113

האביב, וכמו שלמדין⁴¹ מ"שמור את חודש האביב, שמור אביב של תקופה שיהא בחודש ניסן"?

[וכמפורש ברמב"ם⁴² שזהו העיקר, "ומפני מה מוסיפין חודש זה מפני זמן האביב כדי שיהא הפסח באותו זמן שנאמר שמור את חודש האביב שיהי' חודש זה בזמן האביב כו", "על שלשה סימנין מעברין את השנה על התקופה ועל האביב ועל פירות האילן, כיצד ב"ד מחשבין ויודעין אם תהי' תקופת ניסן בששה עשר בניסן או אחר זמן זה מעברין אותה השנה ויעשו אותו ניסן אדר שני כדי שיהי' הפסח בזמן האביב ועל סימן זה סומכין ומעברין ואין חוששין לסימן אחר" (ואח"כ ממשיך בהלכה בפ"ע "וכן אם ראו ב"ד שעדיין לא הגיע האביב אלא עדיין אפל הוא כו'")].

אלא דרש"י לשיטתו, דקביעת חג המצות בתור חג בחודש האביב, אינה מצד שצריך שיבא בתקופת האביב⁴³, אלא מצד אביב של תבואה כמפורש בפרשתנו⁴⁴, ולכן בציווי "שמור את חודש האביב" מפרש "שמור שיהא ראוי לאביב להקריב בו את מנחת העומר", שכוונתו בפשטות, שיהא בישול התבואה בכדי להקריב את העומר.

ו. והנה ענין יצי"מ (וזכירת יצי"מ) הוא "יסוד גדול ועמוד חזק בתורתינו ובאמונתינו"⁴⁵. וי"ל שאחד מהענינים שלמדים מיצי"מ וזכירת יצי"מ לגבי כל עניני התורה ומצותי' הוא ענין האמור בב' הפרשיות (פ' בא ופרשתנו), דעד כמה שגדל ענין הזכרון, ועד שהזכרון הוא לא רק במחשבה אלא בא גם בדיבור ובמעשה בפועל בהקרבת קרבן ואכילת מצה³³, הרי כ"ז אינו מספיק ובכדי שתהי' להדבר קביעות הוא רק כאשר יש לזה שייכות ופעולה גם בעולם כולו מחוץ להאדם. שהרי בפ' בא שמדובר בעיקר בזכירת יצי"מ, ועד שהזכרון בא במעשה כנ"ל, הרי עדיין לא חל ע"ז קביעת שם חג, ורק בפרשתנו שבה מדובר כמו שהחגים שייכים לתבואת השדה נעשו חגים קבועים.

וכ"ה ב"אמונתינו ובתורתינו": שיעור תוקף וקביעות האמונה והבטחון בנפש האדם באופן אשר כל הענינים שבעולם לא