ראש השנה

180ראש השנה^*

א. איתא במס' ר"ה (קרוב לסופה¹) "תנו רבנן תקיעות וברכות של ר"ה. . מעכבות, מאי טעמא אמר רבה אמר הקב"ה אמרו² לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה, ובמה בשופר".

ופליגי רש"י ותוס' בפירוש דברי הברייתא "תקיעות וברכות. . מעכבות":

מפרש"י³ שכתב "אם בירך ולא תקע", משמע, שהתקיעות מעכבות הברכות וכן הברכות מעכבות התקיעות⁴; אבל התוס'⁵ (וכן ברא"ש⁶ ור"ן⁷) פי' "תקיעות וברכות מעכבות זו את זו, היינו שהתקיעות מעכבות זו את זו והברכות מעכבות זו את זו, כשמברך מלכיות זכרונות ושופרות מברך שלשתן או לא יברך כלל, וכן תקיעות שברים תרועות אי בקי בשלשתן יתקע ואם לאו לא יתקע" — אבל אין הברכות מעכבות התקיעות, וכן התקיעות אינן מעכבות את הברכות.

[ועד"ז פליגי הרמב"ם והראב"ד, שהרמב"ם⁸ כ' להדיא ש"התקיעות אינן מעכבות את הברכות והברכות אינן מעכבות את התקיעות", והראב"ד השיג ד"של ר"ה מעכבות זו את זו", וכוונתו כדעת רש"י⁹, שהברכות מעכבות לתקיעות והתקיעות לברכות¹⁰].

ובפשטות נראה שפלוגתא זו תלוי' בפירוש המשך דברי הגמ' (הטעם על דין זה) "מ"ט כו' אמרו לפני. . מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כו' זכרונות כו' ובמה בשופר".

דהנה בפירוש סיום המאמר "ובמה 181בשופר" כ' הריטב"א¹¹ ד"אכולהו קאי, במה ראוי להמליכו ולהזכיר זכרונכם לפני, בשופר. . והיינו דעבדינן נמי תרועה במלכיות כו'". והקשה, שא"כ נמצא ש"עדיין לא נתן טעם לפסוקי שופרות", ומתרץ בשני אופנים: (א) "דלא צריך (ליתן טעם על פסוקי שופרות) דהא פשיטא, דכיון דאיכא שופר איכא נמי פסוקי שופר". (ב) ד"ובמה בשופר" פירושו פסוקי שופרות¹², ש"ברכת השופרות היא ע"ש השופר, שאף כשאין לו שופר יהא מזכירו וקובע לו ברכה. וכך לשון התוספתא¹³ שופרות כדי שתעלה תפלתכם בתרועה, כלומר בהזכרת תרועה" — והיינו, ש"ובמה בשופר" פירושו שע"י אמירת פסוקי שופרות עולות התפלות (דמלכיות וזכרונות) לפני הקב"ה.

ונמצא, שיש שני אופנים לפרש "ובמה בשופר": לפירוש הא' הכוונה היא לבאר הטעם שתוקעים במלכיות וזכרונות¹⁴ — שהטעם הוא כי "ובמה בשופר" ("ובמה ראוי להמליכו ולהזכיר כו', ב(תקיעת) שופר")¹⁵; ולפירוש הב' ה"ז טעם על אמירת פסוקי שופרות (שע"י אמירת פסוקי שופרות ("הזכרת תרועה") "תעלה תפלתכם").

ובזה תלוי' פלוגתא הנ"ל ב"תקיעות וברכות. . מעכבות" — אם התקיעות מעכבות הברכות והברכות התקיעות או שהכוונה רק שהתקיעות עצמן מעכבות זא"ז וכן הברכות עצמן מעכבות זא"ז:

הטעם שרש"י (וכן הראב"ד) פי' שהברכות מעכבות את התקיעות (וכן התקיעות את הברכות), הוא לפי שמפרש "ובמה בשופר" בפשטות, שקאי על תקיעת שופר¹⁶ (כפירוש הא' הנ"ל), שלפירוש זה נמצא שכוונת ברייתא זו היא להדגיש (גם) התלות של הברכות בתקיעות, ש"במה" פועלת אמירת פסוקי מלכיות וזכרונות את פעולתם — "בשופר" (שלכן תוקעים בפסוקי מלכיות וזכרונות). וזהו הטעם ש"תקיעות וברכות. . מעכבות" — היינו שמעכבות זו את זו, כיון שפעולת הברכות "ובמה" היא — "בשופר".

משא"כ התוס' (ושאר ראשונים) דס"ל שרק הברכות עצמן מעכבות זא"ז, וכן התקיעות עצמן (אבל אין הברכות מעכבות את התקיעות וכן התקיעות אינן מעכבות את הברכות), ס"ל¹⁷ שגם סיום הברייתא "ובמה בשופר" הוא טעם על אמירת פסוקי שופרות¹⁸, ונמצא שכוונת הברייתא היא רק לבאר טעם אמירת 182פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות (והקשר בין ג' סוגי ברכות אלה) — וה"ז הטעם שג' הברכות מעכבות זא"ז¹⁹.

ב. ויש לומר, שיסוד הפלוגתא — אם "ובמה בשופר" קאי על תקיעת שופר, או שזהו טעם לאמירת פסוקי שופרות — הוא בגדר אמירת הפסוקים בכלל, שיש לבארו בשני אופנים:

א) אמירת הפסוקים היא עצמה פועלת שימלוך הקב"ה על ישראל ויזכרם לטובה, וכפשטות ל' חז"ל "אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני כו' זכרונות כדי שיבא לפני זכרוניכם כו'". והוא ע"ד "כל²⁰ העוסק בתורת כו' כאילו הקריב כו'"; או יש לומר, שהוא ע"פ המבואר בחז"ל²¹ עה"פ²² מגיד דבריו ליעקב גו', שהקב"ה מקיים (כביכול) מה שכתוב בתורתו, ואמירת פסוקי מלכיות וכו' הוי קיום "פסק דין" התורה²³ שצ"ל ענין המלכות וענין הזכרון.

ב) עצם הענין ד"תמליכוני עליכם" ו"יבא לפני זכרוניכם כו'" נפעל ע"י בקשת ותפלת בנ"י — "מלוך על העולם וכו'", "זכרנו וכו'" — ואמירת פסוקי מלכיות וזכרונות היא רק להביא "ראי'"²⁴ מן התורה על ענינים אלו.

ואחד החילוקים בין שני אופנים אלו הוא לענין פסוקי שופרות, שבזה פשוט, שעיקר הפעולה של ענין השופר אינה ע"י אמירת פסוקי שופרות, אלא ע"י תקיעת שופר.

ובמילא: לאופן הא', שאמירת פסוקי מלכיות וזכרונות היא עצמה פועלת המלכת הקב"ה ועליית זכרוננו לפניו, צריך לומר, שאמירת פסוקי שופרות היא גדר שונה (מאמירת פסוקי מלכיות וזכרונות), שאומרים אותם רק בדרך טפל לתקיעת שופר (בלשון הריטב"א הנ"ל ד"כיון דאיכא שופר איכא נמי פסוקי שופר");

משא"כ אם גם אמירת פסוקי מלכיות וזכרונות אינה אלא להביא "ראי'" על הבקשה והתפלה ד"תמליכוני. . יבא לפני זכרוניכם" — הרי גם אמירת פסוקי שופרות היא באותו סוג וגדר, שמביאים ראי' מן התורה על הפעולה ד"שופרות".

ומזה בא החילוק בין שני הפירושים ב"ובמה בשופר":

לאופן הא' הנ"ל ש"אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני כו' זכרונות כדי שיבא לפני זכרוניכם כו'" פירושו, שאמירת הפסוקים עצמה פועלת ענינים אלה, א"א לפרש ש"ובמה בשופר" הוא טעם על אמירת פסוקי שופרות (שהרי הפעולה דשופרות אינה ע"י אמירת פסוקי שופרות אלא ע"י התקיעה בפועל) — ולאופן זה, הסיום "ובמה בשופר" בא לפרש טעם התקיעה בעת אמירת פסוקי מלכיות וזכרונות (כנ"ל ס"א);

משא"כ אם כללות ענין אמירת הפסוקים אינו אלא להביא ראי' מן התורה על הענינים הנעשים בר"ה, אזי גם "ובמה בשופר" מתפרש כטעם על אמירת פסוקי שופרות, שמביאים ראי' מן התורה על פעולת ענין השופר.

ועפ"ז, גם להפירוש ש"ובמה בשופר" 183הוא טעם על אמירת פסוקי שופרות, אין צריך לדחוק שהפירוש ד"ובמה בשופר" היינו פסוקי שופרות (היפך הפירוש הפשוט דקאי על התקיעה בשופר) — אלא שענין זה ד"ובמה בשופר" (שהענינים דמלכיות זכרונות נפעלים ע"י תקיעת שופר) הוא גופא הטעם לאמירת פסוקי שופרות, דכיון שכל עניני ר"ה נפעלים ע"י תקיעת שופר [וכנרמז גם בלשון חז"ל²⁵ "מצות היום בשופר", והיינו שתקיעת שופר היא המצוה העיקרית דכל היום, כולל כל עניני יום זה²⁶] — לכן אומרים פסוקי שופרות, להביא ראי' מן התורה על תוכן ענין השופר.

[בסגנון אחר קצת: הכוונה באמירת פסוקי שופרות, אינה סתם להביא ראי' שחייבים לתקוע בשופר בר"ה, אלא על תוכן ענין השופרות, ולכן אומרת הגמ' (כטעם על אמירת פסוקי שופרות) "ובמה בשופר", שזה מדגיש מה שנפעל ע"י תקיעת שופר, שע"ז מביאים ראי' מן התורה בפסוקי שופרות].

ג. ויש להוסיף ביאור בשיטת רש"י (והראב"ד) שפירשו דברכות מעכבות את התקיעות (וכן להיפך) — בהקדם פירוש הריטב"א הנ"ל ב"ובמה בשופר", "במה ראוי להמליכו ולהזכיר זכרונכם לפני — בשופר, שכן כתיב²⁷ ויתקעו העם בשופרות וימליכו את שאול עליהם למלך, ומלכותא²⁸ דארעא כעין מלכותא דרקיע"²⁹.

דבפשטות אין הכוונה במ"ש "במה ראוי להמליכו", שהשופר עצמו פועל המלכת המלך, אלא שבעת ההמלכה ראוי לתקוע בשופר. ולפ"ז צריך ביאור לכאורה בלשון "ובמה בשופר", שמשמעו, שהשופר פועל ענינים אלו.

ומובן ע"פ שני המשלים שהובאו³⁰ על תקיעת שופר:

משל אחד מהבעש"ט ז"ל³¹ — מ"מלך שהי' לו בן יחיד מלומד היטב שהי' חביב אצלו כבבת עינו ממש, ועלה בדעת האב ובנו שיסע למדינות אחרות ללמוד חכמות ולידע הנהגת בנ"א, אז נתן לו אביו המלך שרים ומשרתים והון רב שילך ויתור במדינות ואיי הים למען יגיע הבן למעלה יתירה יותר מכמו היותו אצל אביו בביתו. ויהי ברבות הימים וכל אשר נתן לו אביו הלך על הוצאות הדרך מהצטרכות תפנוקיו שהי' מורגל, והעיקר במה שהוסיף תאווה על תאוותו. . עד שמכר כל אשר לו, ובין כך הלך למדינה רחוקה עד שגם אביו לא נודע שם כלל. . בצר לו, עלה בלבו לחזור למדינת אביו, אבל מחמת אריכות הזמן שכח גם לשון מדינתו, ובבואו למדינתו מה יכול לעשות מאחר שגם הלשון שכח. והתחיל לרמז להם שהוא בן מלכם. . עד שהגיע לחצר המלך והתחיל לרמז להם שהוא בן המלך ולא השגיחו עליו כלום. עד שהתחיל לצעוק בקול גדול בכדי שיכיר המלך קולו, וכשהכיר המלך קולו אמר הלא זהו קול בני צועק מתוך דוחקו ונתעורר אצלו אהבת בנו וחבקו ונשקו כו'. וכך יובן 184הנמשל למעלה, שנש"י נק' בנים למקום. . והוריד הנשמה בגוף, שזהו כמשל בן המלך שהלך בדרך רחוקה בכדי להתלמד, היינו שע"י מצות ומע"ט עי"ז מתעלים הנשמות בעילוי יותר נעלה מכמו שהי' מקודם, ואמנם, ע"י אהבת הגוף ותאוות. . נתרחק מאד למקום שא"י כלל שם אביו. . ששכח גם הלשון. . עד שהתחיל לשוב ולצעוק בקול פשוט. . וזהו התקיעה בקול שופר, שהוא בחי' צעקה פנימית מעומקא דלבא איך שהוא מתחרט על העבר ומקבל ע"ע להבא לשמוע בקול אביו, וע"י צעקה זו מתעורר ממה"מ הקב"ה ומראה חיבתו לבנו יחידו ומוחל וסולח לו על העבר כו'".

ומשל שני בס' קדושת לוי³² מהרה"ג החסיד מהרלי"צ ז"ל מבארדיטשוב — מ"מלך³³ ב"ו שנסע ליער גדול. . עד שבא לעומק היער ולא מצא הדרך הנכון והישר לשוב לביתו, וראה ביער אנשים כפרים ושאלם על הדרך, ולא הכירו את המלך, ולא ידעו מה להשיב לו כי מעולם לא ידעו את דרך המלך הגדול הנכון והישר. עד שמצא איש חכם ונבון, ושאלו על הדרך, אז הבין החכם שהמלך הוא, ונזדעזע לאחוריו, ושמע תיכף לרצונו, ויראהו את הדרך, כי מרוב חכמתו ידע את הדרך המלך הנכון והישר, ויולך את המלך לבית המלוכה ויושב אותו על כסא מלכותו אשר בבית המלכות וימצא האיש ההוא חן. . ויהי אחרי ימים רבים חטא אותו האיש למלך, ויקצוף עליו המלך, ויצו לשרים היושבים ראשונה במלכות לשפוט אותו האיש כדין העובר על מצות המלך. ויצר להאיש מאד, כי ידע משפטו יהי' חרוץ לרע לו ע"ד אשר חטא נגד המלך, ויפול לפני המלך ויבקש על נפשו, שקודם שיצא דבר משפטו, ימלא שאלתו בדבר א', והוא, להלביש אותו בגדים הראשונים שלו בשעה שהוליך את המלך מהיער, וגם³⁴ המלך ילבוש בגדים שלבש אז. וישא לו המלך לדבר הזה. ויהי כאשר לבש המלך את בגדיו³⁴ הנ"ל והאיש את בגדיו הנ"ל, זכר המלך את גודל החסד שעשה עמו אשר החזיר אותו לבית המלוכה וישיבהו על כסא מלכותו, ויכמרו רחמיו עליו, וימצא חן וחסד לפניו, והעביר את חטאתו מלפניו, והשיבהו על כנו. ככל המשל הזה כן אנחנו בנ"י, בשעת מ"ת החזיר הקב"ה התורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה³⁵, ואנחנו בנ"י קבלנו התורה בשמחה ועונג עד אשר קדמנו נעשה לנשמע³⁶, וקבלנו עומ"ש ונמליכו למלך עלינו, לקיים מצותיו וחוקיו ותורתו הקדושה, ועתה פשענו ומרדנו נגדו. . לכן אנחנו תוקעים בשופר היינו באותו הלבוש שהי' במ"ת, בכדי שיזכור שקבלנו התורה והמלכנו אותו בשופר, כמ"ש³⁷ ויהי קול השופר. . וע"י זכרון זכות זה מוחל לנו על כל עוונותינו, ויכתבנו לחיים טובים לאלתר כו'".

ויש לומר, שהתוכן דב' משלים הנ"ל הוא בהתאם לב' הענינים ד"מלכיות" ו"זכרונות":

במשל הראשון מודגשת פעולתו של בן המלך, ששב וצועק בקול פשוט ומקבל על עצמו עול מלכותו ית' — שזהו"ע "תמליכוני עליכם"; ואילו במשל 185השני מודגש הזכרון אודות מעלתם של ישראל (שבאה לידי גילוי) במ"ת — שזהו"ע ד"יבא לפני זכרוניכם לטובה".

ועפ"ז מובן הפירוש ד"ובמה בשופר", שב' הענינים ד"תמליכוני עליכם" ו"יבא לפני זכרוניכם לטובה", נעשים בפועל³⁸ ע"י השופר — שהרי השופר הוא דוגמת הצעקה בקול פשוט ("תמליכוני עליכם"), וכן דוגמת הלבוש שהי' בשעת מ"ת ("יבא לפני זכרוניכם לטובה"), כמובן מב' משלים אלה.

וזהו פשטות טעמו של רש"י (והראב"ד) שהברכות והתקיעות מעכבות זא"ז — כיון שתוכן ברכות אלו נעשה בפועל ע"י השופר.

ד. והנה הובאו לעיל דברי התוספתא ששם הגירסא³⁹ בברייתא זו "אמרו לפני כו' שופרות כדי שתעלה תפלתכם בתרועה לפני", שלפי גירסא זו מפורש בברייתא טעם לאמירת פסוקי שופרות⁴⁰.

זאת ועוד: גם לפי משנת"ל שיש מקום לפרש שכוונת הגמ' ב"ובמה בשופר" היא, שזהו טעם לאמירת פסוקי שופרות — הרי מודגש שהפעולה עצמה היא ע"י השופר [ועד שהש"ס סתם "ובמה בשופר", ולא הזכיר אפילו "שופרות"⁴¹ (כמו "ושופרות, כי במה בשופר" וכיו"ב)] — משא"כ בתוספתא שמפורש "שופרות כדי שתעלה תפלתכם כו'", שמזה מוכח, שאמירת פסוקי שופרות היא הפועלת "שתעלה תפלתכם כו'".

ועפ"ז יש לומר, שלשיטת התוספתא, אמירת פסוקי שופרות יש בה ענין נוסף על תקיעת השופר עצמה (ולא שהאמירה היא רק טפלה להתקיעה, כנ"ל ס"ב), ויש לה פעולה נפרדת מעצם תקיעת שופר — שאמירת פסוקי שופרות היא הפועלת "שתעלה תפלתכם בתרועה [—"בהזכרת תרועה"⁴²] לפני".

ומצינו שני אופנים אלו — אם אמירת פסוקי שופרות היא רק טפלה לפעולת השופר, או שהיא פעולה בפ"ע — גם בפנימיות התורה, שיש שני ביאורים בטעם אמירת פסוקי שופרות⁴³:

186א) תורה נקראת "תורה אור"⁴⁴, אור וגילוי. וזהו"ע אמירת פסוקי שופרות — פסוקים של תורה — שכדי שפעולת השופר תומשך ותתגלה למטה⁴⁵, אומרים פסוקי תורה בענין השופר.

ב) הפעולה ע"י אמירת פסוקי שופרות היא למעלה מפעולת תקיעת השופר עצמה⁴⁶, דאע"פ שתק"ש היא מצוה דאורייתא, ואמירת הפסוקים רק דרבנן⁴⁷ — מ"מ, מצד המעלה שבדברי תורה על קיום מצוה, יש עילוי בהפעולה שע"י אמירת פסוקי שופרות לגבי תקיעת שופר עצמה, וכמבואר בזה⁴⁸, ש"אמיתית הגילוי שיהי' לעתיד במדריגה העליונה ביותר. . נמשך עתה בראש השנה באמירת (פסוקי) שופרות".

וענין זה נוגע ביחוד בשנה שיו"ט של ר"ה חל להיות בשבת [כבשנה זו^*] — שאע"פ שאין תוקעין, מ"מ גם אז אומרים פסוקי שופרות, המשכת התגלות עליונה ביותר, בדוגמת "אמיתית⁴⁸ הגילוי שיהי' לעתיד, במהרה בימינו אמן".

(משיחת יו"ד שבט תשמ"ו)