416
שנתאספו שמה כחמשים מנינים איש הי' גם הוא — הר"ה — ביניהם ושם זכה לשמוע47 אמרי קדש הקדשים שאמר כ"ק אדמו"ר:
* * *
לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה"ר48 שנאמר49 רגזו ואל תחטאו, אי אזיל מוטב ואם לאו יעסוק בתו' שנא'49 אמרו בלבבכם, אי אזיל מוטב וא"ל יקרא ק"ש, שנא'49 על משכבכם, אי אזיל מוטב וא"ל יזכור לו יום המיתה שנא'49 ודומו סלה, ארבע מדות באדם50, והם מדות והנהגת בנ"א מצד טבע תולדותם, שלי שלי ושלך שלך, שהנה"א אינה מתלבשת בהנה"ב לבררו ולזככו, אלא שאינו מניחו כלל להגיד איזה דיעה והנהגה בהעיר קטנה51 כי כל הדיעה וההנהגה הוא כולו שלי. והיא מדה בינונית שהיא עבודת הבינוני'. שלי שלך ושלך שלי, הוא כאשר הנה"א מתלבשת בהנה"ב לזככה ולבררה ומשתמשת במעלת הכח והתוקף שבנה"ב כמ"ש52 ורב תבואות בכח שור, הנה הוא עם הארץ שמבררים ומטהרים את הארץ. שלי שלך ושלך שלך, דע"י שהנה"א מבררת ומזככת את הנה"ב הנה עי"ז נעשה יתרון בהנה"א, דזהו שלי שלך, דהעלי' שנעשה בהנה"ב ע"י עבודת המדות דנה"א, ושלך שלי, היתרון שנעשה בהנה"א ע"י עבודה זו, אבל מעלת החסיד הוא שמתחסד עם קונו עם קן דילי'53 ואינו חושב אודות היתרון שנעשה בו מצד עבודה זו, דזהו שלי שלך ושלך שלך, וכל כוונתו הוא אך ורק שתושלם הכוונה העליונה. שלך שלי ושלי שלי, דמי שעובד רק בשביל היתרון שנעשה בו בנפשו האלקית ע"י עבודתו, הנה הגם שהוא פועל ישועות בנפשו בעליות גדולות, אבל בכ"ז הנה חומריות העולם נשאר בגשמיותו. וזהו54
הערות
- 47. ר' הלל לא ראה את אדה"ז כי אם שמע את הוד קולו — ראה אגרות קודש שם. ספר השיחות תרצ"וחורף ה'ש"ת ע' 276. אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א ח"ג ע' קלב].
- 48. ברכות ה, א. גירסת הש"ס היא: אם נצחו מוטב כו'. אבל בעין יעקב נמצא: אי אזיל מוטב כו'. וראה ג"כ בילקוט שמעוני תהלים ד. והנה בכמה מקומות בדא"ח מביאים מארז"ל בגירסא בלתי רגילה, והוא בשתי פנים: א) הגירסא שאינה רגילה מדויקת יותר. ב) שתי הגירסות מדויקות, אבל להענין המתבאר במקום זה מתאים מארז"ל המובא כפי פירושו ע"פ הגירסא האינה רגילה דוקא. וי"ל אשר כאן הוא באופן השני, דהנה מארז"ל לעולם ירגיז כו' יש לפרשו: א) בכל עת שרואה שיצרו הרע מתגבר ח"ו עליו, וצריך להלחם עמו שלא ישלוט באברי הגוף, וכמו שנתבאר בארוכה בתניא פרק כטלא. ומובן אשר עפ"ז צ"ל: אם נצחו מוטב כו'. ב) לעולם ירגיז, כפשוטו. היינו תמיד (לקו"ת פ' שלח ד"ה בפ' נסכים פ"ג), והמרגיז הוא אדם, מדריגה היותר גדולה (לקו"ת פ' תזריע ד"ה אדם כי יהי'), ואין שייך לומר שהיצה"ר לוחם עמו בפועל וצריך לנצח המלחמה. אלא שתכלית ההרגזה היא שלא יוכל להכשילו. — וכן מפרש לעולם ירגיז כו' כאן, וכמוש"כ בפנים. ומובן אשר לפי' זה מתאמת הגירסא: אי אזיל מוטב כו'.
- 49. [תהלים ד, ה.
- 50. אבות פ"ה מ"י.
- 51. קהלת ט, יד. נדרים לב, ב. תניא פ"ט (יד, א).
- 52. משלי יד, ד. וראה לקו"ת האזינו עה, ריש ע"ד. ובכ"מ].
- 53. ראה לעיל בשיחה הערה א [בהוצאה זו — לעיל ע' 225 הערה 6.
- 54. ראה רשימת רבינו — ר"ד כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע — ליל ב' דחג הפסח תרס"ט: רשע מה הוא אומר כו' ואף אתה הקהה את שניו כו' לי ולא לו כו'. ולכאו' צ"ל דהלא לעולם עצת התורה הוא בדרך קירוב דוקא, לקרב הנשמות בבירורי הניצוצות, ומה נשתנה כאן שהוא בדרך ריחוק. אך הענין הוא ע"ד שאמר כ"ק רבינו האמצעי זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע ועכ"י, ואף אתה הקהה את שניו כו' הוא שיקח אצל הרשע את השי"ן ממנו, וישאר ר"ע, ורע אין לו קיום מצ"ע ויתבטל ממילא, ולקיחת השי"ן ממנו הוא בירור הטוב, ובירור זה צ"ל בדרך קירוב דוקא כמשפט התורה, תוכו אכל וקליפתו זרק כו', וזהו לי ולא לו כו' דמה שהוא טוב צ"ל לי שיבררו ויורגש בנפש וכח המברר כו'. וראה גם אגרות-קודש ח"ג ע' תכ. ספר השיחות תרצ"וחורף ה'ש"ת ע' 323].
לקוטי תורה, תזריע ה׳ - הטקסט מספריא
אדם כי יהיה בעור בשרו. אדם הוא במדרגה גדולה לפי שהוא שלימו דכולא. פי׳ מפני שהוא כלול מכל הבחי׳ חו״ג ורחמים וכל המדות והנהגות השייכות במי שהוא שליט ומושל בעולם משא״כ מי שהוא דבוק לבחי׳ א׳ בלבד או שתים אינו נק׳ אדם כמו משה האיש איש האלקים אע״פ שבחי׳ משה למעלה מעלה מ״מ בחי׳ אדם למעלה הימנו כמ״ש בזהר פ׳ תזריע דמ״ח ע״א והיינו מפני היות בו כל הדברים כו׳ ויוכל להעלות למעלה בעניניו ומעשיו. ולהשפיל למטה וכל העולם תלוי בו (וע׳ ר״פ משפטים דצ״ד סע״ב. ובמדרש ויקרא רבה ר״פ ב׳ ובקהלת ע״פ אדם אחד מאלף מצאתי אדם זה משה שבא לאלף דור כו׳) והנה אדם הזה כשמוכשרין מעשיו ותיקן כל הדברים והבחי׳ שלמעלה יוכל להיות עדיין בעור בשרו בחי׳ התחתונה שבו לא נתברר הרע והפסולת ממנו ונולדים סימנים בגשמיות בבשרו שלא כדרך הטבע והם הנגעים שאינם מליחות המצויים כמ״ש הרמב״ם שמצות נגעים אינו נהוג בזמננו זה אחר החורבן מפני שאינו מצויין כלל שיהי׳ שינוי בבשר עצמו בלא שום ליחה שהרי הוא כמראה החמה עמוקה מן הצל וכו׳ אך מעשה נסים הם מפני שברוחניות בעבודת ה׳ תיקן במעשיו ובירר הרע מן הטוב בכל הדברים רק פסולת שבסוף לבושיו עדיין לא נתברר לכן נולדו בבשרו וגם נגעים דברים גבוהים הן שאינו נק׳ טמא עד שיקראנו הכהן טמא וכשעדיין לא קרא לו שם טמא אין הנגעים בכלל טומאה אלא אדרבה הם אורות עליונים רק שהם דינא קשיא דקדושה כדאיתא בע״ח ע״ש (ועיין בהרמ״ז ס״פ תזריע במ״ש והבן ענין גדול שאין טומאות הצרעת ככל שאר טומאות כו׳ ע״ש) והובא אל אהרן הכהן שנתעלים ע״י הכהן שהוא חסד עילאה דרועא ימינא ויוכל להמתיק דינים כשאומר טהור מתטהרים הנגעים ונהפכו לטוב גמור ויש נגעים שלא יוכל הכהן להעלותם ולהמתיק׳ ולכן אין נגעים נהוג בזמננו זה דהיינו שאין מצויים בבני אדם מפני שהם מורים על התבררות הרע מן פנימיות הגוף ונפש רק בחיצוניות וזהו אינו בנמצא אצלנו שאף הצדיק והטוב עדיין הרע קצת בפנימיות וד״ל (וע׳ מ״ש בפ׳ מקץ סד״ה כי אתה נרי ועיין בסש״ב ח״א פרק יו״ד):
משנה אבות ה׳:י׳ - הטקסט מספריא
ארבע מדות באדם. האומר שלי שלי ושלך שלך. זו מדה בינונית. ויש אומרים זו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי. עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך. חסיד. שלי שלי ושלך שלי. רשע.
תניא, ליקוטי אמרים ט׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מְקוֹם מִשְׁכַּן נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמִּקְּלִיפַּת נוֹגַהּ בְּכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, הוּא בַּלֵּב בְּחָלָל שְׂמָאלִי שֶׁהוּא מָלֵא דָם, וּכְתִיב: ״כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ״.
וְלָכֵן, כָּל הַתַּאֲוֹת וְהִתְפָּאֲרוּת וְכַעַס וְדוֹמֵיהֶן הֵן בַּלֵּב, וּמֵהַלֵּב הֵן מִתְפַּשְּׁטוֹת בְּכָל הַגּוּף וְגַם עוֹלֶה לַמּוֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ, לְחַשֵּׁב וּלְהַרְהֵר בָּהֶן וּלְהִתְחַכֵּם בָּהֶן, כְּמוֹ שֶׁהַדָּם מְקוֹרוֹ בַּלֵּב, וּמֵהַלֵּב מִתְפַּשֵּׁט לְכָל הָאֵבָרִים וְגַם עוֹלֶה לְהַמּוֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ.
אַךְ מְקוֹם מִשְׁכַּן נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, הוּא בַּמּוֹחִין שֶׁבָּרֹאשׁ, וּמִשָּׁם מִתְפַּשֶּׁטֶת לְכָל הָאֵבָרִים, וְגַם בַּלֵּב בֶּחָלָל הַיְמָנִי שֶׁאֵין בּוֹ דָּם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״לֵב חָכָם לִימִינוֹ״.
וְהִיא אַהֲבַת ה׳ כְּרִשְׁפֵּי שַׁלְהֶבֶת מִתְלַהֶבֶת בְּלֵב מַשְׂכִּילִים הַמְבִינִים וּמִתְבּוֹנְנִים בְּדַעְתָּם אֲשֶׁר בְּמוֹחָם בִּדְבָרִים הַמְּעוֹרְרִים אֶת הָאַהֲבָה. וְכֵן שִׂמְחַת לֵבָב בְּתִפְאֶרֶת ה׳ וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ, כַּאֲשֶׁר עֵינֵי הֶחָכָם אֲשֶׁר בְּרֹאשׁוֹ, בְּמוֹחַ חָכְמָתוֹ וּבִינָתוֹ, מִסְתַּכְּלִים בִּיקָרָא דְמַלְכָּא וְתִפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ עַד אֵין חֵקֶר וְאֵין סוֹף וְתַכְלִית, כִּמְבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר. וְכֵן שְׁאָר מִדּוֹת קְדוֹשׁוֹת שֶׁבַּלֵּב, הֵן מֵחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבַּמּוֹחִין.
אַךְ הִנֵּה כְּתִיב: ״וּלְאוֹם מִלְאוֹם יֶאֱמָץ״, כִּי הַגּוּף נִקְרָא ״עִיר קְטַנָּה״, וּכְמוֹ שֶׁשְּׁנֵי מְלָכִים נִלְחָמִים עַל עִיר אַחַת, שֶׁכָּל אֶחָד רוֹצֶה לְכָבְשָׁהּ וְלִמְלוֹךְ עָלֶיהָ, דְּהַיְינוּ, לְהַנְהִיג יוֹשְׁבֶיהָ כִּרְצוֹנוֹ וְשֶׁיִּהְיוּ סָרִים לְמִשְׁמַעְתּוֹ בְּכָל אֲשֶׁר יִגְזוֹר עֲלֵיהֶם, כָּךְ שְׁתֵּי הַנְּפָשׁוֹת, הָאֱלֹהִית וְהַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁמֵּהַקְּלִיפָּה, נִלְחָמוֹת זוֹ עִם זוֹ עַל הַגּוּף וְכָל אֵבָרָיו, שֶׁהָאֱלֹהִית – חֶפְצָהּ וּרְצוֹנָהּ שֶׁתְּהֵא הִיא לְבַדָּהּ הַמּוֹשֶׁלֶת עָלָיו וּמַנְהִיגָתוֹ, וְכָל הָאֵבָרִים יִהְיוּ סָרִים לְמִשְׁמַעְתָּהּ וּבְטֵלִים אֶצְלָהּ לְגַמְרֵי, וּמֶרְכָּבָה אֵלֶיהָ, וְיִהְיוּ לְבוּשׁ לְעֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ וְג׳ לְבוּשֶׁיהָ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, שֶׁיִּתְלַבְּשׁוּ כוּלָּם בְּאֵבְרֵי הַגּוּף, וְיִהְיֶה הַגּוּף כּוּלּוֹ מָלֵא מֵהֶם לְבַדָּם, וְלֹא יַעֲבוֹר זָר בְּתוֹכָם חַס וְשָׁלוֹם, דְּהַיְינוּ, תְּלַת מוֹחִין שֶׁבָּרֹאשׁ יִהְיוּ מְמוּלָּאִים מֵחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, שֶׁהִיא חָכְמַת ה׳ וּבִינָתוֹ, לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלָּתוֹ אֲשֶׁר עַד אֵין חֵקֶר וְאֵין סוֹף, וּלְהוֹלִיד מֵהֶן – עַל יְדֵי הַדַּעַת, הַיִּרְאָה בְּמוֹחוֹ וּפַחַד ה׳ בְּלִבּוֹ, וְאַהֲבַת ה׳ כְּאֵשׁ בּוֹעֲרָה בְּלִבּוֹ כְּרִשְׁפֵּי שַׁלְהֶבֶת, לִהְיוֹת נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשׁוֹ בַּחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה לְדָבְקָה בוֹ בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּכָל לֵב וְנֶפֶשׁ וּמְאֹד מֵעוּמְקָא דְלִבָּא שֶׁבֶּחָלָל הַיְמָנִי, שֶׁיִּהְיֶה תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מָלֵא וְגָדוּשׁ עַד שֶׁתִּתְפַּשֵּׁט גַּם לֶחָלָל הַשְּׂמָאלִי לְאַכְפָּיָא לְסִטְרָא אָחֳרָא יְסוֹד הַמַּיִם הָרָעִים שֶׁבָּהּ, שֶׁהִיא הַתַּאֲוָה שֶׁמִּקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, לְשַׁנּוֹתָהּ וּלְהַפְּכָהּ מִתַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה לְאַהֲבַת ה׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״בְּכָל לְבָבְךָ״ – ״בִּשְׁנֵי יְצָרֶיךָ״.
וְהַיְינוּ, שֶׁיַּעֲלֶה וְיָבֹא וְיַגִּיעַ לְמַדְרֵגַת אַהֲבָה רַבָּה וְחִיבָּה יְתֵרָה מִמַּדְרֵגַת אַהֲבָה עַזָּה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, וְהִיא הַנִּקְרֵאת בַּכָּתוּב: ״אַהֲבָה בְּתַּעֲנוּגִים״, לְהִתְעַנֵּג עַל ה׳ מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא; וְהָעֹנֶג – הוּא בְּמוֹחַ חָכְמָה וָשֵׂכֶל, הַמִּתְעַנֵּג בְּהַשְׂכָּלַת ה׳ וִידִיעָתוֹ, כְּפִי הַשָּׂגַת שִׂכְלוֹ וְחָכְמָתוֹ; וְהוּא בְּחִינַת הַמַּיִם וְזֶרַע אוֹר זָרוּעַ שֶׁבִּקְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, הַמְהַפֶּכֶת לְטוֹב אֶת בְּחִינַת הַמַּיִם שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, שֶׁמֵּהֶם בָּאוּ תַּאֲוֹת תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה מִתְּחִלָּה; וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳ פֶּרֶק ג׳ בְּשֵׁם הַזֹּהַר, שֶׁהָרָע נֶהְפָּךְ לִהְיוֹת טוֹב גָּמוּר כְּמוֹ יֵצֶר טוֹב מַמָּשׁ, בְּהָסִיר ״הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים״ מִמֶּנּוּ, שֶׁהֵם תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה שֶׁהוּא מְלוּבָּשׁ בָּהֶם.
וְכֵן שְׁאָר כָּל הַמִּדּוֹת שֶׁבַּלֵּב, שֶׁהֵן עַנְפֵי הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה, יִהְיוּ לַה׳ לְבַדּוֹ. וְכָל כֹּחַ הַדִּבּוּר שֶׁבַּפֶּה, וְהַמַּחֲשָׁבָה שֶׁבַּמּוֹחַ, יִהְיוּ מְמוּלָּאִים מִן לְבוּשֵׁי הַמַּחֲשָׁבָה וְהַדִּבּוּר שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית לְבַדָּהּ, שֶׁהֵן מַחֲשֶׁבֶת ה׳ וְתוֹרָתוֹ, לִהְיוֹת שִׂיחָתוֹ כָּל הַיּוֹם, לָא פָסִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא. וְכֹחַ הַמַּעֲשִׂיי שֶׁבְּיָדָיו וּשְׁאָר רַמַ״ח אֵבָרָיו יִהְיֶה בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת לְבַד, שֶׁהוּא לְבוּשׁ הַשְּׁלִישִׁי שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית.
אַךְ נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמֵּהַקְּלִיפָּה, רְצוֹנָהּ לְהֵפֶךְ מַמָּשׁ – לְטוֹבַת הָאָדָם שֶׁיִּתְגַּבֵּר עָלֶיהָ וִינַצְּחֶנָּה, כִּמְשַׁל הַזּוֹנָה שֶׁבַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ:
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- יט - שנת תשי"ז - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת אחרון של פסח, ה'תשי"ז. סה"ש תש"ו- ה'שי"ת ע' 416
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.