שיחה ב

184שיחה ב

א. בסיפור לידת פרץ וזרח (בניהם של יהודה ותמר) נאמר בפרשתנו¹: ויהי בלדתה ויתן יד (הוציא האחד ידו לחוץ²) ותקח המילדת ותקשור על ידו שני לאמר זה יצא ראשונה, ויהי כמשיב ידו (לאחר שקשרה על ידו השני החזירה²) והנה יצא אחיו גו' ויקרא שמו פרץ, ואחר יצא אחיו אשר על ידו השני ויקרא שמו זרח.

על התיבות³ "אשר על ידו השני" פרש"י: ארבע ידות כתובות כאן כנגד ארבע חרמים שמעל עכן שיצא ממנו. ויש אומרים כנגד ד' דברים שלקח אדרת⁴ שנער ושתי⁵ חתיכות כסף של מאתים שקלים ולשון זהב.

ולכאו' יש לתמוה, איך מתאים פירוש זה עם הכלל שכלל רש"י כמ"פ⁶, שבפירושו על התורה לא בא אלא לפשוטו של מקרא — שהרי פירוש זה בפסוק, שד' הפעמים שנא' כאן "יד" הם כנגד "ד' חרמים שמעל עכן" (או "ד' דברים שלקח"), לכאורה אינו אלא רמז בעלמא שאין לו שייכות לפירושן הפשוט של תיבות אלו.

ודוחק גדול לומר שבלימוד ע"ד הפשט (פרש"י) מתורץ עי"ז הכפלת תיבת "יד" ד' פעמים, שהוא יתור לשון בכתוב — כי הו"ל להוסיף "רבותינו דרשו" וכיו"ב, כדרכו בכ"מ שמביא "אגדה⁷ המיישבת דברי המקרא",

ועוד, ע"ד הפשט אין בהכפלת תיבת "יד" ד' פעמים יתור בכתוב — כי פעם הא' והג' ("ויתן יד", "ויהי כמשיב ידו") מוכרחות הן בפשטות להמשך הסיפור; היתור בפעם הב' "ותקשור על ידו" הוא רק שבמקום שתי התיבות "על ידו" הי' אפשר לכתוב רק תיבת "עלי'" — "ריווח" של תיבה אחת! ואין זה יתור הדורש ביאור, כי (ע"פ פשוטו של מקרא) כדאית הוספת תיבה אחת ליתר ביאור.

אמנם בנוגע לפעם הד' ("ואחר יצא אחיו אשר על ידו השני") לכאורה יש מקום לומר, שלא רק תיבת "ידו" מיותרת, אלא שכל ד' התיבות "אשר על ידו השני" מיותרות⁸, שהרי ברור מהמשך הכתובים ש"אחיו" (שיצא באחרונה) הוא זה "אשר על ידו השני", ואין צורך בסימן זה; ועפ"ז יש לתרץ לכאורה שיתור זה מלמדנו על שאר ה"ידות"⁹, שיש רמז בכך ש"ארבע ידות כתובות כאן" — "כנגד ד' חרמים. . ד' דברים".

אבל כד דייקת שפיר, גם בפעם הד' אין כאן יתור (ע"ד הפשט, הדורש ביאור) — כי:

185(א) בתיבות אלו — "אשר על ידו השני" — בא הכתוב להדגיש את הטעם לקריאת שם "זרח" (שנאמר בכתוב תיכף לאח"ז), וכפרש"י "ויקרא שמו זרח — ע"ש זריחת מראית השני"¹⁰.

(ב) ועיקר: מצינו כמ"פ שהכתוב מכפיל ענין (אף שיש בזה יתור של תיבות אחדות) — לשם תוספת הבהרה או אפילו רק ליופי הלשון.

ולדוגמא — בפ' בראשית¹¹: "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו גו' וישבות ביום השביעי גו' ויברך אלקים את יום השביעי גו'" — ג' פעמים "ביום השביעי", ולא פי' שם רש"י טעם הכפלה זו¹² (שהי' אפשר לכתוב "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו גו' וישבות בו מכל מלאכתו גו' ויברך אותו אלקים ויקדש גו'" — ולא הי' ספק שהמדובר "ביום השביעי")!

ועכצ"ל, שאין ביתור עד"ז קושי ע"ד הפשט — שלכן לא מצינו בנדו"ד בפרשתנו, שפשטני המקרא יעמדו על כך ש"ארבע ידות כתובות כאן", אף שי"ל שסמכו על פרש"י — והדרא קושיא לדוכתא.

ב. גם יש להבין כמה דיוקים בפירוש רש"י זה — ומהם:

א) מהו דיוק הל' "ארבע ידות כתובות כאן" (כאילו שהן ארבע ידות שונות)? והרי כוונת רש"י היא לד' פעמים "יד" — וא"כ הול"ל "נכתב יד ד"פ"¹³, או "ד' פעמים יד כתיב כאן"¹⁴ וכיו"ב¹⁵? ובפרט ש"ארבע הידות" הוא ל' הכתוב בפי' שונה — חלקים¹⁶.

ב) מדוע הוזקק רש"י לשני פירושים¹⁷? — וכמשנ"ת כמ"פ, דכאשר רש"י מביא שני פירושים, הרי זה משום שבכל אחד מהם יש קושי שאין בהשני, אלא שהפירוש הראשון הוא קרוב יותר לפשט ולכן מביאו ראשונה.

ג) בפירוש הא' לא פירט רש"י אילו הם ד' החרמים שמעל עכן, ואילו בפירוש השני מפרט רש"י ד' הדברים שלקח — "אדרת שנער ושתי חתיכות כסף. . ולשון זהב"!

וביותר תמוה: בבראשית רבה¹⁸ — בפשטות, מקורו של פירוש רש"י זה — הוא באופן הפוך: בפירוש הא' מפורטים החרמים שמעל עכן — "ואלו הן ד', חרמו של עמלק וחרמו של סיחון ועוג וחרמו של יריחו וחרמו של כנענים (נ"א מדין¹⁹)", ואילו בפירוש השני שם נאמר רק "כנגד ד' דברים. . הה"ד²⁰ ואראה בשלל אדרת שנער אחת טובה וגו'" (מבלי להעתיק המשך הכתוב שבו נפרטו שאר הדברים²¹)!

186ג. ויש לומר הביאור בכל זה:

כוונת רש"י בפירוש זה אינה לתרץ יתור בלשון הכתוב, אלא לבאר ענין כללי בסיפור זה: גם בלימוד ע"ד הפשט מובן, שבסיפורי התורה בכלל²², ושל האבות והשבטים בפרט, בא הכתוב ללמדנו ולהשמיענו תוכן מסויים — אם ענין הנוגע לידיעת חייהם הם, או שזהו בגדר "מעשה אבות סימן לבנים", ענין המרמז על מאורעות של בניהם אחריהם

— וכפי שמצינו כמ"פ בפרש"י בפרשיות הקודמות²³ (שמפרש כמה מאורעות של האבות איך שהם רומזים על דברים העתידים לבא בחיי בניהם), ובמיוחד במאורע כעין זה לעיל — בלידת יעקב ועשו: "ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו"²⁴, שפרש"י שם²⁵ תוכן ענין זה ובפרטיות: "בדין הי' אוחז בו לעכבו, יעקב נוצר מטיפה ראשונה כו' ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה ויפטור את רחמה ויטול את הבכורה מן הדין", וכן פרש"י הטעם שהי' אוחז "בעקב עשו" — "סימן שאין זה מספיק לגמור מלכותו עד שזה עומד ונוטלה הימנו" —

וא"כ צריך להבין בנדו"ד — מהו תוכנו של סיפור זה ע"ד לידת פרץ וזרח, שאותו בא הכתוב ללמדנו, שתחילה "הוציא האחד ידו לחוץ ולאחר שקשרה על ידו השני החזירה" ויצא אחיו, ואחר יצא זה "אשר על ידו השני", ומהו הטעם שזרח יצא לאחרונה אף שהוציא ידו תחילה?

[ואין לומר שגם כאן עיכב פרץ את זרח²⁶ כדי שיצא הוא ראשון והוא יהי' הבכור²⁷ — דביעקב ועשו, הרי כיון שעשו הי' רשע, מובן הטעם שיעקב לא רצה שעשו יצא ראשון²⁸ (וכן לאידך — עשו, להיותו רשע, לא הניח ליעקב לצאת ראשון); אבל בנדו"ד, הרי כבר פרש"י — הן בפ' תולדות²⁹ והן כאן בפרשתנו³⁰ — ש"שניהם צדיקים", ומדוע יצא פרץ לפני זרח שהוציא את ידו תחלה?].

ודבר זה מסביר רש"י בפירושו³¹:

187"ארבע ידות כתובות כאן, כנגד ארבע חרמים שמעל עכן שיצא ממנו", כלומר, שענינו של סיפור זה הוא "סימן" הרומז והשייך ל"בן" לאחר כמה דורות; ולכן נדחה זרח ויצא לאחרונה ולא זכה בבכורה³², היות שיצא ממנו³³ עכן שמעל בד' חרמים³⁴.

ד. עפ"ז מתורץ ג"כ הטעם שלא הקדים רש"י כאן "ורבותינו דרשו" (וכיו"ב):

רש"י כותב הקדמה כזו במקום שיש קושי בלשון המקרא, המתיישב רק ע"פ דרש או רמז; אבל בנדו"ד לא בא רש"י להפקיע הכתובים מידי פשוטם (וגם — לא בא לדרוש יתורא דקרא), אלא כוונתו היא לבאר ה"סימן" שבמאורע זה (וכנ"ל, שכן רגיל (גם) ע"פ פשוטו של מקרא, שיש תוכן ורמז במאורע זה, וכמו "וידו אוחזת בעקב עשו" שפרש"י (כנ"ל) "סימן שאין זה מספיק לגמור מלכותו כו'", ולא הקדים שזוהי אגדה או דרשה).

וזהו דיוק לשון רש"י — "ארבע ידות כתובות כאן" (ולא "ארבע פעמים כתיב יד" וכיו"ב) — להדגיש, שאין כוונתו לעצם ההכפלה בלשון הכתוב, כ"א, שבלידה זו כתובות "ארבע ידות" — ד' עניני "יד" שונים ("ידות" ל' רבים) — "ויתן יד", "ותקשור על ידו", "כמשיב ידו", "אשר על ידו השני";

וכיון שכן, מסתבר לומר, שהתוכן וה"סימן" מרמז ג"כ למאורע בעתיד השייך ל"יד", והקשור במספר של ד' — ולכן פרש"י "כנגד ד' חרמים שמעל עכן. . ד' דברים שלקח".

ובזה מובן ג"כ טעם העדיפות בפירושו הראשון של רש"י לגבי הפירוש השני: כיון ש"ארבע ידות כתובות כאן" — ד' ענינים בקשר ל"יד" וכ"א בתוכן שונה ("ויתן", "משיב" כו', כנ"ל) — מסתבר לומר, שגם בה"סימן" אירעו ד' מאורעות שונים; ולכן פירושו הראשון של רש"י הוא "כנגד ד' חרמים שמעל עכן", שהן ארבע פעולות שונות, בד' זמנים שונים; משא"כ לפירוש השני, שהם כנגד "ד' דברים שלקח", אין כאן ד' לקיחות ("ידות") שונות, כ"א ד' פרטים בלקיחה אחת.

ה. אלא שמ"מ לא הסתפק רש"י בפירוש הא' ומביא גם דברי ה"יש אומרים" — "כנגד ד' דברים שלקח" — כי יש יתרון (גם) בפירוש השני.

ויש לומר, שרש"י מרמז זה ע"י השינוי (הנ"ל סעיף ב'), שבפירוש הא' לא פירט החרמים ובפירוש הב' פירט ד' הדברים.

והביאור בזה:

הטעם בפשטות מה שלא פירט רש"י מה הן ד' החרמים הוא — מפני שבפשוטו של מקרא אין הכרע מה הם החרמים שבהם מעל עכן, שהרי בקרא מפורש רק ע"ד המעילה בחרם של יריחו, אבל לא ע"ד שאר המעילות³⁵.

188ואע"פ שמאמירת עכן³⁶ "וכזאת וכזאת עשיתי" יודעים (כפרש"י שם) שמעל "גם בחרמים אחרים" — הרי אין יודעים מזה (א) בכמה חרמים מעל³⁷, (ב) ובאיזה חרמים מעל [ועד שי"א שמעל בג' או ה' חרמים³⁸, וגם מצינו שקו"ט ארוכה במפרשים³⁹ מה הם החרמים].

וזוהי העדיפות בפירוש השני על פירוש הראשון — כי ה"(ד') דברים שלקח" מפורשים בפשוטו של מקרא. ולכן מדייק רש"י לפרט את ארבעת הדברים — כי בשטחיות מפורש בקרא²⁰ רק שלשה דברים "אדרת שנער אחת טובה ומאתים שקלים כסף ולשון זהב אחד" (אדרת, כסף, זהב), ולכן מפרט ומפרש רש"י שהיו כאן "שתי חתיכות כסף של מאתיים שקלים"⁴⁰.

משא"כ ד' המעילות של עכן (שבפירוש הראשון), כנ"ל, שלא מצינו אותן מפורטות בפשוטו של מקרא.

ו. ועוד י"ל, ובהקדם: מובן ופשוט, דזה שזרח לא זכה בבכורה מפני שיצא ממנו עכן, הוא דוקא מפני שמעשיו של עכן (שנרמזו בארבע ידות הכתובות כאן) פגעו בכלל ישראל⁴¹, אין זה ענין של חטא פרטי שלו אלא חטא הנוגע להכלל כולו.

[כי פשוט, דמה שא' מיוצאי חלציו של זרח הנהו רשע (ואפילו רשע גדול ביותר) אין זה טעם שעבור זה יפסיד זרח את בכורתו, וכ"ש וק"ו שהכתוב יספר אודות זה תיכף בלידת זרח].

וזהו הקושי בפירושו הראשון של רש"י (שלכן לא הסתפק רש"י בו בלבד), שלפיו נרמזו כאן (גם) ג' המעילות הראשונות של עכן, שלא פגעו בכלל ישראל⁴² אלא הן חטאיו הפרטיים (ועד שלא נחית הכתוב לספר אודותם) — וא"כ מדוע רמזן הכתוב בלידת זרח כסיבה להפסד הבכורה?

משא"כ לפירוש השני שהרמז ב"ד' הידות" הוא רק בשייכות להמעילה בחרם של יריחו, שפגע בכלל ישראל כמסופר במקומו (בס' יהושע)⁴¹.

ז. מיינה של תורה בפרש"י זה:

איתא בספר הבהיר⁴³, ש"זרח" ו"פרץ" הם שמש ולבנה, וענינם של שמש ולבנה בעבודת ה'⁴⁴ — "שמש" מרמז על עבודת הצדיקים, שעבודתם היא "תמידים כסדרם", בלי שינוי (כמו אור השמש שאין בו שינויים), ולבנה מרמזת על בעלי תשובה (כמו מולד ומילוי הלבנה שבא לאחרי חסרונה).

ולכן מפרץ (שכנגד) לבנה יצאה מל 189כות בית דוד — שדוד "הקים עולה של תשובה"⁴⁵, עד למלך המשיח — שאחד מהחידושים של משיח הוא, כמאמר הזהר⁴⁶, משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא, שגם צדיקים יגיעו למעלת התשובה. וזה מרומז בשם "פרץ" — ע"ש "פרצת עליך פרץ"⁴⁷, המורה על ענין של פריצת הגדר⁴⁸, שזהו ענינה של עבודת התשובה⁴⁹, שהיא "בחילא" בכלל ו"בחילא יתיר"⁵⁰, למעלה ממדידה והגבלה⁵¹ ("בכל מאדך").

והטעם שפרץ יצא תחילה והוא הבכור⁵² — כי עבודת התשובה היא למעלה מעבודת הצדיקים, וכמאמר⁵³ "מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין⁵⁴ לעמוד בו".

ובזה מובן גם הרמז בסיפור אופן לידת פרץ וזרח:

כיון שזרח (מצ"ע) ענינו עבודת הצדיקים, לכן התחיל הוא לצאת תחילה, כי התחילה וראשית הכוונה היא, שכאו"א יהי' במדרגת צדיק⁵⁵; אבל עי"ז שיצא ממנו עכן, הוצרך להתגלות מעלת התשובה⁵⁶ [וכפשוטו של ענין, שעכן הי' בעל תשובה, שהתודה על חטאיו ויש לו חלק לעוה"ב⁵⁷] — וזהו מענינו של פרץ — "פרצת עליך פרץ", תיקונו של "עכן" על ידי פריצת הגדר, ע"י עבודת התשובה.

(משיחות ש"פ וישב וש"פ מקץ תשל"א, תשמ"ו)