שיחה ב

109שיחה ב

א. "את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתיך למועד חודש האביב"¹, ופרש"י "חודש האביב" — "שהתבואה מתמלאת בו באבי', אביב² לשון אב בכור וראשון לבשל פירות".

וצריך להבין: בפ' בא³ נאמר כבר "היום אתם יוצאים בחודש האביב", ושם לא פי' רש"י תיבת "אביב" [רק מפרש המעלה דחודש זה לגבי היציאה ממצרים — "וכי לא היינו⁴ יודעים באיזה חודש יצאו אלא כך אמר להם ראו חסד שגמלכם שהוציא אתכם בחודש שהוא כשר לצאת לא חמה ולא צינה ולא גשמים וכן הוא אומר⁵ מוציא אסירים בכושרות חדש שהוא כשר לצאת"], ותמוה, למה לא פירש רש"י תיבת "(חודש) האביב" בפעם הא'.

ואין לומר שסמך על מה שפירש לעיל מיני' בס"פ וארא⁶ "כי השעורה אביב" — "כבר ביכרה ועומדת בקשי'", "השעורה אביב — עמדה באבי' לשון באבי⁷ הנחל" — דנוסף לזה שא"כ למה הוצרך רש"י לפרשו כאן בפרשתנו ולא סמך על פירושו בפ' וארא (ולכאורה דוחק לומר שזהו מצד ההפסק דכמה פרשיות), הרי א"א לפרש ד"חודש האביב" הנאמר בפ' בא פירושו כתיבת "אביב" שבס"פ וארא, שהרי בפ' וארא קאי בזמן מכת ברד, והרי כל מכה נמשכה חודש אחד (וכמ"ש רש"י⁸ שהיתה המכה משמשת רביע חודש ושלשה חלקים הי' מעיד ומתרה בהם), וא"כ (אפילו את"ל שבשביל מכת בכורות שהי' זמנה רגע אחד בחצות לילה לא היתה התראה שלה שלשה חלקי חודש⁹, הרי) נמצא שזמן מכת ברד הוא סמוך לסוף טבת¹⁰ וחודש שבט, שהרי אחרי מכת ברד היו עוד ב' מכות (מלבד מכת בכורות), ארבה וחושך.

גם צ"ע:

א) מדוע הוצרך רש"י בפרשתנו בפירוש תיבת "אביב" להוסיף¹¹ "אביב לשון אב, בכור וראשון לבשל פירות", ולא הסתפק בתחילת פירושו "שהתבואה מתמלאת בו באבי'", וע"ד מ"ש בס"פ וארא "בכרה ועמדה בקשי'. . עמדה באבי' לשון באבי הנחל" — ולא כ' ש"אביב ל' אב בכור כו'".

110ב) לקמן בפ' תשא¹² פירש רש"י עוד פעם "חודש האביב" — "חודש הביכור, שהתבואה מתבכרת בבישולה", וצ"ע: אפילו את"ל שלאחרי הפסק פרשיות הוצרך רש"י לפרש עוד פעם (בקיצור) הפירוש ד"אביב", מדוע נקט דוקא לשונות אלו, שאינו מודגש בהם כ"כ הקשר לתיבת "אביב", ומדוע לא כתב "שהתבואה מתמלאת בו באבי'", וכן למה הוסיף בהתחלת פירושו תיבת "חודש (הביכור)" שנאמרה בכתוב?

ב. ויש לומר הביאור בכל זה:

לפי פשוטו של מקרא, פירוש "חודש האביב" הוא — שם החודש, והרי דרכו של רש"י בפירושו על התורה, שבדרך כלל¹³ אינו מבאר פירוש השמות¹⁴. ואפילו את"ל שיש שייכות¹⁵ בין תוכן השם לדבר הנקרא בו, הרי כאן מובנת השייכות בפשטות, שהרי חודש זה הוא "ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה"¹⁶, ולכן נקרא "חודש האביב", ד"אביב" הוא "לשון אב", שהוא אב¹⁷ וראש לחדשים.

אבל בפרשתנו הוצרך רש"י לתרץ קושיא המתעוררת בכתובים אלה:

בכתובים אלה מדובר אודות "שלש רגלים"¹⁸, אבל קביעת הרגלים בפרשה זו קשורה עם תבואת השדה, "חג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה, וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה"¹⁹. [והטעם מובן בפשטות, כי האזהרה על הרגלים בפרשתנו היא בשייכות לענין שביעית, כפרש"י עה"פ²⁰ "שלש פעמים גו'" — "לפי שהענין מדבר בשביעית הוצרך לומר שלא יתעקרו שלש רגלים ממקומן". ולכן מדייק הכתוב שהרגלים שייכים לתבואת השדה שמשום זה היתה קס"ד שזהו רק בשש שנים ש"תזרע את ארצך ואספת את תבואתה", משא"כ ב"השביעית (שאז) תשמטנה ונטשתה"²¹, יתעקרו שלש רגלים, ולכן הוצרך לומר שלא יתעקרו כו'].

ועפ"ז אינו מובן, הרי כ"ז ניחא בשבועות וסוכות, שכל עיקרם הוא בשייכות לתבואה, "חג הקציר" ו"חג האסיף", אבל מה ענין חודש האביב לתבואת השדה, ומהי השייכות והקס"ד בנוגע לחג המצות?

ולכן מפרש רש"י ש"חודש האביב" כאן הוא לא סתם שם חודש (כבפ' בא), אלא גם הוא שייך לתבואת השדה, "שהתבואה מתמלאת [בו] באבי'", ונמצא שגם זמן חג המצות שייך לתבואה.

אבל אין רש"י מסתפק בזה, דקשה לי', דכיון שעיקר החגים הקשורים עם תבואת השדה הם חג הקציר וחג האסיף, שרק הם נקראים בשם זה, הי' הכתוב צריך להקדים חג הקציר וחג האסיף לפני חג המצות שהוא רק "במועד חודש האביב", ולכן מוסיף רש"י "באביב לשון אב בכור וראשון 111לבשל הפירות", שלא רק שחג המצות שייך ג"כ לתבואה, אלא עוד זאת, שהוא בכור וראשון לבשל פירות²², ולכן גם כשנמנו החגים בקרא כפי שהם שייכים לתבואת השדה, הרי הראש שלהם הוא חג המצות, שהוא "במועד חודש האביב".

ג. ע"פ הנ"ל יש לומר, שבפירושו הנ"ל בפ' תשא כוונת רש"י היא ג"כ לבאר את הפסוקים שם:

גם בכתובים דפ' תשא מדבר על שלש רגלים בשייכות לתבואת השדה, וא"כ צריך ביאור: לאחרי הכתוב "את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות אשר צוויתיך למועד חודש האביב כי בחודש האביב יצאת ממצרים", נתפרשו עוד כמה מצוות²³ — "כל פטר רחם לי וכל מקנך תזכר פטר שור ושה ופטר חמור תפדה בשה גו' כל בכור בניך תפדה גו' ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות", "וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים וחג האסיף תקופת השנה".

ואינו מובן: הא דהוסיף בתוך ג' רגלים ע"ד "בחריש ובקציר תשבות" מובן הוא ע"פ פירש"י²⁴ "למה נזכר חריש וקציר" (או דקאי "על חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית כו'", או שהוא בשייכות ל"קציר העומר שהוא מצוה ודוחה את השבת", שעומר זמנו בחג המצות), אבל למה בא כאן הציווי ע"ד פטר רחם? ואף שמצות פטר רחם נאמרה בס"פ בא²⁵ בשייכות ליציאת מצרים²⁶, כמפורש בכתוב שם²⁷ "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים גו'", הרי לכאורה אין זה טעם מספיק להכניסו בתוך פרשת הרגלים בשייכות לתבואת השדה (ובפרט שיש עוד מצוות שהם זכר ליציאת מצרים, וכמפורש בפרשת בא שם בהמשך להנ"ל ע"ד מצות תפילין²⁸, "והי' לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים").

ולכן פרש"י שם "חודש האביב²⁹ — חודש הביכור שהתבואה מתבכרת בבישולה", להדגיש שהחג דחודש זה הוא לא 112(רק) מחמת התבואה המתבכרת אלא שהחודש נקרא בשם "חודש הביכור", ולכן אתי שפיר השייכות כאן דהמצוות התלויות בבכור.

ד. ויש לומר, שהחילוק בין פירושי רש"י דפ' בא ודפרשתנו קשור עם החילוק בתוכן המצוות המדוברות בהפרשיות האלו:

בפרשת בא מדובר בעיקר אודות זכירת יצי"מ, כמ"ש בפסוק שלפנ"ז³⁰ "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" [וכן בכתובים שלאח"ז ההדגשה אינה (כ"כ) על קביעת החג, אלא על פעולות שונות המזכירות על יצי"מ, "ועבדת³¹ את העבודה הזאת. . שבעת ימים תאכל מצות. . מצות יאכל את שבעת הימים. . והגדת לבנך. . בעבור זה גו' (כפרש"י³² "בעבור שאקיים מצוותיו כגון פסח מצה ומרור" שהם מזכירים יצי"מ³³) והי' לך לאות גו'" — "יציאת מצרים תהי' לך לאות"³⁴], ואילו בפרשתנו מדבר אודות קביעת³⁵ החגים (לדורות בארץ ישראל) בג' זמני השנה, "שלש³⁶ רגלים תחוג לי בשנה את חג המצות תשמור גו' כאשר צוויתיך למועד חודש האביב".

ולכן, בכל מקום מפרש רש"י עיקר המחייב והגורם:

בפ' בא כתב — "ראו חסד שגמלכם שהוציא אתכם בחודש שהוא כשר לצאת", שזוהי הסיבה המחייבת זכירת יצי"מ, גודל חסד השם שגמלם.

ויש להוסיף, שזוהי גם הסיבה לזכירת יצי"מ לא רק בזמן יצי"מ, בחודש האביב, אלא כל השנה כולה, כפרש"י שם³⁰ "זכור את היום הזה, למד שמזכירין יציאת מצרים בכל יום".

ואילו השלש רגלים בתור קביעת חג, כל אחד בזמן קבוע בשנה, קשורים עם זמני תבואת השדה, הנחשבים ל"אביב", "קציר" ו"אסיף" של התבואה.

ה. ויש להביא ראי' לחילוק הנ"ל, דלרש"י בפירושו עה"ת הפסוק דפ' בא "היום אתם יוצאים בחודש האביב" לא קאי על קביעת חג הפסח, משא"כ הכתוב דפרשתנו (וכן דפ' תשא) "במועד חודש האביב" — מפרש"י לקמן בפ' ראה³⁷ עה"פ "שמור את חודש האביב" — "מקודם בואו שמור שיהא ראוי לאביב להקריב בו את מנחת העומר ואם לאו עבר את השנה".

דהנה בגמ'³⁸ איתא "על שלשה דברים מעברין את השנה על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה", הרי שעל ג' דברים מעברין את השנה, ומדוע כתב רש"י שהעיקר הוא "שיהא ראוי לאביב להקריב בו את מנחת העומר", דבפשטות היינו שיהא בישול התבואה³⁹, הרי מעברין את השנה (גם) על התקופה⁴⁰, שיבא הפסח בזמן 113האביב, וכמו שלמדין⁴¹ מ"שמור את חודש האביב, שמור אביב של תקופה שיהא בחודש ניסן"?

[וכמפורש ברמב"ם⁴² שזהו העיקר, "ומפני מה מוסיפין חודש זה מפני זמן האביב כדי שיהא הפסח באותו זמן שנאמר שמור את חודש האביב שיהי' חודש זה בזמן האביב כו", "על שלשה סימנין מעברין את השנה על התקופה ועל האביב ועל פירות האילן, כיצד ב"ד מחשבין ויודעין אם תהי' תקופת ניסן בששה עשר בניסן או אחר זמן זה מעברין אותה השנה ויעשו אותו ניסן אדר שני כדי שיהי' הפסח בזמן האביב ועל סימן זה סומכין ומעברין ואין חוששין לסימן אחר" (ואח"כ ממשיך בהלכה בפ"ע "וכן אם ראו ב"ד שעדיין לא הגיע האביב אלא עדיין אפל הוא כו'")].

אלא דרש"י לשיטתו, דקביעת חג המצות בתור חג בחודש האביב, אינה מצד שצריך שיבא בתקופת האביב⁴³, אלא מצד אביב של תבואה כמפורש בפרשתנו⁴⁴, ולכן בציווי "שמור את חודש האביב" מפרש "שמור שיהא ראוי לאביב להקריב בו את מנחת העומר", שכוונתו בפשטות, שיהא בישול התבואה בכדי להקריב את העומר.

ו. והנה ענין יצי"מ (וזכירת יצי"מ) הוא "יסוד גדול ועמוד חזק בתורתינו ובאמונתינו"⁴⁵. וי"ל שאחד מהענינים שלמדים מיצי"מ וזכירת יצי"מ לגבי כל עניני התורה ומצותי' הוא ענין האמור בב' הפרשיות (פ' בא ופרשתנו), דעד כמה שגדל ענין הזכרון, ועד שהזכרון הוא לא רק במחשבה אלא בא גם בדיבור ובמעשה בפועל בהקרבת קרבן ואכילת מצה³³, הרי כ"ז אינו מספיק ובכדי שתהי' להדבר קביעות הוא רק כאשר יש לזה שייכות ופעולה גם בעולם כולו מחוץ להאדם. שהרי בפ' בא שמדובר בעיקר בזכירת יצי"מ, ועד שהזכרון בא במעשה כנ"ל, הרי עדיין לא חל ע"ז קביעת שם חג, ורק בפרשתנו שבה מדובר כמו שהחגים שייכים לתבואת השדה נעשו חגים קבועים.

וכ"ה ב"אמונתינו ובתורתינו": שיעור תוקף וקביעות האמונה והבטחון בנפש האדם באופן אשר כל הענינים שבעולם לא 114יחלישהו ולא יפעלו בו אפילו הזזה כל שהיא, הוא — שאמונתו ובטחונו בה' ישפיעו גם בבני ישראל שסביבו.

ועד"ז ב"תורתינו" — דאימתי נקבעים התורה ומצוות בהאדם באופן דבל ימוט לעולם — כאשר תורתו ומצותיו פועלים גם מחוצה לו, ובבני ישראל עצמם — שמשפיע גם באלה שלע"ע אינם שייכים לתורה ומצות.

וע"י שפועל על כאו"א מישראל מסביבו להחדיר בו אמונה בהשם ושיתאחד עם התורה ומצוות השם, שעי"ז הרי הוא יוצא ממצרים, כמרז"ל⁴⁶ "בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים", לצאת ממיצרים וגבולים שלו⁴⁷, עי"ז ממהרים את היציאה דכלל ישראל מכל המיצרים והגבולים, בגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו ממש.

(משיחות ש"פ משפטים וש"פ תרומה תש"מ)