המתחיל ללמוד חכמת הרפואה יום הראשון, לגבי ידיעת רופא שגמר.

מובן שאין כוונתי בזה לאמר, שלא צריכים להבין מה שכתוב בתורה, ואדרבה זהו חיוב ללמוד תורה באופן ובדוקא להבינה, אבל מוכרח להיות הקדמת נעשה לנשמע, ענין של קבלת עול, שאז אין מניחים עצמו לבלבול מהיצר מללמוד תורה בהתמדה ושקידה, ואז אפילו אם ישנה איזה קושיא, אין פועל זה על ההתמדה והשקידה, ובפרט כאשר תעבור עוד הפעם על השתים עשרה קושיות, הנה כמו שכותב אתה בעצמך בתחלת מכתבך, זה דברים שבודאי גדולי ישראל עמדו על זה, ויודעים אנו שלמדו תורה בהתמדה ושקידה וקיימו מצות בהידור הכי גדול, שמזה מובן א) שישנו תירוץ משביע רצון, ב) ואם יש פרט שלא מובן כולו, בשכל, אין זה נוגע לגמרי לההנהגה כמו שיהודי צריך להתנהג ע"פ התורה, כי מהו הפלא שאדם לא מבין מה שהקב"ה מבין כביכול, אדרבה הפלא הוא בנהפוך, שיש ענינים מחכמתו ורצונו של הקב"ה שהיא התורה, שאדם שהוא בעל גבול מבינו בשכלו הגבולי.

ויהי רצון שתעזוב דרך החתירה (גריבלען זיך) ולחפש קושיות, שזה לגמרי לא מענינך, ותתן עצמך לקיים מאמר המשנה אני נבראתי לשמש את קוני, ובפרט כאשר מתקרבים אנו לזמן מתן תורתנו שכנ"ל קבלוה ע"י הקדמת נעשה לנשמע וכמרז"ל שכן דוקא צריך להיות שאז תומת ישרים תנחם, ובאם אחרת ח"ו וכו' (עיין מסכת שבת פ"ח סע"א).

בברכה לבשו"ט.

(ממכתב כ"ז אייר תשי"ז)

קבלתי מכתבו מיום ג' כסלו, ות"ח על נעימות כתבו מהתרשמותו ממכתבי וכו', ובלשונו "תחושה טובה לדעת כי קיימת שותפות גורל ואחריות הדדית בין בני עמנו באשר הם שם".

תקותי שידוע לו שתורת החסידות מוסיפה עוד בזה הוספה מהותית, אשר כל בני עמנו באשר הם שם לא רק שותפים הם בעניניהם — ששותפות פירושה ששני אנשים נפרדים משתתפים בענין אחד — כי אם, בלשונו של רבנו הזקן מייסד תורת חסידות חב"ד, הם "קומה אחת שלמה כו' שכולם מתאספים יחד להיות לאחדים 164כאחד" (בספרו לקוטי תורה, ר"פ נצבים, ועד"ז בכ"מ). היינו שהם אברי קומה אחת. ואף שיש חילוקים ביניהם ועד מן הקצה אל הקצה, ובל' הכתוב מ"ראשיכם. . ועד שואב מימיך", חילוק באיכות או בכמות או גם בשניהם, אבל כולם משלימים זה את זה, ועד שדוקא על ידי היותם "לאחדים כאחד" כל או"א מהם נעשה אבר מגוף אחד, ובלשון רבנו הזקן שם: "אין שלימות להראש בלתי הרגלים".

בנוגע להשאלות הבאות במכתבו, הנה לאחר בקשת סליחתו מוכרחני להקדים נקודה עקרית, והיא, אשר בלשון הידוע "לא ברא הקב"ה בעולמו דבר אחד לבטלה", על אחת כמה וכמה את האדם. שהמסקנה מזה, אשר לכל לראש מתפקידו של האדם לברר הענינים והשאלות הנוגעים למילוי שליחותו בעולם.

והשליחות היא להרבות הטוב, או, בסגנון אחר, להגביר הצורה על החומר והרוחניות על הגשמיות. ובכל זה המעשה הוא העיקר, כפי שרואים במוחש, אלא שהמעשה צריך להיות מיוסד ומחושב על פי שכל הישר והטוב.

רצה בורא האדם אשר האדם יעשה בכל האמור מתוך בחירה חפשית שלו, ונתן לו כל האפשריות לבחירה זו, ובלשון הכתוב: "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע (וההמשך בא תיכף ובלשון בקשה וגם הבטחה —) ובחרת בחיים" (דברים, נצבים ל: טו, י"ט).

מנקודה זו, הרי השאלות העומדות על הפרק ושצריך להשתדל ולהתאמץ בפתרונן, הרי הן לכל לראש אלו הנוגעות למעשה בפועל. ורק בזמן הפנוי, לאחרי כל הבירור בזה, יש מקום להתבונן גם בענינים עיוניים שאין להם כל שייכות למעשה בפועל, עכ"פ בהוה.

ב) בודאי גם במקצוע שלו בצבא נוקט בשיטה מעשיית בחפשו פתרון לדבר העומד בספק על ידי חקירה והתבוננות האם הי' בעבר מצב דומה ואיך פתרו המצב אז ועד כמה הי' פתרון זה מוצלח. וכן בנוגע ללימוד כל מקצוע מעשי, כולל תכסיסי מלחמה ושלום, רפואת הנפש והגוף וכו', מיוסד הלימוד על החקירה במה שקרה בעבר והנסיונות שבעבר, ובסגנון הידוע "אין חכם כבעל הנסיון". ואבן בוחן ועקרית בכל חקירה כזו היא אשר לכל לראש נוגע בזה התוצאות בפועל, כוונתי האם הצליח תכסיס פלוני במצב פלוני, או טיפול רפואי במצב בריאות פלוני, או הצליח רק בחלקו או לא הצליח כלל. ורק בתור עזר משתדלים להבין טעם ההצלחה או אי ההצלחה, אבל אפילו אם מפני איזו סיבה שתהי' אין מוצאים הטעם, או שהטעם שמציע פלוני אינו רצוי או אינו מתקבל, הרי אין זה משנה, ובנוגע לפועל ולמעשה משתמשים באותו תכסיס או טיפול שהצליח בעבר, ובפרט אם היתה ההצלחה כמה וכמה פעמים, ובמצבים שונים.

ג) על פי גישה זו, שכאמור מקובלת היא בכל שטחי החיים ובכל החוגים, הן של עמנו בני ישראל והן של אומות העולם, מובן שכן צריכה להיות גם הגישה בנוגע לפתרון השאלות אודותן כותב במכתבו, והן:

165על דבר מהותו הרוחנית של עמנו, כיצד יהי' קיומו וגורלו, ומה חייבים מורי ישראל ומנהיגיו לעשות בזה?

נביא ספר הזכרונות דברי הימים של עמנו ונראה מה הי' בעבר. שהרי עברו של עמנו בני ישראל, בתור עם ובתור יחידים, מגוון הוא בתכלית, בשנויים מן הקצה אל הקצה, הן בגשמיות והן ברוחניות, הן בנוגע לעצמם והן בנוגע לסביבתם, מתחיל מהתקופה שעלי' כתוב "איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו" (גשמיות) ובית המקדש עומד על תלו (ברוחניות), "וכל מלכי ערב ופחות הארץ מביאים זהב וכסף לשלמה", "וכל מלכי הארץ מבקשים את פני שלמה" גו' (מה שנקרא עתה "המצב הביןלאומי") — ועד לחושך כפול ומכופל של הגלות, תיכף לחורבנו של בית המקדש הראשון ושל בית המקדש השני, ימי הבינים, גזירת השואה וכו'.

והנקודה המשותפת בכל תקופות אלו ובכל מצבים שונים ומשונים אלה, לכל המתבונן מבלי דיעות קדומות, הרי היא רק אחת: מצוות מעשיות וקיומן בפועל על פי תורת ה' ומסורת אבות, כי כל שאר הענינים (ארץ, שפה וכו') במשך תקופות האמורות, או שהיו בתוקפם ובשיאם או שנעלמו כליל, שזה מכריח שלא בהם תלוי סוד קיום עמנו בתור עם, בתור קבוצה, או אפילו בתור יחידים.

ועוד זאת רואים כשמדפדפים בספר דברי הימים של עמנו בני ישראל, שכל הכחות והשיטות אשר שטו וסרו מדרך האמורה של קיום מצוות מעשיות בפועל, הרי או שנטמעו בין העמים ואין רישומם ניכר בתוך עמנו, או שלאחרי משך זמן חזרו לדרך האמורה, דרך הסלולה מדורי דורות. וגם זה התחיל תיכף כשנעשה ישראל עם במעמד הר סיני וקבלת התורה, הרי לאחרי ארבעים יום כבר היו עובדי העגל. על דרך זה גם בתקופה של "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" היו גם עובדי הבעל וכו', ועד"ז כתות הצדוקים והבייסותים וכו'.

המסקנה מכל האמור לעיל היא פשוטה: קיום עמנו בתור עם או חברה או גם קיום היחיד, תלוי ומבוסס על קיום מצוות מעשיות בפועל. וזהו תפקידו של כל בעל השפעה — לחזק גורם זה, ולא עוד אלא כשמחזק גורם זה בנוגע לכל יחיד ויחיד, הרי כמובא בראש המכתב, נוגע זה לקיום הקומה אחת שלמה, זאת אומרת קיום כל עמנו בני ישראל באשר הם שם. שמזה גם כן מובן שכל השתדלות ויגיעה בזה כדאיות הן.

על פי האמור מובן גם כן שאין נוגע כל כך באם הענין נתפס בשכל או הטעמים שניתנים בזה על ידי פלוני ופלוני מתקבלים על הדעת או רצויים או נעימים, שהרי גם בנוגע לתכסיס מלחמה וטיפול רפואי של יחיד הקובע הוא הנסיון בפועל כנ"ל, על אחת כמה וכמה כשהדבר נוגע לקיומו של בני עמנו באשר הם שם, כולל קיום עם קדוש בארץ הקודש.

יש עוד להאריך בזה, אבל בטוחני שלדכוותי' דמר גם האמור מספיק. ויהי רצון שיתקבלו דבריי באותו הרוח שהם נכתבים, ובלשון מכתבו של מר "מתוך אחריות הדדית" של כל אחד ואחת מבני ישראל באשר הם שם.

166וכל אחד ואחת מאתנו יעשה בכל האמור ובחיות ובהתלהבות, מתאים לגודל ערך התפקיד ובאופן כהוראת ימי חנוכה הבאים, ונר חנוכה, שמדליקים מוסיף והולך מוסיף ואור מיום ליום.

בכבוד ובברכה.

(ממכתב י"א כסלו תשל"ד)

מאשר אני קבלת מכתבו מיום ו' בסיון, שהגיעני באיחור זמן רב.

והיפך הסדר הרגיל, אתחיל מסיומו, ובלשונו: "אינני דתימאמין" כו'. ומציין אני האמור במירכאות, כדי שלא להכשל בעוון החמור של מוציא שם רע על איש מבני ישראל, אשר תורתאמת מעידה עליהם שהם מאמינים בני מאמינים, כמפורש בכמה מקומות בתורה, מתחיל עוד מזמן היותם בגלות הקשה בארץ מצרים, ערוות הארץ (שבת צז, א הובא בפירוש רש"י על התורה), על אחת כמה וכמה לאחרי מתןתורה, אשר הקב"ה בורא עולם ומנהיגו קבע ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש.

אבל כיון שרצה הקב"ה שכל אחד מישראל, ששייך לעם חכם ונבון, יעשה הטוב והישר מרצונו הטוב ולא שיהי' מוכרח בזה, לפיכך נתן לכאו"א בחירה חפשית — ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב גו' ובחרת בחיים. אבל אין היהודי יכול לשנות את העצמיות שלו וטבעו האמתי. אלא שלפעמים מפני סיבות שונות נשאר זה בפנימיותו, וההרגל הנעשה טבע שני מכסה על טבעו האמתי, עד שטחו עיניו מלראות הענינים לאמתתם. ומשל למה הדבר דומה לאדם שנברא יפהעינים (וכלשון הכתוב "עיניך יונים", כיונה זו המכירה ודבקה בבן זוגה). אבל הרי ניתנה לו גם האפשריות שיכניס לתוכן עדשות צבעוניות, והרואה בעיני בשר אינו מבחין אם זה צבע עיניו או צבע העדשה, וכשהעדשות כעורות הרי גם כן רואה את כל העולם כולו באופן מסולף.

וידוע ביאור הרמב"ם, מורה הנבוכים בדורו ועד לדורות אלו, אשר כל איש הישראלי רוצה באמת לקיים כל המצווה עליו, אלא לפעמים "יצרו אונסו" וכשמבטלים בלבול היצר, באיזה ענין שיהי', מתגלה העצם והטבעיות האמתית ורצונו האמתי (ראה רמב"ם הל' גירושין ספ"ב).

ובזה גם כן המענה לכתבו אשר קשה לו השמירה וההקפדה על ההלכות, או שנדמה לו שמקיים מתוך פחד וכו', שאין אלו אלא פתויי היצר ודמיונות שאין בהם 167ממש, וכשיתגבר עליהם יראה שאדרבה, שהוא מאמין בן מאמין, ועובד את ה' מתאים להכתוב ואהבת את ה' אלקיך גו' ושננתם לבניך גו' וקשרתם לאות על ידך גו'.

אם יכתוב שמו ושם אמו, שכן מזכירים בתפילה, אזכירו לברכת ה' בתוכן מכתבו, כולל ג"כ לעבוד את ה' מתוך מנוחת הנפש ומנוחת הגוף, וכמצווה עלינו — מתוך שמחה, וגם מתוך הרחבה כפשוטה.

בכבוד ובברכה.

(ממכתב כ"ז סיון תש"מ)

... במ"ש אודות. . . שי', שכבר אזלו ותמו כל האותיות לדבר אתו, מובנת הסתירה מזה למה שמסיים אחרי כן שבדבוריו מאז הוא עומד. שהרי כיון שאין אמת אלא תורה והוראותי', וידועה ג"כ אחת ההוראות שלה¹ שכל איש ישראל רוצה לקיים האמור בתורה אלא שישנם כאלו שיצרם הרע אנסם (ולכן מועילה כפי', כיון שאינה אלא הסרת האונס) וכפי', הרי, לפעמים, בדברים חזקה ביותר מאשר באופן אחר, ופשיטא שהיא נעימה יותר, הרי כל זמן שאין הזזה בעמדתו של האמור, ה"ז ראי' מוכחת — שעדיין לא דברו אתו עמו כלומר אליו. והרי המצוה של הוכח תוכיח ביארו חז"ל² שהיא עד כדי נזיפה עד כדי קללה ועד כדי הכאה. והנ"ל הוא ע"פ דין שבתורת הנגלה, ועאכו"כ לפנים משורת הדין וע"פ פנימיות התורה. והמפורסמות — אשר, סו"ס, בל ידח ממנו נדח. ובפרט שקרב קץ הגלות ומוכרח להיות כולו זכאי. וידוע הפירוש בזה שהרע נפרד מהטוב לצד א' כולו זכאי כו' — בודאי שיש לפעול על הנ"ל. . .

(ממכתב ד' ניסן תשי"ח)

... לכתבו אשר "מוצאי ממשפחה חילונית" — ודאי אשר ה"חילוניות" היא תופעת לואי ו"לבוש" חיצוני המכסה את העיקר והעצם הנמצא בו — שהרי כל אחד (ואחת) — ממשפחתו שי' — בן אברהם יצחק ויעקב (ובת שרה רבקה רחל ולאה) 168ולאחריהם — עשיריות דורות שומרי תורה ומצות, אלא שנתן השם הבחירה לאדם בנוגע להנהגתו, אבל אין כלל ביכולתו לשנות את העצם העיקר והפנימית שלו.

(ממכתב בדר"ח מ"ח תשל"ח)

במענה לשני מכתבי', בם כותבת ראשי פרקים מחיי', מצב רוחה, ומצבה בכלל בזמן האחרון, וכולי.

והנה בכלל אין פלא בחוסר שלוה פנימית באיש או אשה הישראלית אם אין הנהגתם היוםיומית מתאימה לטבע הפנימי והעצמי שלהם, זאת אומרת מתאימה למה שנאמר בתורתנו הק' ביחס לכל אחד ואחד מבני עמנו: בנים אתם לה' אלקיכם. שאם בנוגע לילד סתם עליו להתנהג באופן המתאים להוריו, על אחת כמה וכמה ועד לאין קץ בנוגע לבניו של מקום, בני ובנות ישראל, שאביהם שבשמים הורם דרכם בחיים בתורתו (לשון "הוראה"), הנקראת "תורת חיים", והלא הוא גם הבורא שבראם באופן המתאים לחיים אלו. שלכן הפרעה בהנהגה האמורה מביאה הפרעה בשלוה הפנימית וכולי.

מהאמור מובנת גם כן העצה העיקרית לתיקון המצב, והיא שלכל לראש צריכה להתנהג מכאן ולהבא באופן המתאים לרצונו של ה' בורא האדם ומנהיגו, כמפורט בשלחן ערוך.

מובן שמשער אני שיש מקשים על הנחה האמורה מהמציאות שכמה מאלו שאינם מקיימים את המצוות ובכל זה כנראה אין חסר להם מאומה, גם לא בנוגע למנוחת הנפש וכולי. ותירוץ הקושי' גם כן פשוט הוא: א) בסגנון חכמינו — אין אדם יודע מה שבלבו של חברו, ובפרט בשטחים שמכמה טעמים מובנים אין חברו רוצה לגלות אותם להזולת. ב) בדוגמת חולי הגוף ר"ל, אשר כשאין החולה מרגיש שחולה הוא אין זה סימן בריאות, אלא אדרבה, סימן שהחולי כבד עליו. ועל דרך זה ועוד ביתר שאת הוא בנוגע למצב בריאות הנפש.

לשאלתה בנוגע לעצה מעשיית וכולי, הנה על פי התיאור במכתבה עלי' להתחיל לסדר חיי' באופן שתתרגל לחיים מסודרים מדי יום ביומו, אשר זה יקל עלי' להיכנס למסלול חיים קבוע, משמעת עצמית, מוח ושכל שליט על הלב והרגש, וכולי.

מובן שאין בהנ"ל שלילת הכתוב בתחילת המכתב, כי אם במסגרת זו עצמה הרי על האדם לעשות בדרך הטבע, וכנראה מהגורמים העקריים במצבה הוא הבלי 169סדר ובלתי יציבות בחיי' בצד החיצוני שלהם, וכתוצאה מזה גם במצב נפשה, הרגשות וכולי.

כיון שלאחרי זמן ארוך של חיים בלתי מסודרים קשה להתרגל לחיים מסודרים ויציבים, מהדרכים להקל המעבר האמור הוא על ידי גורם מבחוץ, כוונתי קבלת משרה וכיוצא בזה, שתדע אשר יש לה התחייבויות כלפי אחרים בעבודה קבועה ושעות קבועות וכולי.

נראה מבין השיטין שבמכתבה שמעריכה את המצב שלה שיש לה סיבות נעלמות ורציניות וכולי. אבל לדעתי הנקודה העיקרית והגורם העיקרי הם שני ענינים הנ"ל: הנהגה על פי התורה וחיים בסדר מסודר. וכשתתקן (לאט לאט, לפחות) את האמור ישתפר מצבה במדה הכי חשובה, ואולי גם עד לידי תיקון גמור.

עוד נקודה בהאמור, וגם היא עקרית, היינו שידוך מתאים. אבל פשוט שגישה לבעי' חשובה זו, על אחת כמה וכמה החלטה בזה, צריכה להיות מתוך מנוחת הנפש ומבלי בילבולים. שלכן קדימה לסידור שני הענינים הראשונים, ולאחרי זה לגשת ולהתענין בנקודה האחרונה.

קשה לשער מראש כמה זמן דרוש יהי' לתיקון האמור, אבל ברור הוא לדעתי אשר תלוי זה אך ורק ברצונה והחלטתה תקיפה שעלי' ללכת בכיוון האמור, ולאחרי זה למלאות החלטה זו מבלי היסוסים וספיקות וכולי.

ויהי רצון שהשם ית', המשגיח על כל אחד ואחת בהשגחה פרטית, יאיר דרכה בחיים ויצליחה בכל המצטרך לה בגשם וברוח.

בברכה לבריאות הנפש ובריאות הגוף ולבשורות טובות.

(ממכתב כ"ה תמוז תשכ"ו)

במענה למכתבה בו כותבת בהנוגע לבנה. . שי' ומקום לימודו.

והנה מובן שאין בזה מקום לביטוי, שאתן רשות או לא, כי הרי איני רודן וגוזר גזירות, כי אם כששואלים אותי, מביע אני את דעתי, כפי הנראה לי לטובת הענין, וגם בנדון זה כן הוא, אשר כיון ששאל אותי, מחויב אני לענות גלוי את הנראה לי, ובפרט שלדעתי ברור הוא בהחלט, וכמענתי מאז, שזהו טובתו האמיתית של בנם שי', ולא רק בנוגע לחיי העולם הבא כי אם גם בנוגע לחיי עולם הזה כפשוטו.

והרי פשוט הוא, ששלות הנפש האמיתית ועמדה בחיים בלי קרעים ותסבוכת, 170חשובים היו בכל עת ובכל מקום, חשובים שלא בערך מהשכלה וממון וכו', עאכו"כ בתקופתנו רבת המהפכות וכו' וכו' ופשוט ג"כ שתקופת החינוך בגיל הנ"ל מטביעה חותמה על כמה וכמה שנים שלאחרי זה, ואין זה ענין של רק אותם החדשים שנמצאים במסגרת מסוימת, כי אם ועיקר בנוגע להשפעה שלאחרי'.

טעות רגילה בין הורים בנוגע לחינוך ילידיהם שי', שתקותם שמצב הבנים יהי' באופן מסוים וברמה מסוימת, כשיגדלו ויהיו עצמאים, מגבילים הם החינוך בימי הילדות והנערות לאותה המדה ולאותה הרמה, מבלי שימת לב שכשהרצון שכשיהי' הבן עצמאי יהי' ברמה מסוימת, אזי צריך בגיל החינוך לחנכו באופן שלאחרי השפעת הרחוב וכו' וכו' יגרעו את ההישיגים של החינוך, תשאר אותה הרמה, לה מקוים.

במלות אחרות בנוגע לתורה ומצותי' וליהדות בכלל, כשרוצים כשיהי' הבן בגיל עשרים ושלשים יהי' ברמה מסוימת של יהדות יראת שמים וכו' אזי בגיל של יג'טו' ובהתחשב עם האוירה שמבחוץ, צריכה להיות הרמה שלו בהרבה יותר.

אלא שתקותי שבהיות שניהם, היא ובעלה שי' עוסקים בשטח החינוך יקחו בחשבון, חשבון האמור, ולא יפחדו מהמסקנות המידיות, שאז בודאי גם הם יוציאו אותו הס"ה, שמסקנתו באופן אותו הברקתי, וכיון שבודאי אך טובתו האמיתית של בנם שי' לנגד עיניהם, ולא ענין של שיטה והשקפת עולם תאורתית שמוכרח להגשמה בחיים מבלי התחשב עם התוצאות וכו', יעשו כאמור במברק מתוך רצון ושמחה.

והרי הימים ימי התעוררות, ובלשון החסידות ימי אתערותא דלמעלה.

בכבוד ובברכת כתיבה וחתימה טובה.

(ממכתב כ"ב אלול תשכ"ג)

מאשר אני קבלת מכתבה מיום 7.5.84, ואזכירה בתפילה למילוי משאלות לבבה לטובה.

מובן שמוכרחני לקחת עמדה לכתבה שיש מישהו שיש לו שליטה על נשמתה וכו'. הרי זה היפך יסוד בתורתנו הק' תורת חיים, הוראה בחיים, שמבטיחה לכל יהודי, ולא עוד אלא לכל אדם, שאם מקיים קשר הדוק עם בורא העולם ומנהיגו ושם מבטחו בה', אזי — כדברי נעים זמירות ישראל — ה' רועי לא אחסר גו' וה' לי לא אירא גו', ואין למישהו שליטה עליו. וביחד עם זה, תורתנו הנקראת גם כן תורה 171אור ותורת אמת לפי שהיא מאירה דברי' לאמתתם, אומרת ומדגישה ברור שקשר האמור הוא על ידי הנהגה יומיומית על פי רצונו של הבורא ושמירת מצוותיו שציוונו בתורתו, כפי שהן מרוכזות בשולחן ערוך.

עוד יסוד בתורתנו שאין הקב"ה מבקש אלא לפי כוחו של האדם, זאת אומרת שביד כל אחד ואחת להתנהג על פי רצונו כנ"ל למרות כל מה שהי' בעבר, ואין הדבר תלוי אלא ברצונו והחלטתו האמתיים של האדם. ולא עוד, אלא שהתורה מבטיחה שאפשר לעשות כל זה מתוך שמחה וטוב לבב.

וכיון שואהבת לרעך כלל גדול בתורה, בודאי תשתדל להשפיע על כל אלה שאפשר לה להשפיע עליהם שגם הם יסדרו אורח חייהם: על פי השו"ע. ודברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים פעולתם, בפרט כשמלווים בדוגמא חי'.

בברכה להצלחה בכל האמור, ובפרט שזכתה ודרה בארץ אשר תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה.

בברכה לבשורות טובות בכל האמור

(ממכתב ב' תמוז תשד"מ)

לאחרי הפסק הכי ארוך נתקבל מכתבו מיום 412, בו כותב ע"ד מצב נפשו עתה והנהגתו שאינה מתאימה להוראות תורתנו תורת חיים, כמובן גם כפשוטו, חיים אמיתיים ראוים לשמם בעולמנו הזה, עולם הזה הגשמי, ומנמק הנהגתו האמורה, במה שפלוני מתנהג שלא בסדר וגם פלוני אינו בסדר וכו'.

ומובנת הפליאה בנמוק זה, שהרי מבוגר הוא זה כמה שנים ורוצה להבין ענינו והשייך לו, ואיך זה מנמקים עשיית היזק לעצמו, במה שפלוני או חבירו ג"כ מזיק את עצמו.

לשאלתו למה זה קרה לו מצב האמור, — הרי אין כל פלא, באילו משנים את הסביבה מן הקצה אל הקצה, והשינוי עושה רושם, שהרי טבעי הדבר, אפילו בענינים דשב ואל תעשה ובפרט כשדרך הטובה והישרה דורש פעולה, ולפעמים גם מאמץ, והעיקר שהדרך ההפכית ה"ה כדברי החכם, נופת תטופנה שפתי זרה ואחריתה מרה כלענה, הרי נוח יותר להמשך אחרי ההתחלה שהיא בהווה לא לרסן את היצר הרצון והתאוה וכו' מאשר להתאמץ לרסן ולהתאפק על יסוד האחרית שתהי' למחר.

ולכתבו שבשעה שהתנהג ע"פ התורה והמצוה, לא הי' בהכרה מלאה — הנה 172בענינים טבעים אין ההדגשה על ההכרה כ"א על הנהגה בפועל בכדי להראות עצם מציאותו, ראי' על האמור, כוונתי, ששינוי ההנהגה מפני שהדרך החדשה קלה יותר לפישעה, ורק שלפעמים מבלבל הכרה המלאה שאחריתה מרה הוא, שהשינוי לא רק בהנוגע לענינים של תוה"ק אלא גם בענינים המהרסים בריאות הגוף, ואשר כל רופא יאמר בהחלט, שזהו נגד השכל הבריא ונגד רגש האנושי וכו' ובכ"ז נחלש בהם ואולי עוד יותר, והרי בודאי שלזה אין כל שייכות הנהגת פלוני בין אדם למקום וכו', כ"א כנ"ל שקל יותר לא לרסן את עצמו מאשר לרסן.

וכשיתבונן לאמיתתו של ענין בשינוי האמור, בודאי יודה על סיבות השינוי, ויהי רצון שמזה יסיק את המסקנא המידית, שמחובת האדם באשר הוא אדם לחיות חייו כאדם ולא כבהמה ר"ל, והחילוק הוא, שאדם יכול לשלוט ברוחו, ובלשון החסידות, שיהי' המוח שליט על הלב, משא"כ הבהמה שבאדם, ז.א. נפש הבהמית, וק"ל.

מהאמור מובן שמה שכותב בסיום מכתבו את הכינוים שאקרא לו, אינו מתאים כלל וכלל, והכינוי שכן אכנה לו, ותקותי חזקה רק לתקופה קצרה, היא, שלע"ע נפל הוא תחת השפעת היצר, ועדיין לא התאושש להלחם נגדו, ולהסביר לעצמו, שבהבריאה סוג הדומם הוא יותר (בכמות) מסוג הצומח, והצומח יותר מסוג החי, והחי יותר מסוג המדבר, ובמין המדבר, האנשים העמים הפראים הם הרוב בכמות לגבי אלו הנקראים נאורים, ועם ישראל הוא המעט מכל העמים מעת היינו לעם במעמד הר סיני, ובבני ישראל עצמן, אלו השומרים תורה ומצות וחיים חייהם על פיהם בשלימות לע"ע עכ"פ בעוה"ר אינם מהווים הרוב, וכמו שהיפך הטבע הוא שיאמר אדם שרוצה לחיות חיי בעל חי צומח ודומם מפני שהם הרוב בכמות, ועד"ז הוא בכל שלב ושלב מכולם.

ועוד להוסיף שהובטחנו, בל ידח ממנו נדח, וידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר בזה אשר יהודי צ"ל אַ קלוגער (חכם) ובודאי שסו"ס יעמידוהו במעמד ומצב המתאים לו מתאים לנפשו שהיא חלק אלקה ממעל ממש עד שאפילו בעת החטא היתה באמנה אתו, הנה ישתדל הוא בכל יכולתו להסביר לעצמו זה, ובלשון אחר מבלי תסבוכת יתירה ומבלי שקו"ט מיותרת לגמרי, וכמאמר חז"ל במשנתם, המעשה הוא העיקר.

ובהמצאנו בין גאולה לגאולה, י"ט כסלו וערב ימי חנוכה יהי רצון שיתחיל השינוי בכיוון האמור תיכף ומיד ובאופן דמוסיף והולך מוסיף ואור וכהוראת ימי חנוכה על פתח ביתו מבחוץ ואפילו מבחוץ ומוסיף בהם מיום ליום ומלילה ללילה.

המחכה לבשו"ט בכל האמור.

(ממכתב כ"ב כסלו תשכ"א) 173כנראה מכהנ"ל חסרה אצלו (לע"ע) נקודה עיקרית, וזהו סיבה האמיתית למצבו וכו'. והיא:

מאריך ומפרט ע"ד מה שעבר עליו, האַכזבה שישנם כאלה שהיו צריכים לעזרו ולא עזרו כלל וכלל וכו'

ואינו מזכיר אף מילה אחת — מה עשה בפועל לתועלת ממשית של אחרים? — במשך כל ימי חייו? מה שמבהיל יותר — שכנראה מסגנון מכתבו אין נופל במח' הרעיון שאולי חובתו היא לעזור לאחרים בפועל (לא רק ע"י — רצון, דבור יפה, הפגנה אודות ענינים שאין יכול לשנותם כלל וכיו"ב); ולאידך גיסא פשוט אצלו שכל מה שעשו אחרים בשבילו מיום הולדו וע"ע — מגיע לו בפשיטות ואין זה מחייב אותו כלל לשכוח כל רצונותיו שלטובת עצמו ולהשתדל ביגיעה ככל הדרוש — להרבות טוב וקדושה בסביבתו (שעי"ז יתוסף זה לכל אלה שעזרוהו כנ"ל) ובמדה מאקסימלית. והרי אפשר שזהו כל תכלית ביאתו לעולם!

פשוט שהתירוץ שכו"כ מהנוער מתנהגים כמוהו — אינו תירוץ כלל. ואדרבה מגדיל הקושיא: למה לא עזרם לראות טעותם?

בנוגע לפועל: יחליט בתוקף ע"מ לקיים בפועל — שיב"ח הבע"ל (לכה"פ) יחי' יום יום ע"פ התומ"צ, ילמוד בהתמדה וביר"ש וכו' — מבלי לחשוב ע"ד ענינים אחרים (כולל גם טובת עצמו ורצונותיו) כלל —

[בירות"ו, באם א"א — בתו"ת דכחב"ד וכיו"ב] וזה יתן לו היכולת לשנות באמת השקפתו דע"ע ולסדר חייו מחדש וכו'.

השמות ואזכיר עה"צ.

אין^* שליחותו של איש ואשה מבנ"י לעלות להרעיש ולזעזע את העולמות — כ"א לעשות לו ית' דירה בתחתונים (ומתוך שמחה וטוב לבב) — ע"י תומ"צ והמעשה הוא העיקר [באם יוצרך לזה זעזוע עולמות במילא יזדעזעו], בנוגע לעקרת הבית [האשה], לכל לראש בעניני הבית, ובדרכי נועם ושלום — שהם דרך התורה, וכמש"נ דרכי' גו' שלום — ובאופן מסודר (כפשוטו) דוקא, היפך הלעו"ז "ולא סדרים", וכ"ז למטה מעשרה טפחים שלשם נתנה התורה.

(ממענה תשכ"ז) 174מאשר אני קבלת מכתבו, אף כי באיחור זמן, בו כותב שמתעתד לצאת בשליחות כמנהל ועד החינוך היהודי. . .

ועל פי זכרוני מפגישתנו בודאי שאין צורך להדגיש לדכותי' איזה חינוך נקרא לאמתתו "חינוך יהודי". ועל פי מאמר חכמינו ז"ל, אשר כדרכם בקודש מביעים רעיון שלם ומעמיק במלים ספורות, פירושו של "יהודי" שמודה בכל התורה כולה וכופר בעבודהזרה.

ובפרט על פי המבואר בכמה מקומות ש"עבודהזרה" פירושה גם כן עבודה שהיא זרה לו, אף על פי שבנוגע לאחר אפשר שהיא עבודה מתאימה, אבל לפי תפקידו הוא ויכולתו וכו' זרה היא לו.

וי"ל שיש לזה גם שייכות עם פירוש הפשוט של ע"ז. שבשעה שמאמין בה' שהוא בורא כל העולם ומנהיגו, הרי ברור לו שכל פרט ופרט מדוייק, כיון שהכל בשלימות. מכאן מוכרח להסיק שמאחר שניתנה לאחד שליחות מיוחדת צריך ענין זה להיות כל מעינו, ואם לא מנצל כדבעי כל האפשרויות, הרי זה, בדקות עכ"פ, ע"ז בשעת מעשה, כיון שיש לו תפקיד שניתן לו מבעה"ב דבירה זו והוא פונה לענין אחר באותה שעה.

כבקשתו אזכירו על הציון למילוי משאלות לבבו לטובה, ובפרט להצלחה בתפקידו האחראי החדש.

(ממכתב כ' סיון תשל"ח)

בנועם קבלתי מכתבו מי"ח סיון, עם המצורף אליו.

ופותחין בת"ח על שימת לבבו לשלוח לי מאמרו. ועל פי מנהג ישראל עתיק — אשתמש בהזדמנות זו להוסיף הערה ו"נופך משלי" בנוגע למכתבו וגם מאמרו.

במה שכותב "משהשתחררתי" כו' "ומדי פעם בפעם פונה בכתב ובעל פה" כו' — כבר מלתי אמורה במקרים מתאימים, אשר הכתוב "אדם לעמל יולד" זהו תפקיד תמידי כל ימי חיי האדם עלי אדמות, להיות לא רק פעיל אלא גם באופן של "עמל" — עמל במובן דתורתנו תורת אמת מגדירה מושג זה. במלים אחרות, אף שמשתחררים מאיזה תפקיד ומאיזו סיבות שהן, הרי זה רק מעבר מעמל מסוג אחד לעמל מסוג שני. ואם בכל אדם הדבר אמור, על אחת כמה בנוגע למי שהי' ראש באיזה ענין שיהי', ועל אחת כמה וכמה עורך ראשי, זאת אומרת איש אשר השפעה לו על הרבים.

175ואם בכל מקום הדברים אמורים, על אחת כמה וכמה ב"פלטרין של מלך", "ארץ אשר תמיד עיני ה' אלקיך בה, מרשית השנה ועד אחרית שנה".

ובודאי יקבל הכתוב ברוח שנכתב, ובעיקר — במילוי התפקיד של כל אדם, ומכל שכן מסוג הנ"ל, כדברי חכמינו ז"ל: "אני נבראתי לשמש את קוני".

בכבוד ובברכה להצלחה ולבשורות טובות בכל האמור.

נ.ב. לכתבו הכי מרשים ואעיר אאיר בדבר "זמר" נפשו, דאז ע"ד ש"ב. . ז"ל, בטח הכיר בו (להבדיל בין חיים כו') אשר ביחד עם היותו, כלשון מר, "המרדן הפורץ" כו', הרי בנקודה אחת ירא הי' וכו' להכנס אלי' בעומק, והיא — בנוגע ליראת שמים בכלל, ובפרט מיוסד על הפנימיות והחיות בזה במובן חב"ד. וכמדומה לי, הסיבה לזה היתה יראתו פן "יתחייב" לחזור להנהגת מורשת אבא שלו, ועד למעשה בפועל.

כותב הנני עד"ז כיון שבזה גם מענה להערכת מר של חייו הפנימיים של. . ולפלא אשר כו"כ, כנראה, לא הרגישו בזה.

(ממכתב כ"ג תמוז תשמ"ג)

מאשר הנני קבלת ספרו ענפי ארז חלק א', ות"ח ת"ח על התשורה.

ויהי רצון אשר רבות בשנים ירבה חיילים ללימוד גדול ולמעשה גדול גם יחד.

ובשניהם באופן לברר ולהורות הענינים לאמיתתם, שבד"מ נשלל הענין דפשרות ודין מרומה.

אשר בעוה"ר דוקא במדינה זו רגיל המכשול בזה, ובטענות הידועות שהם היפך הוראת חז"ל דכשרב בקעה מצא וגדר בה גדר (שבאיסור שמזלזלין העצה היא להחמיר עליהם ולא להיפך).

וביחוד בשנים אלו האחרונות, שהתעוררות גדולה בתוככי אחב"י כאן ובכל מקום לתורת אמת ומצותי', ובלבד שידברו אליהם בדברים היוצאין מן הלב ואמת לאמיתו, ובודאי לדכוותי' דכת"ר אין כל צורך באריכות ובביאור בזה, לאחרי נסיונו זה רבות בשנים בעבודה הצבורית ובעסקנות.

בכבוד ובהוקרה ובברכה מיוחדת לקיום פסק הדין, כיון דאיפלג איפלג לארך ימים ושנים טובות כפירוש חז"ל טוב לשמים וטוב לבריות וטוב העושה פירות. . .

176וארשה לי להוסיף הערה כללית ע"פ הוראת חז"ל עשו סימנים לתורה, שנכון במאד וביחוד שחלקים הבאים יהיו שלימים, כל המראה מקומות דאטו כולי עלמא בקיאי בש"ס נינהו, ובפרט ארבעתא עליהם ערך ספרו אינם מארבע דהוה בקיאי בהו ועסקו בהו.

(ממכתב שנת תשכ"ב)

... ולתוכן מכתבו הנ"ל:

שני המועמדים למשרת הדיינות — כיון שבספק עומד, הנה שב וא"ת עדיף, ולא יתערב בהענין.

בההצעה לתקנת עגונות — בכלל נכונה היא לדעתי, כמובן לאחר עיון מעמיק ע"י כמה מגדולי הוראה בהנוסחא, זמן כתיבתה וכו', וככתבו — שלע"ע דן רק ע"ד כללות הענין.

אלא שצע"ג איך לשלול בהחלט שלא יתוסף עי"ז סיוע כלשהוא להלוחצים "לחדש" ההלכה ולהתאימה להמציאות שבימינו וכו' וכו' (היפך מפס"ד הרמב"ם שכל המציאות היא אך מאמיתת המצאו), והרי, בעוה"ר, בין הלוחצים ישנם גם כאלו שבחייהם הפרטיים הם יר"ש וכו' ומהפכים הם סניגור זה לקטגור על התורה, שיסודה שלא תהא מוחלפת וכו'. וד"ל.

והרי בדורנו שבולמוס שלו פרסומת — בודאי סו"ס תתפרסם השקו"ט וכאו"א מראשיכם עד שואב מימיך יפס"ד שמזה כש"כ וק"ו להצעות שלו בשאר תרי"ב המצות וכו'. וכל המתיר לישראל (עלול ש)נעשה ראש. וד"ל.

ובאם א"א לשלול — מסופקני אם כדאי כל הענין, כי ברי ושמא (בתועלת) — ברי עדיף.

(ממכתב תמוז תשכ"ז)

ת"ח בעד מכתבם מכ"ח חשון, בחתימת. . . שיחיו, אודות המצב. . . בנוגע לכמה ענינים ובפרט בנוגע הפרדת החנוך בין בנים לבנות.

ובודאי לדכוותייהו אין צורך להסביר שבכל ענין שיש בו הלכה פסוקה 177בשו"ע, לא שייך בזה הצבעת הרוב. וגם לא שייך בזה לומר שנשתנו הזמנים והתנאים וכו', שהרי מהי"ג עקרים הוא שזאת התורה לא תהא מוחלפת. ושינוי התנאים יכול לפעול רק באם רואים שהמצב דורש לעשות סייג וחומרה יותר מהפס"ד, שאז הוא בגדר "עשו סייג לתורה". וגם בזה הפוסק והמחליט סופי הוא רב מורה הוראה מוסמך וכו'.

ואם בכל עניני תורה הדברים אמורים, על אחת כמה וכמה בנוגע להחששות של איהפרדה, היפך הצניעות וכו', שרואים במוחש שאם נכשל בזה אחד או אחת מהכתה והחבורה, הרי יש בזה מעין "מחלה המתדבקת". וכיון שבטבע קלקולים אלו להיות בחשאין ובסודיות, הרי הסכנה גדולה עוד יותר, כיון שכמה זמן עובר עד שנתגלה הדבר, וגם לאחרי זה קשה לעמוד על הפרטים לדעת מי המשתתפים והמשתתפות וכו'. ובודאי לדכוותייהו אין כל צורך להאריך בדבר.

ואם בכל מקום וזמן כל האמור בתוקפו, על אחת כמה וכמה בארץ הקודש, ארץ אשר תמיד עיני ה"א בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, ובמיוחד בתקופתנו — רבת המבוכות ושינוי היחס לדת בכיוון בלתי רצוי; ועוד, וגם זה עיקר, שבאו אלי' כו"כ מבנ"י מאחורי מסך הברזל בתקותם חזקה אשר באים לארץ אשר כשמה כן היא, "ארץ קדושה", כפי שנקראת בלשון כל העמים לרבות שפת מדינתם. וכן אלה שבאו מארצות המזרח, אשר שם הקפידו ביותר כל תושבי המדינה בעניני צניעות, והיהודים בפרט בנוגע בעניני טהרת המשפחה, ובבואם לאה"ק מצאו המצב בצניעות כה ירוד עד שהי' להם כהלם.

לכתבם אודות הקושיים שבדבר, הרי כמדובר כמה פעמים כיון שהתורה ניתנה מאת בורא עולם ומנהיגו בכל מקום ובכל עת, כולל גם תקופתנו זו, בודאי ובודאי אשר הוא נותן כל הכוחות הדרושים להתגבר על כל הקושיים וההעלמות וההסתרים. אלא שרצה ה' אשר כאו"א מישראל יראה שהוא בן עם חכם ונבון, ולכן ניתנה לו בחירה חפשית. אבל מובן שרצונו ובקשתו של הבורא ית' היא — ובחרת בחיים.

מהאמור מובן שענין ההפרדה לא ניתן לפשרות. ומה שכותבים שישנה פעולה משותפת אבל היא רק אחת לג' שבועות, תמהני איך מסבירים להמשתתפים שאחת לג' שבועות מותר הדבר מה שאין כן לעתים תכופות יותר!

ולסיים מענינא דיומא, בהמצאנו בחודש שסיומו וחותמו הוא ימי החנוכה, והכל הולך אחרי החיתום, הרי אחת ההוראות דימים אלו, ובנוסח ד"ועל הנסים", אשר אף שהיו חלשים ומעטים (בכמות) בכל זה עמדו בתוקף ונחלו נצחון גמור נראה לעין כל בהמאבק שלהם על התורה ומצותי' בלי פשרות, ועד כדי כך אשר נתוספו ימים "להודות ולהלל לשמך הגדול".

ועוד הוראה עיקרית ממצות נר חנוכה, אשר אף שמקיים המצוה בשלימותה כשמדליק נר אחד בליל ראשון, מוסיף עוד נר בליל שני, וגם כשקיים המצוה 178למהדרין מן המהדרין, מוסיף עוד נר למחרתו וכן מוסיף והולך משך שבוע שלם, ללמד שבכל עניני תורה ומצותי' צריך להעלות בקודש מיום ליום.

וראה זה פלא, אשר בימי המשנה והש"ס היתה הנהגה זו רק למהדרין מן המהדרין. ודוקא בימי הגלות, עקבתא דמשיחא, נעשה זה, בלשון הרמ"א (שו"ע הל' חנוכה סי' תרע"א, ס"ב) מנהג פשוט לכל ישראל.

ועוד להוסיף, אשר ההדלקה כדבעי צריכה להיות "על פתח ביתו מבחוץ", להאיר גם את רשות הרבים והשוק. והמוסר השכל מובן ופשוט.

בכבוד ובברכה ולבשו"ט בכהנ"ל ובברכה לימי חנוכה מאירים ומזהירים.

(ממכתב ט"ז כסלו תש"מ)

... לפלא שאינו מזכיר דבר בשאלת ההפרדה, אף שתקותי חזקה שממשיך לפעול בזה ובמרץ המתאים, לערך חשיבות הענין, שהרי גם בזה המצב הוא כהנ"ל, ז.א. שבאם לא יפרידו היום, אפשר שלמחרתו ממש — כבר יהי' כו'. ובודאי לדכוותי' אין זקוקים לאריכות בזה.

מובן שגם לי ידועות הטענות, שאין להוציא לעז על בנ"י וכו'. וכבר נאמר, שגם ע"ז נאמר על תצדק הרבה. שהרי רז"ל — על כ"א מהם נאמר אוהב ישראל הוא (שהרי סמוכים הם מדור לדור עד למשה רבנו שאוהב ישראל הי') ובכ"ז הזהירו על האמור, ובביטוים כמדקרות חרב, וק"ל.

בכבוד ובברכה לבשו"ט בכל האמור.

נ.ב. ת"ח על שלחו לכאן את המו"ל על ידו בהנוגע לבירור הלכה. ותקותי שח"ו, לא יוזקק למעין הודעת המשנה — עדיות ח^*, — קרי לי' בי"ד שריא.

(ממכתב י"א כסלו תשי"ט) 1791)^* לאחרי שיבטלו — שיבטל החששות של חלק מסוים דהציבור שבעצם לא נשתנתה הלהקה שהיתה במשך כל הזמן וע"ע ובפירסומו עד"ז — כעדות האלבום וכו'.

2) ע"פ מש"נ: בכל דרכיך דעהו — מובן שבכלל תכניתו נכונה ונחוצה וכו'.

מובן, שכמו בכל תכנית, ההצלחה קרובה יותר וגדולה, כשנעשית ע"י מומחה ומנוסה בשטח המדובר, עכ"פ כשתעשה בניצוחו ובהנהלתו כו', וכשיעשה זה בהתמסרות הדרושה ומתאימה.

— מיוחד בשטח המוסיקה: המציאות בהווה שחלקה: 1) השייך לכיבוש הלבבות. 2) שיכול לפרנס את המתעסק בה, עכ"פ ע"ד המיצוע (שאז יוכל להתמסר לתכניות אלו כפי הדרוש להצלחתם). 3) שכבר כבש את "השוק" ונתפרסם וכו'.

הוא לא רק חילוני, כ"א גם מייסד גישתו אל המאזינים על. . היצר שלהם, הריסת "הגבלות" ו"הסדר" הקיים (כולל, ולצערינו הכי גדול בשטח הצניעות בעיקר) וכו'.

מצד אחד — זה מגדיל עוד יותר נחיצות תכניתו (כיון שזהו פקו"נ ממש וכו').

בקצה השני — 1) מגדיל עוד יותר הקושי וכו' שבביצוע. כיון שצריך להילחם במצב הקיים, לשלול החשד מצד המחנכים ומנהיגים דתיים, מיוסד על האוירה השולטת בעולם המוסיקא של הנוער ואפי' דהמבוגרים,

ועוד וג"ז עיקר — 2) איך להבטיח שאלה שהתכנית "תכניסם" לעולם המוסיקה, לא יכנסו גם לחלקו הכי גדול (עכ"פ בכמות) הקיים כבר והמגוון ביותר ושאינו מגביל כלל, ואדרבא סיסמתו: הכל מותר לך, הכל רצוי שתנסה בעצמך דוקא מה זה ומה טיבו, ובבוא הזמן תחליט בעצמך היחס שלך לכל דבר מבלי כל דעות "קדומות" כלל.

ויש להאריך עוד בכ"ז.

המורם מהנ"ל:

קונצרטין כהנ"ל (במסגרת ארגונים דתיים — פעמים אחדות בשנה בכל א' מהם) רצויים וכו'.

תכנית תמידית (אולפנא וכיו"ב) דורשת אירגון זהיר ואמצעי זהירות מיוחדים, מתאים לכהנ"ל.

180תקליטים בתוכן מתאים וגם ניגון מתאים רצוים וכו'.

ובכלל — למה להתחיל תיכף בכל הנ"ל ואמחז"ל תפסת מרובה לא תפסת.

אזכיר עה"צ.

(ממענה שנת תשל"ד?)

... אין אייער פראַגע, פאַרוואָס צווישען די קינדער פון פב"ב, איז געבליבען לעבען, גראַדע דער ווייניגער ירא שמים, און די יראי שמים זיינען אומגעקומען על קדוש השם. — בכלל אויף אַזעלכע שאלות, שטייט געשריבן, בהדי כבשי דרחמנא למה לך, און איינע פון די ערקלערונגען וועלכע זיינען פאַראַן אין ספרים אויף ענליכע פאַלען, איז, אַז די נשמה דאַרף נאָך תשובה טאָן אויף געוויסע ניט איינגענאַמע זאַכען, אָדער צו איר גורל איז צוגעטיילט געוואָרען צו אָפּטאָן אַ טובה צו פלוני אָדער לפב"ב, און דעריבער האַלט מען זי אין גוף בזכות פב"פ אויב אפילו ניט בזכות עצמו, און חאָטש די נשמה האָט נאָך ניט תשובה געטאָן ביז איצטער, איז דענסטמאָל איז דאָס כמאמר רז"ל מאריך אף וגבי דילי' אָבער בתקוה אַז לא ידח ממנו נדח וישוב בתשובה ושב ורפא לו...

(ממכתב ג' ניסן תשט"ז)

נאָך אַ ליינגערן איבעריס באַשטעטיג איך די ערהאַלטונג פון אייער בריף פון אסרו חג הפסח, אין וועלכען איר פרעגט וועגען די סיבות פון די געשעהנישן אין די לעצטע יאָרען.

ובכלל האָבען מיר אַ אַלגעמיינע אָנווייזונג אין אונזער תורה וועלכעס ווערט אָנגערופען, תורת חיים, וואָס דער מיין אין דעם איז ווי דער פשוט'ר אָפּטייטש, תורת חיים, אַ תורה וועלכע גיט אָנווייזונגען אין דעם טאָג טעגליכען לעבען, און בפרט אין אַלגעמיינע פּאַסירונגען, תמים תהי' עם ה' אלקיך,

פאַרלאָזענדיק אויף השם יתברך, אַז געוויס איז פראַן אַ ריכטיגע ערקלערונג אויף יעדער זאַך וואָס פּאַסירט אין וועלט, און בפרט בנוגע צו ישראל עם קרובו, וואָס השם יתברך רופט זיי אָן מערערע מאָל אין זיין תורה, בנים אתם לה' אלקיכם.

181אייגענטליך איז דאָס אויבען געשריבענע פאַרשטענדליך, אַז ווי קען אַ מענש, וועלכער איז באַגרעניצט אין שכל, און באַגרעניצט (געמיינט ניט פאָלקאָם אויס שעפענד) אין וויסען פאָלקאָם די פּאַסירונגען (געמיינט אַז ניט אַלע איינצעלהייטען זיינען עם באַוואוסט, און זיכער ניט דעם אויסגאַנג אין דעם אונמיטעלבאַרען צוקונפט אין די לעצטע יאָרען) איז ווי קען ער באַנעמען און פאַרשטיין דעם שכל כביכול פון הקב"ה.

און ווי באַוואוסט דער פאַרגלייך אויף דעם, אַז אַ קליין קינד זאל באַגרייפען און באַנעמען די אויפפירונג און טהאַטען פון זקן וחכם בעל מדות גדולות, וואָס דער אונטערשייד צווישען זיי, איז דאָך בערך'דיקער, והראי' אַז דער חכם גדול איז דאָך געווען אין די זעלבע יאָרען ווי דער קינד, און מיט דעם זעלבן שכל, און דער קינד האָט דאָך די מעגליכקייט און האָפענונג, אַז מיט דער צייט, וועט ער אויך זיין אַ חכם גדול און אפשר נאָך גרעסער פון עם, וואָס בנוגע צו אַ מענשן און דעם בורא ית', איז דאָך ניט קיין פאַרגלייך,

און אדרבה, אין דעם טייל וואָס מען פאַרשטייט יע, און מען באַגרייפט, אין דעם איז דאָ דער נייעס און וואונדער.

וואָס דעריבער דאַנקט מען השם יתברך אויף דעם, וואָס ער גיט און שיינקט דעת — חונן הדעת —

און לויט געדיינקענדיג אונזער באַגעגעניש, בין איך זיכער אַז ס'איז ניט נויטיג צו מאריך זיין אין דעם אויבען געשריבענע.

באַ דער געלעגענהייט ערלויב איך מיר צו ביילייגען דעם העתק פון מיין מכתב כללי צו דעם פסח, וואָס האָפענטליך וועט איר האָבען אַ אינטערעס אין זיין אינהאַלט.

בכבוד ובברכה.

לאָמיר זיך פאָרשטעלען, אַ מענשן אַ גוט פאַרשטענדליך און מיט גוטע עטישע חושים און שכל, און די פראַגען וועלכע ווערען ערוועקט באַ עם, אָבער ער איז אויפגעהאָדעוועט געוואָרען אויף אַ אינזעל, און האָט קיין אַהנונג אין מעדיצינישע היילונג דורך אַפּעראַצייעס, און פּלוצלונג איז ער אַדורך אין האָספּיטאָל, אַריין אין אַפּערציאַנס צימער, און זעהט ליגן אַ מענשן אויף אַ טיש צוגעבונדן מיט שטריק. (ווי מ'האָט דאָס געטאָן בעפאָר מ'האָט אויסגעפונען דעם איינשלעפערונג מיטעל) און אַרום עם שטייען עטליכע מענשן מיט מעסערס מיט פאַרשידענע אינסטרומענטען, און מען שניידט דעם מענשן אויפן טיש, און דער מענש שרייט מיט באַנומענע קולות, איז דער אינזעל מענש ווען ער זעהט דאָס, מאַכט ער אַ געוואַלד, און פרעגט ווי ערלויבט מען זיך דאָס צו שניידען אַ מענשן און ניט לייגן קיין אַכט אויף זיינע באַנומענע קולות, איז דאָך דאָס וויילע ער — דער 182אינזעל מענש — האָט קיין אַהנונג פון דער אמת'ר כוונה פון דער אַפּעראַציע, והנמשל מובן.

(ממכתב ד' אייר תשכ"ו)

... אין ענטפער אויף אייער פראַגע, אַז ס'איז ניט פאַרשטענדליך דאָס וואָס עס האָט פּאַסירט לעצטענס אין אייער משפחה א.אַ.וו.

ווי שוין גערעט באַ אייניגע געלעגענהייטען, איז גאָר קיין וואונדער ניט, אויב אַ מענש פאַרשטייט ניט די פירונג פון השם יתברך, אין געגענטייל עס וואָלט געווען אַ וואונדער און גאָר אַ גרויסער, אויב מען וואָלט יע פאַרשטאַנען, און ווי באַוואוסט דער משל אין דעם, אַז אַ קינד וועלכער גייט נאָך אין קינדער גאָרטען, זאָל באַגרייפען און באַנעמען די טעמים פון די לאַנד געזעצען לויט וועלכע עס פירט זיך די לאַנד, און די אורטיילען וועלכע ווערען אַרויסגעגעבען פון העכסטען לאַנד געריכט (טריבונאַל) וכו'. אפילו ווען דער קינד זאָל זיין אַ וואונדער קינד, האָט נאָך ניט פּאַסירט אין דער היסטאָריע אַזאַ זאַך, חאָטש די איצטיגע פירער פון לאַנד און די העכסטע ריכטער פון לאַנד, זיינען אויך געווען זיינער צייט אין דעם עלטער פון קינד, פון קינדער גאָרטען, און דער קינד וועט מיט דער צייט פילייכט גרייכן און שטייגען אין וויסענשאַפט און פּראַקטיק מער פון די איצטיקע עלטערע. טאָ ווי קען מען דאָס פאַרגלייכען ווען עס רעט זיך וועגען אַ מענשן, מיט השם יתברך, אַז זיין שכל זאָל באַגרייפען און באַנעמען די פירונג פון דעם העכסטן געריכט איבער אַלעס און אַלעמען, דער באַשעפער פון דער וועלט. און האָפענטליך אַז ס'איז ניט נויטיג צוצוגעבן נאָך צו דעם אויבען געשריבענע.

ס'איז נאָר דאָ אייניגע זאַכען וואָס השם יתברך האָט געוואָלט און האָט אַנטפּלעקט, און אַזוי אויסגעשטעלט, אַז אויך דער מענשליכער שכל זאָל באַנעמען און באַגרייפען זיין פירונג.

נאָך איז דאָ צוצוגעבען, אַז אַלץ וואָס מער מען פאַרלאָזט זיך אויף דער ריינער אמונה און בטחון אין השם יתברך, אַלץ מער זעהט זיך אן און מען פאַרשטייט מיט שכל די פּאַסירונגען אין וועלט בכלל און אין אינדיווידועלען לעבן בפרט.

און השם יתברך זאָל אייך בענשן אין דעם אַלץ וואָס איר נויטיגט זיך, און פון די הויפּט זאַכען, אמת'ע מנוחת הנפש (אינערליכע רוהיגקייט און האַרמאָניע) און זאָל זיך איינאָרדנען אין לעבען, ווי גוט ס'איז פאַר אייך אין אַלע הינזיכטען, ביז אין 183אַ טוב הנראה והנגלה (אַ גוטס און אָנזעהעוודיקע און פאַרשטענדליכע אויך פאַרן מענשליכען שכל).

און די טאָג טעגליכע אויפפירונג לויט די אָנווייזונגען פון אונזער הייליקער תורה, וועלכע רופט זיך, תורת חיים, אַ לעבעדיקע תורה און ווייזט אָן ווי צו לעבען, איז די וועג און אויפנאַמס פעאיקייט צו באַקומען די ברכות פון השם יתברך.

(ממכתב י"ג ניסן תשכ"ו)

האומנם^* אינו יודע שכל הפוגרומים שהיו ל"ע ול"ע ברוסיא, פולין וכו' היו רק מפני הדת, ובכ"מ דגזירת גיטלר [היטלער] כשקבלו תעודה דנוצרי הוא ניצלו. ובכמה מקומות אמרו בפירוש ונעשה כן שהממיר דתו ינצל (אף שלא באשכנז עצמה)

יעיין באגה"ת^** שאינו נוגע כלל מה אומר העכו"ם הגוזר, כ"א מבאר התיקון עי"ז שבנ"י מוסר נפשו על קדה"ש דוקא, ושנגמר כבר ומפורסם שרובם דחללי גזירות דהשואה קדשו ש"ש וכו'.

לכאורה הי' מקום לתרץ דבאגה"ת^** מדבר רק ע"ד תיקון חטא ע"ז דבית ראשון וכיו"ב, ולכן תיקונו בדוקא ע"י פילוסופי בנ"י — עיי"ש —

אבל ג"ז דוחק, והיפך בהירות ופשט הל' ד"לא יהי' עוד".

לשאלותיו במכ' הנ"ל ואין הזמ"ג כלל להאריך:

1) נדבר כ"פ שהדוגמא הכי פשוטה בהבנת "ידיעה ובחירה" — אדם יודע עתידות אינו בסתירה כלל (יותר נכון — אי"ז שייך כלל) להבחירה (החפשית) של הידוע. בסגנון אחר: סתירה לבחירה — הכרח, ולא — ידיעה.

1842) מזה מובן שאין זה כלל ענין ההשגחה (או הידיעה) שבשעת מעשה.

3) איך שכל פרט ואפי' שבדומם — נוגע לכוונה הכללית — יש להסביר גם ע"פ המובן בפשטות — שאיזה שינוי שיהי' באיזה מקום שיהי' — תוצאותיו ניכרות בכל העולם כולו — כיון שכולו מציאות מאוחדת היא.

4) לשיטת המו"נ וכל חוקרי ישראל דאין השגח"פ כ"א באדם כו' — יש לתרץ דל"ק הנ"ל דכל המאורעות שבדצ"ח משפיעים גם על האדם ובכ"ז אין הפרטים מושגחים — כי על האדם משפיע הסה"כ של כמה מאורעות, ולדידהו אין נפק"מ למע' מאיזה חלקים ואיך יתקבץ הסה"כ. וק"ל. דוגמא מוחשית: יסודי חשבונות חברות הביטוח. וק"ל.

(ממענה שלהי מ"ח תשכ"ז)

יסודות¹ שבדברי רז"ל אין פי' שאי אפשר לחלקם ולפוצצם, אלא שהם החלקים "היסודיים" שכל דבר מורכב מהם. ואין זה שייך למספר של elements אשר ב chemistry.

ויש מפרשים קדמונים בדרז"ל "יסודות" שהכוונה לתכונות שלהם: קור ולח, חם ויבש וכו'. ואכ"מ. ולכן נק' במדרש טבעים. . .

זה הי' מוסכם לפני 50 שנה, אבל עתה "מוסכם" — שכל אחד מהם מורכב מכמה חלקים, וכמה מיני חלקים ישנם — אין יודעים כלל. ויש משערים שהם ארבעה יסודות: positive, negative, antimatter, matter.

וזוהי² "שיטת" התורה והובאה בכ"מ מתנאים (תו"כ שמיני יא, מד ועוד) ואמוראים (שבת קז, ב). וזהו יסוד לכמה הלכות.

כל ההסכמה היא בדרך השערה וז"ל³ כיון שבמקום העפוש מצאו (ע"י microscope) ביצים קטנים, י"ל שמהם נתהוו מינים אלו ואין ראי' אשר נתהוו מן העפוש כדרז"ל, וא"כ אין לומר אשר חלוקים הם משאר בע"ח.

185כי⁴ נמצא בבמדבר רבה פי"ד, יב. בזוהר במקומות רבו מלספור ועוד.

(ממכתב תשי"חי"ט)

... ולסיים בדבר של תורה ומענין הנ"ל, לכאורה יש להביא ראי' נוספת לשייכות טהרת האויר לבעלי עסק דוקא, דהנה ענין האויר בעבודה ובנפש האדם נתבאר בכ"ד בדא"ח, ומהם תו"א בי' ד"ה נ"ח מצוה להניחה שהוא ענין האותיות — דומם — לגבי השכל ומצות לגבי תורה, ומובן אשר אויר רע (שהוא גרוע הרבה גם מאויר עב המובא בלקו"ת ד"ה ע"כ יאמרו המושלים פ"ג, ועייג"כ סד"ה הסכת ושמע ישראל, תרצ"ג וכנראה שם לא נחית לחלק בין עב ורע, בענין אויר רע להעיר מנזיר נד, ב אויר ארץ העמים, סנהד' קט, א אויר מגדל) היינו אותיות דומם, מעשה דלעו"ז — וצריך לטהר את האויר ע"י קטרת — שהיא להעביר ריח רע כמ"ש בד"ה שעיר עזים תרס"ד (עיין מו"נ ח"ג פמ"ח בטעם מצות הקטרת שהיא להעביר ריח רע ובזח"ב רי"ט ע"א וע"ב דקטרת היא להעביר זוהמא וצע"ק דבזהר ובד"ה שעיר עזים קאי בקטרת שקודם התפלה, ומצות הקטרת — ובזה מדבר במו"נ — היא אחר הקרבנות והתפלה, ויעוין שער הכולל פ"ג סי"ב, אבל בתו"א ואור התורה דלקמן קאי ג"כ אקטרת שאחרי התמיד) דהיינו מצות מעשיות בכלל כמבואר בדרושי חנוכה ד"ה כ"ה בכסלו ונסמן באוה"ת — שזהו מדרי' בעלי עסק — ובפרט י"ל שהוא דבור אותיות שבתורה שבזה יש שני המעלות דתורה וגם דמצות, משא"כ מצות מצ"ע צריכים שמירה וכמ"ש בלק"ת סד"ה וזאת המצוה ובד"ה אחרי ה"א וביאורו, ושם סד"ה למען תירא שמור זה משנה כו' ובחי' זו בתורה הוא הבל הדבור שמדבר המשנה כו'. והבלא מפיק הבלא.

ובדא"פ אולי י"ל דטהרת האויר הוא רק ענין של הכנה לגאולה השלימה (וידוע ג"כ אשר קבוץ גליות שאין מתכנשות אלא בזכות המשניות עדיין יש להם מספר אבל יהי' דורו של משיח ועוה"ב שאין להם מספר) נת' בארוכה בד"ה ואלה שמות לאדהא"מ^*, ויובן גם בהנ"ל דהנה אותיות דתורה נק' סוסים, וסוס אשר רכב עליו המלך ומ"ת הדר קבלוה בימי אחשורש (שבת פח, א) כך ע"י הכנת הסוסים נזכה ב"ב ליעוד ודמה לך לצבי או לעופר האילים אחשורש זכו אחישנה וכמשנ"ת בהוספות לתו"א.

בברכת לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה

(ממכתב י' אדר שני תש"ג)